לפניי תביעה שהוגשה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובענה הוגשה כנגד "קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים", הואיל וגרסתו של התובע היא, שהוא נפגע על-ידי מכונית, שפרטיה אינם ידועים לו וכי לאחר הפגיעה המכונית נעלמה מן המקום. לטענת הנתבעת, לא קיימות ראיות להוכחת פגיעתו של התובע בתאונת דרכים, ולכן, יש לדחות את תביעתו. כתב התביעה ותצהירי עדות ראשית על-פי כתב התביעה, ביום 26.8.06, בשעה: 05:00 לערך, הלך התובע בצידי כביש מספר 4 ורכב לא ידוע פגע בו וגרם לו נזקי גוף. שוטר שעבר במקום הבחין בתובע, שהיה מוטל בצידי הכביש, פצוע קשה וחסר הכרה, השוטר הזעיק עזרה ודיווח על התאונה. הפרמדיק אשר הוזעק למקום מצא כי התובע מחוסר הכרה ולא יציב המודינאמית, התובע הונשם ופונה לבית חולים באמצעות אמבולנס. עוד נרשם, שהתובע טופל במחלקה לטיפול נמרץ ובמחלקה האורטופדית ונמצאו אצלו שברים בזרוע שמאל, באמה שמאל, עצם השכמה השמאלית, עצם הבריח השמאלי, פגיעה באזור ירך שמאל ושבר פתוח בשוק שמאל. התובע היה מאושפז בבית חולים ועם שחרורו הוא עבר לשיקום בבית חולים שיקומי. בהמשך, טופל התובע טיפולים רבים וממושכים, אשר גם כללו אשפוזים. בתצהיר מיום 13.11.09, נרשם מפי התובע, כי ביום 26.8.06, לפנות בוקר, הוא חזר ממסיבת יום הולדת של חבר, הלך בצידי כביש 6 לכיוון דרום, במטרה לחזור לביתו באשקלון וכי רכב לא ידוע פגע בו וגרם לו לפציעה קשה. נרשם, כי כתוצאה מהתאונה הוא איבד את ההכרה ומשכך אינו יודע מידיעה אישית את העובדות בנוגע לפינוי לבית חולים קפלן ברחובות וכי הוא התעורר בבית החולים. בתצהירו מיום 20.1.10, חוזר התובע, לענייננו, על אותם הדברים. טענות התובע טוען התובע, כי יש לדחות את טענות הנתבעים, לפיהן לא הוכח כי התובע נפגע מכלי רכב. לעניין זה מפנה ב"כ התובע לרישומי בוחני התנועה של המשטרה, לפיהם נמצאו במקום שברי זכוכית וכי הם מזהים את סוג הרכב לפי שברי הזכוכית, וכי השוטרים פנו למספר עסקים על מנת להתחקות אחר הרכב הפוגע. כן נטען, כי בפני בית המשפט חומר רפואי וכי סוג הפגיעה יש בו כדי להוכיח כי המדובר הוא בפגיעה שנגרמה כתוצאה מתאונת דרכים. ב"כ התובע הפנה לדוח הפעולה של השוטר רס"מ זאברון ישראל, אשר מעיד שהוא מצא את התובע בצידי הכביש, כאשר הוא פצוע קשה. מוסיף התובע וטוען בסיכומיו, כנגד עדותו של העובד הסוציאלי, מר אבי נמיר. עדותו של מר נמיר נשמעה, מטעם הנתבעת, לאחר שבמסמכי בית החולים מצוי היה "סיכום סוציאלי", בו נרשם על ידי מר נמיר, שלדברי התובע בפניו, הוא נפגע כהולך רגל בתאונת פגע וברח, בשעת לילה, כאשר נוסעי הרכב, אלמונים, היכו אותו וניסו לשדוד אותו ואחרי כן דרסו אותו. טוען התובע, כי הוא כלל לא זוכר שהוא שוחח עם העובד הסוציאלי וכי כאשר פתח את עיניו לראשונה, מעסיקו, מר אברהם אברהם, היה מול עיניו. ב"כ התובע הפנה להודעותיו השונות של מרשו במשטרה ומבקש ללמוד מהן על פגיעתו בתאונת דרכים. באחת מחקירותיו, התובע מכחיש את דברי העובד הסוציאלי וטען שהוא משקר. כן הפנה ב"כ התובע לחקירתו הנגדית של התובע וטען כי זה היה עקבי בגרסתו לעניין אופן הפגיעה ולעניין הצהרתו כי לא נשדד וכי לא נדרס לשם ביצוע השוד. טוען התובע, כי הנטל להוכיח סייג לחבותה של קרנית מוטל על שכמה של קרנית וכי הדבר לא עלה בידה. בעניין זה, נטען, כי אין לייחס משקל רב או משקל כלשהו למזכר שנרשם על ידי העובד הסוציאלי, שכן הוא נרשם על בסיס מסקנותיו של מר נמיר, מבלי שתוכנו אושר על ידי התובע. לטענת ב"כ התובע, הדברים נאמרו על ידי התובע לעובד הסוציאלי, כאשר התובע היה נתון להשפעות של משככי כאבים, וכי התאריך שמופיע על גבי רישום העו"ס אינו מדויק ואינו עולה בקנה אחד עם מועד אשפוזו של התובע. לעניין טענתה של קרנית, כי גם אם המדובר הוא בתאונת דרכים, הרי היא נגרמה במתכוון, טען ב"כ התובע בסיכומיו, כי אין ולו ראשית ראיה לכך שהפגיעה בתובע הייתה במתכוון. טענות הנתבעת כאמור, הנתבעת טוענת, כי לא מונחות בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות על מנת לקבוע כי התובע נפגע בתאונת דרכים. נטען, כי אין שום עדות לכך שהתובע נפגע על-ידי רכב. גם מפי התובע לא נשמעה כל גרסה, לפיה רכב הוא זה אשר פגע בו. ב"כ הנתבעת טוען שהתובע נמנע מלמסור פרטים של החברים עמם הוא בילה במסעדה לפני התאונה הנטענת, וכי קיים פער בלתי מוסבר בן ארבע שעות, מן הרגע שהתובע עזב את המסעדה, בה בילה עם חבריו, ועד למועד פגיעתו, וזאת שעה שהתובע טוען שהוא נפגע בסמוך לאחר שיצא מן המסעדה. ב"כ התובעת הפנה לשוני בין הגרסאות השונות אשר מסר התובע במסגרת הודעותיו במשטרה ולכך שאותן הגרסאות אינן עולות בקנה אחד עם הדברים שמסר התובע לעובד הסוציאלי, מר אבי נמיר. עוד נטען, כי קיימות סתירות ואי התאמות בין הדברים שמסר התובע בחקירתו במשטרה לבין תשובותיו בחקירה הנגדית בבית המשפט. ב"כ הנתבעת הפנה לניסיונותיו של התובע להתחמק ממתן תשובות לשאלות במהלך החקירה הנגדית, וטען כי גרסאותיו של התובע מצביעות על חוסר אמינותו. לעניין דו"ח בוחן התנועה, אשר הוגש לתיק בית המשפט, טען ב"כ הנתבעת, כי הוא לא הוגש מבעוד מועד ובהתאם להחלטות בית המשפט, לא כתעודת עובד ציבור ולא בדרך של זימון עד לצורך הגשתו. אותו דוח (ת/1) התקבל כפוף להסתייגות שבפרוטוקול ולא כראיה לאמיתות תוכן הדברים וכאשר כל צד רשאי להסתייג מהמסמכים ומהכתוב בהם. דיון והכרעה הנטל להוכיח כי פגיעתו של תובע נגרמה בתאונת דרכים, מוטל על שכמו של התובע, וזאת במאזן ההסתברויות, כבכל תובענה אזרחית. לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי והתעמקתי בטיעוני ב"כ הצדדים, מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כאמור, כי הוא נפגע בתאונת דרכים. מכאן, כי הוא אינו זכאי לפיצוי מן הנתבעת. טענתה של הנתבעת, כי לא קיימת למעשה כל ראיה לכך שרכב פגע בתובע, היא טענה נכונה ואני מקבל אותה. ראינו כי בתצהיריו טוען התובע, באמירה קצרה, כי הוא הלך בצידי כביש 4 לכיוון דרום ורכב לא ידוע פגע בו. לתאונה הנטענת לא היו עדים. התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא לא זוכר את התאונה, והוא רק זוכר שכלי רכב נסעו (עמ' 8, ש': 21-25 לפרוט'), וכדברי התובע "נכון, לא זוכר. אני זוכר עכשיו שניסיתי לעצור את הרכב וזהו והתעוררתי בבית חולים. ראיתי את אשת הקבלן ואני חשבתי שאני ישן. אני התכסיתי עם הסדין...אני לא זוכר. אני זוכר שהרכבים נסעו". בהודעתו הראשונה במשטרה (נ/1) מסר התובע את הדברים הבאים: "אני חשבתי לצאת לכביש ולקחת מונית או לתפוס טרמפ לכיוון אשקלון. בכיס שלי היו 250 ₪ ופלאפון בז'קט. אני יודע שהלכתי ברגל לכיוון אשקלון אבל לא יודע אם עמדתי לפני כן ועצרתי מונית או טרמפים. אני לא יודע מה קרה לי מאז שהלכתי לכיוון אשקלון אני מצאתי שאני בבית חולים והקבלן שלי לידי שואל אותי מה קרה ואני לא יודע. שת. אני לא זוכר כמה מטרים הלכתי ברגל מכיוון המסעדה. שת. אני לא יודע ממה נפגעתי. שת. נשארה לי רק נעל אחת והבגדים שלי אני לא יודע איפה הם וגם את הפלאפון והכסף אין לי...שת. לא זוכר שקיבלתי מכה אני התעוררתי בבית חולים וראיתי שיש לי מכה בראש חתכים ביד שמאל רגל שמאל 9 שברים". דברים דומים אמר התובע במהלך חקירתו הנגדית: "איך אני יכול לראות אם אין תאורה? אני יכול רק להרגיש כשפתחתי את העיניים ואני פתחתי את העיניים רק בבית חולים" (עמ' 13, שו': 10-11 לפרוט'). גם בהודעתו במשטרה מיום 21.2.07, התובע אינו מוסר שהוא נפגע ממכונית ויש לציין, ואתייחס לדברים גם בהמשך, כי הוא מסר גרסה שונה מזו אשר מסר בהודעה הראשונה. עלי לציין, כי גרסאותיו השונות של התובע לגבי מה שהתרחש בסמוך לפני הפגיעה, אינן עולות בקנה אחד זו עם רעותה והן מעוררות תמיהות בעלות משמעות לענייננו. כך, התובע מסר, שהוא הלך לכיוון אשקלון, בכביש 4. התובע נמצא בנתיב התנועה המזרחי, בו תנועת כלי הרכב באה מדרום לצפון. גם בהודעתו השניה במשטרה, מיום 21.2.07, עולה כי אכן התובע הלך בצידו המזרחי של הכביש כאשר כלי הרכב נוסעים מולו, שהרי נרשמו בהודעה מפיו, בין היתר, הדברים הבאים: "...עמדתי בכביש וניסיתי לעצור טרמפים ואז ראיתי שני מכוניות נוסעות במקביל ואולי עושות תחרות ומכאן אני לא זוכר שום דבר" (עמ' 1, שו': 13-15). נשאלת השאלה, הכיצד נפגע התובע דווקא בפלג גופו השמאלי, במספר מקומות, אם כיוון הליכתו היה כאמור. תמיהה נוספת עולה נוכח העובדה שהתובע מסר, בין היתר בהודעתו השניה במשטרה, כי הוא ניסה לעצור טרמפים. אם ניסה הוא לעצור טרמפים, סביר להניח כי היה עושה זאת כאשר הוא עומד בנתיב המערבי, בו כלי הרכב נוסעים לכיוון דרום, לכיוון אשקלון. אם כן, הכיצד נמצא התובע על ידי השוטר, כאשר הוא מוטל על הכביש, בצידו השני, המזרחי של הכביש. לא זו אף זו, אלא שתשובותיו של התובע בחקירה נגדית לעניין מקום הליכתו ומקום הפגיעה, סותרות את המקום שבו נמצא התובע מוטל בכביש וגם את גרסתו בהודעה השניה במשטרה, לגבי כלי הרכב שנסעו במקביל ואולי עשו תחרות: התובע נשאל אם הוא הלך כאשר כלי הרכב באו מאחוריו ועברו קדימה והוא השיב תשובה חיובית (עמ' 11, שו': 20-21 לפרוט'). בהמשך, התובע נשאל אם הרכב שבא מאחוריו פגע בו מאחור והוא השיב: "לא. מהצד" (עמ' 11, שו': 25-26 לפרוט'). כן נשאל התובע בהמשך, אם כל הזמן נסעו כלי רכב מאחוריו ועברו קדימה והוא השיב תשובה חיובית (עמ' 13, שו': 22-23 לפרוט'). הסברו של התובע לעניין מיקומו בצד הזה או האחר של הכביש, לפיו הוא הלך פעם פה ופעם שם, וכי עבר לצד השני של הכביש כדי לשאול מכוניות אם הן נוסעות חזרה לאשקלון, לא אוכל לקבלו. לא הגיוני בעיניי כי אדם יעבור לצד השני של כביש מהיר כדי לעצור מכוניות ולשאול אם הן חוזרות חזרה לאשקלון. קיים צדק בטענת הנתבעת, לפיה ישנו פער של כ- 4 שעות, פער בלתי מוסבר, בין הרגע שיצא התובע מן המסעדה, על-פי גרסתו, לבין מועד הפגיעה. בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 4.9.06 (נ/1), מסר התובע, כי בשעה אחת הוא רצה לחזור לאשקלון לביתו והוא נפרד מחבריו. כך גם מסר התובע בהודעתו במשטרה מיום 21.2.05. על-פי כתב התביעה, התאונה אירעה בשעה: 05:00 לערך, דהיינו כ- 4 שעות לאחר היציאה מן המסעדה. והנה, על-פי הגרסה השניה במשטרה, זו מיום 21.2.07, התאונה התרחשה בסמוך לאחר היציאה מן המסעדה, שהרי התובע מסר את הדברים הבאים: "...הנהג שהביא אותי שתה אלכוהול אז אני פחדתי לנסוע איתו אמרתי להם סליחה ואז הלכתי ברגל עד הכביש הראשי אולי 600 או 700 מטר רציתי לתפוס מונית היה לי בכיס 350 ₪. היה לי פלאפון ומפתח של הבית. עמדתי בכביש וניסיתי לעצור טרמפים ואז ראיתי שתי מכוניות נוסעות במקביל, כאילו עושות תחרות ומכאן אני לא זוכר שום דבר" (עמ' 1, שו': 9-15 להודעה). גם מדוח החקירה (ת/2) עולה כי התובע מסר לחוקר שמרגע שהגיע לכביש הוא אינו זוכר שום דבר והוא התעורר בבית החולים. יש באותו פער בין ארבע השעות כדי להעמיד סימן שאלה נוסף, באשר לשאלה כיצד נפגע התובע בטרם נמצא מוטל על הכביש על-ידי השוטר. ערפל כבד על נסיבות פגיעתו של התובע מטילים הרישום של העובד הסוציאלי בבית החולים, מר אבי נמיר, ועדותו של זה בבית המשפט. במסמך שכותרתו "סיכום סוציאלי" (נ/2), נרשמו, לענייננו, הדברים הבאים: "לכבוד קרנית - חב' לביטוח א.ג.נ., הנ"ל אושפז במחלקתנו לאחר שלדבריו נפגע כהולך רגל בתאונת פגע - וברח. התאונה אירעה ב- 26.8.06, בשעות הלילה, באשדוד. לדברי הנ"ל, נוסעי הרכב, אלמונים, דרסו אותו לאחר שלפני כן היכו אותו וניסו לשדוד אותו. הנ"ל גרוש + 1. (בנו מתגורר עם גרושתו). עובד בבניין. הנ"ל מתגורר באשדוד, בדירה השייכת למעסיקו. טרם התאונה, תפקד באופן עצמאי. עם סיום אשפוזו, הנ"ל זקוק לשיקום (ראה דוח רפואי מצ"ב). אנו מבקשים את אישורכם לשיקומו. בברכה, אבי נמיר, עו"ס". התובע מכחיש מכל וכל את התרחשותו של אירוע אלימות כלשהו והוא טוען שהעובד הסוציאלי משקר. התובע מכחיש שהוא אמר את הדברים לעובד הסוציאלי. הכחשתו של התובע הייתה הן במשטרה והן בבית המשפט. העובד הסוציאלי מר אבי נמיר זומן כעד ועלי לומר שהוא עשה עלי רושם של עד אמין מאוד ואני מאמין לגרסתו, לפיה התובע מסר לו את הדברים אשר נרשמו בנ/2. ראשית, אינני מוצא סיבה לכך שהעובד הסוציאלי בבית החולים, יבדה את הדברים מליבו. לא נטען כי קיימת הייתה לעובד הסוציאלי היכרות כלשהי עם התובע. לא רק זאת, אלא שקיימים "סימנים ראיתיים" התומכים תמיכה של ממש בגרסתו של העובד הסוציאלי ובכך שהדברים שנרשמו מפיו אכן נאמרו לו על-ידי התובע. כוונתי קודם כל לכך היא, שהתובע אמר, כמעט בנשימה אחת, דברים הפוכים זה לזה, בהקשר לשיחה שהתנהלה עם העובד הסוציאלי: התובע נשאל: "בבית החולים אתה אמרת לעו"ס אבי נמיר שהיכו אותך, ניסו לשדוד אותך ואח"כ דרסו אותך. זה אמת או שקר?" ותשובתו של התובע הייתה: "לא. לא יכולתי לדבר איתו בנושא הזה" (עמ' 16, שו': 23-25 לפרוט'). דקות ספורות לאחר מכן התובע נשאל "למה אמרת לאיש הזה שהיכו אותך וניסו לשדוד אותך?" והתובע השיב: "לא. זה הוא העלה את האפשרות הזו, אבל לא אני" (עמ' 17, שו': 17-18 לפרוט'). ובהמשך, התובע נשאל: "אז כשהעו"ס העלה את האפשרות הזו אז אמרת לו שזה לא נכון?" והתובע השיב: "לא הייתה בינינו אפשרות כזו בכלל. אני דיברתי איתו רק על כך מה יהיה אחרי שאני אצא מבית החולים. אתה בפעם השניה כבר מנסה להוציא אותי לנושא הזה ואני לא מתכוון לענות" (עמ' 17, שו': 19-22). אם כן, אמר התובע בחקירה נגדית במקום אחד, כי העובד הסוציאלי העלה את האפשרות של שוד ודריסה לאחר מכן ובמקום אחר אמר כי האפשרות הזאת כלל לא עלתה בשיחה שלו עם העובד הסוציאלי. החיזוק השני והמשמעותי יותר לאמיתותה ואמינותה של גרסת העובד הסוציאלי מר נמיר, טמון בהשוואת דבריו של התובע בחקירתו הנגדית לעניין השרשרת שהייתה לו על הצוואר, עם דבריו של מר נמיר בחקירתו הנגדית גם כן. התובע נשאל האם הייתה לו שרשרת על הצוואר, והוא השיב "כן ויש לי גם תמונה". כן נשאל התובע: "והשרשרת נשארה עליך גם אחרי התאונה?" והתובע השיב: "לא נשאר עלי כלום רק הביאו לי את הז'קט והפלאפון" (עמ' 16, שו': 9-14). והנה, כאשר תאר מר נמיר בחקירתו הנגדית את השיחה בינו לבין התובע, הוא אמר, בין היתר, את הדברים הבאים, דברים אשר לא הופיעו מלכתחילה בסיכום הסוציאלי (נ/2): "אני זוכר שהשיחה התנהלה כשהוא שוכב על המיטה במחלקה, אני זוכר שהוא התקשה בעברית, העברית הייתה חלקית, אבל הוא הצליח להסביר לי במילים פחות או יותר למה הוא התכוון וכדי להמחיש לי מה קרה, משיכה של שרשרת. אני זוכר שהוא אחז בצווארו של עצמו (העד מחזיק בידו את הצווארון של חולצתו ומדגים). ש. משיכה של שרשרת מצווארו. ת. כן" (עמ' 22, שו': 19-24 לפרוט'). השוואת הקטעים האמורים מחקירותיהם הנגדיות של התובע ומר אבי נמיר, יש בה כדי להוסיף אמינות לגרסתו של העובד הסוציאלי, לפיה התובע מסר לו שהוא נשדד, הוכה וכי לאחר מכן ניסו לדרוס אותו וכי הדברים אינם מפרי דמיונו הקודח של מר נמיר. על כן, ניתן לומר, כי גם אם היו בפניי די ראיות כדי להצביע על פגיעתו של התובע בפגיעת פגע וברח, וכאמור לא קיימות ראיות מספיקות לכך, הרי כטענת הנתבעת, המדובר הוא במעשה שנעשה מתכוון כדי לגרום נזק לתובע. יתכן, כי במקום זה טמון ההסבר להתכחשותו של התובע לדברים אשר אמר לעובד הסוציאלי, דהיינו, כי ההתכחשות באה מתוך הבנה כי אם נפגע הוא במעשה שנעשה במתכוון וכדי לפגוע בו, לא זכאי הוא לפיצוי על-פי חוק הפיצויים. לא למותר לציין, לעניין גרסתו של העו"ס נמיר, כי שוכנעתי שבעת שדיבר עם התובע, התובע היה במצב גופני שבו יכול היה למסור את דבריו, כפי שנרשמו. אינני סבור, כי הפער בתאריכים יש בו כדי לערער את מהימנותו של מר נמיר, הן לעניין הדברים שנאמרו לו והן לעניין מצבו של התובע בעת המפגש עמו. יש מקום להתייחס כאן לטענתו של ב"כ התובע, כי במקום שבו נמצא התובע, על הכביש, נמצאו גם שברי זכוכית של המכונית הפוגעת וכי השוטרים ידעו באיזה סוג מכונית מדובר. יתכן ואילו הייתה מצטרפת ראיה זו לראיות נוספות, באופן שמארג הראיות היה בו כדי לשכנע בדבר התרחשותה של תאונת דרכים, היה מקום לקבל את טענתו של ב"כ התובע. ואולם, לא רק שלא מונחות בפניי ראיות שיהיה בהן כדי ליצור מארג, כאמור, אלא כי נסיבות פגיעתו של התובע אפופות מסתורין, ובנמצא סימני שאלה רבים ותמיהות, אליהם התייחסתי לעיל, אשר לא ניתנו להם כל הסבר הגיוני ומשכנע. בנוסף, ומבחינה זו קיים צדק בטענת ב"כ הנתבעת לעניין זה, ת/1, הם המסמכים מתיק החקירה, ובהם כלול דוח בוחן התנועה, לא הוגש כראיה לאמיתות התוכן. התובע בחר, מסיבות השמורות עמו בלבד, שלא להעיד את בוחן התנועה ובכך לא נשמעה עדות ישירה וקבילה בעניין זה, וכמו כן, נמנעה מן הנתבעת הזכות לחקור את בוחן התנועה בחקירה נגדית ולברר את אשר טעון בירור באותו הדוח. בכך לא סגי. התובע לא הציג כל ראיה מדעית, כגון חוות-דעת פרטית או אחרת של מומחה, כדי לשכנע כי הממצאים ונסיבות העניין מצביעים על פגיעה של התובע מרכב. הוא הדין לגבי אופי הפגיעות בגופו של התובע, כאשר התובע לא המציא חווות-דעת רפואית, ממנה ניתן היה להסיק כי הפגיעות בגופו של התובע הן פגיעות מרכב דווקא. סוף דבר מכל המקובץ מסקנתי היא, שלא עלה בידי התובע לשכנע במאזן ההסתברויות, כי הוא נפגע בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, מרכב שפגע וברח. אלמלא הסתירות, התמיהות, הספקות והערפל הכבד האופף את נסיבות פגיעתו של התובע, לרבות בהקשר לדוח העובד הסוציאלי ועדותו בבית המשפט של זה, יתכן והיה מקום להיאחז בקטעי ראיות ואינדיקציות כאלה ואחרות כדי לבנות מארג ראיות שמצביע על אירוע של תאונת דרכים. ואולם, אותם "הסימנים השליליים" דלעיל, יחד עם העדר ראיה ישירה לפגיעת רכב בתובע, הם אלה שהובילו אותי למסקנה בדבר העדר ראיות מספיקות להוכחת טענת התובע לפגיעתו בתאונת דרכים. גם אם תמצי לומר כי די בראיות הקיימות כדי להוכיח פגיעה מרכב, הרי המדובר הוא בפגיעה של רכב, במתכוון, על ידי אנשים שקודם לכן היכו את התובע ושדדו אותו. אשר על כן התובענה נדחית. בפסיקת ההוצאות אתחשב במצבו הרפואי של התובע, כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים, וכן בכך שעליו להשיב לנתבעת את תשלומי התשלום התכוף ששולמו על ידה, וכי הסכומים הם גדולים. לפיכך, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪. על התובע לחזיר לנתבעת את התשלומים אשר שולמו על ידה כתשלומים תכופים, בהתאם להוראות סעיף 5ז' לחוק הפיצויים. זכות ערעור - תוך 45 יום. תאונת דרכים