הסתרת בעיית טרמיטים בדירה 1. מהו היקפה הראוי של חובת הגילוי? לית מאן דפליג, שמוכר דירה חב בחובת גילוי מלאה לגבי פגמים ומומים שבדירתו, שהוא מודע להם. האם הוא חב חובת גילוי גם לגבי מומים פוטנציאליים, שלגביהם אין לו מידע קונקרטי? זו השאלה העיקרית שבה עוסק פסק דין זה. 2. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: א. התובעים התקשרו בהסכם מכר לרכישת דירתם (בית צמוד קרקע) מהנתבע. ההסכם בין הצדדים נחתם ב-23.6.04 (!), והנכס שבו מדובר, מצוי ברחוב סמבורסקי בבאר שבע (להלן: "הבית"). ב. החזקה בנכס נמסרה לרוכשים, הם התובעים, ביום 1.12.2004. ג. כחודשיים לאחר מכן התגלתה נזילה מהתקרה (סעיף 8 לתביעה). התובע הסביר, שכיוון שהימים היו ימי חורף, ענין הנזילה טופל רק בשלהי חודש מאי 2005 (סעיף 10 לתביעה). כשהתובע עלה לגג, התברר לו, כי גג העץ רקוב ואכול. ד. בעקבות בירור שנערך התברר, כי "קירות הבית רובם אכולים והעץ מפורר ומתפרק. בגג נמצאה נגיעות קשה של טרמיטים". (סעיף 14 לתביעה). 3. (א) התובעים טענו, כי הנתבע שמכר להם את הבית, הטעה אותם בכך, שלא גילה להם את בעיית קיומם של הטרמיטים. (ב) עוד טענו התובעים, כי הנתבע נהג בחוסר תום לב, הן בשלבים המוקדמים של ניהול המו"מ לקראת כריתתו של ההסכם והן בשלב מאוחר יותר, כשבעיית הטרמיטים כבר התגלתה, כאשר הנתבע סירב להכנס להליך של בוררות מוסכמת. (ג) התובעים טענו עוד, כי הימנעות הנתבע מלגלות להם את בעיית הטרמיטים הייתה הימנעות זדונית. על פי הנטען בתביעה, הנתבע הסתיר מהם, במתכוון וביודעין, את בעיית הטרמיטים - כדי להטעות את התובעים וליצור בפניהם מצג שווא, כך שיוכל למכור את הבית במחיר השוק ולא במחירו האמיתי, שהוא נמוך יותר בשל בעיית הטרמיטים. (ד) טענה אחרת, חלופית, שהתובעים טענו היא, שגם אם יימצא שהנתבע לא באמת ביקש לרמות את התובעים, הרי שהתנהגותו עולה לפחות כדי מצג שווא רשלני, באשר היה עליו לדעת את מציאותם של הטרמיטים, שהרי הנתבע, ביצע פעולת הדברה נגד הטרמיטים. 4. (א) הסעד שלו עתרו התובעים היה ביטולו של הסכם המכר והשבת כל הסכומים ששולמו על חשבון רכישת הנכס. על פי הנטען, סכומים אלה הסתכמו ב-534,000 ₪ (סעיף 17 לתביעה). על מנת להסיר ספק, כך נכתב בתביעה - "כתב תביעה זה מהווה הודעת ביטול..." אבל בישיבה המקדמית האחרונה, שהתקיימה ביום 10.4.2011, הודיעו התובעים כי הם מוותרים על הסעד של ביטול ההסכם, ומה שנותר לבירור הוא אם התובעים זכאים לסעד של פיצויים. (ב) הפיצוי העיקרי שנתבע היה בסך 239,000 ₪, שעל פי הנטען, מגלם את ההפרש בין מחירו החוזי של הבית למחירו השוקי האמיתי בהתחשב בפגם החמור שנפל בו. (ג) התובעים עתרו גם לקבל את הפיצוי המוסכם, שהוערך בחוזה ב-12,000 דולר כערכו בשקלים בעת הגשת התביעה. עוד עתרו התובעים לנזק לא ממוני, בסכום של 50,000 ₪, ולבסוף הם עתרו להשבה של 2,912 ₪ שעל פי הנטען הוציאו עבור הדברה. התובעים הגדירו את סך התביעה בסכום של 348,000 ₪. 5. כתב התביעה נתמך על ידי שתי חוות דעת: האחת, של הלל משה שהעיד על עצמו כמומחה בתחום ההדברה. מומחה זה המליץ: "להרוס את רוב הבית העשוי מעץ ולבצע טיפול יסודי נגד טרמיטים באדמה לפני בניה ולבנות מבלוקים. כמו כן, יש לבצע טיפול מונע אחת לשנה או שנתיים". חוות דעת השנייה שצורפה לתביעה, היא של מר מנחם רונן, ועניינה "ליקויי בניה וירידת ערך". על פי חוות דעתו, סך הנזק שנגרם לבית עמד על 53,000 דולר. מזה 16,000 דולר עבור הוצאות חיטוי חוזרות, 13,000 דולר עבור תיקון הבית ו-24,000 דולר עבור ירידת ערכו של הנכס. 6. אף שכתב התביעה, הוגש ב-29.5.06, כתב ההגנה הוגש רק בחלוף למעלה משנה, ב-11.6.07. פער זמן ניכר זה מסביר רק בחלקו את "הבשלתו" של ענין זה רק בחלוף למעלה מחמש שנים מאז תחילתו. 7. הנתבע טען את הטענות הבאות: אחת - מכירת הבית לא הייתה על רקע מודעות לפגם כלשהו, אלא על רקע גירושיו. זה המקום לציין במאמר מוסגר, שעל פי הסכם הגירושין, הבעלות בבית עברה לנתבע. זאת הסיבה, שרק הנתבע היה צד להסכם המכר. שתיים - התובעים בדקו את הדירה פיסית, וגם הצהירו בחוזה המכר, שראו ובדקו את הדירה. טענה זו, כך נראה בהמשך, מהווה נדבך חשוב ויסודי בטענות הנתבע. שלוש - וזו עיקר - בזמן מגוריו של הנתבע בדירה, הוא לא נחשף לבעיה, או לידיעה ממשית בדבר מציאותם של טרמיטים. פעולת ההדברה שנעשתה, לא הייתה על רקע בעיה קונקרטית, ספציפית, אלא הייתה בבחינת פעולת מניעה - פעולה המניעה הזו נבעה רק ממידע כללי. ארבע - הנתבע טען, כי התביעה שהוגשה נגדו, הינה תביעה מוגזמת ומנופחת, ואינה עומדת בשום יחס סביר לעובדות האמיתיות. 8. אף שאין בעובדה שבית המשפט מינה שני מומחים מטעמו - כדי להוות רכיב בעל משקל לגבי ההכרעה בתיק זה - אציין, כי על פי חוות דעת של מומחה בתחום האנטומולוגי, ד"ר שמחה פינקלמן - אזור באר שבע מהווה איזור מחייה במיוחד למין טרמיט ארצי ישראלי, שהוא המזיק החמור ביותר בישראל למבנים. בזמן הבניה במקום לא בוצעה כל פעולת מניעה הנדסית או הדברות נגד טרמיטים. פעולות הטרמיטים במבנים היא נסתרת וקשה לזהותה גם שנים לאחר שהחלה. המומחה השני שמונה על ידי בית המשפט, הוא המהנדס צבי רון, שקבע, כי העלות של כל התיקונים הדרושים עולה כדי 193,000 ₪. הצדדים ויתרו על חקירות המומחים ורכיב הנזק לא היווה רכיב בשמיעת הראיות. 9. חקירותיהם הנגדיות של הצדדים תאמו, פחות או יותר, את מה שאמרו בתצהיריהם ומה שנטען בשמם בכתבי הטענות. עיקר עדותו של התובע היה, שהוא אכן ראה את הבית כשלוש-ארבע פעמים טרם הרכישה. גם לאחר שכבר התגורר בבית תקופה ארוכה, הוא לא הבחין בחורים רבים שהיו לאורך כל קירות הבית, בערך ליד "הפאנלים". זה המקום לציין, שעל פי עדות גרושתו של הנתבע, חורים אלה נקדחו בתקופת מגוריו של הנתבע בבית, במסגרת הדברה מונעת נגד "מזיקים" בכלל, ולאו דווקא נגד טרמיטים. על פי עדות התובע החורים היו סתומים ונראו בעיניו כמו תיקון פאנל. גרושתו של הנתבע, הגב' אדיסון, העידה, שמקורבים שונים שלה סיפרו לה על בעיה של טרמיטים, וזאת הסיבה, שהיא הזמינה פעולת הדברה. היא הדגישה בעדותה, שבזמן מגוריה בבית היא לא הייתה מודעת לבעיה של טרמיטים ופעולת ההדברה הייתה איפוא פעולת מנע. לדבריה, פעולת הריסוס לא נעשתה בסמוך לפני המכירה, אלא דווקא בסמוך למועד שבו היא והנתבע נכנסו לבית (עמוד 15-16). כך העיד גם הנתבע (עמ' 18). על פי עדותה של הגב' אדיסון, כיון שלא הייתה מודעת כלל לאפשרות שיש בבית טרמיטים - היא לא מצאה לנכון לגלות דעתו של התובעים לגבי פעולת ההדברה שנעשתה. גם הנתבע העיד, שהוא ידע רק באופן כללי שקיימת באיזור בעיה של טרמיטים ושאחרי שהסבו את תשומת ליבו לבעיה כללית זו, הוא ביצע, כפעולת מנע, הדברה נגד טרמיטים. פעולה זו בוצעה ללא שהוא ידע דבר על מציאותם של טרמיטים בבית. מטעם זה, הילך רוחו בזמן המשא ומתן עם התובעים היה שנושא הטרמיטים בכלל לא היה צריך לעלות (עמ' 18). הנתבע גם העיד, כאמור שלאורך כל קירות הבית בין הקיר לריצוף, היו חורים בקוטר של 6-7 מ"מ וכי הוא יצא מנקודת הנחה שהקונים - התובעים ראו חורים אלה. כיון שהם לא שאלו דבר בענין החורים - גם הוא שתק ולא אמר דבר. 10. טענתם המרכזית של התובעים הייתה, שההימנעות של הנתבע מלגלות להם שנעשתה פעולת הדברה נגד טרמיטים. "עצם הטיפול הזה יכול להיות שהיה גורם לתובעים לא לקנות בכלל את הנכס , שנגוע בטרמיטים, או אפשרות לטרמיטים". (סיכומי התובעת בעמ' 21 שורות 13-15). לטענת התובעים מדובר במידע מהותי שהנתבע הסתיר מהתובעים. לטענתם, אף שהגב' אדיסון לא הייתה צד להסכם המכר - הימנעותה מלספר על בעיית טרמיטים, או למיצער על הפוטנציאל לקיומה של בעיה - עולה כדי הטעייה ובוודאי שהיא מגלמת העדר תום לב. 11. הנתבע טוען שהשאלה האמיתית בהקשר לענין הנדון, מתמצה בשאלה, אם היה מוטל עליו הנטל להודיע לתובעים שבוצע טיפול מונע נגד טרמיטים. 12. דיון והכרעה: א. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "החוק") קובע, כי להטעייה תחשב גם: "אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג, או לפי הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן". בעניין אי גילוי, נדרש הצד הנוגע בדבר לפעול בניגוד לאינטרס שלו, היינו לגלות נתונים שאינם נוחים עבורו, כאשר בעקבות זאת, עשוי הצד השני להימנע מקשירת החוזה, או להסכים לו רק בתנאים פחות נוחים לצד המגלה. ב. מקור אחר ליצירת חובת הגילוי היא הוראת סעיף 12 לחוק. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל, או של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. היקפו של הגילוי המתחייב מסעיף 12 נגזר מנסיבות החוזה. ראו: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פד"י לז' (4), 673. ג. בפסיקה ובספרות הועלתה האפשרות לשלב בין הסיפא של סעיף 15 לחוק (בעניין חובת הגילוי), לבין ההוראה של חובת תום הלב, במשא ומתן שבסעיף 12 לחוק. ראו: ד. קרצ'מר: פגמים ברצון ביצירת החוזה: טעות והטעייה קובץ ההרצאות בימי עיון לשופטים תשל"ה (1976) 107, 113, 115-116 וכן ראו: ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פד"' לב' (1) 231, 237. (להלן: "פרשת ספקטור נ' צרפתי"). ד. אף שלא קיימת חובה כללית של גילוי, בהחלט תיתכנה נסיבות, שבהן תקום חובה כזו. ואכן, לב ליבה של סוגיית אי הגילוי, הוא איתורן של נסיבות אלה וקביעת התחום שבמסגרתו חלה חובת הגילוי. ה. התנאי הבסיסי לקיום חובת גילוי הוא, שהצד הכפוף לה ידע, או שהיה עליו לדעת, את המידע שמדובר בו. אדם איננו חייב לגלות דברים שאינם ידועים לו, ושלא היה עליו לדעתם. ראו: "פרשת ספקטור נ' צרפתי". שם, אמר השופט אשר כי "ידע".... משמעותו ידיעה ממשית ולא ידיעה קונסטרוקטיבית..." הדברים שם אמנם נאמרו בהקשר לסעיף 11 לחוק המכר, אבל תוקפם יפה לכל דיני החוזים. ו. המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן, מצביעים בספרם: "חוזים", על שלושה יסודות מרכזיים, שלאורם נחתכת שאלת קיומה של חובת גילוי. ראו שם, כרך ב' , עמ' 813-820 (להלן: "החוזים"). אחד - אופיו של המידע הנדון, השני - אופי היחסים בין הצדדים והשלישי - סוג החוזה. היסוד הראשון, משמעותו שיש נתונים שההגינות מחייבת לגלותם. (ראו: פרשת ספקטור נ' צרפתי פסק דינו של השופט אשר, בעמ' 238). היסוד השני משמעותו שהיחסים בין הצדדים מחייבים חובת גילוי. "צדדים המתחילים לנהל ביניהם משא ומתן, יוצרים ביניהם יחסים קרובים. אין הם זרים יותר איש לרעהו, כי אם עשויים להפוך בעתיד הקרוב לשותפים במובן של צדדים לחוזה. מסכת יחסים מעין זו, מחייבת יחסי אמון בין הצדדים. יחסי האמון יוצרים ציפיות. הציפיות היא הגורמת לצורך לגלות לצד השני את כל הפרטים בקשו לנקודות העשויות להיות חשובות לקשירת החוזה..." ראו: ד. פלפל: תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה, עיוני משפט ה', 611. הדברים צוטטו בפרשת ספקטור נ' צרפתי בעמוד 237. היסוד השלישי מניח, שקיימים חוזים מסוימים שדרישת הגילוי מובנית בהם. ראו למשל: סעיף 6 לחוק חוזה ביטוח, כפי שפורש בע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פדי' מו' (2) 339. 13. מן הדין נבוא לנדון: א. התובעים לא הוכיחו שהנתבע (וגרושתו) ידעו באופן פוזיטיבי על בעיה ספציפית של טרמיטים בביתם. הרי הנתבע עצמו התגורר בבית מ-1.12.04 ורק בחודש מאי 2005, חצי שנה מאוחר יותר, הוא גילה באקראי את בעיית הטרמיטים, רק כשעלה לחלל הגג. אין זה מיותר לציין, שהמומחה האנטומולוג, ד"ר שמחה פינקלמן, ציין בחוות דעתו, שבביקור שערך בבית ב-31.10.2009, שבבדיקה של חדרי הבית לא ניתן היה "למצוא פעילות גלויה של טרמיטים". פעילות כזו נמצאה רק בגג המבנה, שעל פי טיבו הנגישות אליו הייתה מוגבלת. ראו עמוד 11 לחוות הדעת. ב. האם היה על הנתבע לגלות עיניהם של הנתבעים בדבר הקידוחים שנועדו להדביר טרמיטים? שאלה זו מהווה, כאמור, את לב ליבה של ההכרעה בסכסוך זה. אחת מטענותיו המרכזיות של הנתבע הייתה, שהקידוחים היו גלויים לעין כל, ולא נעשה כל מאמץ להסתירם. טענה זו של הנתבע חורגת מהמימרה : "יזהר הקונה" (ראו: "חוזים", כרך א' עמוד 564). משמעותה היא, שהמידע בדבר הקידוחים היה זמין גם לתובעים, ולנתבע (ולגרושתו), לא היה יתרון של ידע, שאותו הם לא חלקו עם התובעים. מנגד העיד התובע, שהחורים שנקדחו, נסתמו ברוֹבֶּה (מעין טיט) שנצבע בצבע של הקרמיקה, ולכן היה קשה להבחין בהם. (ראו: עמ' 11 לפרוטוקול). הנתבע "העיד" כך גם בפני האנטומולוג, ראו עמ' 12 לחוות הדעת. וראו גם: בחוות הדעת של המהנדס צבי רון, ששם נאמר מפי התובעים: ש"רק לאחר בדיקת מומחה ההדברה בתאריך 1.6.05, הם גילו את הקדחים ואת משמעותם" (עמ' 10 לחוות הדעת). טענה זו של התובעים מוזרה בעיני. בהחלט יתכן שהקידוחים נעלמו מעיניהם עת שסיירו בדירה לקראת רכישתה. מאידך, השכל הישר, ניסיון החיים וההיגיון הפשוט מחייבים שהקידוחים האלה, או חלקם, נחשפו לעיני התובעים כשהחלו להתגורר בבית. בסופו של דבר, אין מדובר בקידוח בודד, באחת מפינות הבית. התובע עצמו העיד, שמדובר בקידוחים לאורך כל קירות הבית שנקדחו במרחק כ-60 ס"מ זה מזה. קשה להבין כיצד התובעים לא ראו קידוחים אלה. חשוב לשוב ולהזכיר שגרסתו של הנתבע היא (וכך העידה גם גרושתו), שמבחינתם לא הייתה בביתם בעיה של טרמיטים, אלא הקידוחים ופעולת ההדברה שעשו הייתה פעולת מנע. שמע מיניה, שהקידוחים שבוצעו, לא נתפשו על ידם כ"בעיה", אלא "כפתרון". על רקע דברים אלה נשוב ונשאל - האם הנתבע (וגרושתו) היו צריכים לגלות לתובעים שהם (המוכרים), ביצעו פעולת מנע כאמור? עובדה היא, שהנתבע סיפר לתובעים שהייתה בעבר בעיה של רטיבות, אך היא תוקנה. התובעים טענו, אמנם במובלע, שאם הנתבע התייחס לבעיה שהייתה ואיננה עוד, צריך שיחול דין זהה גם על בעיית הטרמיטים. נראה לי שלא ניתן ללמוד גזרה שווה בין בעיית הרטיבות ובין "בעיית" הטרמיטים. קיים הבדל בין שני הדברים. הרטיבות שבה דובר אכן הייתה. אבל הטרמיטים לא התגלו ולכן לא היוו "בעיה". מאידך, לא ניתן להתעלם מכך, שהנתבע וגרושתו בהחלט היו מודעים לסכנה הנובעת מהם. ג. השאלה היא מהו דין "שתיקתם" של הנתבע וגרושתו. האם שתיקה זו צריכה להתפרש כמעין אמירת "חצי אמת"? בענין שנדון בע"א 494/74 חברת בית החשמונאים מס' 96-97 בע"מ ואח' נ' דוד אהרוני פד"י ל (2), 141 נאמר מפי השופט בייסקי (בעמ' 144): "כידוע אין שתיקה כשלעצמה יוצרת מצג שווא ובודאי לא מצג שוא בתרמית... ואולם יש ובעת ההתקשרות לא נאמרו דברים, אשר בנסיבות המקרה היה מקום לומר אותם על מנת שתתקבל תמונה מלאה ושלמה של העובדות העשויות להשפיע על אחד הצדדים לאותה התקשרות, או על המחיר, או על תנאי ההתקשרות. במקרה כזה לא תעמוד הטענה כי כל אשר נאמר הוא אמת, וכי לא הוצגו דברים אשר בשקר יסודם. החובה הולכת הרחק מזה - וכאשר על פי הנסיבות יש לצפות שמלבד הדברים והתיאורים שנאמרו היה מקום לומר דברים שמבחינת העיסקה יש להם חשיבות - כי אז ייתכן והשתיקה ואי גילוי כל הפרטים מעוותת את התמונה בכללותה והעלמת אותם פרטים על ידי שתיקה יוצרת מצג שווא". את "שתיקתם" של הנתבע וגרושתו (בנושא פעולת ההדברה שעשו) יש להעריך על רקע מכלול הנסיבות. את ההערכה יש לעשות לא על רקע מה שאנו יודעים היום בעניין הטרמיטים והנזק שגרמו, אלא על רקע ידיעתם ותודעתם של הנתבע וגרושתו בזמן אמת. בהקשר הזה נראים לי דברי מ"מ הנשיא (כתארו אז), השופט מ. לנדוי שנאמרו בפרשת ספקטור נ' צרפתי: "אנו עוסקים בחוזה מסחרי רגיל, ואל לנו לקבוע רמת מוסריות גבוהה מדי למשא ומתן בעסקאות כגון אלו, שמא נפגע ביציבות חיי המסחר...." ולמטה מזה: "... קיימות סכנות של ממש בנהייה נלהבת מדי, ללא אבחנה אחרי מושגים של תום לב. התערבות שיפוטית בשם ההגינות צריכה לשמור על גבולותיה, כאשר היא פוגעת יתר על המידה באוטונומיה של הפרט, ושיבוש דיני החוזים שיש בו אי דיוק מחשבתי בשל כוונות טובות, מן הצורך להימנע ממנו, כדי שלא יושם לאל עקרון היסוד המוסרי של אחריות האדם למעשיו... במילים אחרות, יש גבול לתפקיד האפוטרופוס, שבית המשפט יכול למלא עבור אנשים מבוגרים ובני דעת אשר התקשרו בעסקות לתועלתם המסחרית..." ראו: פרשת ספקטור נ' צרפתי עמ' 242-241. בהקשר הזה ראו גם: ג. שלו: "סעיף 12 לחוק החוזים: תום לב במשא ומתן" משפטים ז' עמוד 118 ששם נאמר (בעמ' 138) כי: "חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים מהותיים, החיוניים להחלטת המתקשר השני האם להכנס לחוזה ובאילו תנאים, ורק על פרטים כאלה שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו." (ההדגשה שלי - י.ט). מאידך, ראו עמדה מרחיבה יותר של ג. שלו בספרה: "דינים חוזים" (מה' שנייה), עמ' 56. 14. מתוך מכלול העובדות והשיקולים שלעיל, מתקבלת התמונה הבאה: התובעים לא הוכיחו שהנתבע ידע על בעיה בפועל של טרמיטים בביתו. הנתבע וגרושתו הודו, שהייתה להם ידיעה כללית לגבי סכנה הנובעת מטרמיטים. ידיעה כללית זו לא הציבה אותם בעמדת יתרון כלפי התובעים. אין מדובר בידע שרכשו מתוקף מגוריהם בדירה. הידע האמור הוא ידע הזמין לכל. כאמור לעיל, התובעים טענו, שאילו הנתבע היה חולק עמם ידיעה כללית זו, אפשר שהיו נמנעים מלרכוש את הדירה. על פי הערכתי, מדובר בטענה המצויה כל כולה בתחום הספקולטיבי. למדנו, ששאלות מסוג מה היה קורה "אילו", או "אלמלא", הן שאלות לא לגיטימיות. ובכל זאת, אני מעז לומר, שהשיקולים המדריכים את האדם הסביר ברכישת דירה, הם על פי רוב שיקולים המתייחסים לתכונותיה הספציפיות של הדירה. נכון שנלקחים בחשבון גם שיקולים "סביבתיים", כגון נגישות לשירותים שונים, בתי ספר, בתי כנסת, שיקולי תחבורה וכו'. על פי הערכתי, הסיכוי שסכנה כללית של טרמיטים תגרום לאדם הסביר שלא לרכוש דירה - כששיקול זה עומד כנגד כל מכלול השיקולים האחרים - הוא סיכוי שאינו גבוה. הפועל היוצא מדברים אלה הוא, שעל פי הערכתי, מדובר במידע שהנתבע לא היה חייב לגלות לתובעים ואפילו גילה אותו - על פי הערכתי, לא היה בכך כדי להשפיע על שיקול דעתם של התובעים ברכישת הדירה או לגבי מחירה. התובעים לא הוכיחו את טענותיהם בדבר הטעייה זדונית שהנתבע כביכול הטעה אותם, הוא הדין ביחס לטענתם שהוטעו על ידי מצגי שווא רשלניים, והוא הדין לגבי טענתם הכללית בדבר התנהגות נעדרת תום לב מצידו של הנתבע. התוצאה הוא איפוא שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין - איני עושה צו להוצאות. גילוי נאות במכירת דירהטרמיטים (בדירה)פגם נסתר (חוק המכר)