##מה הדין בסוגיית הפרדת משפט בין נאשמים ?## סעיפים 87-88 לחסד"פ (חוק סדר הדין הפלילי) מסדירים את נושא איחוד אישומים ונאשמים והפרדתם כך: "87. מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה שהם מהווים פרשה אחת; אולם אין באי-צירופו של צד אחד לעבירה מניעה לשפיטתו של צד אחר. 88. בית המשפט רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים". סעיף 4 לפקודת הראיות קובע: "4. במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב-אישום אחד". עולה מן הפסיקה, כי דרך המלך הינה צירוף נאשמים מכוח סעיף 87 לחסד"פ. צירוף הנאשמים ייעשה במקרה בו דנים במעשים המיוחסים לנאשמים והקשורים זה לזה עד שהם מהווים מקשה אחת (ת"פ (י-ם) 3120/02‏ מדינת ישראל נ' רון, פ''ד תשסב(2) 724 (2003). איחוד נאשמים תורם למשפט בשני היבטים עיקריים הכרוכים כספרא וסייפא. ההיבט הראשון הינו יעילות הדיון וחיסכון זמן שיפוטי בשמיעה כפולה של עדים וראיות. ההיבט השני, הנובע מההיבט הראשון, הינו קידום הצדק במסגרת הכרעת דין אחת בנוגע לראיות ומהימנותם, העומדות לבחינת בית המשפט, מתוך ראיית התמונה בשלמותה. שיקולים אלו יפים גם כאשר מבקשים לצרף לכתב אישום אחד הורה וילדו (בג"ץ 4451/04 יוסף קסטוריאנו נ' ח.כוחן, (לא פורסם, 16/06/04), להלן: "בג"ץ קסטוריאנו" וכן רע"פ 2395/05 קסטוריאנו נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(6) 544 (2005) ובספרות: י' קדמי על הראיות חלק ראשון 444-445 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)). עם זאת, לכלל זה ישנו חריג בדמותו של ס' 88 לחסד"פ, הקובע כי בסמכות בית המשפט להפריד את המשפט באישומים העומדים תלויים כנגד נאשמים. לאור היתרונות הטמונים בניהול משפט אחד, כאמור, הפסיקה דרשה כי הפרדת המשפט תיעשה במידה ותקופח הגנת מי מהצדדים (ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(1) 793, 805 (1996)) ועלול להיווצר עיוות דין (עניין רון). פגיעה בהגנתו של נאשם יוכל להיות נעוצה בחשיפת אופיו השלילי עקב ריבוי אישומים והיווצרות דעה קדומה, בהשלכה שלילית של ראיות המתייחסות לנאשמים אחרים או בשל מימדי הנטל המוטל עליו בעקבות הצירוף (י' קדמי סדר הדין בפלילים חלק שני הליכים שלאחר כתב אישום א' 943-945 (מהדורה מעודכנת 2009)). במידה ולכתב האישום צורפו הורה וילדו, יש לבחון שמא בנסיבות המקרה אי הרצון של נאשם להעיד דברים שיש בהם כדי להפליל, לדעתו, את קרוב משפחתו, מגיעים לכדי קיפוח הגנתו, יחד עם שאר השיקולים שנמנו (בג"ץ קסטוריאנו). על הטענות להיטען בפה מלא ועל המבקש להוכיח כי מתקיים עימות בין גרסאות הנאשמים ולפיכך הפרדת כתבי האישום חיונית לבירור הגנת הנאשמים (ת"פ (ב"ש) 8227/07 מדינת ישראל נ' ביטון שלומי, (לא פורסם, 14/02/08)). מסקנה זו אושררה בבג"ץ שהוגש בנושא (בג"ץ 2288/08 שונטל ביטון נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, (לא פורסם, 13/03/08), להלן: "עניין ביטון"). ##להלן החלטה בנושא הפרדת משפט בין נאשמים:## תיאור הבקשה בפניי בקשת הנאשמים 2-5 שעניינה הפרדת משפט בין הנאשם 2 לנאשמים 3-5 מכוח קרבת משפחתם, בתיק של עבירות על ס' 52ג לחוק ניירות ערך, תשכ"ח 1968. טענות הצדדים המבקש 2 (להלן: "אייל") מציין, כי בכתב האישום מואשמים ארבעה בני משפחה אחת, אם ושלושת ילדיה, וביניהם אייל. לטענתו, לקשר המשפחתי ישנה השפעה משמעותית על אופן ניהול משפטו וכי עלולה להיווצר פגיעה בהגנתו. אייל מדגיש כי הבקשה מועלית בשלב מקדמי על מנת להימנע מראש מפגיעה בהגנתו ומעיוות דין. כמו כן, טוען אייל כי הפרדת המשפט לא תסרבל או תפגע ביעילות הדיון. בנוסף, אייל מבקש להקיש מס' 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). אייל טוען, כי כשם שהמחוקק משיג לאחור את עדויותיהם של בני משפחה, מפני הצורך הציבורי של שמירת שלמות התא המשפחתי ושלום הבית, כך יש להפריד את משפטם של הורה וצאצא. כך, עצם העדות של הורה במשפט של ילדו (ולהפך) טומנת בחובה סיכון של פגיעה באינטרס שלמות התא המשפחתי, כמו גם הגשת הודעותיהם של בני המשפחה במשטרה כראיה, שאיננה קבילה כנגד חלק מהנאשמים. לטענת אייל, הפרדת המשפט תמנע את הקשיים הללו. ממשיך וטוען אייל כי אמנם יש להתעלם מעדות נאשם לטובת בן משפחתו, אולם כאשר דברי הנאשם נאמרים בתגובה לדברים שאמר בן משפחה, הפסול לעדות לחובתו, הם אינם פסולים כראיה לחובתו של הנאשם ובמקרה זה העדות תוכשר כנגד הנאשם ותיווצר פגיעה בהגנתו. כמו כן, אינטרס השמירה על התא המשפחתי איננו מתמצה בשאלת ההשפעה הישירה של עדויות הנאשמים, אלא בעצם דרך ניהול המשפט, העלולה להיפגע מפאת שיקולים זרים, בהם לא רק שקילת הדרך המיטבית של הנאשם להתגונן, אלא כיצד טענותיו ישפיעו על בני משפחתו תוך ניסיון למזער את הפגיעה בהם. הנאשם במצב זה מוצב בפני דילמה וצורך לבחור בין הגנתו בצורה המיטבית ובין מניעת הפגיעה בבני משפחתו. הדילמה באה לידי ביטוי בכל שלבי המשפט, ובהם האם על הנאשם להעיד במסגרת פרשת ההגנה, באיזו רמת אינטנסיביות יש לחקור את קרוב המשפחה ע"י בא כוחו של הנאשם וכד'. אייל מדגיש כי זכותו לנהל את הגנתו ללא חשש מפגיעה בבן משפחה אחר, הוכרה כזכות חוקתית בפסיקה. אייל טוען כי בענייננו, כאשר המדובר במשפחה חמה ומלוכדת, וכאשר אימו שותפה לכתב האישום, טענותיו מתעצמות. כמו כן, האישום המתייחס לשיחותיו עם אימו, מחייב אותם להתייחס לכך בעדותם ולמעשה להעיד אחד כנגד השנייה, כחלק ממסירת גרסתם במהלך המשפט. ממשיך וטוען אייל, כי על פני הדברים ולפי כתב האישום, קיימת הבחנה בין הנאשמים 3-5 לבינו, במעמדם, בתפקידם, במעורבותם ובמסכת העובדתית המיוחסת להם. בעוד על פי הנטען בכתב האישום, לאייל הייתה גישה למידע פנים במסגרת עבודתו אותו מסר לבני משפחתו, לגבי הנאשמים 3-5 נטען כי קיבלו מידע פנים ועשו בו שימוש. משכך, לטענת אייל, קיימות 2 מערכות עובדתיות נפרדות: המערכת הראשונה נוגעת לאייל בלבד והיא סובבת סביב האירועים בחברת אלספק. המערכת השנייה הינה השיחות בין בני המשפחה, הנוגעת לנאשמים 2-5. לטענתו, דיון נפרד בשני המערכות הללו יתרום ליעילות הדיון. בנוסף, טוען אייל כי המערכת העובדתית המיוחסת לנאשמים 3-5 מצומצמת ונוגעת רק לשיחות אשר נערכו בינם לבינו. מבחינה ראייתית, מדובר במספר זעום של עדים הדרושים לצורך הכרעה במשפטם של הנאשמים 3-5. לדעתו, ההכרעה בעניינם נגזרת במידה רבה מקביעות עובדתיות שיתבססו במערכת העובדתית הראשונה. במצב זה, סביר כי ניתן יהיה להגיע במשפטם של הנאשמים 3-5 להסכמות דיוניות, כגון הגשת פרוטוקולים ומוצגים בהסכמה, ולא יהיה צורך בשמיעת עדויות בשנית. הנאשמים 3-5 מצטרפים לבקשה של אייל ומדגישים אף הם את הסיטואציה הקשה שכתב האישום מעמיד את המשפחה כאשר לטענתם, מדובר בתקדים בו בתיק כלכלי של עבירות בחוק ניירות ערך, מצורפת משפחה שלמה לכתב אישום. כן חוזרת הנאשמת 5 (להלן: "חווה") על כך שהדיון לא יתייעל כתוצאה מצירוף הנאשמים. לטענתה, בצירוף הנאשמים נמנע ממנה השימוש בס' 4 לפקודת הראיות לפיה יש לה הזכות להימנע מעדות כנגד בנה, מכיוון שאם תשתמש בזכותה, הגנתה תפגע באופן ממשי. ממשיכה וטוענת חווה, כי צירוף אם ובנה לכתב אישום עוקף את הוראות ס' 4 לפקודת הראיות. בצירוף קרובי משפחה בכתב אישום אחד, על בימ"ש לבחון האם יש בדילמה שבה בני המשפחה נמצאים, כדי לפגוע ולקפח הגנת מי מהם. חווה מבקשת כי בימ"ש ישתמש בסמכותו להפריד את המשפט לאור מבחן עיוות הדין. הנאשמים 3-5 טוענים, כי מאחר והם מיוצגים ע"י בא כוח משותף, הרי שקו ההגנה של השלושה יהיה אחיד ובהתאם לרציונל יעילות הדיון, יש לאחדם בכתב אישום נפרד אחד. במידה ויופרדו ההליכים, חוזרים הנאשמים על הטענה בדבר יעילות הדיון וההסכמות שיש ויינתנו ובכך הפרדת הדיון תתרום לקיצור ההליך המשפטי. מנגד, המאשימה משיבה ומתנגדת להפרדת ההליך המשפטי בעניין הנאשמים 2-5. לטענתה, כתב האישום מתאר פרשה עובדתית אחת במסגרתה בוצעו עבירות של מידע פנים ע"י התא המשפחתי המורחב ולמענו. המבקשים כולם ניצלו את מעמדו ותפקידו של אייל בחברה ציבורית ואת הידע שהגיע לרשותו אודות החברה הציבורית מכוח מעמדו ותפקידו בה, על מנת לגרוף רווח כספי לטובת התא המשפחתי. מעשים אלו בוצעו ע"י המבקשים כולם, על פני תקופה קצרה כל כעשרה ימים, תוך יידוע הדדי ותוך גיבוש העבירות המצוינות בכתב האישום, שהמבקשים כולם צד להן. משכך, עומד צירוף הנאשמים לימים סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"). לטענתה, צירוף נאשמים הינה דרך המלך, בהינתן כי בכך תקודם יעילות הדיון, כגון שמיעת הראיות במרוכז ובמשותף, החיסכון בזמן שיפוטי וההימנעות מזימון עדים פעמיים. גם מבחינת הצדק ישנו יתרון בולט בקיומה של הכרעת דין אחת בנוגע למהימנות עדים וקביעות עובדתיות בנוגע לפרשה וכן החשיבות שבראיית חלקו של כל נאשם במערך הכולל של הפרשה וקביעת מדרג ענישה בהתאם לחלקו של כל נאשם במכלול המעשים. ממשיכה ומצביעה המשיבה כי מהפסיקה עולה כי לרוב, בקשות להפרדת משפט בגין קרבת משפחה נדחו. בניגוד לטענת המבקשים לפיה בתיקי ניירות ערך אין מצרפים נאשמים בני משפחה אחת, הרי שניתנה החלטה לאחרונה בתיק ניירות ערך הדוחה בקשה להפרדת דיון של בני זוג. בנימוקיהם, בתי המשפט מחזקים את המגמה שלא לפצל פרשה עובדתית אחת לשני הליכים וכן את העיקרון הנוהג במשפט הישראלי לפיו בתי המשפט מוחזקים מקצועיים דים על מנת להתעלם מראיות שאינן קבילות כלפי אחד הנאשמים אך קבילות כלפי הצד השני. כן חולקת המאשימה על טענת הנאשמים מההיקש של ס' 4 לפקודת הראיות, בטענתה כי אין בסעיף זה כדי לשלול את האפשרות להגיש כתב אישום משותף כאשר המבחן הקובע לעניין הפרדת המשפט הינו כי ניהול המשפט יגרום לעיוות דין. המשיבה מדגישה כי על הנאשמים להראות חשש ממשי בנסיבות המקרה הספציפי שעשוי להדגיש את הפרדת המשפט. בנסיבות העניין, טוענת המשיבה כי המבקשים לא מצביעים על נסיבות ספציפיות, מעבר לקשרי המשפחה ביניהם, העשויות להצדיק הפרדת משפט. עיון בתשובותיהם לכתב האישום מלמד כי המבקשים כולם כופרים בכתב האישום, כולם טוענים כי לא היה בידיהם מידע פנים וכי מידע כאמור לא עבר מאייל לשאר בני משפחתו. מן האמור עולה כי כלל הנאשמים האמורים מחזיקים באותה גרסא עובדתית וטענתם על חשש שיפגעו זה בזו בעדותם - נטען בעלמא. יתירה מכך, בקשתו של אייל מחד גיסא להפריד את ההליכים כנגד חווה ומאידך גיסא לכלול עם חווה את בניה הנאשמים 3-4, מוכיחים לדעת המשיבה כי לא קיים קושי אמיתי בנסיבות העניין לשמוע את עדותם של בני המשפחה במשותף. גם במסגרת הליך מופרד כזה, ייאלצו בלאו הכי בני המשפחה, אם ושני ילדיה, להעיד אודות השיחות שהתנהלו ביניהם ולכאורה להעיד זה כנגד זה. ממשיכה המשיבה וטוענת, כי אף אם מתקיים בענייננו חשש מקיפוח הגנת הנאשמים, הרי שיש לשקול אותו אל מול הטענות המהותיות והפרוצדוראליות התומכות בקיום הליך אחד, ולהכריע בהתאם לאיזון המתאים. בענייננו, יביא פיצול ההליכים, לטענתה, לסרבול בהכרח, ולא יהיה בו כדי לייעל את הדיון. מכוח טענות הנאשמים, לפיה לא היה בידם מידע פנים, הרי שהתביעה תידרש להוכיח את אותן עובדות במסגרת שני הליכים, ושני מותבים מקבילים יידרשו להכריע באותה מסכת עובדתית ומשפטית. כמו כן, במידה ויפוצלו ההליכים תמצא התביעה מזמנת את הנאשמים 3 ו-4 כעדי תביעה במשפטו של אייל, תוך שחלות עליה מגבלות מכוח מעמדם הנוסף כנאשמים בהליך מקביל באותה פרשה עובדתית, כגון האיסור לשוחח ולהיפגש עם העדים בשל היותם נאשמים. גם אם יעידו לבסוף, הרי שיוכלו לסרב להעיד בנוגע לעניינים מרכזיים בפרשה מכוח זכותם שלא להפליל את עצמם מכוח ס' 47 לפקודת הראיות. אף בכך ההליכים יסתבכו ויידרשו את הכרעת בית המשפט. לבסוף, המשיבה טוענת כי יש בהליכים מקבילים על אותה מסכת עובדתית, כדי ליצור חזרה כללית של העדים והפרקליטים החוקרים לקראת הדיון השני, דבר שאינו רצוי וטומן בחובו חסרונות רבים. בענייננו, דברים אלו נכונים ביתר שאת כאשר רוב העדים יידרשו להעיד פעמיים, בפני שני המותבים. בענייננו, כתב האישום עומד בתנאי ס' 87 לחסד"פ שכן מדובר במסכת אחת של אישומים. הנאשמים לא טענו בבקשתם כי המשפט במתכונתו הנוכחית יחשוף אופי שלילי של מי מהם בצורה שאיננה הוגנת וכי מימדי הנטל עלו בשל הצירוף. נותר אם כן לבחון האם יש בענייננו כדי לגרום להבאת ראיות בלתי קבילות. בהנחה ויובאו ראיות בלתי קבילות, יש לדון האם יש בראיות בלתי קבילות אלו כדי לפגוע בטוהר ההחלטה השיפוטית. בנוסף, יש ללבן האם יש בכתב האישום המאוחד כדי לקפח את הגנתם בכל הנוגע לפן המשפחתי. לטעמי התשובה לכך הינה שלילית. בהתייחס לטענת הקבילות, הרי שגם אם אניח שיוצגו במהלך המשפט ראיות הקבילות כנגד פלוני אולם בלתי קבילות כנגד אלמוני, הרי שחזקה מעוגנת היטב בפסיקה גורסת כי: "נקודת המוצא היא כי, ככלל, אין פגם אינהרנטי בעצם חשיפתו של בית המשפט לחומר ראיות לא קביל וזאת לנוכח ההנחה בדבר יכולתו של השופט לשפוט ללא משוא פנים, באובייקטיביות ובמקצועיות. הנחה זו הינה מעמודי התווך בשיטתנו המבססים את אמון הציבור במקצועיות בית המשפט וביכולתו לעשות משפט צדק. ואכן, פסיקת בית-משפט זה עיגנה מפורשות את הכלל האמור לפיו, ברגיל, לא ייפסל בית המשפט אך בשל חשיפתו לחומר ראיות אשר לא ניתן להתבסס עליו לשם חריצת דינו של נאשם... מצב בו עדותו של עד קבילה נגד נאשם אחד ואינה קבילה כנגד שותפו לאישום עלול להתעורר כאשר מדובר בנאשמים בכתב אישום אחד. יש להניח כי בית המשפט קמא ידע להפעיל את הכלל האמור ולהפריד בין החלקים הקבילים לאלה שאינם קבילים גם בעניינו של המערער" (ע"פ 2473/07 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 10/04/07), להלן: "עניין אבוטבול"). [הדגשים אינם במקור, ח.כ.] וכלשון הזהב של הנשיא א' ברק: "השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט. על-כן נעשה משפט על-ידי שופט מקצועי ונראה כי ייעשה צדק על-ידיו גם אם הוא מקבל מידע שאין לקבלו, שכן הקהילייה הישראלית מודעת למקצועיותו זו של השופט..." (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(5) 329, 334 (1997)) [הדגשים אינם במקור, ח.כ.] נסיונו של אייל להפריד את הסיפור העובדתי לשתי מסכתות לא צלח. על פניו, המערכת הנסיבתית של עבודתו קשורה קשר סיאמי עם השיחות שהתנהלו בקרב התא המשפחתי, קרי הנאשמים 2-5, ומהווים את מוקד הדיון, כנטען בכתב האישום. הפסיקה נדרשה למקרה בו הבת העידה לרעת אביה, ונפסק כי: "העולה מהאמור לעיל הוא, כי הפרוצדורה שננקטה על-ידי בית המשפט המחוזי, בהחליטו שלא להיענות לבקשה להפרדת הדיון, גרמה למעשה לעקיפת ההוראה שבסעיף 4 לפקודת הראיות, שבה מעוגן האינטרס הציבורי שבאי-העדת ילדים כנגד הוריהם, ובדרך זו אופשר לתביעה לצרף לתיק ראיה בעלת משקל, אשר בית המשפט הזכירה לאחר מכן בפסק-דינו המרשיע" (ע"פ 228/87 פנחס בן מנחם כרמי נ' מדינת ישראל, פ''ד מב(1) 332, 336 (1988)). חרף זאת, אינני סבור כי במקרה שבפניי עלולה להיפגע הוראות החוק האמורה. גרסתם של הנאשמים מלמד כי הם כופרים בכתב האישום וגורסים כי לא היה בידם מידע פנים כפי שמיוחס אליהם. משכך, אם אכן כולם מחזיקים באותה גרסא עובדתית, אין כל מניעה לקיים את המשפט במאוחד שכן, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, עולה כי העדויות לא אמורות לסתור ולפגוע זו בזו. למעלה מן הנדרש, דומה כי בחלוף העיתים, משקלה של פסיקה זו נמוג עד כי כיום הפסיקה מעמידה את בני המשפחה בכתב אישום אחד, בהיעדר טיעונים איתנים המראים קיפוח בהגנת הנאשמים (ראה לדוגמא עניין קסטוריאנו, עניין אבוטבול ועניין ביטון). לא מן המותר לציין, כי העמדת בני משפחה בתיק הדן בעבירות של תחום ניירות ערך איננו תקדימי. תיק דומה, עם בקשה זהה, נידון בפני בפני כב' השופטת ד' שריזלי והבקשה נדחתה (ת"פ 33927-11-09 מדינת ישראל פמת"א (מיסוי וכלכלה) נ' אסתר פינקלשטיין נחום, (לא פורסם, 15/04/10)). בהתחשב בכל האמור, העלאת סברה לפיה עצם העדויות יצרו פגיעה בתא המשפחתי לא מוצקת ומבוססת דיה על מנת להוות שיקול נגד לשיקולי הצדק והיעילות. בשולי הדברים אציין, כי בעניין אלגאזי שבו התקבלה בקשה להפרדת משפט, דובר בעובדות שונות שלא מצדיקות כתב אישום אחד וזהו הנימוק העיקרי שבקבלת הבקשה (ת"פ (ת"א) 8023/06 מדינת ישראל - פמת"א נ' אלעביד גאזי, (לא פורסם, 22/01/08)). אולם בענייננו, Prima Facie, העובדות מגבשות מקשה אחת של אישומים, ועל כן אין להקיש מעניינם לענייננו. כמו כן, אינני חולק על קביעתו של כב' השופט ח' אפרתי בכל הנוגע לחשיבות חוקי היסוד והשלכתם לענייננו (ת"פ 4663/09 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' סקאל ואח', (לא פורסם, 08/04/10)). לדעתי, יש להעניק לשיקולים אלו את מקומם הראוי במסגרת השיקולים של הפגיעה בהגנת הנאשם והזכות להליך הוגן המהווה זכות חוקתית (ע"פ 4988/08 איתן פרחי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 01/08/11)). דא עקא, לא שוכנעתי, לאור האמור, כי אכן נוצרת פגיעה זו בהגנת הנאשמים לפיה מתגבש קיפוח בהגנתם ופגיעה בזכויותיהם. לבסוף, לא ראיתי מקום להיענות למבקשים בדבר קיום דיון בנושא, משההלכה פשוטה וברורה בנושא זה. סוף דבר, בהתקיים העילות בגינן ראוי לצרף את הנאשמים 2-5 לכתב אישום אחד ובהיעדר קיפוח בהגנת הנאשמים, נוטה הכף לטובת שיקולי היעילות והצדק. לאור האמור, דין הבקשה שבפניי להידחות. משפט פליליהפרדת משפטנאשם