בקשה לשחרור רכב תפוס

כללי 1. בפניי ערר בעניין שחרור רכב הנמצא בידי המשטרה, בחשד לביצוע הסעת שב"ח. 2. אביא, תחילה, את תמצית ההליכים בבית משפט השלום. לאחר מכן, אציג את טענות הצדדים בבית משפט זה, ואת השאלות המשפטיות שעוררו הם בסיכומיהם. 3. בפרק הדיון, אנתח את הטענות המשפטיות והעובדתיות ואכריע כיצד לפסוק. ההליכים בבית משפט השלום 4. מנקודת מבטו של העורר בתיק זה, התחילו האירועים בכך שביום 6.3.11, נתפס רכבו של העורר, מסוג ניסן, מספר רישוי 36-947-29 (להלן - "הרכב"), כאשר הוא נהוג בידיו של מר אנואר עבידאת (להלן - "הנאשם" או "הנהג"), שנחשד בביצוע עבירות של הסעת שב"ח. 5. מכתב האישום המתוקן (שצורף לסיכומי המשיבה), עולה כי, נגד אותו נהג הוגש כתב אישום בת"פ 32119-03-11, ביום ז ניסן תשע"א (11.4.11), ואשר על פיו, ביום 14.3.11, הסיע הנאשם ברכב הנ"ל 11 תושבי שטחים שאינם מורשים לשהות בישראל. על אף ששוטר אמר לו לעצור, ואף כרז זאת ברמקול, לא נעצר הנאשם, אלא רק לאחר זמן. כאשר הגיע השוטר מהניידת, יצא הנאשם מן הרכב, וברח לוואדי. השוטר יחד עם שוטר אחר, רדפו אחריו, והוא נעצר, לבסוף, לאחר שנתקל בסבך של קוצים. הנהג הואשם גם בכך שנהג ברכב כאשר הוא פסול לנהיגה, ביודעין, וללא רישיון בר תוקף. 6. הוראות חיקוק שעל פיהם יועמד לדין הנאשם, הם אלה: א. הסעת תושב זר שוהה שלא כדין, בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952. ב. הפרעה לשוטר, עבירה [הסעיף לא צוין] לפי חוק העונשין, התשל"ז - 1977. ג. נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961. 7. בסיום כתב האישום נכללת הודעה לפיה, בהתאם לסעיפים 15 ו- 15א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, מודיעה המאשימה כי ישנה אפשרות שהתביעה תעתור למאסר בפועל בנוגע לנאשם. 8. המדינה גם הגישה בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד הנאשם, והוא נעצר. 9. העורר, כנטען בערר, הוא הבעלים של הרכב, שהוזמן למשטרה למתן עדות, נחקר ומסר גירסה, אך. הרכב לא הוחזר לו, ולא נמסר לו הודעה בדבר תפיסת הרכב. 10. תשובה בכתב, מאת משטרת תחנת הראל, נמסרה לעורר, ביום 12.4.11, שבה נאמר, כי "הרכב הנ"ל תפוס כמוצג בתיק הנ"ל, לאחר ששימש הסעת 13 תושבי שטחים ע"י אדם ללא רישיון נהיגה. ההחלטה על הרכב תתקבל ע"י תביעות מחוז ירושלים אשר מנהלים את התיק נגד החשוד" (נספח א לערר). 11. ביום 13.4.11, הגיש ב"כ העורר, עו"ד מוחמד ח'אלילה, בקשה דחופה להחזרת רכב תפוס. הוא מתאר השתלשלות העניינים שהובאה לעיל, כולל תשובת המשטרה, נספח א הנ"ל, ואומר בערר כי, "עם כל הכבוד למשיבה, אין כל הצדקה לתפיסת הרכב כמוצג בתיק, שעניינו הסעת שב"ח. הרכב תפוס למעשה מזה 38 יום, ללא כל הצדקה" (סעיף 6 לבקשה). 12. העורר מוסיף וטוען, באותה בקשה, כי "תפיסת הרכב גורמת למבקש נזק עצום, לרבות פגיעה בזכות הקניינית שלו על רכבו" (סעיף 7 לבקשה). 13. בית המשפט השלום (כבוד השופטת אנה שניידר), החליט, ביום הגשת הבקשה, 13.4.11, כי על המדינה להגיב על הבקשה. 14. תשובת המדינה, מיום 20.4.11, הייתה כי מדובר בהסעת 13 תושבי שטחים, שלא כדין, ברכב שיועד להסעת 8 אנשים בלבד, וזאת לאחר ששורת המושבים השלישית ברכב נעקרה ממקומה, כדי להגדיל את שטח הפנים של הרכב. בשל כך, מרבית השב"חים ישבו על ריצפת הרכב, באופן שסיכן אותם, בנוסף לעצם הסכנה שהנהג (הנאשם), נהג ברכב הנ"ל, בזמן פסילה. 15. לעניין הבעלות על הרכב, מציין פקד אסף הראל, ראש משרד החקירות של המשטרה המקומית, כי בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב (ראאיד טוטונגי) זומן לחקירה, ובמהלכה הוברר כי הוא מכר את הרכב לעורר שבפניי, דהיינו: עבד אל לטיף X ת"ז X . 16. פקד הראל מוסיף ואומר כי, כאשר הגיע המבקש לתחנת המשטרה, ביום 21.3.11, נגבתה ממנו עדות שאינה עולה בקנה אחד עם דבריו של הנהג החשוד שנתפס ברכב. 17. לעניין החזקת הרכב, מציין פקד הראל כי, הודעה על החזקת הרכב נמסרה למבקש ע"י המשטרה, ולאחר שיוגש כתב אישום, "בכוונת תביעות מחוז ירושלים להגיש בקשה לחילוט הרכב הנדון" (סעיף 6 לתגובת המשטרה). 18. לאחר שכבוד השופטת אנה שניידר איפשרה למבקש להגיב על תשובת המשטרה (החלטה מיום 21.4.11), עמדת עו"ד ח'אלילה היא כי התפיסה של הרכב הינה ללא צו חוקי כדין, וכי הכוונות והרצון של המשיבה אינם יכולים להיעשות בהסתר, ושלא במסגרת החוק (סעיף 3 לתגובה). 19. לדעת עו"ד ח'אלילה, אם בוצעה ברכב עבירה ע"י אדם אחר, יש להעמיד אותו לדין ולהענישו, אם יורשע, "אולם אין בכך כדי לאפשר למשיבה לפגוע ברכושו של המבקש על לא עוול בכפו" (סעיף 4 לתגובה). 20. מאחר וחלף חודש וחצי מאז תפיסת הרכב, והתביעה טרם הגישה בקשה לחילוט הרכב, אין בסיס להחזיק הרכב בידי המשטרה, מעל שלושים יום (סעיף 5 לתגובה). 21. מכל מקום, מוסיף וטוען עו"ד ח'אלילה, כי גם אם היה מקום לטענות המדינה בדבר רצונה לחלט את הרכב, "הרי ניתן לאזן בין האינטרסים השונים ע"י רישום עיקול הרכב במשרד הרישוי בלבד, אך כאמור אין זה המקרה בו ניתן לחלט את הרכב של המבקש שלא ביצע עבירה כלשהיא" (סעיף 6 לתגובה). החלטת בית משפט השלום (נשוא הערר) 22. בית משפט השלום (כבוד השופטת אנה שניידר), בהחלטתו, מיום כ אייר תשע"א (24.5.11), דחה את הבקשה. 23. בהחלטתה הנ"ל, בוחנת השופטת אנה שניידר, את הסוגיה על פי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (להלן - "הפקודה"), המאפשרת לשוטר לתפוס חפץ שנעברה בו עבירה או שעשוי לשמש ראייה בהליך פלילי (סעיף 32 לפקודה), ובית משפט השלום רשאי לצוות כי החפץ יימסר לתובע את הזכות בחפץ, בתנאים שייקבעו בצו (סעיף 34 לפקודה). 24. אולם, כאשר מדובר ברכב שמכניס לישראל תושב זר שלא כדין, חלות הוראות ספציפיות של חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן - "חוק הכניסה"), על כל תיקוניו, ומהם עולה כי, "הכלל הוא איפא כי משנתפס רכב בהסעת תושבי שטחים השוהים שלא כדין, אין להורות על החזרתו לפני תום ההליכים, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שיירשמו". 25. בית משפט השלום, מסביר בהחלטתו הנ"ל, כי "זהו האיזון שקבע המחוקק, בין הפגיעה הפוטנציאלית בטרם הורשע בדין, לבין המטרות שביסוד חקיקתו של סעיף 12א לחוק כניסה לישראל". 26. בית המשפט היה ער לכך כי מדובר בתפיסת רכב שבבעלות המבקש, אשר לא ביצע את העבירה ולא חשוד בביצועה, והוסיף, "עם זאת, לא נראה כי ישנה הצדקה בנסיבות העניין, כאשר קימות סתירות בין גרסת המבקש לבין גרסת הנהג, להחזיר בשלב זה את הרכב". 27. בית משפט מסביר ומנמק מסקנה זו בשל אופי המעשים הנידונים, באומרו כי, "מעבר להיותם עבירה על החוק, מסכנים את בטחון המדינה, ועלולים, במידה גבוהה של הסתברות, לסייע לגורמים עוינים. נאמר לא אחת, כי גם במסגרת הליכי החקירה ראוי כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכויות העומדות לרשותו כדי למנוע מעשים אלה". הטיעונים בערר שבפניי 28. לאחר סקירת ההליכים והחלטת בית משפט קמא, כפי שהובאו לעיל, טוען עו"ד ח'אלילה, בכתב הערר, כי אין קשר בין הוראת סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל לבין בקשת המדינה לחילוט, שכן, שם נאמר על תפיסת רכב כדי למנוע את שימושו, ולא את תפיסתו לשם חילוטו. יתרה מזו, שם הסמכות היא למשך שלושים יום, ובמקרה שלפנינו הרכב תפוס למעלה משלושים יום (סעיף 12 לערר). 29. אכן, ב"כ העורר, עו"ד מוחמד ח'אלילה, ער לכך שניתן גם לחלט רכב עפ"י חוק הכניסה לישראל. אך, לדבריו, הוראה זו חלה רק לגבי מי שהורשע בשנית באותן עבירות, תוך שלוש שנים, והוא הבעלים או המחזיק הקבוע ברכב, כאשר תנאים אלה הם מצטברים, ובכל מקרה, אינם חלים בעניין שבפנינו (סעיף 13 לערר). 30. הסמכות לחלט, עפ"י הפקודה הנ"ל, היא תוצאה של הרשעה בעבירה, בעוד שבמקרה שלפנינו, "אין חולק כי המסיע אינו הבעלים של הרכב" (סעיף 14 סיפא לערר). 31. מסקנת העורר היא, כי "אין סמכות למשטרה להמשיך ולהחזיק ברכב מעבר לשלושים ימים, גם אם היו בידיה ראיות לכך שברכב נעברה עבירת הסעה שלא כדין" (סעיף 15 לערר). 32. העורר מוסיף ואומר, טענות המדינה לא הוכחו אלא רק נטענו בעלמא. המדינה לא תמכה עמדתה בתצהיר, ובית משפט קמא לא עיין בחומר הראיות בתיק, שכן לא התקיים דיון במעמד הצדדים (סעיף 16 לערר). 33. לפיכך, ביקש העורר כי הערר יתקבל, במובן זה שבית המשפט המחוזי יורה כי הרכב יוחזר לידיו, לאלתר. 34. קבעתי דיון, שלבקשת הצדדים נדחה. בדיון שהתקיים לאחר מכן התברר כי יש מחלוקת בין הצדדים לגבי נתונים עובדתיים, מאחר ולא ניתנה אפשרות לב"כ העורר לצלם את חומר החקירה. בעניין זה, בהסכמה, נקבעה דרך לצילום החומר. 35. המחלוקת בדיון בעל פה, ביום 19.6.11, הייתה בשאלת היחס שבין חוק הכניסה לישראל לבין הפקודה הנ"ל, ככל שמדובר בתפיסה ובחילוט של כלי רכב. הצדדים הסכימו כי הם יסכמו את טענותיהם בכתב (ראה: פרוטוקול והחלטה מיום יז סיוון תשע"א (19.6.11)). 36. ב"כ העורר, עו"ד מוחמד ח'אלילה, בסיכומיו, טען כי מאחר וחילוט הרכב חל, כאשר הרכב הוא זה שבוצעה בו עבירה בידי מי שהורשע בביצוע עבירה, אין בסיס לחילוט הרכב בנסיבות תיק זה, שכן, המסיע אינו הבעלים של הרכב. טענת המדינה, כי ניתן לחלט את הרכב עפ"י סעיף 39 לפקודה, כחפץ שניתן כשכר לביצוע עבירה וכאמצעי לביצועה, היא טענה חדשה, שלא הועלתה בעבר, בבית משפט קמא (סעיף 12 לסיכומים). 37. גם אם ניתן להעלות טענה משפטית זאת, אין לה בסיס בעובדות, שכן, העורר לא נחשד כלל שמסר את הרכב לנהג, כדי לבצע עבירת שב"ח. כהוכחה לכך, מסביר עו"ד חלאילה, כי העורר לא הועמד לדין על עבירת הסעת השב"ח, כשותף (סעיף 13 לסיכומים). 38. אשר ליחס שבין חוק הכניסה לבין הפקודה, מסכים ב"כ העורר, כי עפ"י פסיקה של בית משפט העליון, ניתן לחלט רכב שנעשה בו עבירה, אך זאת כאשר מדובר לאחר ביצוע של שלוש עבירות שונות של הסעת שב"ח, והרכב הוא רכבו של המסיע, נתונים שאינם חלים בתיק שבפנינו (סעיף 16 לסיכומים). 39. תשובת המדינה בסיכומיה היא, כי הרכב שימש כאמצעי לביצוע עבירה, ונמסר לנאשם על ידי הבעלים (העורר). 40. מכאן, שהמדינה זכאית, לטענתה, לבקש את חילוט הרכב, שנתפס במסגרת של ביצוע עבירה של הסעת שב"ח, וזאת על פי הפקודה, גם אם לא ניתן לחלטו לפי חוק הכניסה לישראל (סעיף 7 לסיכומי עו"ד עדי צימרמן, שהביאה גם פסיקה בעניין). 41. לדברי המדינה, מאחר והנסיבות מצדיקות, בסופו של ההליך, את חילוט הרכב, יש לאפשר למדינה להחזיק את הרכב עד להחלטת החילוט, שכן "אם יתקבל הערר, בידי העורר היכולת לסכל את החילוט ומכאן נשללים סיכויי המשיבה לחלט את הרכב" (סעיף 9 לסיכומי המדינה). 42. לעניין הנימוקים העובדתיים הספציפיים בתיק זה, לחילוט הרכב, טענת המדינה היא, כי מאחר ונדרשת רמת הוכחה של מאזן הסתברות, ולא הוכחה מעל לכל ספק סביר, כפי שנדרש בהליך הפלילי (סעיף 10 לסיכומי המדינה), מסיקה המדינה את הצדקת החילוט בכך שהרכב היה במצב שבו הוצאו ספסלי הישיבה, והנוסעים ברכב שילמו מראש מאתיים חמישים ש"ח לנסיעה. לכן, אין מדובר בנסיעה אקראית. המדינה גם מוסרת מידע, כי הבעלים הרשום של הרכב (ראאיד טוטונגי), שמכר אותו לעורר - שטרם סיים את הליכי רישום הרכב על שמו - היה מעורב בעבירות שב"ח בעבר. הבעלים הרשום, בתשובה לשאלת המשטרה, אמר שלא שינה משהו ברכב, על אף שידע שמוציאים את הכיסאות ברכב, כדי להסיע שב"חים. הבעלים הרשום טען אף הוא לבעלות ברכב, באומרו, בסוף החקירה, כי הוא רוצה לקבל את הרכב חזרה. הבעלים הרשום, הורשע בעבר בהסעת שב"חים וממתין לטיעונים לעונש בעניינו (סעיפים 12-18 וסעיף 21 לסיכומי המדינה). 43. אומנם, העורר בחקירתו מציין שהוא נהג מונית, ומסר את הרכב לבן כפרו, ופירק את המושבים כדי לאפשר העברת דברים מביתו של הנהג לבית הוריו. אולם, התברר כי העורר עצמו נתפס בשנה האחרונה בארבע תיקים, שעניינם הסעת שב"חים (כתב אישום אחד צורף לסיכומים). 44. מסקנת המדינה מההקשר הכללי היא, כי מדובר בפעולה מתוכננת, הכוללת הסרת מושבי הרכב לצורך הסעת שב"ח (סעיף 22 לסיכומי המדינה), כאשר העברת הבעלות לא מושלמת (סעיף 23 רישא לסיכומי המדינה), ולכן, "כל אלו מעידים על היות הרכב, רכב המשמש להסעת תושבי שטחים, זהו ייעודו ולשם כך נמסר לנאשם, ולשם כך שימש, כפי שעולה מעובדות כתב האישום" (סעיף 23 סיפא לסיכומי המדינה). 45. בסיום, מבקשת המדינה לדחות את הערר, כאשר היא אומרת: "באיזון שבין זכות העורר במקרה דנן ברכב, לבין ההצדקה שבהחזקת הרכב ע"י המשיבה, על מנת לבקשת את חילוטו ולא לסכל זכות זו, הרי שידה של המשיבה על העליונה ויש לדחות את הערר" (הסיפא של תשובת המדינה). 46. ב"כ העורר, עו"ד ח'אלילה, בתגובתו, טוען כי, כל טענות המדינה לא הוכחו, והן השערות גרידא. הוא צרף את מפתח תיק החקירה המשטרתית, ומנסה ממנו ללמוד כי אין למדינה כל ראייה על טענותיה העובדתיות. 47. לעניין פירוק המושבים, מצרף ב"כ העורר, עו"ד ח'אלילה, את הודעת מרשו למשטרה, שם הוא אומר, בתשובה לשאלה, היכן הכיסאות האחרים, כי ביקש ממנו הנהג - שלקח את הרכב לפרק את הכיסאות, כדי שיהיה לו קל להעביר כמה דברים מהבית שלו (של הנהג) להוריו, ולאחר מכן, הוא (הנהג) יחזיר אותם. דיון והכרעה היבטים משפטיים 48. לכתחילה, חשבתי, כי מדובר בשאלה עקרונית בדבר פרשנות חוקים: כיצד יש לנהוג כאשר רוצים לחלט רכב, האם לפעול עפ"י הפקודה או עפ"י חוק הכניסה? זאת, גם הייתה המטרה של הכנת הסיכומים בכתב. 49. אולם, בנקודה זו, כבר הכריע בית משפט העליון ברע"פ 4105/06, באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל, מפי השופט אליקים רובינשטיין (שלדבריו הסכימו השופט אדמונד לוי והשופטת דבורה ברלינר), כי יש, למעשה, סמכות חילוט כפולה: האחת, עפ"י סעיף 39(א) לפקודה, המאפשרת, בנוסף לכל עונש, לצוות על חילוט החפץ "אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשתה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ". מכאן, שאין צורך שבעל הרכב יהיה הנוהג, כדי שיהיה ניתן לחלט את הרכב. השנייה, עפ"י סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה, הקובע כי, אדם שהורשע בעבירות הסעת שב"חים, ובתוך 3 שנים מיום הרשעתו הורשע בעבירה נוספת, ניתן לחלט את הרכב "אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בדרך של קבע". 50. על אף שלכאורה, חוק הכניסה, הוא, חוק ספציפי, שמתגבר על החוק הכללי, אין זה כך, שכן, מטרת התיקון לחוק הכניסה הייתה להחמיר ולא להקל, ולכן, גם לגבי השב"ח נותרה בעינה הוראת הפקודה המאפשרת תפיסת חפצים וכן חילוטם של חפצים שנעשתה בהם עבירה, וזאת בצד ההוראה הספציפית ביחס לרכב שבו נוסעים השב"חים, הכול כמפורט ברקע ההיסטורי של תיקוני החקיקה בסעיף י(1)-(4) של חוות דעתו של כבוד השופט רובינשטיין. 51. בית המשפט העליון אמר, בצורה מפורשת, כי אם היינו מקבלים את הכלל, הנטען על ידי הסנגור בפרשה הנ"ל, לפיו חוק ספציפי גובר על חוק כללי, התוצאה תהיה מנוגדת לתכלית החקיקתית: "שהרי אם תאמר כך, יצא שהעובר עבירה בפעם הראשונה ייפטר בגלל הוראת החוק המיוחד (חוק הכניסה לישראל), מהוראת חוק הכללי (פקודת סדר הדין הפלילי), ואם כן, הקל המחוקק עם מי שביקש להחמיר עימו, וחזקה היא 'כי תכליתו של כל דבר חקיקה, היא שיפורש לקיום תכליתו' (ברק, פרשנות במשפט, פרשנות בחקיקה, עמ' 573)" (סעיף י(5) לחוות דעתו של כבוד השופט רובינשטיין). 52. במסגרת הפרשנות של שני החיקוקים הללו, מסביר כבוד השופט רובינשטיין כי, סעיף 39(א) לפקודה, אינו הוראת שעה, וכי הוא "מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מהעבירה הראשונה". לעומת זאת, כאשר מדובר בעבירות שב"ח, במקרה של עבירה נוספת, "שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול דעת אם לא לחלט" (סעיף יא(2) לפסק דינו של השופט רובינשטיין). 53. לעניין השיקולים לחילוט הרכב שנעשה בו שימוש להסעת שב"ח, ראה גם את אשר כתבתי בב"ש 6615/06 משטרת ישראל נ' מחמד עודה (2006), פסקאות 13-23 [באותו תיק ייצג עו"ד חאלילה, הסנגור הנוכחי, את המשיבה 2 באותה פרשה]. היבטים עובדתיים 54. המחלוקת, אם כך, בתיק זה, אינה עקרונית, שכן אין מחלוקת על הסמכות. המחלוקת היא עובדתית, דהיינו: האם הנסיבות בתיק זה, מצדיקות את הפעלת הסמכות. 55. על פני הדברים, יש בסיס לטענות העובדתיות של המדינה. אולם, נלקחה מן העורר הזכות לטעון את טענותיו העובדתיות, להביא עדים, ולחקור את העדים מטעם המדינה חקירה נגדית. 56. יתרה מזו, לא ברור כלל מי הטוען האמיתי לבעלות על הרכב: העורר או הבעלים הרשום (שדורש את הרכב לעצמו; ראה: פיסקה 42 סיפא לעיל). לעניין מחלוקת בין שני טוענים לבעלות בסוגיות החזרת תפוס, שנתפס על ידי המשטרה, ראה את מה שכתבתי בבר"ע 561/04 אהרון פורר נ' סעדי ברכאת (2006). 57. אליבא דאמת, גם טענות המדינה אינן מבוססות על תיעוד מלא, אלא חלקן הינן טענות כלליות, שאותם יש להוכיח כמו כל הליך משפטי, ובמיוחד שתוצאת ההליך, לטענת המדינה, תהיה שלילת קניינו של העורר ברכב. 58. לפיכך, אין מנוס, ועל אף שאני עושה זאת במקרים נדירים ביותר, אלא להורות להחזיר את התיק לבית משפט קמא, כדי שבו התנהל הליך שיפוטי, לבירור העובדות והטענות בדבר הקשר שבין העורר (או הבעלים הרשום) לבין עבירת השב"ח, כולל: העבר הפלילי של העורר בעבירות שב"ח, והעבר הפלילי של הבעלים הרשום בעבירות השב"ח, והאם לעבר פלילי כזה, יש משקל, ואם כן, איזה משקל, לטענות בדבר הצדקת תפיסת הרכב, ובמיוחד - חילוטו, שכן זו המטרה המעשית הסופית של המדינה, דהיינו: להביא לכך שלאחר תקופת תפיסת הרכב, הוא יחולט לטובת אוצר המדינה, כחלק מן ההרתעה, אשר, לשיטת המדינה, היא נדרשת כאמצעי אכיפה ומניעה של עבירות השב"ח, על כל הסיכונים הכרוכים בהם. 59. לאחר שמיעת העדים, וחקירתם הנגדית, יסכמו הצדדים, ובית משפט קמא ייתן את החלטתו על פי החומר שיהיה בפניו. 60. אם הדיון בעניין החילוט יתקיים לאחר ההרשעה של הנהג, ניתן יהיה להתבסס על פסק הדין שיינתן בעניינו של הנהג, ולעבור, ישירות, לדיון המשפטי על החילוט של הרכב. 61. אם העורר רוצה כי הדיון יתקיים בדחיפות, ישקול בית משפט קמא, האם מן הראוי להמתין עד לתום הדיון בעניינו של הנהג, או שניתן לקיים את הדיון לפני כן, כאשר יש לתת עדיפות לבקשת העורר לקיים דיון מהיר יותר, לאור הזמן שחלף שבו הרכב כבר תפוס בידי המשטרה (כ-9 חודשים, מאז 6.3.11). 62. אם הערר יתייחס לתפיסה ולא לחילוט, מן הראוי כי בית משפט קמא ישקול גם "חלופות", ובהן החזרת הרכב לעורר, תוך חיובו בשעבוד פוליסת הביטוח המקיף של הרכב לטובת המדינה, למניעת מצב של העלמת הרכב, או טענות בדבר גניבתו. 63. אינני קובע כל מסגרות בעניין זה, ושיקול הדעת - הרחב על פי הנסיבות - נותר בידי בית משפט קמא, שכן בפניי לא הובאו כל ראיות על עובדות שהן, פרט לטענות כלליות. 64. לאור משך הזמן שחלף מאז תפיסת הרכב, מן הראוי לאפשר לעורר (ולמדינה) להביא את הראיות מטעמם, בהקדם. 65. על כל פנים, עד לתום הדיון בבית משפט קמא, יישאר המצב על כנו, והרכב ימשיך להיות מוחזק על ידי המשטרה. 66. לפיכך, הערר מתקבל באופן חלקי, במובן זה שהתיק מוחזר בזה לבית משפט קמא, על פי ההנחיות שפורטו לעיל. 67. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לבאי כוח הצדדים, וכן לבית משפט השלום. ניתנה היום, ט כסלו תשע"ב, 05 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. שחרור תפוסרכב