1. התובעת 1 הינה אימם של נתבעים 2 עד 5, והתובע עמוס ליכט (להלן: "ליכט"), הינו בעלה ואב לנתבעים אלו ולו השליטה בנתבעת 6 (להלן: "אסקימו") היא חברה פרטית, שבמניותיה הוא מחזיק והוא מנהלה. ליכט וחברה אחרת שבשליטתו, שבאמצעותה ביצע עבודות כריתת עצים, חב' ל.נ.ע. סחר ועבודות מיוחדות בע"מ (להלן: "חב' ל.נ.ע."), תבעו את הנתבעת 1, משרד הבטחון, בביהמ"ש השלום ברחובות, בת.א. 4966/99 ו-4981/99, שהתבררו יחדיו בפני כב' הש' גדות. תביעה אחת ענינה אבדן מכונת ביקוע עצים שהושארה בבסיס חיל אוויר בו ביצעה חב' ל.נ.ע. עבודות, והשניה בשל אי תשלום שכר חב' ל.נ.ע. עבור כריתת מספר רב של עצים בבסיס חיל האוויר. בתביעה זו יצגה הנתבעת 2 את משרד הבטחון. נתבעת 3 הינה יחידת או תחנת מע"מ, בו נוהל תיקו של ליכט עצמו, של חב' ל.נ.ע. וחב' אחרות שבשליטתו. התביעה שבפני ענינה בשתי פרשות. הראשונה עילתה היא "פשיטה" של חוקרי מע"מ מנתבעת 3 על בית ליכט, בתאריך 2.5.99 בשעה 05:00 לערך, כשאחד מהם היה עד ההגנה מר מאיר הלל, כשהם מעירים את כל יושבי הבית, עוצרים או מעכבים את ליכט, עורכים חיפוש בביתו ותופסים את מסמכי הנהלת החשבונות שנמצאו שם, מתבטאים בחריפות כלפי ילדיו ובאופן כללי - יוצרים אווירה של פחד, חרדה ולחץ על התובעים. ליכט נלקח לחקירה בתחנת מע"מ, נגבתה ממנו עדות ולאחר מספר שעות שוחרר לביתו. לטענת התובעים, היוזמה לפשיטה וחקירה זו, שבוצעה בהוראת מנהל התחנה, העד בני ארז, היתה של הפרקליט אוזנה אלי, מפרקליטות המדינה, נתבעת 2, ששלח לנתבעת 3 מכתב דרישה לביצוע חקירה בענין החשבונית שהוצגה ע"י ליכט בתובענות הנ"ל, נגד משרד הבטחון, היא נספח ג' לתצהיר חקירתו הראשית של ליכט (להלן: "החשבונית"). מטרת יוזמה זו, כך לטענת ליכט, הינה יצירת לחץ בלתי ראוי ושלא בתום לב, על ליכט, בהליכים המשפטיים שבתביעותיו כנגד משרד הבטחון. לטענת התובעים, לא היה כל צורך אמיתי בפעולות הפשיטה והחקירה. כאמור בכתב התביעה, עילות התביעה בפרק זה שבתובענה הינן בעוולת התקיפה שבעצם הפשיטה, עוולת התרמית, בשימוש בסמכויות שלטונות מע"מ כדי לסייע בידי משרד הביטחון והפרקליטות במאבק המשפטי מול ליכט וחב' ל.נ.ע, עוולת הרשלנות, בהפרת חובות הזהירות שעליהם כלפי התובעים, ואף הפרת חובה חקוקה, בפתיחת "הליכי נפל של חקירה משפטית", בעוולת הנגישה, בפתיחת הליך הסרק כנגד ליכט בקשר לאותה חשבונית שלא היתה בה ובהוצאתה כל פגם, ולבסוף גם בפרסום לשון הרע כנגדו. הפרשה השנייה עניינה בהגשת כתב אישום כנגד ליכט וחברה אחרת שבשליטתו, שאף באמצעותה ניהל את עסקיו, חב' ברוש בז עסקים בע"מ (להלן: "ברוש בע"מ"). כתב האישום ייחס לנאשמים אלו עבירה של אי הגשת 11 דו"חות תקופתיים של חב' ברוש, מאוקטובר 99' ועד דצמבר 2000, בניגוד לסע' 116(א)(6) לחוק מע"מ. לטענת ליכט, הגשת כתב האישום היה אך הליך של נקמנות כנגדו, לאחר שזכה בשתי תביעותיו כנגד משרד הבטחון, כאשר אנשי הנתבעת 3, בראשם העד בני ארז, ידעו יפה כי דו"חות אלו לא הוגשו עקב חוסר במזומנים בקופת החברה, בעוד שליכט מבקש כי הדו"חות יתקבלו תוך שתחנת מע"מ תעקל ותמשוך את הכספים העומדים לזכותו בקופת האוצר והמגיעים לו בהתאם לפסק הדין בת.א. 4966/99 ו-4981/99 הנ"ל, שם נפסק לזכותו סך של 210,800 ₪, נכון ליום 22.6.00. בפרק זה עילת התביעה הינה עוולת הנגישה ועוולת איסור פרסום לשון הרע. ואכן, לאור טענותו אלו וטענות דומות מפי ליכט מחק כב' הש' קסירר, בפניו נוהל ההליך הפלילי הנ"ל, את כתב האישום בגין "הגנה מן הצדק". עמדת הנתבעים הינה כי פתיחת החקירה כנגד ליכט היתה כדין, אף אם המידע בקשר לחשדות הגיעה לבני ארז, מנהל התחנה מע"מ פ"ת, ממכתבו של הפרקליט אלי אוזנה, ואין כל רע בכך. החשדות נבדקו והופרכו. ה"פשיטה" על ביתו של ליכט, כמתואר בתצהירו, כלל לא התרחשה, ומכל מקום - זימונים בכתב שנשלחו לביתו ואף נמסרו לידי אשתו, תובעת 1, לא נענו, כך שלא היה מנוס אלא להופיע בביתו בשעה מוקדמת בה צפוי שיהיה בביתו. לטענתם, אין כל קשר בין ניהול המאבק המשפטי בתביעות שהגיש ליכט כנגד משרד הבטחון ובין פעולת החקירה שנערכה כדין ולאור החשד להוצאת חשבונית "פיקטיבית". לעניין הפרשה השניה, הגשת כתב האישום, הרי אין מדובר בהליך נפל שהוגש ללא בסיס בדין, לאחר שהעבירות של אי הגשת הדו"חות במועד, אכן נעברו וליכט אינו מתכחש לכך, ונסיונותיו לשלם את חוב דו"חות אלו מעולם לא נשאו פרי, בהעדר הרשאה למשכם ממקור אחר, שהרי פסק הדין ניתן לזכות חברה אחרת, חב' ל.נ.ע., וממילא כספים אלו עוקלו בידי נושיו האחרים ולא היו חופשיים לכיסוי חובות המע"מ. 2. בפי ב"כ הנתבעות מספר טענות מקדמיות. הראשונה היא שליכט הינו פושט רגל, וככזה אינו זכאי להגיש ולנהל את תביעתו שבתיק זה, כשכל שאר התובעים אינם אלא בני משפחתו ועניינם טפל לעניינו. אמנם, התובע, ליכט, הודיע כי הוא המחה את זכויותיו כאמור בתובענה שבפני לחב' אסקימו, זמן רב עובר לפשיטת הרגל, אך על פי הדין לא ניתן להמחות זכויות תביעה בנזיקין ועל כן יש לעכב את ההליכים כנגד שלושת הנתבעים. טענה זו - גורלה להדחות. ואכן, בהתאם לאמור בס' 107 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ-1980, תביעות, כחלק מנכסי הפושט הרגל, יראו אותן כאילו הומחו כדין לנאמן. אולם, כאמור בכתב התביעה, המחה ליכט את זכות תביעתו לחב' אסקימו, עובר להכרזתו כפושט רגל. חזקה על הפרקליטות כי בדקה עם כונס הנכסים הרשמי או עם הנאמן פשיטת הרגל כי המחאה זו נעשתה כדין, ושלא בניגוד להוראות הפקודה הנ"ל. אולם ב"כ הנתבעים מפנה לאמור בסע' 22 לפק' הנזיקין (נוסח חדש), שם נאמר כדלקמן: "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן חבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין". ומכאן שליכט מנוע מלהמחות את זכות תביעתו, בגין העוולות להן הוא טוען בתובענה זו, לחב' אסקימו. תשובת ב"כ התובעים היא כי לא את זכות תביעתו בגין העוולה המחה ליכט אלא את הסכום שיפסק, אם יפסק, בתביעתו בגין העוולה. ואכן, בע.א. 456/71 פילוסוף נ' מדינת ישראל ואח', פד"י כ"ה (2) 604, קובע בית המשפט במפורש כי סע' 22 לפקודת הנזיקין אינו חל במקום בו לא הועברה הזכות לתרופה בשל העוולה, אלא הועברו מראש אך פירות ההתדיינות שהיו עשויים להתקבל עקב הפעלת הזכות לתרופה. ליכט המחה את סכום הפיצויים שיפסקו לו בשל העוולות שבגינן הוא תובע את הנתבעים שבפני, לזכות חב' אסקימו, והוא אינו מעביר לאחר את עצם הזכות בשל העוולה. גם ברע"א 2077/92, אדלסון נ' רייף ואח', פד"י מ"ז(3) 485, בעמ' 507, נקבע כי יש להבחין בין הסבת זכות תביעה לבין הסבת זכות לפי פסק דין. כך גם בענייננו. זכות התביעה נותרה לליכט. לחב' אסקימו הומחו רק הזכויות בפסק הדין, במידה ויפסק סכום כסף בשל העוולה והנזק שנגרמו לליכט. אין בפנינו "קניית דין". לדוגמה, בעל זכות התביעה בגין פרסום אסור של לשון הרע, אינו מעביר את זכות התביעה לחברו שיתבע במקומו. הוא זכאי להמחות את סכום הפיצוי שיפסק לו. ליכט תובע בגין הנזק שנגרם לו בשל התקיפה ופרסום לשון הרע נגדו. את סכום הפיצויים שיפסק לו הוא כבר המחה, טרם פשיטת הרגל, לצד שלישי, ולנאמן בפשיטת הרגל אין כל זכות בכספים אלו. לא מצאתי בנימוקי ב"כ הנתבעים כל טענה של ממש כנגד עצם זכותו של ליכט לתבוע בשל העוולות להן הוא טוען, במועד בו הוגשה התביעה, בכפוף לכל האמור בפסק דיני. הטענה - נדחית. 3. לא כך לעניין טענת ההתיישנות בכל הנוגע לפרשה הראשונה, פרשת "הפשיטה". התביעה הוגשה בתאריך 12.12.06. "פשיטת" אנשי מע"מ על בית התובעים התבצעה, לכל המאוחר, בתאריך 2.5.99, המועד בו נגבתה מליכט העדות בנושא החשבונית. תקופת ההתיישנות חלפה ועברה כבר בתאריך 2.5.06, דהיינו, כ-7 חודשים טרם הוגשה התביעה. על כן, גם בהנחה כי הפשיטה והחקירה התנהלו דווקא בדרך בו תיארו ליכט ואשתו, התובעת 1, את הדברים, וגם בהנחה שפעולה זו הייתה רשלנית והרשות אכן פעלה בדרך בלתי סבירה בנסיבות העניין, תוך הפרת חובת הזהירות שעליה מול האזרח ותוך שימוש מוגזם וחסר סבירות בכוחותיה ובסמכויותיה - וככל הנראה כאלה היו פני הדברים, אף שאני פטור מלקבוע ממצא עובדתי במחלוקת זו - הרי קצרה ידי בית משפט זה ליתן לתובעים את הסעד המבוקש, לאחר שתביעתם בפרק זה שבתובענה שבפני - התיישנה. סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע שתביעה שלא הוגשה בגינה תובענה בנושא שאינו במקרקעין, מתיישנת בתום שבע שנים. גם אם קדם ליום ה"פשיטה" תכנון וארגון, הרי עניננו בהתרחשיות קודמות ליום מעשה העוולה, ולא שמעתי כל טענה בדבר נזקים שנגרמו לתובעים והתגלו להם מאוחר יותר. אולם לב"כ התובעים מספר טענות כבדות משקל כנגד טענת ההתיישנות, אך לא מצאתי כי גם בטענות אלו יש כדי לחמוק מטענת התיישנות התביעה. 4. הטענה הראשונה הינה כי הנתבעים לא עמדו בהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות בו נאמר כי: " אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה." אמנם בסע' 9 לפרק הכללי בכתב ההגנה נאמר מפורשות כי: "כב' בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות", אך לטענת ב"כ התובעים יש להתעלם מטענה זו כטענה בעלמא בכתב ההגנה שהתביעה התיישנה, כאשר ההגנה נמנעת מלפרט את הטענה ולמסור גירסה עובדתית השונה מהאמור בכתב התביעה, לביסוס טענת ההתישנות. בעניין זה, מפנה ב"כ התובעים למספר פסקי דין שהראשון בהם הוא ע"א 21/54 רובינשטיין נ' "צים", חב' השיט הישראלית, פד"י ח' 632, החוזר ומצוטט בפסיקה מהזמן האחרון כבת.א. (י-ם) 1630/99 עקל מחמד נ' מ"י (לא פורסם) ועוד. החובה היא להעלאת הטענה - "באופן מפורש וברור", אחרת יראו את הנתבע "כמי שויתר על הטענה..." ולכאורה, סע' 9 לכתב ההגנה אינו אלא טיעון כללי החסר כל פירוט, ללא התייחסות דווקא לפרשה הראשונה מתוך השתיים שבתובענה, וללא ציון מועדי תחילת וסיום תקופת ההתיישנות. אולם טענה זו לא תוכל להישמע, כאשר גם בכתב התביעה מתעלמים התובעים מלציין כל מועד או תאריך לאירוע שבגינו הם תובעים, דהיינו - מועד "הפשיטה". כתב התביעה אינו נוקב בכל מועד להתרחשות העילה, במילים אחרות - "היום בו נולדה עילת התביעה", כאמור בסע' 89 לפק' הנזיקין [נוסח חדש]. וגם בכתב התשובה לא צוינו המועדים. עמדת ההגנה היתה, לאורך כל הדרך, כי "פשיטה" שכזו כלל לא התקיימה. טענת ההתישנות היתה אך לחילופין. ב''כ הנתבעות טענה בבית המשפט כי היא "מוגבלת" בטענת ההתיישנות מחמת אי ידיעת היום בו, לטענת התובעים, נולדה עילת התביעה. על כן, בישיבת קדם המשפט הראשונה , מתאריך 3.12.07, טענה ב''כ הנתבעים כי היא תטען להתיישנות רק לאחר קבלת פרטים נוספים ותשובות לשאלון מב''כ התובעים, שאז תוגש בקשה למחיקת התביעה על הסף. אולם גם בתשובות אלו נמנע ליכט מלנקוב בתאריך המדויק. רק במהלך חקירתו הנגדית של ליכט, בעת הדיון בבית המשפט, נשמעה לראשונה תשובתו כי מדובר באירוע שהתרחש בתאריך 2.05.99. גם בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, בתאריך 28.06.10, טענה ב''כ הנתבעות כי היא עדיין "שומרת לעצמה" את טענת ההתיישנות, ובית המשפט בהחלטתו (עמ' 6 לפרוטוקול) אישר כי טענות הצדדים לעניין ההתיישנות תשמרנה לשלב הסיכומים, מאחר שהנושא ממילא כרוך בבירור עובדתי למועדים הרלוונטיים השנויים במחלוקת. על החלטה זו לא הוגשה כל בקשת רשות ערעור. במצב זה, הטענה כאילו הנתבעים ויתרו או איבדו את זכותם להישמע בטענת ההתיישנות, לא תוכל להתקבל. המחדל הנטען כנגד ההגנה היה, למעשה, מחדל התובעים, מחדלם מלציין בכתב התביעה את המועד ממנו ניתן לחשב מרוץ תקופת ההתיישנות. 5. הטענה השניה מתבססת על האמור בסע' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. בסעיפים אלו נאמר כדלקמן: "7. היתה עילה התביעה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה." "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". העקרון העומד מאחורי שתי הוראות אלו הינו זהה. אולם בפרשתנו אין מקום להסתמכות על האמור בסעיף 7 לעיל, כאשר גם על פי תיאור ההתרחשויות מפי ליכט, אין מדובר ביסודות עוולת המירמה או התרמית, אלא בעוולות ההתרשלות, התקיפה והנגישה. עוולת התרמית, כאמור בסעיף 56 לפק' הנזיקין, דוברת במצג שווא על מנת שהמוטעה יפעל על פיו. ה"פשיטה" כביכול, לא יצרה בפני ליכט כל מצג דברים כוזב שהוא מתבקש לפעול על פיו. גם אם המעשה היה רשלני או שהיווה תקיפה שלא כדין, עדיין אין מדובר במצגי שווא. לכן על התובעים להסתפק בהוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות. אולם מה הן העובדות שנעלמו מידיעת התובע ושלא יכול היה להשיגן באמצעים סבירים? ב''כ התובעים טוען לשתי "עובדות". הראשונה, הצגת מכתבו של הפרקליט אוזנה לבני ארז, הבקשה לפתיחת החקירה נגד ליכט בנושא החשבונית, מסמך שהוצג לראשונה לתובעים בתאריך 13.09.01, במהלך ניהול המשפט הפלילי הנדון, שהתנהל בפני כב' הש' א. קסירר (ראה פרוטוקול הדיון בת.פ. 2804/04 מיום 13.09.01, מנספחי התצהיר הנוסף מטעם ההגנה). לטענת ב"כ התובעים, רק לאחר חשיפת המכתב ידעו התובעים בבירור כי יוזמת הפשיטה והחקירה קשורים ונובעים מרצון הנתבעים לעשות שימוש בסמכויות תחנת מע''מ פ''ת במאבק המשפטי בתביעות ליכט כנגד משרד הביטחון. אולם ליכט עצמו, בתצהיר חקירתו הראשית, מודה כי כבר בחקירתו בתחנת מע''מ, מיד לאחר ה"פשיטה", הטיחו בו חוקרי מע''מ כי הוציא חשבונית כוזבת, וכראיה לכך הציגו בפניו הודעת פקס מהפרקליטות, בחתימת אלי אוזנה, לפיה דורשת הפרקליטות את חקירתו המיידית בעניין אותה החשבונית (סעיף א'(ח) לתצהירו). לא זו אף זו, שבפרוטוקול הדיון מתאריך 20.10.99, בפני כב' הש' גדות, בתביעת ליכט כנגד משרד הביטחון (ת.א. 4906/99), טען ב''כ התובע, נחרצות, כי "פשיטת" חוקרי מע''מ על בית ליכט נבעה, למעשה, ממכתבו של הפרקליט אוזנה, והאחרון אף הודה באותו דיון במשלוח מכתבו המבקש קיום חקירה נגד ליכט, אך לטענתו - "היתה בעיה וצריך לבדוק", דהיינו, מכתבו נשלח בתום לב, לצורך בירור חשד להוצאת חשבונית כוזבת. במילים אחרות, בתאריך ישיבה זו, ה-20.10.99, לכל המאוחר, כבר ידעו התובעים על מכתבו של עורך דין אוזנה ועל הקשר הישיר בין מכתב זה לבין "הפשיטה", היא מעשה העוולה. גם ממועד זה כבר חלפה ועברה תקופת ההתיישנות. איש לא מנע מהתובעים להגיש את תביעתם ולדרוש את העתק מכתבו של עורך דין אוזנה במסגרת דרישה לעיון במסמכים. וכאמור, כל העובדות הרלוונטיות היו בידיעת התובע כבר בתאריך 2.05.99, ומשם המידע שבבסיס טענות ליכט בפני כב' הש' גנות. ה"עובדה" השניה שנעלמה מהתובע, כאמור בסע' 8 הנ"ל, הינה תוצאות חקירת היועץ המשפטי בדבר תלונת התובע, ליכט, כנגד עורך דין אוזנה ורשויות מע''מ, בקשר לפרשה זו, חקירה שנפתחה בעקבות הביקורת החריפה הנשמעת מהחלטתה של כב' הש' גדות מסיום ישיבת יום 20.10.99, בקשר למכתבו של עורך דין אוזנה, אותם חוזר ב''כ התובעים ומצטט שוב ושוב, ובעיקר הוראת בית המשפט המחוזי בפסק דין בערעור שהגישה המדינה על פסק דינה של כב' הש' גדות בת.א. 4966/99 ו-498/99, ע.א. (ת''א) 2459/00 (ראה נספחי התצהיר הנוסף מטעם הנתבעים), שם נאמר מפי כב' הש' מ. רובינשטיין (עמ' 10 לפסק הדין), כי יש להעביר את הנושא לבדיקת היוהמ''ש, שזו - "הדרך הנכונה לשם טיפול מלא ויסודי בביקורת שמתח בית המשפט דלמטה". את דו''ח הבדיקה לא קיבל ב''כ התובעים עד היום. ב''כ הנתבעות טוענת כי ממצאי הבדיקה מצביעים דווקא על התנהגות ללא דופי של נציגי הפרקליטות, עורך דין אוחנה והממונה עליו, עורך דין שגב, ואף של חוקרי מע''מ. אולם, כאמור, הדו''ח לא הוצג, וממילא אין בעיני בית משפט זה משקל של ממש לממצאי בדיקה שמבצעים אנשי הפרקליטות כנגד חבריהם, בשר מבשרם. אין מדובר בבדיקה חסרת פניות של גוף אובייקטיבי. אולם כך או כך, חקירה זו וממצאיה אינם חלק מה"עובדות המהוות את עילת התביעה". אין לתובעים כל צורך בממצאים אלו על מנת לגבש, לנסח ולהגיש את תביעתם. 6. בפי ב''כ התובעים טענה נוספת, הנסמכת על האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות - הודאת הנתבע בקיום זכות התובע, במהלך תקופת ההתיישנות, המפסיקה את מרוץ תקופת ההתיישנות, וממועד ההודאה מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות מחדש. לטענתו, הודתה ב''כ הנתבעים בקיומה של החקירה, כאמור, בטענות המזימה, ההתעמרות והשיסוי, כדבריו (סעיף 68 לסיכומי התובעים), וזאת במהלך הערעור בבית המשפט המחוזי, ובדיון בעתירה לבג''ץ שהגיש ליכט בקשר לחקירה זו וממצאיה. אולם בדקתי ולא מצאתי בחומר הראיות שלפני כל התבטאות מפי נציגי הנתבעים, העשויה להיחשב, אפילו בדוחק, כהודאה בזכות התובע. מעבר להודאה בקיום החקירה, שנכפתה על הפרקליטות בהחלטת ערכאת הערעור, כאמור לעיל, ובתוצאותיה, הדוחות לכאורה את טענות התובעים, אין ולא כלום. אשר על כן, הנני נאלץ לדחות את תביעת התובעים בפרק הראשון שבתובענה שבפני, לעניין "פשיטת" חוקרי מע''מ מתאריך 2.05.99, בגין התיישנותה. טענת ההתיישנות לגבי הפרק השני שבתובענה, שעניינו הגשת כתב האישום כנגד ליכט וחב' ברוש בע''מ, אין בה ממש. כתה האישום (ת.פ. 2804/00) הוגש בשנת 2000. רק בהגשת כתב האישום התגבשה העוולה הנטענת - נגישה. אין כל חשיבות בכך שמגעיו של ליכט מול רשויות מע''מ, ושהמניע להגשת כתב האישום, כטענת ליכט, שנבע מזכייתו הקודמת בתביעותיו כנגד משרד הביטחון, הינם מתאריכים קודמים. כאמור, יום התגבשות העילה הינו יום הגשת כתב האישום. עוולת הנגישה, סעיף 60 לפק' הנזיקין, דוברת ב - "פתיחתו והמשכתו של הליך נפל " כנגד הנפגע. עובר להגשת כתב האישום אין בפנינו ולא כלום. 7. הפרשה השניה בתובענה שבפני נוגעת, כאמור, להגשת כתב האישום בת.פ. 2804/90, בבימ''ש השלום בפ''ת. לטענת התובעים, הגשת כתב האישום הייתה - "חלק ממסע רדיפה של שלטונות מע''מ מתוך ניסיונות נקמנות כנגד מר ליכט, וזאת משום שזכה בתובענה נגד המדינה (משרד הביטחון)". לטענתם הגשת כתב האישום וניהול המשפט כנגד ליכט הינם עוולה, הן עוולת הנגישה והן רשלנות, כאשר גוף שלטוני הפועל בסבירות היה נמנע מכך. בנוסף לכך, מהווה ההליך פרסום אסור של לשון הרע כנגדו. גירסת ליכט היא כי פנה לתחנת מע''מ, עובר להגשת כתב האישום בעבירה של אי הגשת דוחו''ת המע''מ התקופתיים של חב' ברוש במועדם, שוחח עם פקידים שם, ביניהם גב' גילה גל-נוי, והמנהל, בני ארז, הסביר להם כי אין ביכולתו לשלם את סכום המס בהתאם לדוחו''ת שהכין, והוא מבקש כי יעוקל סכום פסק הדין המחייב את משרד הביטחון לשלמו לזכותו ולזכות חב' ל.נ.ע., ויקוזז מול חוב חב' ברוש. אולם נציגי מע''מ סירבו לכך, ואף סירבו לקבל את הרשאת בעלי השליטה בחב' ל.נ.ע. לקיזוז החוב לזכות חב' ברוש, ובמהלך המכוון לפגוע בו, הגישו את כתב האישום. טענת ב''כ הנתבעות היא כי מנהל תחנת מע''מ פ''ת נהג עם ליכט כשורה, ולא רק שלא פגע בו, אלא טיפל במחדליו מול רשויות מע''מ בסבירות ובהבנה. עבירות קודמות שבוצעו על ידי ליכט וחברות שבשליטתו, נסגרו בתשלום קנס מינהלי, לאחר שהדוחות הרלוונטיים אכן הוגשו, אף שבאיחור. לגבי הדוחות של חב' ברוש, שלא הוגשו במועד, הרי הדוחות הוגשו באיחור רב, ולאחר התראות מרובות, וחלקם - לא הוגשו עד עצם היום, כך שלא היה מנוס אלא להגיש את כתב האישום הנדון. אמנם, היו מגעים בין ליכט לפקידי תחנת פ''ת, אולם בפועל לא נעשה דבר שאיפשר את תשלום חוב המס נשוא אותם דוחות. על אף שנדרש לכך, נמנע ליכט מלהגיש לתחנה את הרשאת חב' ל.נ.ע., הזוכה לפי פסה''ד, לקיזוז זכותה לכספים ממשרד הביטחון לזכות חוב חב' ברוש למע''מ. 8. בניגוד לטענה שנשמעה במהלך המשפט מפי ב''כ התובעים, הכרעת הדין שניתנה על ידי כב' הש' א. קסירר בת.פ. 2804/00 הנ''ל, אינה מהווה השתק עילה או השתק פלוגתא, כך שמחיקת כתב האישום מכח עיקרון "ההגנה מן הצדק", על נימוקיה, אינה משתיקה את הנתבעות מלטעון אחרת. בעניין זה הוראת המחוקק הינה כאמור בסע' 42 א' לפק' הראיות (נוסח חדש), בה נאמר כדלקמן: "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל הדין במשפט האזרחי." ומכאן, שממצאים ומסקנות של פסק דין במשפט פלילי המזכה נאשם, או גם כזה המזכה בפועל את הנאשם במחיקת כתב האישום בגין "הגנה מן הצדק", אינו ראיה קבילה במשפט אזרחי, גם בין אותם בעלי דין או חליפיהם. הסדר חוקי זה הינו הסדר כולל ומפורש, והוא כשלעצמו מהווה חריג לכלל שאין ללמוד על השתק ומעשה בית דין ממשפט פלילי למשפט אזרחי וההפך, בגין השוני בנטלי ההוכחה, דיני הראיות וסדרי הדין. הרי אין כל דמיון בין נטלי ההוכחה שעל נאשם במשפט פלילי, גם בשעה שהוא טוען ל"הגנה מן הצדק" כטענת הגנה, ובין נטל ההוכחה שעל התובע במשפט אזרחי, ובמיוחד כשעסקינן בטענות מרמה ורשלנות או זדון של עובדי ציבור, כנטל הוכחה מוגבר הנדרש במקרים שכאלה (ראה דברי כב' הש' בך בע.א. 475/81 זיקרי נ' כלל חב' לביטוח, פד"י מ' (1), 589). ליכט וחב' ברוש זוכו מן מהאישומים המיוחסים להם, בהכרעת דינו של כב' הש' קסירר. אולם מסקנותיו וממצאיו של כב' השופט אינן ראיה בפני, ואין הם אלא "עדות סברה", שאינה קבילה. כך התרשם בית המשפט הנכבד מהראיות והטענות שנשמעו בפניו. על בית משפט זה להחליט באם עמד ליכט בנטל הוכחת טענותיו. לשם כך אף רשאי בית המשפט לקבל כראיה את הפרוטוקולים שנרשמו במהלך הדיון בהליך הפלילי, בהסכמת הצדדים, או במסגרת חקירתם הנגדית של עדים שהעידו גם במשפט הפלילי, אך לא מעבר לכך. לטעמי, לא הרים התובע את נטל השכנוע, גם בהטיית מאזן ההסתברויות לזכותו, כנדרש ממנו במשפט זה. 9. החוקרת גילה גל-נוי, העובדת במחלקת האכיפה בנתבעת 3, היתה עדה בפני ואף אחת מעדי התביעה בהליך הפלילי. לדבריה שם (ישיבת יום 13.9.01 בת.פ 2804/00) היא זימנה אליה את ליכט, לברור מחדל אי הגשת דוחות חב' ברוש, אך הוא לא התייצב. לבסוף באה אליו הביתה (?) וגבתה שם ממנו עדות באזהרה. היא מודה בפגישה נוספת עם ליכט בתחנת מע"מ פ"ת, שם ביקש ממנה לעקל את חוב משרד הביטחון לחברת ל.נ.ע, אך לדבריה הוא לא עשה בעניין זה דבר ואין זה מתפקידה - "להמשיך ולהתחנן אלייך להגיש את הדוחות". גם העד בני ארז העיד בהליך הפלילי וגם בפני ונחקר נגדית ארוכות אך לא נשמעה בפיו כל הודייה כאילו הגיע עם ליכט להסכמה בדבר גביית חובות המע"מ הנובעים מדוחות חברת ברוש בקיזוז מזכות חב' ל.נ.ע על פי פסק הדין בתביעות נגד משרד הביטחון. גירסת בני ארז היא שגם במהלך המשפט הפלילי הוא פנה לליכט, בהתאם ובהמשך להערותיו והחלטתיו של כב' השופט קסירר, וביקש את מסמך ההרשאה לקיזוז בין שתי החברות, אך ליכט לא חזר אליו ולא הגיש את המסמך המבוקש, שבלעדיו אין כל אפשרות לקיזוז. בדיעבד התברר כי הצעתו של ליכט לקיזוז חובות המע"מ מול סכום פסק הדין שלזכות חב' ל.נ.ע, אינה ברת מימוש, עקב עיקולים של צדדים שלישיים על סכום פסק הדין. הוצג בפני טען הביניים בת.א 50639/03 בבית משפט השלום בת"א, שהגיש משרד הביטחון נגד ליכט, חב' ל.נ.ע ואחרים, בשאלה מי זכאי לקבל את הסכומים שנפסקו לליכט וחב' ל.נ.ע, בפסק דינה של כב' השופט גדות, המגיעים כבר לסכום של 468,000 ₪ לערך, וזאת עקב העיקולים שהגישו מספר צדדים שלישיים, כולל מע"מ גבעתיים, על כספים אלו. מתברר שגם עו"ד ברמי, ב"כ התובעים, טען לזכות בחלק מכספים אלו שהומחו לו מהזוכים. העיקולים שהוצגו כנספחי טען הביניים, היו בסכומים העולים על סכום פסק הדין, ומתאריכים שונים, מהשנים 1998, 2000, 2001 ועד 2003, במספר תיקי הוצל"פ, כמפורט שם. החוב הנטען לזוכה הוא בנק "מסד", עמד על סכום של יותר ממליון ₪. חוב אחר לאחד מהטוענים עמד על סכום של יותר מ-400,000 ₪. פסק הדין בטען הביניים ניתן ע"י כב' הש' נ' גרוסמן, בתאריך 20.1.4. בהתאם לאמור שם, זכאי עו"ד ברמי לסך של 102,954 ₪, טוענים נוספים זוכים בסכומים שונים כמפורט שם, ולליכט וחב' ל.נ.ע. - לא נותר דבר. ב"כ הנתבעות מסכימה כי המנהל בני ארז לא היה מודע, עת התקיימו המגעים בינו ובין ליכט, עובר להגשת כתב האישום ואף לאחר מכן, במהלך ניהול המשפט הפלילי, להטלת אותם עיקולים על סכום פסק הדין לזכות חב' ל.נ.ע. וליכט עצמו, אך לטענתה יש להבין את הימנעותו של ליכט מלהמציא את מסמך ההרשאה לקיזוז בין חב' ל.נ.ע. ובין חב' ברוש, בידיעתו כי כספי פסק הדין עוקלו ולא ניתן לעשות בהם שימוש לקיזוזם מול חובות המע"מ של חב' ברוש. לטענה זו משקל רב לאור גירסת גילה גל- נוי ובני ארז על כך שמכתב הרשאה לקיזוז בין שתי החברות - מעולם לא הגיע לידיהם. חזקה על ליכט כי ידע יפה על נסיונות נושיו לגבות את חובותיו. פרט לעדותו, חסרת התימוכין בראיות בכתב, לסרוב נציגי תחנת מע"מ פ"ת לקבל ממנו את ההרשאה לביצוע הקיזוז, ובכך למנוע את המחוייב על פי דין - הגשת כתב אישום, אין בפני כל ראיה לנסיון שכזה מצידו. ליכט יכול היה להעביר את כתב הרשאת הקיזוז יחד עם פירוט טענותיו ובקשותיו במכתב רשום או באמצעות מסירה ידנית, לידי מנהל התחנה או אחד מעובדיו. יש להניח שרשיות המע"מ היו שמחות למהר ולהטיל עיקול לגביית החוב. על בית המשפט להיזהר בקביעת ממצא עובדתי בטענה כבדת משקל של מרמה והתנהגות בלתי הולמת של נציגי ציבור רק על סמך עדותו של בעל הדין בלבד (ראה סע' 54(2) לפק' הראיות (נוסח חדש). גם באי מתן אימון מלא בעדות ובגירסתו של ארז, אין בה כדי לשנות דבר, שהרי אין בכך תחליף לראיה פוזיטיבית. בנסיבות שנוצרו, לא ניתן לקבוע כי אך רגשות "נקמנות", כטענת ליכט, הן שעמדו מאחורי הכוונה להגיש את כתב האישום כפי שהוגש. על כן, יהא על ליכט להסתפק בכך שכב' הש' קסירר קיבל את טענותיו ל"הגנה מן הצדק" ומחק את כתב האישום כנגדו. 10. בהתאם לאמור בסע' ו-88 לחוק מע"מ, כפי שהדברים פורשו בפסיקת בתי המשפט, "הגשת" דו"ח במועד תהיה אך בביצוע התשלום המגיע לרשויות מע"מ בהתאם למצוין בדו"ח התקופתי. מנהל מע"מ רשאי לפטור זמנית חייב מהגשת הדו"ח (סע' 67(ג) לחוק) ואף רשאי להאריך את המועדים (סע' 73 לחוק). אולם בהעדר פטור או מתן אורכה, הרי כאמור בסע' 117(א)(6) לחוק, אי הגשת הדו"ח, כולל תשלומו, מהווה עבירה. על כן, כאמור, גם ללא כוונות נסתרות לפגוע ולהתנקם בליכט ובחברות שבשליטתו, נתונה לרשות הסמכות להגיש כתב אישום נגדו כפי שהוגש. אין חולק כי הדו"חות התקופתיים לא הוגשו במועד וכי המשא ומתן בין ליכט ופקידי תחנת מע"מ פ"ת, לא הבשילו להסכם לדחיית מועד וכדומה. 11. והערה נוספת לסיום: בהגשת כתב האישום נגד ליכט ובניהול ההליך הפלילי, אין משום פרסום לשון הרע. כאמור בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קיימת למפרסם הגנה מלאה, "כפרסום מותר", לכל שפורסם במסגרת דיון משפטי בפני שופט או תוך כדי הדיון שבפניו או שנעשה כחלק מדיון שכזה. 12. אשר על כן, התביעה על כל חלקיה - נדחית. כהבעת דעת בית המשפט על התנהלות הפרקליטות ורשויות מע”מ מול התובעים, הנני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום, ה' תשרי תשע"ב , 3 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. עוולת הנגישה / תלונות שווא