חיפוש באתר בר אל ושות, עו"ד

בר אל ושות, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן





1. בפני תביעה כספית על סך של 264,170 ₪ שהוגשה ביום 1.11.05 בסדר דין מקוצר בגין חוב בחשבון עו"ש מספר 116690 בבנק מזרחי מאוחד, סניף נתיבות (להלן: "החשבון") נגד הנתבעת מס' 1, חברה בע"מ (להלן: "החברה"), וכנגד הנתבע מס' 2, בעל עניין כמנהל ו/או כבעל מניות בחברה וכן על בסיס כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום שהנתבע חתם ביום 26.3.00, לכל חובותיה של החברה, לרבות קרן, ריבית, עמלה והוצאות. התביעה הוגשה כי ביום 12.9.05 הסתכמה יתרת החובה בחשבון בסך של 256,887.88 ₪, כאשר הריבית על החוב מחושבת נכון ליום 30.6.05. למועד הגשת התביעה הוסף לסכום זה גם סכום בגין ריבית בלתי מחושבת מיום 1.7.05 ועד ליום הגשת התביעה בסך של 7,282 ₪.

נטען כי למרות שנשלחו לנתבעים מכתבי דרישה בימים 13.9.05 ו-24.7.05, החוב לא סולק.

ביום 3.4.06 הגישו הנתבעים בקשה לרשות להגן (בש"א 2259/06) וביום 6.7.08 ניתנה רשות להגן לגבי הטענות המפורטות בסעיף 10 להחלטת כב' הרשם כפכפי, שהן:


חוסר תום לב בהפסקת האשראי והעמדת החוב לפירעון מיידי;
נזק שנגרם במימוש המניות ובמימוש המשכון (רכב). הרשות הוכפפה להפקדת ערובה, בסך של 20,000 ₪. לאור תוכן ההגנה שהתקבלה, שהיא הודאה והדחה, נהפך סדר שמיעת הראיות.



חוסר תום לב בהפסקת האשראי

2. בתצהיר עדות ראשית של הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") הוא מפרט את ההיסטוריה של החשבון והיקף האשראים שניתנו במשך שנים. נכון למועד הפסקת האשראי המסגרת עמדה על 250,000 ₪ מראשית שנת 2004. בתצהיר עדות ראשית ישנה הרחבת חזית לשורה של נושאים, ולכך באי כוח התובע התנגדו לאורך ניהול ההליך השיפוטי וגם בשלב הסיכומים. בהתייחס לטענות ההגנה שאושרו – העיד הנתבע כי ביום 20.2.05 הופסקה מסגרת האשראי בחשבון בהפתעה ובאופן חד-צדדי. הוא העיד שבעת ההפסקה המסגרת עמדה על 200,000 ₪. ההפסקה הייתה החל מיום 1.3.05.
נטען שהרקע לכך היה חילופי מנהלים בסניף ששינה את המדיניות, והדבר נעשה ללא התייעצות עם החברה, וללא מתן אפשרות להקטין נזקים. על פי עדותו הוא ביקש תקופת התארגנות ולא נענה. נטען כי בניסיון לצמצם נזקים הנתבע, בשם החברה, הסכים לנטילת הלוואה אך הבנק חזר בו ברגע האחרון.

נטען כי הפסקת האשראי על אף החריגה מהמסגרת, הייתה מפתיעה כי בעבר: "חשבונות החברה חרגו ממסגרת האשראי ללא כל "ציוץ" מצד אחד מבעלי התפקידים בבנק, אלא נהפוך הוא התקבלתי בזרועות פתוחות ובאהדה..." (סעיף 26 לתצהיר עדות ראשית). נטען שהסיבה הנראית לעין בשינוי התנהלות הבנק הייתה ככל הנראה שינוי המנהל והמדיניות שכן: "לא היה כל שינוי ברור לעין שלא לדבר על שינוי מטריאלי במצבה הפיננסי-כלכלי של החברה, שחייב שינוי במדיניות האשראי של הבנק..." (סעיף 26 לתצהיר עדות ראשית).

3. הנתבע סיפר בחקירתו, כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים במחצית השנייה של שנת 2004 מחמת שבפרויקט משותף, בהקשר לבניה של קניון וניהול שלב א', חדלה השותפה, האחים שרביט, לשלם לחברה דמי ניהול. הנתבע ידע כבר בסוף שנת 2004 כי התובע עומד להפסיק את האשראי ולפיכך הוא פתח חשבון בבנק דיסקונט (עמ' 7-8 לפרוטוקול מיום 6.2.11). באי כוח התובע חולקים על נקודת המוצא שהתנהלות הבנק הייתה מנוגדת לחוזים שנכרתו בין הצדדים, וגם כי הבנק פעל: "בהפתעה".

לטענת באי כוח התובע בסיכומיהם, הבנק היה רשאי, ללא נימוק: "לדחות מתן אשראי כלשהו, כולו או מקצתו, או לעכבו או להקטינו או להפסיקו, הכל לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק וכפי שימצא לנכון..." (סעיף 3 לטופס ניהול החשבון), וכאשר מדובר בהפחתת אשראי, יש להודיע 10 ימים לפני כן.
כמו כן, על פי סעיף 22 להסכם הניהול של החשבון, הבנק רשאי להעמיד את כל הסכומים לפירעון מיידי, אף ללא מתן הודעה מוקדמת ללקוח [סעיף 22, סעיפי משנה (א)-(יא)].

על פי תצהיר עדות ראשית של אליהו ביטון, אשר היה: "המנהל הקודם", החברה יצרה פיגורים בתשלום הלוואות שנטלה ונכון ליום 30.3.04 עמדה יתרת החובה שלה על 200,000 ₪ (סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית שלו).
על בסיס הערכות והבטחות הנתבע כי כספים עומדים להתקבל, הוגדל האשראי לסך של 200,000 ₪, במחצית שנת 2004, כדי שהחשבון לא יחוייב בריבית חריגה, אך בפועל הנתבעת המשיכה ליצור פיגורים בהלוואות, ולא הייתה פעילות בחשבון שהצדיקה את האשראי שניתן לה ולכן, בהעדר חלופה אחרת, נשלח מכתב ההתראה על כוונה לבטל את המסגרת החל מיום 1.3.05 וגם בוטל כרטיס האשראי.
העד חולק שהבנק פעל בהפתעה וטען כי לאורך כל התקופה היה קשר רציף שלו ושל הפקידים בסניף הבנק עם הנתבע וזאת מעבר למכתבי הבנק. מר ביטון מדגיש בעדותו שההחלטות להפסיק את האשראי ולשלוח מכתבי התראה היו שלו בטרם סיים את תפקידו כמנהל סניף נתיבות (סעיף 25 לתצהירו).
היה גם ניסיון משותף בנובמבר 2004, לגייס משכנתא כנגד נכס פרטי (נספח י'1 לתצהירו של מר ביטון) שכשל כי התברר שהנכס אינו של הנתבע והוא רק מחזיק ביפוי כוח מטעם גיסתו.

4. בסיכומים הראשיים של הנתבעים מודגשת הפתאומיות של הפסקת האשראי, כפעולה בחוסר תום לב, התנהגות בלתי מקובלת, הפרה של חוק ושל ההסכם למתן אשראי ושירות בנקאי.
בסיכומים מסכימים הנתבעים כי החברה חרגה ממסגרת האשראי, כבר בשנת 2004, אך נטען כי כך היה במשך שנים רבות והבנק אפשר זאת (עמ' 13 לסיכומים הראשיים).
נטען כי הבקשה לשעבד את הנכס באילת בשנת 2004 נועד: "לשמור ולהגדיל את המסגרת" ולא "להקטין את האשראי".
בסיכומים יש טענה כי הוכח ע"י הנתבע, שהשעבוד בוצע בפועל (עמ' 13 לפרוטוקול). גרסה זו סותרת את האמור בתצהירו של הנתבע התומך בבר"ל כי השעבוד כשל (סעיף 16 לתצהירו של הנתבע, בש"א 2259/06).

בסיכומים גם נטען שהבנק טעה בהערכת הסיכון (עמ' 14-15 לסיכומים הראשיים). טענה זו רלבנטית לפרק העוסק בנזקי הנתבעים, אם הטענות בדבר החבות תתקבלנה.

5. להשלמה אסכם את הראיות בעד ונגד הטענה של הנתבעים כי הבנק לא התריע, לא הזהיר, לא ניסה למצוא פתרונות פחות מזיקים, ולנתבעת לא היה יסוד לחשוב שהבנק ינהג עמה בשונה מהעבר, וגם כי מכתב ההתראה הנוקב מועד להפסקת האשראי לא הגיע לנתבעים בזמן:

(א) הנתבע מודה כי ערב פתיחת החשבון בבנק דיסקונט הוא כבר הוזהר ע"י התובע, כי תבוצע הפסקת אשראי (עמ' 8 לפרוטוקול, מול שורות 11-12);

(ב) העסקה שבהקשר אליה נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים היא עסקה משנת 2001, שאז הנתבעת יחד עם שותפה, האחים שרביט, קנו קרקע בסכום גדול ובנו קניון. שלב א' הסתיים בשנת 2003. התובע היה הבנק המלווה, בסביבות 80 מליון ₪. בשלהי יוני 2004 נמכר שלב א' לשופרסל ב-50 מליון ₪ אך אז התובע הפסיק את הליווי. הנתבע ניהל את הפרויקט כנגד שכר באמצעות הנתבעת, אך השותף לא הזרים כספים מ-16.9.03 וההכנסה של הנתבעת הייתה מאותו שכר. כל הנסיבות הללו היו בידיעת מנהל הסניף (עמ' 9-10 לפרוטוקול).
הסכסוך עם השותף טרם הוסדר נכון למרס 2005 (עמ' 10 לפרוטוקול, מול שורות 13-14) והזרמת הכספים חזרה רק מיולי-אוגוסט 2005 (עמ' 10 לפרוטוקול), אך לא הופקדה לחשבון (ס"ק (ז) להלן);

(ג) עמדת הנתבע היא שכמו בכל עסק ישנן עליות וישנן מורדות והבנק לחץ להקטין את האשראי ואז הוא הסכים לשעבד את הנכס באילת (עמ' 10-11 לפרוטוקול). כאמור לעיל, מדובר על הליך בשנת 2004 ולא בראשית שנת 2005 (נספח י'1 לתצהיר מטעם הבנק);

(ד) הבטוחה של תיק ניירות הערך, ירדה בגלל הבורסה ממאות אלפי שקלים לעשרות אלפי שקלים בין השנים 2003-2005 (עמ' 11 לפרוטוקול);
(ה) לאורך כל הדרך הנתבעת הוציאה בחמישים אחוז יותר מהאשראי שניתן לה (עמ' 11 לפרוטוקול);
(ו) שותפות בעייתית נוספת שבעבר הזרימה כסף לחברה הייתה עם חברת רובננקו שפשטה את הרגל (עמ' 11 לפרוטוקול);
(ז) עד לספטמבר 2005 לא חודשו כספים מהאחים שרביט אך היו כספים ממקורות אחרים שלא הופקדו לחשבונות אצל התובע (עמ' 12 לפרוטוקול);
(ח) הנתבע ידע בפברואר 2005 שלא ניתן יותר לסמוך על התובע לקבלת אשראים ולכן החל לארגן דברים אחרת (עמ' 15 לפרוטוקול, מול שורות 24-25);
(ט) הכוונה של שיעבוד הנכס באילת בנובמבר 2004 היה להגדיל את המסגרת כדי שניתן לשלם את מס הרכישה (עמ' 17 לפרוטוקול);
(י) בסביבות ינואר-פברואר, אלי ביטון אמר לנתבע שעליו למכור את הנכס ולממש את החסכונות כדי להותיר את האשראי (עמ' 17 לפרוטוקול);
(יא) בינואר 2005 משך הנתבע מהחשבון שקים לטובת פקיד השומה בסך של 130,000 ₪ (עמ' 18 לפרוטוקול);
(יב) מימוש תיק ניירות ערך היה אמור לשמור על מסגרת האשראי הגם ששוויו של התיק עמד אז על 20,000 ₪ (על פי המימוש בפועל – מ' ו')(עמ' 18 לפרוטוקול), כי כך הובטח ע"י אלי ביטון והיה אמון מוחלט;
(יג) ההצעה לשעבד את הבית היא בין פברואר-מרס 2005 לאחר המצאת ההודעה בדבר ביטול מסגרת האשראי והנתבע שוחח עם הפקידות לצאת מהמצב שנכפה עליו (עמ' 19 לפרוטוקול) (עדות זאת לא מתיישבת עם הראיות המעמידות את המועד בשנת 2004 – מ' ו');
(יד) הנתבע נדרש לטפל בהכנסת כספים לחשבון וגם בראשית ינואר 2005 הוא הוזהר על כך שהאשראי יופסק (עמ' 23 לפרוטוקול);
(טו) הנתבע "נסמך" על הסכמתו לשעבד את הבית והמשיך להתנהל כרגיל עוד לפני פברואר 2005 (עמ' 23 לפרוטוקול);
(טז) הבית היה של הגיסה (עמ' 22 לפרוטוקול) ויפויי הכוח בידי הנתבע היה לטובת התובע. מדובר ביפויי כוח לשלוח לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, להבטחת זכות צד שלישי, התובע, ולא יפויי כוח כללי. כמו כן, טרם ניתן לבית טופס 4.

(יז) לגבי המכתב ממנו לכאורה משתמע שהחוב הוא רק 28,000 ₪ (חוב בחשבון פרטי – כעולה מעדותו של אלי ביטון – מ' ו') - הנתבע ידע שהחוב של החברה הוא 220,000 ₪ (עמ' 24 לפרוטוקול).

6. אשראי בנקאי ממהותו הוא הלוואה ובהעדר הסדר שקובע אחרת, הוא בר פירעון עם דרישה [ד"נ 32/84 עיזבון וולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' ISRAEL British Bank (London)(in liquidation), פ"ד מד (2) 265 (1990) (להלן: "עניין – עיזבון וויליאמס")]. בהעדר הסדר בין הצדדים הקובע אחרת, מועד החיוב מתגבש כאשר נעשית פעולת הדרישה כלפי החייב (עניין – עיזבון וויליאמס, עמ' 273 ז').

בת.א. 286/93 (מחוזי-נצרת) תבעה עיריית נצרת את בנק הפועלים בע"מ בין היתר על נזקים כספיים שנגרמו לה כי הבנק פעל שלא כדין ובחוסר תום לב כלפיה בכך שהעמיד לה מסגרת זעומה למרות היקף פעילותה וצרכיה. כנגד אפשר לה הבנק חריגות ניכרות תוך תשלום ריבית חריגה ניכרת.
ביהמ"ש בחן את השאלה שהצדדים העמידו להכרעה והיא האם הבנק היה חייב להעמיד מסגרת אשראי גבוהה מזו שניתנה בפועל. בדומה לנטען בתיק זה, גם שם הבנק אפשר על פני רצף של זמן, חריגות ממסגרות וגם פעל לפנים משורת הדין ע"י מתן אשראים רבים ומגוונים על פי בקשת העירייה על אף שהיא לא תמיד עמדה בהתחייבויותיה.
עמדת בנק הפועלים אשר אינה שונה מעמדת התובע, היא כי הבנק פועל במסגרת הסכמים בין הצדדים והוא מנהל את פעילותו העסקית לפי שיקולים כלכליים-מסחריים-ענייניים, בכפוף להסכמים בין הצדדים (ת.א. 286/93 (מחוזי-נצרת) עיריית נצרת עילית נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 17.9.00), פסק דינה של כב' השופטת מוניץ).

עמדת הבנק שבכפוף להסכמים בין הצדדים הוא זכאי לפעול על פי שיקולים כלכליים אושרה בשורה של פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שמצטטת כב' השופטת מוניץ [רע"א (ת"א) 344/94 קלמן נ' בנק הפועלים (לא פורסם)(כב' השופטים אבן ארי, אב"ד, בר אופיר ושטרנברג); ת.א. (חיפה) 940/89 + 165/93 הבנק הבינלאומי נ' אמנונים (לא פורסם) (כב' השופט ש' פינקלמן); ת.א. (ת"א) 428/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' סוליאתן תעשיות גומי (1976) בע"מ (לא פורסם, 27.2.97)(כב' השופטת הניה שטיין (ז"ל); ת.א. (ב"ש) 279/92 בוני הים התיכון נ' בנק הפועלים (לא פורסם) (כב' השופט טימור)].

הנתבעים לא הפנו את ביהמ"ש לבסיס הסכמי בין הצדדים, לחוק או לפסיקה על פיו הבנק חייב היה להתייעץ עם החברה ולתאם עמה.
ההנחה שהבנק חייב לאפשר ללקוח ותיק לצאת מקשייו הכלכליים נדחתה כאמור כשסוגיה זו נבחנה בבתי המשפט המחוזיים וכאמור אינה מתיישבת עם מהותו של האשראי כהלוואה, כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון (עניין – עיזבון ווליאמס).

מתוך התשתית הראייתית שהונחה בפני לא מצאתי שהבנק פעל בניגוד לחוזים שהצדדים חתומים, או בהפתעה, ולא מצאתי ביסוס משפטי לכך שהתנהלות הבנק הייתה בחוסר תום לב או שהיה עליו להמתין "עד יעבור זעם".

להשלמה יוזכר, כי להבדיל מהנתבעים, בנק הוא עסק מפוקח שחב בהתחייבויות כלכליות כל הזמן לכלל מפקידיו ונושיו ולא ניתן לבחון את התנהלותו הכלכלית בראי של בעל עסק פרטי שיש לו "תקופות טובות" ו"תקופות חלשות" [ע"פ 173/75 מדינת ישראל נ' יהושע בן-ציון, פ"ד ל(1) 119 (1975)].

מימוש מניות

7. המניות מומשו ע"י הנתבע לדרישת מר ביטון בתהליך צמצום האשראי, ועל כך אין מחלוקת. המכירה נעשתה על פי בקשה בכתב של הנתבע מיום 8.3.05 (נספח נ/2 לתצהיר מטעם התובע).
הנתבע לא חלק כי שווי התיק היה נמוך גם שנה-שנתיים לפני המימוש (עמ' 11 לפרוטוקול). טענת ההגנה של הנתבעים בראש נזק זה הוא שהמניות מומשו דווקא כשהיו בשפל ובכך נפגעו הנתבעים (סעיפים 11-16 לתצהיר התומך בבר"ל). נטען גם שאז עלתה ההצעה כחלופה לשעבד את הנכס באילת (סעיף 16 לתצהיר התומך בבר"ל).
התשתית הראייתית מצביעה על כך שהניסיון לשעבד את בית הגיסה היה במהלך שנת 2004 ואילו המימוש התבקש במרס 2005. הנתבע עמד על כך שאלמלא המימוש הכפוי היה שווי תיק המניות משתנה לטובה.
הנתבעים הגישו חוות דעת מומחה להוכחת טענת ההפסד בגין מימוש הכפוי. המומחה ביצע חישוב על פי נקודת מוצא זו.
בפני המומחה לא עמדה התשתית הראייתית לנסיבות שהביאו את מימוש תיק המניות.
בסיכומיו מלין הנתבע על החיפזון במימוש תיק המניות אחרי ביטול מסגרת האשראי ומוסיף שהמימוש נועד לאפשר קבלת אשראי מחדש (עמ' 16 לסיכומים הראשיים). נטען כי משסירב הבנק לחדש את האשראי – על הבנק לשאת בנזק. טיעון זה, לא מתיישב עם הראיות למטרת המימוש.

באשר לשווי הנזק – נטען שהנתבעים היו רשאים לתבוע את שווי התיק לפי מועדי רכישת המניות, כ-10 שנים קודם לכן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מאחר והתיק מומש, כשערך המניות כ-5% משוויו המקורי, אזי התוצאה של ערך התיק לפי יום הרכישה, משוערך, הוא כ-500,000 ₪ (עמ' 17 לסיכומים הראשיים). אך הנתבעים בחרו להציג אמדן הוגן של 24,116 ₪ נומינלי. כמו כן, מכלל תיק המניות גם היו מניות "אמלד" אשר הוסרו ממסחר ע"י הבורסה והיה חלון למימוש עד ליום 1.5.05. אך על כך לא נמסר מידע לנתבעים כלקוחות ולכן הם הפסידו את יתרת מניות "אמלד" בשווי 43,740 ₪. סך הכול הנזק הנתבע הוא: 67,856 ₪.

סוגיית הרשלנות במתן המידע לגבי חלון מימוש לפני פקיעת מניות "אמלד" אינה כלולה בטענה של "מימוש כפוי". היא גם לא הועלתה כטענת הגנה ומהווה הרחבת חזית בסיכומים.

הקיזוז מחמת נזק שנגרם ממימוש כפוי נסמכת על הטענה שהמימוש נועד לאפשר קבלה מחדש של אשראי. לא הונחה לכך תשתית ראייתית. הראיות מצביעות על מימוש לצורך סילוק חוב קיים. הרקע לפניית הנתבע למימוש התיק הוא לאחר קבלת הודעה על הפסקת האשראי, כשהוא יודע מעל חצי שנה ויותר שזו מטרת הבנק. כאמור, הנתבע קשר את המימוש עם ניסיון השעבוד של הבית, אך כפי שעולה מסיכום הראיות בסעיף 5 לעיל, גיוס כספים להקטנת החוב ע"י השעבוד עלה בשנת 2004, לפני הפסקת האשראי, ולא בשנת 2005.

הנתבע תיאר את התקופה שבה קיבל את ההודעה על הפסקת האשראי וביטול כרטיס האשראי כקשה לו אישית, כי אביו נפטר והוא מצא עצמו נדרש לגייס כספים נזילים מהר. הנתבע הודה כי כאשר היה התהליך של בחינת שעבוד בית הגיסה, תהליך שגם כלל שמאות הבית, תפקד בחשבון בהתעלם מקיומו של החוב. על יסוד הראיות שהונחו בפני, לא מצאתי שהבנק כפה/הוליך שולל/גנב דעת/עשק וכדומה. הבנק פעל לצמצום חשיפתו הכלכלית לחוב שהוא היקף האשראי שהועמד לנתבעת ולא סולק.

הנתבע העיד שהייתה לו ציפייה שהבנק יהיה "סבלן עמו" על רקע קשרים מסחריים של 20 שנים שבהן היו גם תקופות טובות. הנתבע דחה ככל האפשר את ההתמודדות עם דרישות הבנק להזרים כספים לחשבון ולא עקב אחר תוצאות הניסיון לעשות כן ע"י גיוס משכנתא על בית הגיסה שלא היה בידה טופס 4, והמשיך להתנהל בחשבון כאילו לא הייתה כל בעיה. ביטול האשראי משמעה דרישת פירעון החוב ולכן לאחר שהנתבעים לא פעלו לסלק את החוב מיוזמתם, לא מצאתי שהבנק פעל בחוסר סבירות, כפיה, עושק וכיוצא בזה, כאשר עמד על מימוש רכוש. לנתבעים היו הזדמנויות רבות ליזום מימוש המניות עוד קודם לכן ואין הם יכולים להטיל על הבנק את הנזק שנגרם מחוסר הניהול של תיק המניות, שהיה בטוחה בחשבון.

מימוש משכון רכב

8. טענת ההגנה בבר"ל היא שהנתבע קיבל הלוואה בחשבונו האישי, שאיננו החשבון נשוא התביעה, למימון רכישת רכב. להבטחת פירעון ההלוואה הרכב מושכן לטובת התובע.
ההלוואה נפרעה במלואה ביום 23.6.05. למרות זאת, הבנק נקט בהליכי מימוש המשכון באמצעות לשכת הוצל"פ ביום 24.8.05. הליך זה, גרם נזקים כלכליים לנתבע בתהליך שחרור הרכב (סעיפים 18-19 לתצהיר התומך בבר"ל).

בחקירתו הנגדית, הסכים הנתבע שהרכב שוחרר כנגד תשלום החוב בחשבונו הפרטי (עמ' 25 לפרוטוקול, מול שורות 26-27).
העד מטעם התובעת, אליהו ביטון, אישר כי מחמת חובות בחשבון הפרטי, בוטלה מסגרת האשראי בחשבון ב-20.2.05, וכך גם כרטיס האשראי.

בבקשה לביצוע משכון שהוגשה ללשכת ההוצל"פ ביום 24.8.05, נסמך הבנק על חיוביו של הנתבע הן בחשבונו הפרטי והן בחשבון החברה (תיק הוצל"פ 14-09968-05-1, נספח ט"ז1 לתיק מוצגים של התובע).
החוב בחשבון הפרטי עמד על 29,426 ₪.
הבסיס המשפטי לבקשה, כמפורט בכותרתה, הוא שהרכב מושכן להבטחת פירעון חובות הנתבע הן בחשבונו האישי והן כערב לחובות החברה (סעיף 1 לבקשה למימוש משכון, נספח טז'1 לתצהירו של מר ביטון מטעם התובע).

הנתבע תקף את ההליך של מינוי כונס נכסים בפניה ללשכת ההוצאה לפועל וטען, שהשעבוד נועד להבטיח הלוואה שנלקחה לתשלום עבור הרכב, כי פירעון ההלוואה הסתיים ביום 23.6.05 (נספח כ'1 לתצהיר מטעם התובע).

בתגובה הפנה בא כוח הבנק, עו"ד אלישע כהן, את ראש הוצל"פ לכך שהמשכון לא הוגבל רק להחזר הלוואה מסוימת, וזאת בהתבסס על ההגדרה "אשראי" בסעיף 1(א) לשטר המישכון (נספח ט"ו לתצהירו של מר אלי ביטון) שבו נקבע, כי אשראי כולל בין היתר:
"משיכות יתר בחשבון עו"ש או אחרת או תשלום אחר שניתן ע"י הבנק ללווה או לפקודתו, וכן כל עסקה אחרת שלפיה או בעקבותיה נוצרים או עשויים להיווצר חובות או התחייבויות כספיות מצד הלווה כלפי הבנק, בין כחייב עיקרי ובין כערב, בין במפורש ובין מכללא".

הבנק טוען שהמישכון לא נועד רק להבטיח השבת ההלוואה על הרכב, ובפועל הנתבע הגיע להסדר עם הכונס (סעיף 113 לסיכומי התובע).

לכך אין תשובה בסיכומי תשובה של הנתבע. הנתבע אפוא הגיע להסדר על אף שלפי הבנתו תנאי המישכון לא היו כל כך רחבים. לא הוגשה ראיה לפיה הייתה הסכמה שהנתבע יהיה רשאי לתקוף את המימוש בהליך יזום על ידו. לפיכך, ההסדר שהושג עם הכונס מחייב את הנתבע גם בתיק זה, לפחות מחמת השתק שיפוטי.

לאחר שהוכח קיומו של חוב בסכומים מצטברים, העולים על שווי הרכב, לכאורה, לא מצאתי שהמימוש היה בלתי סביר. על אחת כמה וכמה כאשר ערכו של רכב רק יורד עם חלוף הזמן.

מעבר לנדרש, לא הוגשו ראיות להפסדים בעין, הגם שמדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו. לפיכך, גם אם תאמר שהבנק לא עמד בחובת הגילוי הנאות, שהמשכון מתייחס לכל האשראי כמפורט בסעיף 1(א) לחוזה המישכון, עדיין דין התביעה בראש נזק להידחות, בהעדר ראיות לנזק.

9. הנתבע האריך בסיכומים הראשיים ובסיכומי תשובה גם לטענות שלא הותרו ע"י כב' הרשם כפכפי, וטענות אלה לא נבחנו על ידי בהעדר הסכמה להרחבת חזית.

סוף דבר

10. התביעה מתקבלת וטענות הקיזוז נדחות.
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 264,170 ₪, בגין יתרת חובה בחשבון עו"ש בלתי מסולקת, בצירוף ריבית צבירה, שתתרבה בכל שלושה חודשים בשיעור של 11.5%, וזאת לתקופה מיום הגשת התביעה, 01.11.05. שיעור הריבית, אופן חישובה ומועד צבירתה, ישתנו בהתאם לשינויים שיהיו נהוגים אצל הנתבעת 1 לאחר הגשת התביעה, לרבות לאחר מתן פסק הדין, וזאת החל ממועד השינוי וכי טבלת הריביות הבנקאיות הממוחשבות שבלשכת ההוצל"פ או תצהיר של פקיד התובע ישמשו ראיה מכרעת בכל הנוגע לריבית כאמור.
הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד, הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.



זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.




ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד