המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי מערוף אלעלי (להלן: המערער) נדרש לשלם לנושיו סכום של 583,587 ש"ח בתוספת אגרה וסכום נוסף של 80,000 ש"ח בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין – כל אלה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה (ת"א (מחוזי נצ') 446/94 עותמאן נ' אל עלי ( 13.6.1996)). קביעה זו אושרה על-ידי בית המשפט העליון (ע"א 6409/96 אלעלי נ' עותמאן ( 17.9.1997)). בעקבות זאת, נפתחו נגד המערער הליכי פשיטת רגל, כאשר ביום 28.5.2006 ניתן צו כינוס לנכסיו וביום 17.12.2007 הוא הוכרז כפושט רגל. עורך דין נפתלי נשר, המשמש כבא כוחם של הנושים, מונה כנאמן על נכסיו (להלן: הנאמן או עורך דין נשר). 2. בתחילת שנת 2008 הגיש הנאמן בקשה לביטול הענקה, על-פי הוראות סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. במסגרת הבקשה, ביקש הנאמן לבטל את העברתן של שתי חלקות מקרקעין (הידועות כחלקות 43 ו-50 בגוש 18815) (להלן ביחד: החלקות), שהמערער העביר לבתו (להלן: המערערת), ללא תמורה, ביום 28.10.1998. בהמשך לכך, ובמקביל להגשת התגובה לבקשת הנאמן, הגיש המערער, בחודש מרץ 2008, בקשה לפסילת מינויו של עורך דין נשר כנאמן על נכסיו. זאת משום שעורך דין נשר מצוי – כך לטענת המערער – בניגוד עניינים בין תפקידו כנאמן, המייצג את האינטרסים של הנושים כנושים בלבד, לבין תפקידו כבא-כוחם של הנושים, המייצג גם אינטרסים נוספים שלהם. 3. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ח' הורוביץ) דן בשתי הבקשות בנפרד. ביום 9.11.2008 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המערער לביטול מינויו של הנאמן, בקובעו כי נסיבות המקרה אינן מעלות חשש להימצאותו של הנאמן בניגוד עניינים. למעשה, נקבע כי עובדת היותו של עורך דין נשר בא-כוחם של הנושים, דווקא מצדיקה את מינויו כנאמן, שכן האחרון ממילא צריך לייצג את הנושים; ומכל מקום – כך נפסק – יש לזכור כי הן כונס הנכסים הרשמי הן בית המשפט מפקחים על פעילותו של הנאמן. לבסוף, הוסיף בית המשפט והביע ספק אם, ככלל, יש לתת לחייב (ובענייננו – למערער) מעמד כלשהו בבחירת הנאמן שממונה על נכסיו. 4. ביום 15.1.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמן לביטול ההענקה. בית המשפט קבע – ועל כך למעשה אין חולק – כי ההעברה כפופה להוראות סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. המערערים – כך נקבע – לא עמדו בנטל המוטל עליהם על-פי סעיף זה, באשר לא הצליחו להוכיח כי "בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק [המערער] כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה". בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה למערער ישנן זכויות חכירה בנכס מקרקעין נוסף (הידוע כחלקות 17 ו-18 בגוש 19123) (להלן: הנכס הנוסף), אשר שוויין במועד ההענקה מלמד כי הוא היה כשר-פירעון במועד זה. בפרט, קבע בית המשפט כי זכויות החכירה בנכס הנוסף שייכות לחברת מ. מערוף חברה לייצור שיש ואבן בע"מ (להלן: חברת מערוף או החברה), וכי לא ניתן לייחסן למערער. זאת הן בשל אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה והן בשל שטרם ההענקה הוצא לחברה צו פירוק אשר לאחריו הוקנו כל נכסיה לכונס הנכסים הרשמי או למפרק, כך שלא עמדו עוד לרשות החברה בזמן ההענקה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לחברת מערוף הוצא זה מכבר צו חיסול (בשנת 1997), ומשכך ממילא אין לנאמן או לבית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל, הסמכות לבחון מחדש את אפשרות מימושו של נכס מנכסי החברה. לאור זאת, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול העברתן של שתי החלקות, והנחה את רשם המקרקעין לרשום את הזכויות בהן על שמו של המערער. 5. המערערים אינם משלימים עם שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שלפנינו. יצוין כי ביום 14.4.2010 הורה בית משפט זה (כבוד השופטת א' חיות) על עיכוב ביצועה של ההחלטה בדבר ביטול ההענקה, במובן זה שעד להכרעה בערעור לא יינקטו הליכי מימוש ביחס לחלקה 50 וביחס לחלקה אחרת שאינה נוגעת לענייננו, שעל שטחן, ככל הנראה, מתגוררים המערערים. לעומת זאת, ביחס לחלקה 43, לא עוכב הביצוע. נדון להלן בכל אחת מן ההחלטות בנפרד – תחילה בהחלטה על ביטול ההענקה ולאחר מכן בהחלטה שלא לפסול את הנאמן. ביטול ההענקה 6. בית המשפט המחוזי קבע כאמור, כממצא שבעובדה, כי המערערים לא הצליחו להוכיח שהמערער היה כשר-פירעון בעת ההענקה. המערערים חולקים על כך. לטענתם, עלה בידם להוכיח כי למערער ישנן זכויות חכירה בנכס הנוסף, אשר שוויין במועד ההענקה מוביל למסקנה כי המערער היה כשר-פירעון באותה עת. אמנם, הנכס הנוסף רשום על שמה של חברת מערוף, אשר אף חוסלה זה מכבר, אולם המערער – כך נטען – הוא החוכר בפועל של הנכס. למצער, טוענים המערערים כי יש לייחס למערער את זכויות החכירה בנכס הנוסף, בהיותו בעל המניות העיקרי של חברת מערוף. עוד טוענים המערערים כי אף אם לא עמדו בנטל הנדרש, אין בכך כדי להביא בהכרח לפסילת ההענקה. לעניין זה מעלים המערערים ארבע טענות: ראשית, טוענים הם כי בנסיבות העניין יש לאפשר להם להוכיח ברמת הוכחה מופחתת את כשרות הפירעון הנדרשת לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. זאת – כך לטענתם – לאור הנזק הראיתי שגרמו להם הנושים, משלא פעלו, במשך למעלה משמונה שנים, למימוש פסק הדין שניתן בת"א 446/94 שלעיל. שנית, נטען כי בנסיבות העניין צריך היה בית המשפט המחוזי לתת משקל מסוים, במסגרת הדיון על ביטול ההענקה, לסיבה האמיתית שבגינה הועבר הנכס למערערת – רצונו של המערער להעניק לבתו את הביטחון הכלכלי הנדרש, על מנת שזו תוכל להמשיך ולטפל בשתי אחיותיה אשר סובלות מפיגור שכלי קשה. שלישית, המערערים מדגישים כי על הנאמן בפשיטת רגל מוטלת, כקצין בית המשפט, החובה לבדוק את טענותיו של החייב המעניק, טרם שהוא פועל לביטול ההענקה. במקרה דנן – כך לטענת המערערים – הייתה מוטלת על הנאמן החובה לבצע את כל הבדיקות הנדרשות לשם בירור מצבת הזכויות בנכס הנוסף, כמו גם החובה לפעול למען מימושו. רביעית, המערערים סבורים כי הנושים פעלו בחוסר תום לב לאורך כל שלביו של הליך פשיטת הרגל. 7. המשיבים (הנאמן וכונס הנכסים הרשמי) מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפרט, מציינים הם כי הנכס הנוסף, אשר המערער טוען לזכויות בו, רשום בלשכת רישום המקרקעין על שמה של חברת מערוף, ולא על שמו של המערער; וכי נכסיה של החברה הוקנו ממילא, טרם ההענקה, לכונס הנכסים הרשמי מתוקף צו הפירוק שהוצא לחברה. עוד מדגישים המערערים כי גם אם ניתן היה לייחס למערער חלק מסוים מנכסיה של החברה, הרי שהיה עליו להציג תמונה עובדתית מלאה ביחס למצבת הנכסים וההתחייבויות של החברה, הן מבחינת אופיים הן מבחינת שוויים. תמונה שכזו – כך נטען – לא עלה בידיו להציג. המשיבים סבורים כי יש לדחות גם את שאר טענות המערערים. לשיטתם, אין כל בסיס לטענה בדבר הפחתת נטל ההוכחה הנדרש על-פי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל; אין מקום לשקול במסגרת סעיף 96(ב) שלעיל את המניעים אשר עמדו מאחורי ההענקה; והטלת חובה על הנאמן לבדוק את טענות המערערים ביחס לנכס הנוסף, משאלה לא הוכחו על-ידם, כמוה כהטלת חובה על הנאמן להוכיח את חדלות הפירעון של המעניק, בניגוד לאמור בסעיף 96(ב), המטיל על כתפיהם של "התובעים מכוח ההענקה" את הנטל להוכיח את כשרות הפירעון של המעניק. עוד טוענים המשיבים כי טענות המערערים ביחס לנכס הנוסף הרשום על שמה של חברת מערוף היו צריכות להיבדק על-ידי המפרק של החברה ואין מקום להידרש אליהן שוב במסגרת הליך פשיטת הרגל; וכי טענות המערערים ביחס לחוסר תום לבם של הנושים נטענו בעלמא ולא הוכחו. 8. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור בעניין ביטול ההענקה להידחות. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע, בין היתר, כך: (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. המחוקק, עינינו הרואות, הפריד במסגרת סעיף 96, בין שתי תקופות: האחת – תקופה של שנתיים ממועד ההענקה (סעיף 96(א)); והשנייה – תקופה שמתחילה לאחר שנתיים ממועד ההענקה ומסתיימת לאחר עשר שנים ממועד זה (סעיף 96(ב)). במסגרת תביעה לביטול הענקה, בין אם עוסקת היא בתקופה הראשונה ובין אם עוסקת היא בתקופה השנייה, הנטל לביסוס עילת הביטול מוטל, בראש ובראשונה, על כתפיו של הגורם התובע את ביטול ההענקה. על גורם זה להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך אחת התקופות שלעיל (ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל, פ"ד נז(4) 699, 706 (2003) (להלן: עניין סדן)). עם זאת, במסגרת תביעה לביטול הענקה אשר נוגעת לתקופה השנייה (סעיף 96(ב)), ניתנת למקבל ההענקה ההזדמנות למנוע את ביטולה על-ידי הוכחת שני תנאים: הראשון – כי בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלא להיזקק לנכס מושא ההענקה; והשני – כי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה או לנהנה באופן ישיר ומידי (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 325-324 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). הנטל להוכחת שני אלה מוטל, לפי הסעיף, על "התובעים מכוח ההענקה" – הם מקבלי ההענקה (שם; עניין סדן, בעמ' 706; ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 950 (2001) (להלן: עניין לוין)). 9. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע, כפי שצוין, כי המערערים לא הצליחו לעמוד בנטל המוטל עליהם, באשר לא הצליחו להוכיח את כשרות הפירעון של המערער בעת ההענקה. לא מצאנו כל טעם המצדיק את התערבותנו בקביעה זו. ראשית, קביעה זו היא קביעה עובדתית, אשר ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בה, אלא בנסיבות חריגות. נסיבות כאלה אינן מתקיימות בענייננו. שנית, לא מצאנו בלשונו של סעיף 96(ב) שלעיל כל אינדיקציה לכך שניתן לאפשר, במקרים מסוימים, למקבל ההענקה להוכיח – ברמת הוכחה מופחתת – את כשרות הפירעון של המעניק. כאמור, המחוקק בחר להבחין במסגרת סעיף 96 בין שתי תקופות בלבד – זו הכפופה להוראות סעיף 96(א) וזו הכפופה להוראות סעיף 96(ב) (שחל על ענייננו). כל אחת מן התקופות עשויה מקשה אחת, ואין כל אפשרות – נוכח לשון הסעיפים – לחלק תקופות אלה לתקופות משנה בעלות דרישות שונות של רמות הוכחה. זאת ועוד. כזכור, את ההצדקה לקיומה של דרישת הוכחה מופחתת בנסיבות המקרה דנן מוצאים המערערים בעובדה כי הנושים לא פעלו במשך כשמונה שנים למימוש פסק הדין שניתן לטובתם בת"א 446/94 שלעיל. שיהוי זה – כך נטען – גרם למערערים נזק ראייתי. לא ניתן לקבל טענה זו. פסק הדין שקבע את חובותיו של המערער ניתן בבית המשפט המחוזי בשנת 1996, ואושר על-ידי בית המשפט העליון בשנת 1997. בטרם נפתחו הליכי פשיטת הרגל, ולמעשה עד היום, לא פעל המערער – אשר האחריות למימוש פסק הדין שקבע את חובותיו מוטלת כמובן עליו – לפריעת החובות, אף שטוען הוא כאמור כי בשנת 1998 (קרי: בעת ההענקה) היה הוא כשר-פירעון לפרוע את כל חובותיו. ברי, כי בנסיבות אלה, אין הוא יכול לטעון כי גם הנושים לא פעלו למימוש פסק הדין, או במילים אחרות: לא פעלו כדי לחייב אותו למלא אחר פסק הדין. טענה מסוג זה גובלת בחוסר תום לב דיוני ומוטב היה לו כלל לא הייתה נשמעת. שלישית, הענקה בת-ביטול לפי סעיף 96 (בין אם לפי סעיף קטן (א) ובין אם לפי סעיף קטן (ב)) – כך נפסק לא פעם – אינה דורשת קיומה של כוונת מרמה או של כוונה בלתי-הוגנת מצד המעניק. בעניין לוין, למשל, נקבע כדלקמן: ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיהם בטרם ייתן מתנות לאחרים (שם, בעמ' 939). לפיכך, צדק בית המשפט קמא כאשר לא התייחס, במסגרת הדיון בדבר ביטול ההענקה, לסיבות אשר בגינן העביר המערער את החלקות לרשות המערערת (ראו גם: עניין סדן, בעמ' 706; לוין וגרוניס, בעמ' 319-317). רביעית, לא ניתן – במסגרת ההליך דנן – לדרוש מהנאמן להעמיק ולחקור את מצבת הזכויות בנכס הנוסף ולפעול למען מימושו. אכן, ייתכן כי בהליך הפירוק של חברת מערוף נפלה טעות, משנותר נכס כלשהו רשום על שמה של החברה, אף שאינה קיימת עוד. תיקון הטעות דורש, בין היתר, התחקות מדויקת אחר הזכויות בנכס הנוסף, בדיקת תביעות החוב של נושי החברה, העמדת הנכס הנוסף למכירה, תשלום המיסים הנדרשים כתוצאה מכך, וחלוקת התמורה בין הנושים ובעלי המניות, לפי סדר הנשייה המתאים. הליך של פשיטת רגל בכלל, ודיון בדבר ביטול הענקה בפרט, אינם מהווים את האכסניה הדיונית המתאימה לצורך כך. לשם כך קיימים הליכים אחרים. חמישית, הטענות בדבר חוסר תום לבם של הנושים במהלך הליכי פשיטת הרגל נטענו על-ידי המערערים בעלמא, ללא כל הוכחה. לאור זאת, אין כל אפשרות להידרש אליהן; ומשכך – אף ראוי היה להימנע מהעלאתן. אשר על כן, כאמור, דין הערעור בעניין ההחלטה על ביטול ההענקה להידחות. פסילת הנאמן 10. המערערים חוזרים וטוענים, כפי שטענו לפני בית המשפט המחוזי, כי עורך דין נשר מצוי בניגוד עניינים חמור בין תפקידו כנאמן, לבין תפקידו כעורך דינם של הנושים. לשיטתם, ניגוד עניינים זה בא לידי ביטוי בכך שעורך דין נשר לא פעל, במסגרת תפקידו כנאמן, למימוש הנכס הנוסף אשר יכול היה להביא לפריעת מלוא חובותיו של המערער. זאת – כך לטענת המערערים – משום שהנושים, בכובעם כלקוחותיו הפרטיים, מעדיפים להיפרע מן החלקות מושאי הבקשה לביטול ההענקה ולא מן הנכס הנוסף, אשר גם להם יש בו, לטענתם, זכויות. 11. גם בעניין זה דין הערעור להידחות. הערעור הוגש ביום 4.3.2009 על שתי ההחלטות במאוחד. הערעור – ככל שהוא נוגע להחלטה שלא לפסול את הנאמן אשר ניתנה ביום 9.11.2008 – הוגש באיחור (זאת מבלי להידרש לשאלה אם צריך היה להגישו כערעור בזכות או ברשות). לשיטתם של המערערים, הבקשה לפסילת מינויו של הנאמן והבקשה לביטול ההענקה כרוכות יחדיו מן הבחינה העובדתית והעניינית, ולכן בית המשפט המחוזי היה צריך מלכתחילה לדון ולהכריע בהן במאוחד. בטענה זו אין, כשלעצמה, כדי להצדיק את האיחור שבהגשת הערעור על ההחלטה שלא לפסול את הנאמן – ועל כן, דינו להידחות על הסף. למעלה מן הצורך, נציין כי משקבענו שהנאמן כלל לא נדרש לפעול לצורך מימושו של הנכס הנוסף, מתייתר מאליו פן זה של הערעור, גם לגופו של עניין. סוף דבר 12. דין הערעורים על שתי ההחלטות להידחות. אף-על-פי-כן, לא ניתן להתעלם מקיומו של הנכס הנוסף אשר נותר רשום על שמה של אישיות משפטית שאינה קיימת עוד, ומן האפשרות כי לולא הטעות הלכאורית שאירעה במסגרת הליך הפירוק של חברת מערוף, לא היו המערערים מגיעים למצבם הנוכחי. לא ניתן אף להתעלם מכך שכונס הנכסים הרשמי – הוא המשיב 2 בענייננו – אחראי במידה מסוימת, כגורם מפקח, לטעות שאירעה במסגרת הליך הפירוק. לאור זאת, ביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי יידחה לתקופה של שישה חודשים מהיום, בהתאם למתווה שנקבע על-ידי בית משפט זה במסגרת ההחלטה על עיכוב הביצוע שניתנה ביום 14.4.2010. במהלך תקופה זו, יוכל המערער, אם ירצה בכך, לנקוט בכל ההליכים הנדרשים לשם בירור מצבת הזכויות העדכנית בנכס הנוסף ולהביא למימושו; ויובהר: על כל הגורמים הנוגעים בדבר, לרבות כל הערכאות המשפטיות הרלוונטיות, לסייע למערער להגשים מטרה זו. לעניין זה, אף נמליץ למערער לפנות לאחת מן הלשכות לסיוע משפטי. למותר לציין, כי ככל שיעלה בידי המערער לפרוע את חובותיו בתקופת הזמן האמורה, בין אם כתוצאה ממימוש הנכס הנוסף ובין אם בדרך אחרת, יתייתר מאליו הצורך בביטול ההענקה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ערעורביטול הענקה (פשיטת רגל)