ביטוח תאונות אישיות לתלמידים - דחיית תביעה מחמת התיישנות

עורך דין תאונה של ילד מבוא התובע, יליד 25.10.1988, הגיש תביעה כספית על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים. על פי המפורט בכתב התביעה, נפגע התובע בשתי תאונות: הראשונה, אירעה ביוני 2000 (להלן- התאונה הראשונה); השנייה אירעה ביום 15.1.04 (להלן- התאונה השנייה). ביום 12.1.2011 הוגש הסדר פשרה בין התובע לבין הנתבעת המקורית בתיק, בגין הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה השנייה. לפיכך המחלוקת היחידה שבה נותר לדון, הינה בעניין נזקי התובע בגין התאונה הראשונה. הנתבעת, שהייתה המבטחת של תלמידי בית הספר בשנה שבה אירעה התאונה, על פי הנטען בכתב התביעה, הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענת התיישנות ובטענת חוסר יריבות. אקדים ואציין כי לאחר שעיינתי בראיות שהובאו בפני ושמעתי את טענות הצדדים וסיכומיהם, מצאתי שאין מנוס מלקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה. ההליכים התביעה בגין שתי התאונות הוגשה ביום 9.3.09, נגד AIG חברה לביטוח בע"מ (להלן- הנתבעת המקורית). בכתב התביעה נטען באשר לתאונה הראשונה, שבמהלך חודש יוני 2000 חדר גוף זר לאגודל ימין של התובע. לכתב התביעה צורפה פוליסת ביטוח תאונות אישיות אחת בלבד, לתקופה שמיום 1.9.03 ועד יום 1.8.04, היינו, לתקופת הביטוח הרלוונטית לתאונה השנייה. כתב ההגנה הוגש על ידי הנתבעת המקורית ביום 5.11.09, לאחר שניתנו מספר ארכות לשם כך. בכתב ההגנה טענה הנתבעת המקורית שהתובע לא צירף לכתב התביעה את האישורים הנדרשים בהתאם לתנאי הפוליסה, כגון אישור המעיד על כך שהיה תלמיד במוסד החינוכי, אישור המהווה תנאי לכיסוי הביטוחי. כן טענה הנתבעת המקורית שהתובע לא מסר הודעה מפורטת אודות התאונה הראשונה, אף לא אישורים רפואיים, ולפיכך הכחישה הנתבעת את ארוע התאונה הראשונה. ביום 2.12.09 הגישה הנתבעת המקורית בקשה לתיקון כתב הגנתה, וטענה שגילתה עובדות חדשות, לפיהן במועד הרלוונטי לתאונה הראשונה לא ביטחה את תלמידי בית הספר שבו למד התובע. לאור ממצא זה ביקשה הנתבעת המקורית לתקן את סעיפים 4 ו- 6 לכתב הגנתה, וטענה להעדר ביטוח בנתבעת ולהעדר אחריותה. ביום 24.12.2009 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, שאליה צורף כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן צורפה הנתבעת שבפני כנתבעת 2, ונטען שבמועד הרלוונטי לתאונה הראשונה הייתה הנתבעת המבטחת בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. לכתב התביעה המתוקן צורפה גם פוליסה לתקופת הביטוח שמיום 1.9.98 עד יום 31.8.99, היינו, השנה שקדמה לשנת התאונה הראשונה. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת ביום 22.2.10, נטען שעילת התביעה התיישנה במועד תיקון כתב התביעה. טענות הנתבעת טענתה המרכזית של הנתבעת, הינה שהתביעה נגדה הוגשה לאחר שעילת התביעה התיישנה. הנתבעת הפנתה לכך שבהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים. הנתבעת הטעימה שתקופת ההתיישנות נמנית ממועד האירוע הביטוחי, הוא יום התאונה, שאירעה לפי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2000. יחד עם זאת ציינה הנתבעת שאמנם במועד התאונה היה התובע קטין, ועל כן נמנית תקופת ההתיישנות מהיום שהיה לבגיר. על פי תחשיבה של הנתבעת, התיישנה עילת התביעה ביום 25.10.09, היום שבו מלאו לתובע 21 שנים. לטענת הנתבעת, כיון שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 24.12.09, כחודשיים לאחר שעילת התביעה התיישנה, וכיון שכתב התביעה הומצא לנתבעת רק ביום 21.1.10, התיישנה עילת התביעה. הנתבעת הוסיפה וטענה שאין כל הסבר לכך שהתובע לא ערך בדיקה ממצה באשר לזהות המבטחת עובר להגשת כתב התביעה. עוד טענה שכבר בכתב ההגנה המקורי, אשר הוגש עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, הכחישה הנתבעת המקורית את אחריותה, טענה שהיא עצמה לא הייתה המבטחת בשנת התאונה, והודתה בכך שהנפיקה פוליסה לשנת 2003 עד שנת 2004 בלבד. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפוליסה שהוציאה הינה לתקופה שבין ספטמבר 1999 לבין ספטמבר 2000, ואולם אין כל ביטחון שהתאונה אירעה במהלך תקופת הביטוח. אמנם התובע טען בכתב התביעה שהתאונה אירעה ביוני 2000, ואולם, כך לטענתה, התיעוד הרפואי שהוגש הוא מסמך של קופ"ח כללית מיום 17.10.2000, וכן מסמך מבית החולים הדסה, שמועדו 26.11.2000, מסמכים שאינם תומכים בכך שאירעה תאונה, ולכל היותר מעידים על כך שהתאונה אירעה לאחר תום תקופת הביטוח. הנתבעת טענה להיעדר יריבות בשל כך שלא הוגשו מסמכים מהותיים להוכחת התביעה, לרבות פוליסת הביטוח הרלוונטית למועד התאונה. טענות התובע לטענת התובע, הוא נפל ונחבל בידו הימנית במהלך חודש יוני 2000, בשעה שרכב על אופניו. לאחר שנפגע בתאונה טופל בקופת החולים, שם הועלה החשד לקיומו של גוף זר בידו. ביום 26.11.2000 נותח התובע בבית החולים הדסה לשם הוצאת הגוף הזר מידו הימנית. בסיכומיו טען התובע, כי בעקבות מידע שנמסר לאימו מטעם מזכירות בית הספר והמועצה המקומית, הוגשה התביעה ביום 9.3.2009 נגד הנתבעת המקורית. הנתבעת המקורית לא הכחישה בכתב ההגנה את החבות או את הכיסוי הביטוחי. רק ביום 3.12.2009 הגישה הנתבעת המקורית בקשה לתיקון כתב ההגנה, בגדרה הכחישה לראשונה את הכיסוי הביטוחי לתקופת הביטוח. עם קבלת כתב ההגנה המתוקן החל ב"כ התובע בבירור מקיף באשר לזהות המבטחת. רק ביום 22.12.2009 הוברר לב"כ התובע כי המבטחת הרלוונטית היא הנתבעת, וביום 24.12.2009 הוגש כתב התביעה המתוקן. התובע טען כי עילת התביעה טרם התיישנה במועד האמור, וזאת בשל מספר טעמים: ראשית, נטען, כי בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נודעה לתובע עילת התובענה, ובענייננו, מהמועד שבו נודעה לתובע זהות המבטחת, או לחילופין, תקופת ההתיישנות תימנה רק מהמועד שבו נמסרה הפוליסה לתובע. שנית, נטען שבהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות התקופה שבה היה ההליך תלוי ועומד בפני בית המשפט. לפיכך, אין למנות את התקופה שמיום הגשת כתב התביעה בתיק זה ועד הגשת כתב התביעה המתוקן. שלישית, נטען, בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, מוארכת התקופה בשנה נוספת מיום שבו חדל העיכוב. רביעית, נטען שהתביעה לא התיישנה, בהתאם לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, כיון שהתביעה נגד הנתבעת נושאה אותו נושא כשל התביעה נגד הנתבעת המקורית, והן נובעות מאותן נסיבות. התובע הוסיף וטען שמעולם, באף אחת משנות הלימוד, לא נמסרה לו פוליסה, ועל כן לא ידע מהי זהות המבטחת. כן טען שקבלת הבקשה תמנע ממנו את הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפטינו. המסגרת החוקית סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"), העוסק בכלל הגילוי המאוחר, או כשמו של הסעיף בכותרת השוליים, "התיישנות שלא מדעת", קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". עיון בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מעלה שנקבעו בו שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם נדחית תחילתה של תקופת ההתיישנות: נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה; אי ידיעת העובדות הנה מסיבות שאינן תלויות בתובע; גם בזהירות סבירה לא יכול היה התובע לגלות את העובדות. הוראת הסעיף הינה אחת מהוראות האיזון הנקבעות בחוק ההתיישנות, תוך שקילת האינטרסים של הניזוק, המזיק, ושל הציבור הרחב. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ' (מיום 16.1.12). כב' השופט א' רובינשטיין, הזכיר מושכלות יסוד, והבהיר שאין להתעלם מהוראות חוק ההתיישנות, גם בנסיבות אנושיות מעוררות אהדה. בית המשפט הפנה למשל לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297, 330 שבו נקבע,- "משעה שנקבעה התיישנות שומה עליו על בית-משפט להחילה כלשונה וכרוחה על עניינים הבאים לפניו. אכן, האינטרסים אשר יצרו את ההתיישנות כוחם עמהם לפירושו של החוק, אך לאחר עירובם של האינטרסים אלה-באלה, ולאחר הקריסטליזציה שעשה המחוקק על דרך יציקתם של אותם אינטרסים בהוראות-חוק חרותות, שוב אין זה בכוחו של בית-משפט לבטל הוראות מפורשות שבחוק או לפרשן בדרך השקולה לביטולן" עוד הפנה כב' השופט א' רובינשטיין לפסק דינו של כב' השופט י' עמית ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, אשר עסק בסכנות הטמונות בהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר- "יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר". בית המשפט סקר את ההלכות אשר אימצו את המבחן האובייקטיבי, וקבע שאם עריכת בירור הייתה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר- "ככלל אם עריכת בירור היתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה שייבחנו בזהירות, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר. הכלל, בנסיבות רגילות, הוא כי אם עריכת בירור נוסף היא סבירה בנסיבות, היא גם מצופה ממי שמבקש להיבנות מכלל הגילוי המאוחר". לעניין זה הזכיר כב' השופט רובינשטיין הלכות נוספות, כגון הלכות אשר קבעו כי "סבירות המאמץ שעל התובע להפעיל לצורך בירור העובדות הינה תלויית-נסיבות, וקשורה, בין היתר, בטיבו ובחומרתו של הנזק שנגרם, ובהשלכתו על מידת היוזמה שהתובע מצופה לנקוט לצורך בירור נסיבות התרחשותו" (פסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 9788/07 מרמש נ' ההסתדרות המדיצינית הדסה, והמשקל שניתן לשאלה אלו עובדות היו ידועות לתובע, בין היתר בהתאם ל"הבחנה בין מי שנעלם ממנו עצם קיומו של מחדל, לבין מי שהיה מודע לקיומו של מחדל אך נמנע מבירור תוצאותיו" (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית). סקירת הפסיקה מעלה שביישום הוראות ההתיישנות יש לשמור על איזון נאות בין האינטרסים של הצדדים השונים, מבלי להרחיב את כללי הגילוי מעבר להרחבה הקיימת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם במקרים שתוצאותם קשה. ההתיישנות קיימת גם בנסיבות של נכות או חבלות שונות, גם בנסיבות של רשלנות רפואית, כפי שהיה בפרשת מוסקוביץ' הנ"ל, וגם אם תוצאתה של ההתיישנות הינה דחיית התביעה. כפי שנקבע בסעיף 8 האמור, אין די להוכיח שהנסיבות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע, יש להוכיח גם שננקטה זהירות סבירה, היינו, שננקטו האמצעים הדרושים לגילוי אותן עובדות מהותיות המבססות את עילת התביעה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, מצאתי שאין מנוס מדחיית התביעה. כתב התביעה המתוקן שבגדרו התווספה התביעה נגד הנתבעת, הוגש לאחר שמלאו לתובע 21 שנים, ולפיכך, לאחר שחלפו 3 שנים ממועד שמלאו לתובע 18 שנים. כיון שלפי הוראת סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים, התיישנה התביעה במועד האמור. טענתו המרכזית של התובע, שהיא לטעמי הטענה היחידה ברלוונטית לנסיבות התביעה, הינה כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעה לו זהותה של המבטחת, ולא מיום שמלאו לו 18 שנים. מכיון שזהות המבטחת נודעה לתובע רק לאחר שהוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה, ביום 22.12.09, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד האמור. בהתאם לחישוב זה, ביום שתוקן כתב התביעה עילת התביעה טרם התיישנה. יש לקבל את טענתו של התובע לפיה זהותה של המבטחת הינה עובדה מהותית המהווה נדבך חשוב בעילת התביעה. כפי שנפסק, "כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין "העובדות המהוות את עילת התובענה" במובן סעיף 8 לחוק" (ראו: ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 (1984)). כך למשל נקבע בפסק דינה של כב' השופטת א' אפעל-גבאי, בת"א (שלום- ירושלים) 4297/97 עליוף נגד מגדל (לא פורסם, מיום 16.6.99), שתקופת ההתיישנות תחל מהיום שבו נודע למבוטח דבר קיומה של הפוליסה. גם זהותה של המבטחת הינה עובדה חיונית לביסוס עילת התביעה, שהרי ללא עובדה זו, אין בידי הנפגע להגיש את תביעתו. התובע הגיש שלל ראיות לכך שעד מועד הגשת כתב ההגנה לא היה ידוע לו שהנתבעת הייתה המבטחת במועד התאונה. תצהיר אמו של התובע, וכן תצהיר עורכת הדין שטיפלה בתביעתו, תומכים בטענה שעד תיקון כתב ההגנה לא הייתה זהות המבוטחת ידועה לתובע. אמו של התובע הצהירה, שבאף אחת משנות לימודיו של התובע בבית הספר, לא נמסרה לתובע או להוריו פוליסת ביטוח התאונות האישיות הרלוונטיות. ואולם, גם אם אקבל את טענתו של התובע לפיה עד לתיקון כתב ההגנה לא הייתה ידועה לו זהות המבוטחת, השאלה הנשאלת בענייננו הינה לגבי התקיימותם של התנאים האחרים לדחיית תקופת ההתיישנות, היינו: האם אי ידיעת זהותה של המבטחת הינה מסיבות שאינן תלויות בתובע, והאם גם בזהירות סבירה לא היה בידי התובע לגלותה. ראוי להדגיש, שלא מדובר בענייננו באי ידיעה אודות קיומו של ביטוח. לתובע היה ידוע דבר קיומו של הביטוח, ורק זהותה של המבטחת נותרה עלומה, ועל כן השאלה הנשאלת הינה האם נקט התובע בזהירות סבירה, היינו ערך בדיקה נאותה, במטרה לגלות את זהות המבטחת. בסוגייה זו טען התובע כי הוא נקט במלוא האמצעים הסבירים לגילוי זהותה של המבטחת. אמו של התובע, גב' תמר אברהמי, פירטה בתצהיר עדות ראשית, כי במהלך שנת 2009 פנתה למנהלת בית הספר "הדרור", גב' אורית בורלא, לשם הנפקת אישור על לימודיו של התובע בבית הספר בשנת התאונה. על פי תיאורה של האם, גם באותו מועד לא נמסרה לה זהותה של חברת הביטוח הרלוונטית. במהלך חקירתה הנגדית העידה אמו של התובע "היית מעורבת בכל ההליך של הגשת התביעה מחב' הביטוח למה ומתי? ת. סמכתי על עורך הדין שלי. ש. פנית לבי"ס לברר מיהי חברת הביטוח? ת. אמרו לי אי. איי. ג'י. אמרו לי במזכירות" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 2.10.2011). מטעם התובע העידה גם עורכת הדין ש' גנור, אשר טיפלה בתובענה במועד תיקון כתב התביעה. עורכת הדין גנור העידה כי לאחר שהתקבלה במשרדה הבקשה לתיקון כתב ההגנה שהגישה הנתבעת המקורית, בגדרה הוכחש הכיסוי הביטוחי, פנתה טלפונית למנהלת בית הספר ובקשה לברר את פרטי חברת הביטוח שביטחה את תלמידי בית הספר בביטוח תאונות אישיות בשנה שבה אירעה התאונה. המנהלת לא ידעה להשיב, והפנתה את עורכת הדין למזכירה, אשר הפנתה אותה מצידה לסוכנות הביטוח "יקב". בשיחה שקיימה עורכת הדין גנור עם המזכירה בסוכנות הביטוח, נאמר לה כי חברת הביטוח שביטחה את תלמידי בית ספר בשנת 2000 הינה הנתבעת. כיון שהמזכירה לא מצאה במשרדה את פוליסת הביטוח לשנת 1999-2000, מסרה לעו"ד גנור את הפוליסה לשנה הקודמת. במהלך חקירתה הנגדית, השיבה עו"ד גנור כי כתב התביעה הוגש עוד לפני שקיבלה את התיק לטיפולה. עורכת הדין לא ידעה להשיב איזו בדיקה נערכה לפני שהוגש כתב התביעה, ולפני שהחלה לטפל בתיק. בחינת הראיות מלמדת לטעמי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו מסיבות שאינן תלויות בו, ושהוא נקט בזהירות סבירה כדי לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, במועד, כדרישת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ראשית, יש לציין, שמעיון בעדותה של האם ובצרופות שצורפו לתצהיר, עולה שלא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לכך שאמו של התובע אכן פנתה לבית הספר עובר להגשת התביעה,בשאלה מי המבטחת אשר ביטחה את התלמידים בביטוח תאונות אישיות בשנה הרלוונטית. לא הובאה גם כל ראייה אובייקטיבית לכך שניתנה לה תשובה שגויה, לפיה חברת ביטוח אחרת היא המבטחת הרלוונטית במועד התאונה. לא הוצג בפני מכתב המופנה אל בית הספר, המעיד מה בדיוק הייתה השאלה, לא הוצג מסמך מבית הספר המעיד מה בדיוק הייתה התשובה. לא הובא כל עד, כגון המנהלת או המזכירה, שיעידו על כך על כך שגורם כלשהו, בבית ספר, או במקום אחר, השיב לאם שהנתבעת המקורית הייתה המבטחת בשנה הרלוונטית. לא הובאה כל ראייה לכך שעורכי הדין מטעמו של התובע ערכו את הבדיקה האמורה, ודומה שהם התבססו על מידע שנמסר להם מפי הלקוח. שנית, עולה מהראיות שהבדיקה שנערכה לבסוף על ידי עורכת הדין שטיפלה בתביעה, ארכה לא יותר מ- 3 שבועות (בין 3.12.09 לבין 22.12.09). לא מדובר בבדיקה ממושכת, הדורשת מאמצים כבירים, אלא בפנייה ליקב סוכנות לביטוח בע"מ שטיפלה בעניין. הפנייה ל"יקב" לא הצריכה כאמור מאמץ ניכר, או מאמץ בלתי סביר, ועל כן יש לקבוע שבשקידה ראוייה ובמאמץ סביר, ניתן היה לבצע את הבירור האמור עובר להגשת התביעה, עובר למועד שבו מלאו לתובע 21 שנים, ועובר להתיישנותה של עילת התביעה. שלישית, ניתן ללמוד מהראיות שהתובע השתהה בהגשת תביעתו, ולא מיהר להגישה סמוך לאחר שמלאו לו 18. בנסיבות של דחיית מועד הגשת התביעה, במיוחד לאחר שחלפו שנים רבות מהאירוע הביטוחי, יכול התובע לצפות שבירור המבטחת אודות הכיסוי הביטוחי יארך זמן, כפי שאירע בענייננו. אין זה מין הנמנע שיועלו טענות שונות בעיקר נוכח הזמן הרב שחלף ממועד האירוע, לרבות לעניין החבות. ניזוק רשאי אמנם להמתין עד תום תקופת ההתיישנות, יחד עם זאת, נוטל הוא על עצמו סיכון, שמא בעקבות תקלות בלתי צפויות עתידה תביעתו להתיישן. בחינת ראיותיו של התובע מובילה למסקנה שעריכת בדיקה פשוטה עם סוכנות הביטוח אודות זהות המבטחת הייתה אפשרות סבירה והכרחית. בנסיבות העניין, וכפי שנקבע בפסיקה, אין להחיל בענייננו את כלל הגילוי המאוחר המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. העדר היריבות מעבר לדרוש אציין שגם אילו הייתי דוחה את טענת ההתיישנות, לא הייתי מקבלת את טענות העדר היריבות שהועלו על ידי הנתבעת. בכתב התביעה נטען כאמור שהתאונה הראשונה אירעה במהלך חודש יוני 2000, מבלי שצוין מועד מדוייק. אמו של התובע הצהירה בתצהיר עדות ראשית, כי התאונה אירעה בשנת 2000, בשעה שהתובע, בן 11 ושמונה חודשים באותה עת, רכב על אופניו, נפל ונחבל באגודל יד ימין, שהינה ידו הדומיננטית. עוד הצהירה האם שהתובע נבדק במרפאת קופת חולים, הועלה חשד להמצאות גוף זר בידו, חשד שאומת בבדיקת רנטגן, וביום 26.11.00 נותח בידו בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. לאחר שהמשיך להתלונן, נערכה ביום 2.1.02 בדיקת אולטראסאונד נוספת, שבה נמצא שעדיין מצוי גוף זר בידו, ועל כן נאלץ התובע לעבור ניתוח נוסף. לתצהירה של האם צורפה הפנייה לבדיקת אולטראסאונד מסניף קופת חולים ברחוב זמינהוף 34 בתל אביב, מיום 25.10.88. בסעיף תלונות המבוטח, צוין שהתובע נחתך לפני 4 חודשים. בסעיף ממצאי הבדיקה פורט שקיים חשד לגוף זר. צויינה רגישות מקומית ניכרת בבסיס אגודל ימין, ללא חום, נפיחות, אודם או אבצס. לתצהיר צורפה גם תעודת שחרור מבית החולים הדסה בירושלים, על פיה הוצאה גרנולומה בהרדמה כללית. מסמכים נוספים שצורפו לתצהיר הינם מסמך הפנייה של קופת חולים לטיפולים פסיותראפיים; תרשומת של בית החולים הדסה לגבי ממצאי אולטראסאונד, מיום 2.1.02, המעיד על קיומו של גוף זר ביד; ותעודת שחרור נוספת מבית החולים הדסה. בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר דוד הנדל, הייתה התייחסות לתאונה. אף שהמסמך הרפואי הראשון שהוגש על ידי התובע הינו כאמור ממועד המאוחר למועד התאונה, יש במסמכים כדי לתמוך שכך שלתובע אירעה תאונה במהלך יוני 2000, כפי שנטען בכתב התביעה, ועל כן לא הייתי דוחה את התביעה על הסף בשל טענה זו. אשר לטענה בדבר העדר יריבות מחמת אי הצגת הפוליסה, מכיון שהפוליסה לא נמסרה מעולם לתובע או להוריו, אין לטעמי מקום להעלאת הטענה. סוף דבר מצאתי שעילת התביעה התיישנה במועד המצאת כתב התביעה המתוקן לנתבעת, שכן לא מתקיימים בענייננו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אילו היה התובע עורך בדיקה אלמנטרית ופשוטה בסוכנות הביטוח, במתכונת הבדיקה שנערכה לאחר הכחשת החבות, היה עולה בידיו לגלות את זהות המבטחת לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, אין מנוס מלדחות את התביעה. אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להשית על התובע הוצאות. דיני חינוךהתיישנות תביעות ביטוחביטוח תאונות אישיותביטוח תלמידיםהתיישנות