חיפוש באתר לירן אמיר, עו"ד

לירן אמיר, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן






1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת לתשלום הסך של 281,144 ₪ בגין התחייבותו להעסיק אותה כמעצבת גרפית של מגזין "יין וגורמה".

2. לטענת התובעת, מנהל הנתבעת ביחד עם אחרים שכר את שירותיה לעיצוב מגזין לפסטיבל יין WHITE 2009"". מנהל הנתבעת התרשם מיכולתה המוכחת, ובהמשך נפגש עימה בסוף חודש יולי 2009. בפגישה זו סוכם בע"פ על עבודה שוטפת ללא הגבלת זמן לעיצוב חודשי של המגזין "יין וגורמה" (להלן: "המגזין"). בסופו של דבר התקשרות זו לא יצאה לפועל.
בחודש פברואר 2010 פנה אליה מנהל הנתבעת בשנית וביקש לשכור את שירותיה לעיצוב המגזין, מאחר והוא נקלע למצב חירום עם המעצבת הקבועה שלו, הגב' גלית סיביליה. התובעת מציינת כי הסכימה לעבוד עם הנתבעת בדיוק באותם תנאים שסוכמו בינה לבין מנהל הנתבעת בחודש יולי 2009, קרי עבודה חודשית שוטפת של עיצוב המגזין בעלות של 5,500 ₪ לחודש בתוספת מע"מ ועיצוב גרפי רבעוני של מגזין "קוסמטיקס" בעלות של 3,700 ₪ בתוספת מע"מ. התובעת שלחה לנתבעת את ההצעה מיולי 2009 והנתבעת חתמה על הצעה זה ביום 22/2/10 (נספח 1 לכתב התביעה).
התובעת ביצעה את שרותי העיצוב בעבור מגזין 142 של "יין וגורמה".
בחודש מרץ 2010 הודיעה התובעת למנהל הנתבעת כי היא זמינה לבצע את שרותי העיצוב עבור גיליון 143 של המגזין. מנהל הנתבעת לא ענה לפנייתה ולא העביר לה עבודה. בחודש אפריל 2010 שוב הודיעה התובעת למנהל הנתבעת במייל כי היא זמינה לבצע את שרותי העיצוב לגיליון 144 של המגזין. מנהל הנתבעת התעלם גם מהודעה זו.
התובעת פנתה ב-5/5/10 בדרישה למנהל הנתבעת כי ישלם את שכרה בגין שרותי העיצוב לגליונות 142-143 ודרשה כי יבהיר לה האם הפסיק את ההתקשרות באופן חד צדדי. גם פניה זו לא נענתה.

3. בתביעה עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום שכר עבור עיצוב גרפי של 36 גליונות חודשים, שכר עבור שרותי עיצוב של 12 גליונות רבעונים ובסה"כ סך של 242,000 ₪ בתוספת מע"מ. בסיכומיה טוענת התובעת כי היא "זכאית לפיצויי קיום של אובדן הכנסותיה לו ההסכם היה יוצא לפועל וזאת למשך 3 שנים לפחות (התקופה המינימלית ביותר להעסקת מעצב גרפי)" ( סעיף 28 לסיכומים).

4. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת, ולגרסתה לא נכרת הסכם ארוך טווח בין הצדדים. הנתבעת אישרה את הצעת המחיר של התובעת. התובעת לא קיבלה בקשה נוספת לביצוע עבודות מעבר לגיליון 142 של המגזין "יין וגורמה". הנתבעת מציינת כי בפועל לא בוצעה העבודה כראוי בוצעו טעויות בעימוד ובאיכות הביצוע והנתבעת נאלצה לפצות מפרסמים.

תקופת ההתקשרות.
5. בהצעת המחיר נספח 1 לכתב התביעה מפורטת הצעת מחיר ל"עבודה שוטפת" ואין כל התייחסות לתקופת ההתקשרות של אותה "עבודה שוטפת". התובעת טוענת כי תקופת ההתקשרות הוא לפחות 3 שנים; התובעת מציינת בתצהירה כי "ההתקשרות אינה מוגבלת בזמן וזאת על בסיס הנחה לגיטימית שכל עוד הצדדים מרוצים מן העבודה, השכר והאיכות ממשיכים לעבוד יחד" (סעיף 35 לתצהיר). עוד היא מדגישה כי "פרק הזמן הסביר לקיום הסכם למתן שרותי עיצוב גרפי מתמשכים הינו 3 שנים לפחות ולתובעת היתה ציפיה לגיטימית שכך יהיה" (סעיף 13 לכתב התביעה).
הנתבעת טוענת כי הצעת המחיר עליה חתם מנהל הנתבעת הינה הזמנה חד פעמית. הנתבעת שוללת את טענת התובעת כאלו קיים פרק זמן סביר של 3 שנים להתקשרות למתן שירותי עיצוב ולטענתה אין כל נוהג שכזה ולטענה זו של התובעת אין כל אחיזה במציאות.

6. בתצהיר עדות ראשית מטעמה טוענת התובעת כי הנתבעת נוהגת להעסיק מעצבים גרפיים למשך שנים ארוכות וכי העסקה למשך שנים ארוכות אינה דבר חריג. על כן לשיטתה "פרק הזמן הסביר לקיום ההסכם ביני לבין התובעת הינו 3 שנים לפחות " (סעיף 98 לתצהיר).
לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית הגישה התובעת תצהיר משלים מטעמה בו טענה לקיומו של נוהג הקיים בשוק ההוצאה לאור של מגזינים, באשר למשך תקופת ההתקשרות בין מוציא לאור של מגזין לבין המעצב הגרפי של המגזין. התובעת הציגה טבלה בה מופיעים כ - 40 מגזינים כאשר ברובם המכריע משך ההתקשרות עמד בממוצע על כ - 6 שנים.
7. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: " חוק החוזים "), קובע, כי:
" (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות ...... " .
כפי שמורה סעיף זה, בבוא בית המשפט לפרש חוזה עליו לעמוד על אומד דעת הצדדים וכוונותיהם; אומד דעת זה פירושו המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.
לשון ההסכם היא נקודת המוצא בבוא בית המשפט להתחקות אחר תכלית ההסכם ואומד דעת הצדדים, אולם בכך אין די, ועל בית המשפט להיזקק אף לנסיבות החיצוניות של הסכם המאירות את משמעות הטקסט, להנחות היסוד שלו ולמבנהו ולהגיונו הפנימיים. זאת, אף אם לשון החוזה ברורה על פניה.
בהקשר זה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות.(ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש , תק-על 2007(2) 4663 , סעיף 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' ה רמן , תק-על 2005(2) 37, 75 , סעיף 19 לפסק הדין; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2) 168, 1; ג' שלו " דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי ", דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה- 2005, עמ' 424).
תהליך הפרשנות נפתח אפוא בלשון החוזה, והנסיבות עשויות לאשש אך גם לסתור את המסקנות המשתמעות מלשון זו. מכאן שייתכנו מקרים בהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית, והחוזה יפורש על רקע הקשרו ולאור תכליתו, בניגוד ללשונו המילולית (ג' שלו לעיל, שם).
בעניין דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות שלעיל הבהיר כב' השופט א' ריבלין כי: " אכן, לשון החוזה על רקע ההקשר שבו נכתבו או נאמרו הדברים, מהווה ראייה חשובה בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים. לאותה "תחושת הבהירות" הקמה עם תחילת קריאתו של החוזה בראי הקשרו הכללי, המעידה על המשמעות האינטואיטיבית של הדברים, ישנה חשיבות. .. אולם "תחושת הבהירות" שנוצרת בחלל הריק עלולה להטעות ... סעיף בחוזה שעל פניו נתפש כברור, עלול להיראות מוקשה לאחר בחינת ההקשר והנסיבות בהם נכתב. כפי שאין חולק, שצד לחוזה שעומד באופן דווקני על משמעותו המילולית, "האותיות היבשות" בלשונו של השופט אלון, תוך שהוא מתעלם מרוחו ש ל החוזה, נוהג שלא בתום לב, כך אין אנו נוהגים להתעלם באופן גורף מההקשר והנסיבות שאופפים אותו ..." (סעיף 10 לפסק דינו של השופט א' ריבלין). וכן כי "הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. עוצמתה של החזקה עשויה להשתנות, כאמור, בין קטגוריות שונות של חוזים שונים ולפי נסיבות העניין. "לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה משתמע – כלומר, יש לו עיגון – מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוז ה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו" (עניין אפרופים הנ"ל, בעמ' 312; כמו כן ראו שם , בעמ' 314)" (סעיף 11 לפסק הדין הנ"ל ).
  עוד נקבע כי יש לפרש את מילות החוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית או כזו המטילה על צד לחוזה התחייבות, שבלתי סביר יהיה להניח שהוא לקח על עצמו ( ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991 ) , פ"ד מט(2) 265 , סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט לוין) .

8. לטעמי לא ניתן ללמוד מהצעת המחיר אשר נוסחה על ידי התובעת את אשר ניטען על ידה באשר לתקופת ההתקשרות. אין בהצעת המחיר כל התייחסות לשאלה זו ומהאופן בו נוסחה ההצעה ניתן ללמוד כי מדובר בהתקשרות שוטפת כאשר כל אחד מהצדדים רשאי להפסיקה בכל עת. התובעת עצמה מציינת כי התמשכותה של ההתקשרות מבוססת על ההנחה כי הצדדים מרוצים מתנאיה ומאיכות הקשר ועל כן לטעמי כל אחד מהצדדים היה רשאי להפסיק את ההתקשרות מכל סיבה שהיא. אין זה סביר כי הנתבעת הייתה מתחייבת לתקופת מתן שירות כה ממושכת מבלי שבאפשרותה להפסיק את ההתקשרות מכל טעם שהוא.

התובעת לא הוכיחה כי נסיבות ההסכם והקשרו מביאות למסקנה כי אומד דעת הצדדים היה לתקופת העסקה של 3 שנים.

התובעת טוענת כי הצעת המחיר עצמה משקפת כוונה להתקשרות ארוכת טווח שכן אם הייתה יודעת כי מדובר בהתקשרות חד פעמית הייתה דורשת תשלום גבוה בהרבה. התובעת מציינת כי בעבור התקשרות חד פעמית כדוגמת עיצוב פסטיבל "WHITE 2009" דרשה שכר כפול סך של 10,500 ₪ בתוספת מע"מ.

אני דוחה טענה זו של התובעת, ראשית בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי דרשה בגין עיצוב הפסטיבל סך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ (עמ' 12-13 לפרוטוקול, וכן ראה נ/1). אומנם בחקירתה הנגדית העידה כי "כיווצה" את דרישתה לאחר שמנהל הנתבעת ושותפיו הציגו לה את הפסטיבל כפרויקט כושל, והיא חששה שלא תקבל תמורה בעבור עבודתה, ואולם החשבונית נ/1 נשלחה ב30/7/09, כשבועיים בלבד לאחר הצעת המחיר (נספח 6 לתצהיר) והיא מלמדת כי זהו המחיר שהוסכם בין הצדדים בעבור עבודה חד פעמית. בנוסף, כאמור, הנתבעת לא העידה ולא הוכיחה כי שיתפה את הנתבעת בהרהורים אלו כך שחשבונות אלו אינם יוצרים יש מאין התקשרות הדדית לתקופה ממושכת.

9. גם הטענה לקיומו של נוהג בענף ההוצאה לאור לא הוכחה כלל וכלל. התובעת מפנה בעניין זה להוראת סעיף 26 לחוק החוזים בדבר השלמת פרטים חסרים לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג. טענה זו יש לדחות: ראשית, בענייננו לשון החוזה ברורה ואין מדובר בפרט חסר אלא ההסכם דן בהתקשרות שוטפת אשר משך תקופת ההתקשרות תלויה ברצונם של שני הצדדים. שנית והעיקר, התובעת לא הוכיחה כל נוהג בענף, העובדה כי מעצבים עובדים תקופה ממושכת אצל אותו מזמין מעידה על שביעות רצון הדדית, הא ותו לא. גם העובדה שלתובעת התקשרות ממושכת עם גופים אחרים גם היא מעידה אך ורק על שביעות רצון הדדית של הצדדים להתקשרות. אדרבא, העד מר מוטי דנוס המוציא לאור של המגזין "הפרקליטים" העיד כי ההתקשרות בענף הינה "עד לחדלות הרצון, עד למצב בו הלקוח שמזמין העבודה מסיבותיו הוא, לא חייב לנמק, לא רוצה להמשיך להתקשר" (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 4-6). עוד העיד כי אם גרפיקאי היה מתנה את מתן שרותיו בהתחייבות לפרק זמן לא היה מתקשר עימו (עמ' 24 ש' 20-22). עדות זו אמינה עלי ולא נסתרה בדרך כלשהיא על ידי התובעת. התובעת לא הציגה בפני הסכמים מהם ניתן ללמוד על קיומו של אותו נוהג הנטען על ידה. בחקירתה הנגדית אף סתרה את טענתה ואישרה כי מבין לקוחותיה רק עם לקוח אחד נכרת הסכם לתקופה של שנה ואילו עם יתר הלקוחות נחתמו הסכמים "פרויקטאלים" כלשונה (עמ' 12 לפרוטוקול), דהיינו, הסכמים שוטפים כדוגמת ההסכם עם הנתבעת.

העולה מן המקובץ הוא כי התובעת לא הוכיחה קיומו של נוהג וטענתה בעניין זה נדחית.

גרסת הנתבעת באשר למשך ההתקשרות.
10. הנתבעת טוענת כי היה ברור לצדדים כי הזמנת העבודה הינה לניסיון ובמידה והעבודה תבוצע לשביעות רצון מנהל הנתבעת אזי יהיה מקום לדון על המשך העבודה, ולא הייתה כל התחייבות לביצוע עבודות נוספות לעתיד (סעיפים 3-4 לכתב הגנה).
בתצהירו העיד מנהל הנתבעת כי "הדגשתי בפני דנה כי אנו עושים ניסיון לגיליון אחד ורק אם הניסיון יצליח ושני הצדדים יהיו מרוצים, אנו נשקול המשך העבודה המשותפת" (סעיף 13 לתצהיר).

11. איני מקבלת את טענת הנתבעת כאילו מדובר בהתקשרות חד פעמית לניסיון; לשון ההצעה מלמדת על "עבודה שוטפת" וגם בפניה למנהל הנתבעת המקדימה את ההצעה מציינת התובעת כי התמחור הינו לעבודה שוטפת. מנוסח זה ניתן ללמוד כי ההצעה התייחסה לעבודה חודשית סדירה ולא להצעה חד פעמית. יצוין בעניין זה כי מנהל הנתבעת קרא היטב את ההצעה ומחק תנאים שלא התאימו לו כדוגמת ההצעה לעיצוב לוגו למגזין, כך שהוא הבין היטב את האמור בהצעה. מנהל הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי הוא אדם עתיר ניסיון בתחום ההוצאה לאור וכי הוא בקי היטב בתחום זה (עמ' 25 לפרוטוקול) ולהבנתי הוא היה מתקן את ההסכם לו אכן היה חפץ בהתקשרות חד פעמית.
בנוסף, התובעת פנתה למנהל הנתבעת מספר פעמים לאחר הדפסת מגזין 142 והודיעה כי היא ממתינה לקבלת החומר לצורך ביצוע המגזינים הנוספים, הנתבע לא השיב לפניות אלו ולו אכן היה מדובר בהתקשרות חד פעמית היה הוא טורח להעמידה על טעותה.
מחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת עולה כי הוא פנה לתובעת, לאחר שהמעצבת הקבועה חלתה וזו הודיעה לו כי תאלץ להעדר מעבודתה בשל מחלתה ולא יהיה באפשרותה לערוך את מגזין מרץ (עמ' 30 לפרוטוקול), זוהי הסיבה בגינה פנה מנהל הנתבעת לתובעת. מנהל הנתבעת ידע כי הוא יזקק לשרותי מעצב למשך מספר חודשים והוא לא מצא לנכון להגביל את התקשרותו עם הנתבעת לניסיון חד פעמי.




ניהול מו"מ עם התובעת

12. התובעת טוענת כי מנהל הנתבעת הסתיר ממנה עובדות מהותיות העומדות בלב ליבה של ההתקשרות. לטענתה המעצבת הקודמת גלית הודיעה כי היא לא תוכל לעצב את גיליון 142, מנהל הנתבעת חפץ במילוי מקום בלבד והציג בפניה מצג שווא כאילו הוא חפץ בשרותיה לתקופה ממושכת.
לטענתה הנתבעת מחויבת לנהל את המו"מ בהגינות בשקיפות וביושר והיא לא עשתה כן.
אני דוחה טענתה זו של התובעת; התובעת לא הוכיחה כי מנהל הנתבעת הציג בפניה מצג כאילו הוא חפץ בהתקשרות ארוכת טווח. בתצהירה הארוך והמפורט נטען כי כאשר נפגשו ביולי 2009 סיכמו על עבודה שוטפת (התקשרות אשר לבסוף לא יצאה לפועל) ובהמשך פנה אליה מנהל הנתבעת וציין כי הוא חייב למצוא מעצבת מכיוון שהוא אינו יכול להמשיך ולעבוד עם המעצבת גלית (סעיף 32 33 לתצהיר). לא השתכנעתי כי מנהל הנתבעת הציג בפניה מצג בדבר התקשרות ממושכת אלא כאמור דובר והוסכם על התקשרות שוטפת אשר ניתן להביאה לידי סיום.

עבודת התובעת
13. הנתבעת טוענת כי התובעת פעלה בחוסר מקצועיות: "כתוצאה מביצוע כושל ומלא שגיאות של המגזין, נוצרו טעויות רבות בעימוד ובאיכות הביצוע, טעויות שגרמו לנתבעת להכין העתק שמש חדש ולבצע תיקונים רבים. חלק מהטעויות לא ניתן היה לתקן וכתוצאה מכך נגרם ליועד נזק בכך שנאלץ לפצות מפרסמים על פגמים טכניים במודעות שלהם ולפרסם את המודעות שוב בגיליונות מאוחרים" (סעיף 6 לכתב התביעה).
טענה זו של הנתבעת לא הוכחה, לא הובאו דוגמאות לנזקים הנטענים והנתבעת כלל לא טרחה להביא בפני את אותם מודעות שגויות. לא הוכח כי הנתבעת שילמה פיצוי למפרסמים ולא הובאו עדים מטעם הנתבעת להוכחת טענותיה אלו. לכל היותר עולה מחקירת התובעת כי הנתבעת פרסמה מודעה נוספת ללא תשלום (עמ' 15 לפרוטוקול). בנוסף עורכת המגזין הגב' מירה איתן, הבקיאה בפרטי ההדפסה והעריכה, לא זומנה לעדות ויש להסיק מכך כי עדותה לא הייתה תומכת בגרסת הנתבעת:
"להימנעות מהצגת ראיות והבאת עדים קיים גם משקל ראייתי בלתי מבוטל, ולעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי השופט ס' ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ( 27.7.2008) (להלן: עניין שוורץ):
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (בפסקה 26 לפסק הדין)."
(ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ –פסקה 24 לפסק דינו של השופט דנצינגר)

האמנתי לעדות התובעת כי מנהל הנתבעת הורה לה להשתמש במודעות מקובצי ארכיב ולא העביר לידיה את הקבצים המקוריים. ככל שהדבר הביא לאיכות עבודה נמוכה הרי שהאחריות לכך הינה על הנתבעת אשר לא דאגה להעמיד את הקבצים המקוריים לשימוש התובעת. המעצבת גלית סיבליה אישרה בחקירתה כי הדפסת המודעות שלא באמצעות קבצי המקור תביא לאיכות הדפסה נמוכה (עמ' 20 לפרוטוקול). עוד אישרה כי מנהל הנתבעת היה אמור להעביר לתובעת את קבצי המקור (עמ' 21 לפרוטוקול). מנהל הנתבעת אומנם העיד כי הביא לתובעת את קבצי המקור (עמ' 27 לפרוטוקול) אך גרסתו בעניין אינה מהימנה עלי מאחר וזו אינה מפורטת, אינה מופיעה בתצהירו וגם אינה מתיישבת עם פניות חוזרות ונשנות של התובעת בזמן אמת בהם היא שבה ודורשת את קבצי המקור (סעיפים 60-63 לתצהיר התובעת והנספחים הנזכרים שם).
הנתבעת נאלצה בעקבות כך להכין "העתק שמש" חדש ואולם כאמור האחריות לכך מונחת לפתחה.
זאת ועוד מנהל הנתבעת פנה לתובעת ביום 28/3/10 בבקשה לקבל הצעת מחיר בעבור פסטיבל WHITE 2010"". אין זה סביר בעיני כי מנהל הנתבעת יפנה לתובעת שוב כאשר עבודתה אינה בסטנדרט המקצועי הראוי. פניה זו מביאה למסקנה כי לא נפלו כשלים בעבודת התובעת וכי הנתבעת החליטה לסיים את עבודתה משיקולים אחרים.

הפסקת ההתקשרות
14. כאמור ההסכם לא הוגבל בזמן וכל אחד מהצדדים רשאי להביא את ההתקשרות לקיצה ובלבד שתינתן הודעה על כך זמן סביר ומראש ( ראה בדומה האמור בע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ. מבשלת שיכר לאומית בע"מ פ"ד מו (2) 70,78). ההסכם בין הצדדים שותק בעניין הפסקת ההתקשרות ועל כן המסקנה היא כי זו תעשה בדרך מקובלת ובתום לב. מתן הודעה מוקדמת להפסקת ההתקשרות נועדה לאפשר לתובעת זמן סביר להערכות לצורך התקשרות עם לקוחות אחרים.
אמת המידה להודעה המוקדמת היא גמישה ותלויה בנסיבות ההסכם ובנסיבות המקרה :

"הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פסקה 19).

הנתבעת לא מצאה לנכון למסור לתובעת הודעה מסודרת זמן סביר מראש על הפסקת ההתקשרות אלא עשתה זאת בצורה עמומה ולא ראויה, בתחילה הודיעה לתובעת כי היא לא תבצע את מגזין אפריל ובהמשך התעלמה מפניות התובעת בעניין מגזין 144 (סעיפים 77-78 לתצהיר התובעת).

עבודת העיצוב של מגזין 142 הושלמה ב 2/3/10 (סעיף 63 לתצהיר התובעת). רק ביום 25/3/10 מצא לנכון מנהל הנתבעת להודיע לתובעת כי לא תעצב את גיליון חודש אפריל (סעיף 72 לתצהיר התובעת). ברי כי התובעת יחדה זמן לעבודת העיצוב העתידית של גיליונות נוספים של המגזין וההודעה לתובעת ב"דרך לא דרך" בה היא נמסרה, כי היא לא תמשיך בעבודה מקימה לה זכות לפיצויי קיום לתקופת הזמן אשר היה על הנתבעת להודיע לה מראש על סיום ההתקשרות.

התובעת התקשרה עם הנתבעת בהסכם למתן שירותים לתקופה בלתי קצובה והיא זכאית לקבל הודעה ראויה זמן סביר מראש על סיום ההתקשרות, במקרה שלפנינו התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי השקיעה בהתקשרות השקעות כספיות אשר מזכות אותה בפיצוי נוסף ואשר על כן היא זכאית כי יינתן לה פיצויי קיום ההולמים את פרק זמן המתאים בכדי להיערך לקליטת לקוחות פוטנציאלים אחרים (ראה ע"א 442/85 זוהר נ' טרבנול, פ"ד מד(3), 661 , 673).

15.בנסיבות אלו זכאית התובעת לטעמי לפיצויי קיום, אובדן הרווח שנמנע ממנה לתקופה של חודשיים נוספים מעבר לחודש בו עבדה בפועל.

סה"כ זכאית התובעת לפיצוי בסך 16,500 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה, ועד התשלום בפועל.





הוצאות משפט
16.ההלכה היא כי יש לפסוק לבעל דין שזכה בדינו הוצאות ריאליות. כאמור התובעת הגישה תביעה לתשלום הסך של 281,164 ש"ח ובסופו של דבר חויבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 16,500 ₪ בלבד.
"כעניין שבעקרון וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות. עם זאת זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 ).
[ראו גם ; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10, 2009) 745);

בנסיבות אלו היה מקום לפסוק הוצאת לחובתה של התובעת על אף שזכתה בחלק קטן מתביעתה וזאת לאור הגשת התביעה המופרזת אשר העמידה את הנתבעת בסיכון ואילצה אותה להתגונן כנגד טענות אלו.

ואולם לנוכח העובדה כי הנתבעת אף לא טרחה לשלם לתובעת אף בגין העבודה שבוצעה על ידה בפועל מצאתי כי בנסיבות מקרה זה כל צד ישא בהוצאותיו.

סוף דבר
17.הנתבעת תשלם לתובעת סך של 16,500 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה, ועד התשלום בפועל.


אין צו להוצאות.




ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד