חיפוש באתר ג'רסי יוסף, עו"ד

ג'רסי יוסף, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן



בית משפט השלום בחיפה      
     תאריך: 5.1.2012      
ת"א 24224-09-09 מדינת ישראל נ' פרדס בחיסכון ואח'בפני כב' השופט זאיד פלאח      

התובעת מדינת ישראלבאמצעות ב"כ עוה"ד רן עמיאל ואח'           
נגד      
הנתבעים      1.פרדס בחיסכון (משקים חקלאיים זעירים) לעובדי חדרה בע"מ2.אסתר סעדי3.משולם נגר4.אסתר נגר5.נחמיה עצמון6.חיים בושרי7.ברכה בושרי8.טובה יחס9.שלמה מרקוביץ10.לימור מיטלמן11.חיה יזרעילוביץ12.פנינה אשרי13.שלום אשרי14.שרה אשרי15.זהבה מקבילי16.עזריה אשתר17.אליהו תירם18.יפה טוראלבאמצעות ב"כ עוה"ד יוסף ג'רסי ואח'      


פסק - דין      

התביעה ותמצית טענות ב"כ הצדדים


תביעה זו עניינה בדרישת המדינה לפינוי קרקע שהוקצתה לנתבעים בחוזה למטרת גידול מטעים לתקופה של 49 שנים.
ב"כ התובעת טען, כי לאור סיומה המוקדם של תקופת החכירה, המינהל היה מוכן לפצות את החוכרים בהתאם לחוזה ולהחלטת המועצה שהיתה בתוקף באותו מועד. לטענתו, החוכרים סירבו להשלים עם המצב המשפטי והתעקשו להמשיך ולהחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש, תוך שהם סוברים כי יש להם זכות בעלות במקרקעין וכי גם לאחר השבחת המקרקעין, שלא היה להם חלק בה, המקרקעין "המושבחים" הינם שלהם.
ב"כ התובעת טען כי בחלוף הזמן, ובהוראת בג"צ, שקבע שהפיצוי שמינהל היה מוכן להעניק לנתבעים הינו פיצוי "לא מוסרי ובלתי מידתי", חלפו החלטות המועצה מן העולם, ותקופת השכירות פגה לחלוטין.
ב"כ התובעת טען כי עתה, משהסתיימה תקופת ההסכם, הפכו הנתבעים לפולשים האוחזים במקרקעין, שאינה שלהם, ללא זכות חוזית וללא תשלום. לטענתו גם התברר כי הנתבעים התנהגו כבעלים וסחרו במקרקעין, באופן בו העבירו את זכות השימוש לצד ג' תמורת דמי שכירות.
ב"כ הנתבעים ציין כי תחילתה של הפרשייה, ב- 1955 עת גייסה המדינה ועודדה את הציבור, ובכללו הנתבעים, להתקשר במפעל פרדס בחסכון שיהווה "מקור הכנסה" עבורם לתקופה של 49 שנה עם זכות חידוש בלתי מסוגיית ל- 49 שנה נוספות. לדבריו, הנתבעים הם שנטעו את הפרדס בשנת 1961, שעה שהאדמה בראשיתה היתה אדמת בור, מלאה סלעים וטרשים והם אשר השביחו אותה. בשנת 1971 החתים המינהל את הנתבעים על הסכמי חכירה, שבהם ציין במפורש את מקור זכותם בפרדס – מפעל פרדס בחסכון לפועלי המושבה - שמטרתו היתה לאפשר לעובדי המושבה לקבל בחכירה קרקע לנטיעת פרדס, על מנת לסייע לביסוסו, ע"י יצירת מקור הכנסה נוסף. אולם, באותם הסכמי חכירה, תוך סטייה מהותית מתנאי ההצטרפות המקוריים, "העלים ", כך לפי ב"כ הנתבעים, את זכות חידוש החכירה ל- 49 שנה, ואף הוסיף סעיף בדבר סיומה המוקדם של תקופת החכירה הראשונה עקב שינוי ייעוד.
ב"כ הנתבעים טען כי בשלב הבא, יזם המינהל באופן חד צדדי שינוי ייעוד של הקרקע מבלי ליידעם על כך מראש, שעה שתכנית חד/במ/937 פורסמה ביום 18.8.1994 למתן תוקף כטענת המינהל. ב"כ הנתבעים טען כי רק בשנים האחרונות, הסתבר לנתבעים, כי אף טרם חתימת הסכמי החכירה, יזם המינהל שינוי ייעוד לקרקע מבלי ליידע את הנתבעים. ביום 7.5.1996 הודיע לחוכרים על סיומה המוקדם של תקופת החכירה המקורית (49 השנים הראשונות) עקב שינוי ייעוד.
ב"כ הנתבעים הדגיש כי מאז 1996 ועד היום, לא הציע המינהל לנתבעים כל פיצוי בסכום קונקרטי עבור נטילת אדמותיהם עקב שינוי ייעוד, וגם לא טרח לפעול בהתאם למנגנון החוזי הקבוע בסעיף 15 להסכמי החכירה בדבר קביעת גובה הפיצוי, ובהעדר הסכמה בין הצדדים, ע"י מעריך, מומחה שימונה ע"י שר החקלאות.


דיון והכרעה


המקרקעין נשוא התביעה היו ידועים כחלקה 4 בגוש 7726 בחדרה. בעקבות פרצלציה שבוצעה בחלקה, שונה הרישום וחלקה 4 נרשמה בלשכת רישום מקרקעין כחלק מחלקות 171 – 174, 179 – 181, 188 – 213, 217 – 219, 227 ו- 236 בגוש 7726. המקרקעין הינם בבעלות מלאה של קק"ל ומנוהלים ע"י המינהל.
ביום 10.5.71 נחתמו חוזי חכירה תלת-צדדיים בין קק"ל, האיגוד וחברי האיגוד, לפיהם הוחכרו המקרקעין לתקופה שמיום 01/09/1961 ועד יום 31/08/2010, למטרת מטעי הדרים, והנתבעים 2-18 הם החוכרים (להלן: "החוכרים" ו/או "הנתבעים").
במועד החתימה על חוזי החכירה היה יעוד המקרקעין חקלאי, ומטרת החכירה היתה מטעי הדרים, כמפורט בסעיף 4(א) לחוזה. ביום 18.8.94 פורסמה למתן תוקף תכנית חד/במ/937, אשר שינתה את יעוד המקרקעין למגורים. סעיף 15 לחוזה החכירה, שכותרתו "שינוי יעוד הקרקע", קובע כדלקמן:

"הוסכם בין הצדדים, כי במקרה והרשויות המוסמכות ישנו את יעוד השטח המוחכר או כל חלק ממנו למגורים ו/או לתעשיה ו/או לצרכי צבור על ידי תכנית בנין עיר בעלת תוקף רשאי המחכיר על אף כל האמור בחוזה זה, להביא לידי סיום מוקדם את תקופת החכירה של המוחכר, או של החלק לגביו שונה הייעוד, על ידי הודעה מוקדמת לפחות של שנה אחת מראש.
במקרה זה זכאי החוכר לפיצויים מלאים מהמחכיר עבור המוחכר כמטע על אדמה חכורה או חלקו, לגביו בוטלה החכירה – לפי מצבו של המוחכר ביום סיום תקופת החכירה כפי שנקבע בהודעת המחכיר ובהתחשב בזכות החכירה של החוכר בקרקע"



ב"כ התובעת טען כי בשל שינוי יעוד המקרקעין כאמור, ובהתאם לסעיף 15 לחוזה החכירה, נשלחו כבר ביום 7.5.96 מכתבים לאיגוד ולחוכרים הרלוונטיים מבין חבריו, בהם הודיע המינהל כי המקרקעין דרושים לו. לפיכך, הודיע המינהל על ביטול חוזי החכירה ודרש את פינוי המקרקעין והשבתם למינהל.
לאור סיומה המוקדם של תקופת החכירה, היה המינהל מוכן לפעול בהתאם להוראה החוזית, ולפצות את החוכרים בהתאם, ולחילופין - היה מוכן לפצותם בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל 727, שהיתה בתוקף באותה עת.
מאז שהודיע המינהל לחוכרים על ביטול חוזי החכירה בשנת 1996 ובמשך שנים ארוכות, נוהל מו"מ בין המינהל ובין חלק מהנתבעים והאיגוד, תוך שאלה מודיעים, פעם אחר פעם, על סירובם לקבל פיצוי לפי החלטת מועצה 727 או לפי הוראת סעיף 15 לחוזה, ועמדו על זכותם להחזיק בקרקע ולעשות בה שימוש על אף יעודה החדש למגורים.
ביום 30.8.10 הסתיימה תקופת החכירה החוזית, ולא חודשה, על כן טען ב"כ התובעת, שאין כל מקום לדון בפיצוי המגיע לנתבעים, שכן במקום שישיבו את המקרקעין ויאבקו על הפיצוי, שלטענתם מגיע להם, הם בחרו להמשיך ולהחזיק בקרקע, כשלמעשה תקופת החוזה הסתיימה.
מאחרו והחוכרים המשיכו לאחוז בקרקע ולעשות בה שימוש לצרכיהם עד תום התקופה החוזית, הרי שחלה הוראת סעיף 16 לחוזה, הקובעת:

"בתום תקופת החכירה מתחייב החוכר להחזיר את המוחכר למחכיר במצב דומה למצב שבו היה בשימושו של החוכר, כשהוא במצב תקין, נקי ושלם. כמו כן מתחייב החוכר שלא לעקור כל מטע ו/או להרוס כל מבנה ו/או לפרק כל מקבע או דבר המחובר לקרקע באופן קבוע."


ב"כ התובעת טען כי המינהל היה זכאי לקבל לידיו את הקרקע בחזרה כבר בשנת 1996, לאור שינוי היעוד והוראת סעיף 15 לחוזה. ואולם, החל מיום 30.8.10 זכאי המינהל לקבל לידיו את החזקה בקרקע, באשר שוב אין מדובר בהפסקת החכירה במהלכה, וגם אין עוד כל צורך בפיצוי חקלאי לפי סעיף 15, וכל זאת עוד לפני שנידונה הפרת החוזה ע"י הנתבעים.
ב"כ התובעת ציין כי ביום 7.7.08 התקבל במינהל מכתב החוכרים, בו הם מבקשים לדעת מדוע לא קיבלו שוברים לתשלום דמי חכירה. במכתב תשובה מיום 2.9.08, השיב המינהל לחוכרים כי חוזי החכירה עמם בוטלו כדין, אינם בתוקף עוד וכי הם נדרשים לפנות את המקרקעין לאלתר.
סעיף 2א לחוזי החכירה שנחתמו בין המינהל לבין הנתבעים, קובע :

"מכיוון שחברת "ניר למושבה בע"מ" (להלן: "החברה") בשיתוף עם חברת יכין חק"ל בע"מ (שניהם ביחד להלן: "היוזמים") הכריזו בשנת 1955 על המפעל "פרדס בחסכון לפועלי המושבה" (להלן: "המפעל"), שמטרתו היתה לאפשר לעובד במושבה לקבל בחכירה קרקע לנטיעת פרדס על מנת לסייע לביסוסו ע"י יצירת מקור הכנסה נוסף, תוך התקשרות לקרקע במושבה".



ב"כ הנתבעים טען, כי במסגרת תנאי התקשרות הנתבעים במפעל פרדס בחסכון, ניתנה להם התחייבות לרישום זכות חכירה ל- 49 שנה עם זכות הארכה ל- 49 שנה נוספות, בלא כל זכר לאפשרות בדבר סיומה המוקדם של תקופת החכירה, והפנה למה שנכתב בעניין רישום בספרי האחוזה בתנאי ההצטרפות :

"זכויותיו החוקיות של החוסך לגבי פרדסו תובטחנה ע"י רישום חכירה מטעם רשות הפיתוח קרן קיימת לישראל או פיקא (הכל לפי העניין) – לטובת האגוד היורידי של החוסכים עליו נמנה החוסך, וע"י רישום חכירת משנה ע"י אותו איגוד לטובת החוסך. רישום זכויות החכירה ייעשה לגבי כל פרדס ופרדס ביחידת רישום נפרדת לתקופה של 49 שנה בזכות הארכה לתקופה נוספת של 49 שנה. תנאי החכירה יהיו כתנאי החכירות החקלאיות מסוג זה על אדמות הקרן הקיימת לישראל."



ב"כ הנתבעים טען עוד, כי במסגרת תנאי ההצטרפות המקוריים לא נאמר דבר על אפשרות כי הקרקע תילקח מידי החוכרים במהלך תקופת החכירה ותקופת החכירה הנוספת עקב שינוי ייעוד או מכל סיבה אחרת. ב"כ הנתבעים טען עוד, כי החתמת החוכרים על חוזי חכירה שתנאיהם לא תאמו את תנאי ההתקשרות המקוריים, נעשתה תוך ניצול חוסר הבנתם של החוכרים בענייני חוזים והסתמכותם על כך שהדבר נעשה ע"י גוף שלטוני.
ב"כ הנתבעים טען כי כוונת המינהל למכור את הקרקע לפרטיים, מיד לאחר נטילתה מן הנתבעים בלא פיצוי הנתבעים, איננה בגדר צורך ציבורי. המדובר בהעברת קניין שבו רכשו הנתבעים זכויות חכירה לדורות במיטב כספם במסגרת יצירת אפיק הכנסה במפעל פרדס בחסכון לידי בעלי הון לצורך מכירת הקרקע והעשרת קופת המינהל. פעולה זו, שעה שהיא ננקטת ע"י גוף ציבורי כמו מינהל מקרקעי ישראל הינה פסולה והיא עולה כדי התעמרות בחוסכים והתעשרות על חשבונם שלא כדין.
אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעים, בנוגע לתנאים שהופיעו בחוברת ההסברה הם תנאים מחייבים, ואני קובע שאין הם מהווים התחייבות או הבטחה כלשהי של המינהל. היוזמה לפרסום החוברת לא היתה של המינהל, ואין לחייבו בפרסום שנעשה ע"י אחרים. הוראת סעיף 15 בחוזה החכירה הינה הוראה לגיטימית, שנועדה לאפשר גמישות בכל הקשור למשאב יקר כמו קרקעות המדינה, בהתאם לזמנים ולצרכים המשתנים.
ב"כ הנתבעים ציין כי הסכמי החכירה שעליהם נשען המינהל, מפנים בסעיף 2א למפעל פרדס בחסכון. ב"כ הנתבעים טען כי הסכמי חכירה אלה הינם הסכמים סטנדרטיים ויש לראות בהם חוזים אחידים, עליהם חלים כללי מהות וכללי פרשנות שונים מאלה החלים על חוזים שאינם אחידים. על חוזה אחיד, חל ביתר שאת, כלל הפרשנות נגד המנסח, שעל פיו יש לפרש חוזה נגד מי שאחראי על ניסוחו, תוך שהפנה לאיזכורים של פסקי דין בעניין. ב"כ הנתבעים טען כי בענייננו, המינהל הוא שניסח את הסכם החכירה, הוא הצד החזק להסכמי החכירה והוא גם רשות ציבורית בעלת חובות מוגברות, מה עוד שהסכם החכירה מאזכר במפורש בסעיפים 2א ו-2ב את מפעל "פרדס בחסכון", נשוא ההתקשרות המקורית כבסיס להסכם החכירה, ולמעשה מסתמך עליו, ומשכך יש לפרש את הסכמי החכירה ככאלה שאינם גורעים מתנאי ההצטרפות למפעל, ובכלל זה מן הזכות לחידוש החכירה ל- 49 שנה נוספות.
לטענת ב"כ הנתבעים, המינהל מעולם לא העמיד סכום פיצוי קונקרטי לנתבעים בגין ביטול זכות החכירה, ומעולם לא נכנס למו"מ על גובה הפיצוי, וזאת בניגוד גמור לחוזה החכירה שהמינהל נשען עליו ובניגוד להחלטות המועצה שהיו בתוקף באותו מועד, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות של הנתבעים גם בפגישה שנערכה עם מנהלת המחוז לקבל סכום קונקרטי כדי שאפשר יהא לדון ולשקול אותו.
ב"כ הנתבעים טען כי במהלך השנים נמנע המינהל אף מליישם את החלטה 969 מ- 5.8.03 שקבעה פיצוי בקרקע חליפית או בסכומי פיצוי גלובליים, ואף את החלטה 1023 מ- 2.5.05, וזאת אפילו סבר המינהל כי הנתבעים אינם עומדים בתנאי החלטה 727 – סברה שאינה נכונה שעה שכלל לא דן בטיעוני הנתבעים לגופם בעניין החלטה 727 ותחולת הוראות המעבר. (למשל נספח ל' לתצהיר מר ראובני שבו מודיע המחוז כי הוא סבור כי עניינם של הנתבעים אינו עומד בתנאי הוראות המעבר וחרף זאת אינו מציע להם פיצוי מכוח החלטה 1023 או החלטה )969.
ב"כ הנתבעים הדגיש כי מהסיפא לסעיף 15 להסכם החכירה, רק לאחר קביעת גובה הפיצויים ע"י המעריך המומחה הנ"ל, קמה חובה על החוכר למסור את המוחכר לגביו בוטלה החכירה, והוסיף כי תנאי זה מעולם לא התקיים.
החוכרים דחו פעם אחר פעם את דרישת הפינוי ו/או הפיצוי שהוצעו להם. כך, למשל, מכתבה של עו"ד פודורובסקי, בו היא מודיעה, פעם נוספת, שהחוכרים דוחים על הסף את הדרישה להשיב את הקרקע לחזקת המינהל, והיא אף מוסיפה כי החוכרים יזמו תב"ע מפורטת מטעמם כדי להגדיל את אחוזי הבניה בקרקע. מנגד, המינהל שב והודיע לאגודה כי הוא נכון לפצות את החוכרים בהתאם להחלטת מועצה 727 , ואלה דחו שוב את ההצעה לפצותם ושבו ולתו את יהבם בתב"ע אשר יזמו להגדלת קיבולת הבניה.
במנותק מעמדת האגודה, ועל אף שבמקביל שימש, הנתבע 5, מר עצמון, כחבר בהנהלת האגודה, הוא פנה אל המינהל והודיע על נכונותו לנהל מו"מ, תוך שדרש דרישות בשם עצמו בלבד, כמופיע בנספח כ"ה. מסקנתי היא, כי מהשתלשלות העניינים עולה, שטענת הנתבעים כיום לפיצוי בהתאם להחלטת מועצה 727 או 969 הינה חסרת בסיס. המינהל היה נכון לפצות את החוכרים בהתאם להחלטת המועצה, כל זמן שזו היתה בתוקף, ואלה דחו את דרישת המינהל לפינוי ולפיצוי, פעם אחר פעם.
החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 727 איפשרה מתן פיצויי השבה לחוכרים בעת שינוי יעוד הקרקע והשבתה למינהל. בשנת 2002 בוטלה החלטה 727 בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש ואח' נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', שקבע כי החלטה 727 אינה עומדת בנורמות של שוויון ויש לה השלכות חברתיות קשות. נקבע כי חישוב הפיצויים לחוכרים חקלאיים ע"פ שווי הקרקע לאחר שינוי היעוד, ולא ע"פ שוויה כקרקע חקלאית, מעניק לחוכרים החקלאיים הטבה בשווי עתק, על חשבון הקופה הציבורית וללא כל הצדקה עניינית ובניגוד לפיצוי המגיע להם כ"פיצויים חקלאיים" על פי הוראות ההסכמים, על כן נקבע כי החלטה 727 " ... היא בלתי סבירה בעליל ובטלה". ניתנו הוראות מעבר, שהוארכו מעת לעת, מאחר ובעת מתן החלטת בג"ץ נוהל מו"מ להשבת חלק מהקרקעות שייעודם שונה, והמועד האחרון באותן הוראות מעבר היה 31.12.06, ומאותו המועד לא ניתן עוד להציע לחוכרים את הפיצוי לפי החלטה 727 והמינהל אינו רשאי לעשות כן כיום.
החלטת מועצה מס' 969, אשר החליפה את החלטה 727, הוקפאה בהחלטת מועצה 1070 ולבסוף בוטלה בהחלטת מועצה 1222, ולא ניתן לפעול על פיה.
ביום 29.9.05 התקיימה פגישה במינהל בנוכחות חברי הנהלת האיגוד, מר אשתר עזריה, מר עצמון נחמיה ומר אשתר מנחם וכן בנוכחות החוכרים מר מרקוביץ' שלמה, מר אושרי שלום וגב' אושרי פנינה. במהלך הפגישה הובהר לנוכחים ע"י היועצת המשפטית למחוז כי החלטת מועצה 727 בוטלה ע"י בג"צ ואינה בתוקף עוד, ואף לא ניתן להחילה על עניינם מכוח הוראות המעבר. עם זאת, סוכם כי החוכרים יגישו ערר בו יפרטו את כל טענותיהם ואת בקשתם לקבל פיצוי לפי החלטה 727, והבקשה תועבר לועדת עררים בלשכה הראשית של המינהל בירושלים, הכל כמפורט בסיכום הפגישה, נספח ז' לתצהיר.
בהמשך לפגישה שהתקיימה במינהל, הגיש האיגוד בקשה להחיל עליהם את החלטת מועצה מס' 727, לצורך הגשתה לועדת העררים. בתגובה, השיבה היועצת המשפטית למחוז כי יש להשלים ולפרט בבקשה ע"פ איזה סעיף מהוראות המעבר, אשר נקבעו בהחלטת מועצה 972, סבורים החוכרים כי יש להחיל את ההחלטה על עניינם. החוכרים לא פעלו בהתאם להנחיית המינהל ולא הגישו ערר מתוקן, זאת, למעט מר נחמיה עצמון אשר הגיש ערר נפרד מטעם עצמו בלבד, ערר שנדחה ע"י ועדת העררים שבלשכה הראשית של המינהל, כמפורט בנספחים ל"ג, ל"ד לתצהיר מר ראובני. מר עצמון בחר שלא לתקוף את ההחלטה לדחות את הערר שהגיש, על אף שיכול היה להגיש עתירה לבג"ץ.
מסקנתי היא, שהמינהל לא העמיד לנתבעים פיצוי, בשל סירובם לקבל את הצעת הפיצוי, ובשל דחייתם על הסף את הדרישה לפינוי המקרקעין, ודרישתם להמשיך ולהחזיק בקרקע, ואף פועלם להגדלת קיבולת הבנייה בקרקע ע"פ תב"ע שהוגש מטעמם. בנסיבות אלה, גם מנגנון קביעת הפיצוי הקבוע בסעיף 15 לחוזה החכירה אינו רלוונטי, וזאת כדברי מר ערן ראובני.
מעבר לנ"ל, התביעה נשוא פסק דין זה הוגשה נגד 19 נתבעים, וביום 7.11.10, דהיינו לאחר הגשתה, נחתם בין המינהל לבין הנתבע מס' 19 הסכם, אשר קיבל תוקף של פס"ד, לפניו התחייב הנתבע מס' 19 לסלק את ידו מהמקרקעין בתוך 90 יום ממועד מתן פסה"ד הסופי בתיק, תהא תוצאתו אשר תהא. הנתבעים מסרו חלק מהקרקע לאחר, שהוא נתבע 19, וזאת ללא אישור ובניגוד להסכם עימם. סעיף 11(א) לחוזה החכירה קובע:

"אסור לחוכר להעביר את זכות החכירה או להחכיר את המוחכר בחכירת משנה, או להשכירו או כל חלק ממנו, או להרשות את השמוש ו/או את החזקה בו או בחלקו, לאחר או לאחרים, במישרין או בעקיפין ו/או לשתף במוחכר או בחלקו או בכל זכות הנובעת מהחכירה, מישהו אחר, ללא הסכמתו של המחכיר מראש ובכתב. המחכיר לא יתן את הסכמתו אם לא הומצאה לו המלצה בכתב מאת מוצעת הפועלים של חדרה."


בסיור שנערך ביום 13.4.04 על ידי מפקח המינהל מר יגאל גרשון, התגלה שהנתבעים השכירו לנתבע 19, מר פלוטקין גיל, חלק מהמקרקעין, וכי הוא מחזיק במקרקעין ועושה בהם שימוש למטרת עיבוד חקלאי, ללא רשות המינהל, ללא ידיעת המינהל ומבלי לשלם למינהל דבר בגין שימוש זה. התנהגותם זו של הנתבעים מהווה הפרה של חוזה החכירה, האוסר על העברת זכות החכירה ללא הסכמה מראש ובכתב של המינהל. הפרה זו הינה הפרה יסודית של חוזה החכירה, ובהתאם לסעיף 17(ד), היה המינהל רשאי, מטעם זה בלבד, לבטל את חוזה החכירה לאלתר, ללא כל הודעה מוקדמת.
בעקבות הפרת החוזה הנ"ל, שלח המינהל לאיגוד ולחוכרים ביום 2.8.05 מכתב התראה נוסף מהלשכה המשפטית, בו הודיע כי אם המקרקעין לא יפונו תוך 30 יום, יחשבו החוכרים בחזקת פולשים.
הנתבעים הפרו גם את מטרת החכירה - סעיף 4 לחוזה החכירה קובע:

"א. המחכיר מוסר לחוכר והחוכר מקבל מהמחכיר בחכירה את המוחכר למטרת נטיעתם, גידולם, החזקתם, עיבודם וניהולם של מטעי הדרים."
ב. אסור לחוכר להשתמש במוחכר או בכל חלק ממנו למטרה אחרת ללא הסכמתו של המחכיר מראש ובכתב."


מעדותו של המפקח מר יגאל גרשון עולה, שהנתבעים עקרו את המטעים, והנתבע 19 עשה במקרקעין שימוש למטרת גידולים שונים, על כן הפרו הנתבעים החוזה הפרה נוספת, ובהתאם לסעיף 17(א) ו- (ב), רשאי היה המינהל לבטל את חוזה החכירה גם מסיבה זו.
אני דוחה את הסבריו של ב"כ הנתבעים, לפיהם הנתבעים לא העבירו את זכותם בקרקע לצד ג', אלא אפשרו למר פלוטקין לעבדה, כפי שהאדמות עובדו במשך עשרות שנים קודם לכן ע"י יכין חק"ל. הנתבעים הפרו לפחות פעמיים את החוזה עימם, הפרות יסודיות, על כן קמה למינהל הזכות לבטל את חוזה החכירה.

סוף דבר


שוכנעתי שהנתבעים הפרו לפחות פעמיים את חוזה החכירה עימם, על כן קמה למינהל הזכות לבטל את חוזה החכירה, ומשנעשה כן, הביטול הינו ביטול כדין. מעבר לכך, הגעתי למסקנה לפיה תקופת החכירה הסתיימה, בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים, על כן אין עוד מקום לקבוע פיצוי לנתבעים.
במצב דברים זה, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:
אני מצווה על הנתבעים ו/או מי מטעמם, לסלק ידם לאלתר מהמקרקעין הידועים כתתי חלקות 1-11 ו- 34, חלקה 4 בגוש 7726, ולאחר פרצלציה ידועים כחלק מחלקות 171 – 174, 179 – 181, 188 – 213, 217 – 219, 227 ו- 236 בגוש 7726, אשר בחדרה, כמתואר במפה המצורפת לכתב התביעה, ולהחזיר את המקרקעין למינהל כשהם ריקים ופנויים מכל אדם, חפץ, גידולים, נטוע ומחוברים, וכן נקיים ומשוחררים מכל חוב, שיעבוד, עיקול, משכנתא, עיזבון או כל זכות אחרת של צד ג' כלשהו.
אני מצווה על הנתבעים לפנות על חשבונם את כל אשר שתלו ו/או נטעו ו/או בנו על המקרקעין.
אם הנתבעים לא יפנו את המקרקעין בהתאם לפסק דין זה, יהא המינהל רשאי לבצע את הפינוי בעצמו, וכל העלויות הכרוכות בכך יחולו על הנתבעים.
אני מוציא בזאת צו מניעה, לפיו אני אוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם, לעשות כל שימוש במקרקעין המתוארים בתשריט המצורף לכתב התביעה.
מאחר ודחיתי את בקשת הנתבעים לפסוק פיצוי לטובתם, ומאחר והמדובר באנשים שהחזיקו עשרות שנים במקרקעין, ובהתאם לפסק דין זה הם אמורים לפנות את המקרקעין, ומאחר ובעבר הוצע להם פיצוי, אך הם החמיצו את זכותם לקבלו – בשל כל אלה, אני נמנע מפסיקת פיצוי נגדם בגין הפרת ההסכם, כקבוע בסעיף 18 לחוזי החכירה. עוד נמנע אני מפסיקת שכ"ט עו"ד והחזר הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.


המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' בטבת תשע"ב, 5 בינואר 2012, בהעדר הצדדים.







- חיפוש עורכי דין - א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת



ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד