שלילת הטבות לפי הסכם הניידות

התובע, נכה המשותק בשתי רגליו, מוכר כמוגבל בניידות בשיעור 100% כהגדרת מונח זה בהסכם בדבר גמלת ניידות שבין ממשלת ישראל לבין הנתבע (להלן - ההסכם). בתובענה זו משיג הוא על החלטות הנתבע מהימים 2.3.07 ו- 21.2.07 בהן הופסק, רטרואקטיבית החל מיום 1.9.04, תשלומה של קצבה ששולמה לו עד חודש 2/2007 בהתאם להוראות ההסכם. כן דרש הנתבע מהתובע בהחלטות אלה להשיב לו כספים בגין הקצבה האמורה שכבר שולמה; את ההלוואה העומדת שניתנה לו מכח ההסכם; ואת השבתה של הלוואה שהועמדה לתובע לרכישת רכב מכח הוראות ההסדר בין ממשלת ישראל בין הנתבע בדבר מתן הלוואות לרכישת רכב למוגבלים בניידות (להלן - הסדר קרן הלוואות) (לאור נושאן המשותף יכונו להלן שתי החלטות הנתבע יחדיו - ההחלטה). בפנינו גם תובענה שכנגד של הנתבע בה עותר הוא לחייב את התובע לשלם לו את הכספים אותם נדרש לשלם בהחלטה. סך הסכום הנתבע מסתכם ב- 221,739 ש"ח. הנתבע חזר בו מתביעתו לפרעון הלוואה שהועמדה לתובע לשם רכישת אביזרים מיוחדים לרכבו (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 20-21). ההליכים בתובענה זו, לרבות שמיעת העדים, התנהלו בפני מותב בהרכב שונה (כב' השופטת סמיר-עמאר, אב"ד; ונציגי הציבור שלמה גולדמן ואביבה שור). לאחר שנשמעו העדים והוגשו סיכומים בכתב מטעמם של שני הצדדים, נקבע על ידי נשיא בית דין זה ביום 3.10.11 כי נבצר מהמותב בראשות כב' השופטת סמיר-עמאר לסיים את הדיון ולהכריע בתובענה וכי התיק מועבר למותב בהרכבו הנוכחי. בהרכב זה אין שינוי בזהותם של נציגי הציבור. בהחלטתנו מיום 5/12/11, לאחר ששמענו את טענות הצדדים, קבענו כי הדיון בתובענה ימשך מהנקודה בה הופסק. משכך, ניתן פסק דיננו זה. בבסיס ההחלטה עומדת טענת הנתבע כי התובע הפר התחייבות שנטל על עצמו בהתאם לכתב התחייבות - שניתן פי סעיף 3(א) להסכם - לבטח בביטוח מקיף את מלוא שווי האביזרים הנלווים ברכבו על פי ערכם ביום התקנתם ברכב (להלן - ההתחייבות). לא היתה מחלוקת כי התובע אכן חתום על כתב התחייבות שכזה מיום 21.10.99; כי הועמדה לו על ידי הנתבע הלוואה לרכישת אביזרים נלווים (ביניהם מעלית) לשם התקנה ברכבו; וכי אביזרים אלה אכן הותקנו ברכב בחודש 9/2000. על פי תעודת עובד ציבור מיום 19.2.08 של מנהלת מדור גמלאות ניידות בסניף חדרה של הנתבע (להלן - תעודת עובד ציבור) - והדבר לא נסתר על ידי התובע בהליך - הסתכמה ההלוואה לרכישת אביזרים נלווים ב- 151,073 ש"ח ושווי האביזרים במועד התקנתם, על פי מחירון הנתבע, עלה כדי 159,025 ש"ח. בחוות דעת מטעמו של התובע (נספח י' לתצהירו) עולה כי עלות האביזרים ביום התקנתם הגיעה כדי 182,286 ש"ח, כך שאין לומר ששומת הנתבע את האביזרים היא שומת-יתר. לא היתה גם מחלוקת כי התובע קיבל עד חודש 2/07 קצבת ניידות וכי הועמדה לטובתו הלוואה על פי הסדר קרן הלוואות וכן הלוואה עומדת (סעיף 14 לכתב הגנת התובע בתביעה שכנגד). מתעודת עובד הציבור עולה כי נכון ליום 20.2.08 הסתכמה ההלוואה מהסדר קרן ההלוואות בסך של 29,222 ש"ח; ההלוואה העומדת בסך של 45,512 ש"ח; כי קצבת הניידות גדלה מ- 1,209 ש"ח ל- 4,238 ש"ח לצורך החזקת רכב עם אביזרים מיוחדים וכי קצבת הניידות ששולמה לתקופה הרלוונטית מסתכמת, נכון ליום 20.2.02, ב- 128,004 ש"ח. נתונים אלו לא הוכחשו וממילא לא נסתרו על ידי התובע. עניין נוסף שלגביו אין מחלוקת הוא שבתקופה הרלוונטית לתביעה - שהם החודשים 9/04-9/06 - לא נזכרו בפוליסות הביטוח המקיף של הרכב (להלן- הפוליסות) האביזרים הנלווים במלוא שווים נכון למועד התקנתם ברכב. במועדים שקדמו לתקופה הרלוונטית ובמועדים שלאחריה - אין טענה של הנתבע בדבר ביטוח בחסר של האביזרים הנלווים. התובע טוען, בין היתר, כי סוכן הביטוח שלו הוא שטיפל בפוליסות והתובע לא היה מודע לחסר הביטוח לו טוען הנתבע, בין היתר לאור מצבו הרפואי של התובע; פוליסות הביטוח אשר כללו שעבוד לטובת הנתבע, הועברו לו באופן שוטף וזה נהג לדרוש תיקונן היכן שסבר שיש בכך צורך - ולכן אל לו לנתבע לבוא בטענות באשר לביטוח החסר; לא היה זדון מצידו של התובע בביטוח החסר והתובע לא הפיק מכך טובת הנאה כלשהי בשים לב לכך ששילם לאורך כל התקופה פרמיות מלאות; וביטול ההטבות לפי ההסכם על ידי הנתבע אינה מידתית ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית ההסכם לספק לתובע תחליף לרגליו. הנתבע טוען, בין היתר, כי על פי הוראות ההסכם, מחייבת הפרת ההתחייבות את השבת ההטבות השונות ששולמו לו לפי ההסכם ולפי הסדר קרן הלוואות. מטעמו של התובע העידו הוא עצמו; עידו בלרשטיין, מומחה בתחום הביטוח אשר הגיש חוות דעת עליה נחקר; ומג'אדלה עבד אלראוף, ששימש חתם של חברות הביטוח שעבד מול סוכני הביטוח של התובע שהנפיקו את הפוליסות בתקופה הרלוונטית. מטעמו של הנתבע העידו לארה וייזברוד- מנהלת מדור ניידות בסניף הנתבע בחדרה שהגישה את תעודת עובד ציבור; שרה מילר - סגנית מנהלת תחום ניידות במשרד הראשי של הנתבע; ועטרה פז - אשר שימשה בתקופה הרלוונטית מנהלת מחלקת הניידות בסניף הנתבע בחדרה. שלילת ההטבות לפי ההסכם מסורה לשיקול דעת הנתבע ואינה בגדר חובה אנו קובעים כי בתקופה הרלוונטית הפר התובע את ההתחייבות שנטל עצמו כלפי הנתבע בשנת 1999 בשל כך שהאביזרים הנלווים לא נזכרו בפוליסות בערכם במועד ההתקנה. ההתחייבות בעניין זה ברורה וכך גם העובדה שזו הופרה. השאלה שיש להשיב עליה הינה האם לאור זאת ניתנה ההחלטה כדין. בעניין זה יש להטעים כי סמכותו של הנתבע לשלול ממוגבל בניידות את קצבת הניידות ולדרוש ממנו השבת הלוואה עומדת במקרה של הפרת ההתחייבות - היא סמכות שבשיקול דעת ואין היא סמכות שבחובה. כך מורה מפורשות ההסכם (סעיף 3(ג) להסכם). כך הם גם פני הדברים באשר לדרישה להשבת הלוואה שניתנה על פי הסדר קרן הלוואות (סעיף 14(א) להסדר קרן הלוואות). לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים באנו לכדי מסקנה כי במקרה דנן נפלה שגגה בהפעלת שיקול הדעת האמור על ידי הנתבע וכי לא היה מקום לדרוש את השבת ההטבות השונות שניתנו לתובע כמפורט בהחלטה. למסקנה זו הגענו בשים לב לנסיבות הבאות שהובררו בפנינו: הנתבע חדל מליתן לתובע זכות טיעון ראויה עובר למתן ההחלטה; התובע לא הפיק טובת הנאה כלשהי מכך שהאביזרים הנלווים לא ננקבו בפוליסות במלוא ערכם עת הותקנו ברכב; התובע לא היה מודע לתקלה זו שנפלה בפוליסות; ובשים לב למאפייני הפרת ההתחייבות על ידי התובע ולמצבו הרפואי, ובהינתן תכליתו של ההסכם, הסנקציה שהופעלה נגדו בשל הפרת ההתחייבות - אינה מידתית. הנתבע לא נתן לתובע זכות טיעון לפני ההחלטה על שלילת ההטבות מהעדויות עולה כי הנתבע נהג לדרוש מהמוגבלים בניידות העתק מפוליסות הביטוח, וכאשר התברר לנתבע כי נפלה בפוליסות אי התאמה כלשהי - פנה למוגבלים בניידות בדרישה לתקנה. כך גם נעשה במקרהו של התובע, בהתייחס לפוליסות שהוצאו עובר לתקופה הרלוונטית, לגביהן נדרש התובע לתקן את שווי האביזרים הנלווים כפי שננקב בפוליסות האמורות. כן עולה מהעדויות כי כאשר סבור הנתבע כי המוגבל בניידות מפר את ההתחייבות, פונה אליו הנתבע בדרישה לתיקון ההפרה (עדות עטרה פז בעמודים 18-19 לפרוטוקול; מוצגים ת/5, ת/6). באחד מהמקרים - בשנת 2003 - אף ניתנה לתובע התראה כי עליו לתקן ליקוי בביטוח שאם לא כן תופסקנה ההטבות לפי ההסכם (נ/1). עולה איפוא כי הנתבע אינו שולל בצורה אוטומטית את ההטבות על פי ההסכם כל אימת שנגלית לו הפרה של ההתחייבות לעניין הפוליסות. בשנת 2006 התברר לנתבע הליקוי בפוליסות בתקופה הרלוונטית עת הגיש התובע בקשה להחלפת רכב (סעיפים 8-9 לתצהיר התובע; עדות לרה וייזברוד בעמוד 5 לפרוטוקול). בענייננו הובהר - וממילא לא נטען אחרת על ידי מי מהצדדים - כי הנתבע לא פנה לתובע לתקן את ההפרה המתייחסת לפוליסות בתקופה הרלוונטית. בהקשר זה הסבירה העדה עטרה פז כי כאשר מתגלית לנתבע הפרה בדיעבד שנמשכה לאורך זמן - נדרש המוגבל בניידות להשיב את ההטבות שניתנו לו (עדותה בעמוד 19 לפרוטוקול). לטעמנו, אין הסברו זה של הנתבע מספק. כפי שעולה מהאמור לעיל, נהג הנתבע - כעניין של מדיניות - להתריע בפני מוגבלים בניידות כאשר הפוליסות לא עלו בקנה אחד עם ההתחייבות ולאפשר להם לתקן את הטעון תיקון מבלי שההטבות לפי ההסכם נשללות מהן. מדיניות זו היא מדיניות ראויה. במהותה, היא מאפשרת למוגבל בניידות - בין היתר - אפשרות לממש את זכות הטיעון מול הנתבע עובר לשלילת זכויותיו לפי ההסכם. החלטתו של הנתבע שלא להחיל מדיניות ראויה זו במקרים בהם מתגלית לו הפרה בדיעבד של ההתחייבות שנמשכת לאורך זמן - אינה במקומה. גם בהפרה לכאורית מסוג שכזה יש מקום ליתן זכות טיעון למוגבל בניידות עובר למתן החלטה על שלילת ההטבות לפי ההסכם. יתכן שבמסגרת זכות טיעון שכזו יתברר לנתבע כי קיים הסבר מניח את הדעת להפרת ההתחייבות או כי ניתן לתקנה אף בדיעבד. יש לזכור כי משמעות שלילת ההטבות עשויה להיות דרישה ממוגבל בניידות לשלם לנתבע סכומים כספיים ניכרים. משמעותה עשויה להיות גם שלילת הטבות לפי ההסכם ביחס לעתיד (סעיף 3(ג)(2) להסכם). אנו קובעים כי במקרה דנן - לאור גובה הסכומים שנדרש התובע להשיב לנתבע ובשים לב לכך שההחלטה הביאה להפסקת הטבות על פי ההסכם למי שמוגדר כמוגבל בניידות בשיעור 100% - היה על הנתבע ליתן לתובע זכות טיעון עובר לקבלת ההחלטה. דבר זה לא נעשה. העובדה שבשנת 2003 נעשו על ידי הנתבע מספר פניות לתובע בדבר פוליסות - לא היה בה כדי להוות תחליף ממתן - בשנת 2007 - של זכות טיעון לגבי התקופה הרלוונטית. במחדלו זה של הנתבע נפל פגם בהפעלת הסמכות שבשיקול הדעת המוקנית לו. פגם זה - כשהוא מצטרף ליתר הנסיבות כפי שתפורטנה להלן - מצדיק את ביטול ההחלטה. אף כי הנתבע נהג לדרוש מהמוגבלים בניידות העתקי פוליסות ולהתריע בפניהם כאשר התגלה שהפוליסה אינה עולה בקנה אחד עם ההתחייבות, אין לומר כלל וכלל כי הנתבע הוא שנטל על עצמו את קיום ההתחייבות בעניין זה. נטילת התחייבות של מוגבל בניידות כלפי הנתבע כתנאי לקבלת הטבות על פי ההסכם - היא נדבך מרכזי בהסכם (סעיפים 3(א), 3(ב) להסכם) ואין לאיינו. המוגבל בניידות הוא שנדרש לקיים את הוראות ההתחייבות ואין לומר כי הנתבע, במסגרת סמכותו לפקח שהוראות ההתחייבות אכן מקויימות, נוטל על עצמו את האחריות לביצועה תוך הפטרת המוגבל בניידות. התובע לא הכחיש כי חתם על ההתחייבות (עדותו בעמוד 25 לפרוטוקול; מוצג נ/2). משכך רואים בו כמי שהיה מודע לתוכנה וחב על פיה וגם כמי שהפר אותה. לא נטען - וממילא לא הוכח - כי התובע סובל מליקוי כלשהו שמנע ממנו להבין את טיב המסמך עליו חתם או כי נמנעה ממנו היכולת לקרוא את ההתחייבות עובר לחתימה עליה. משכך יש לדחות את נסיונו להשתחרר מנפקות ההתחייבות על ידי הטענה שלא קרא אותה (עדותו בעמוד 25 לפרוטוקול). אכן, יתכנו מקרים שנסיבות הפרת ההתחייבות יביאו למסקנה כי אין לשלול בגינה הטבות על פי ההסכם, אולם בכל מקרה הנטל לקיים את ההתחייבות הוא על המוגבל בניידות. משכך, דוחים אנו את טענת התובע כי הופטר מקיום ההתחייבות בשל כך שהנתבע ביקש לקבל לידיו העתקי הפוליסות ויכול היה לגלות את התקלה שבהן בעצמו. התובע לא הפיק טובת הנאה כספית מאי אזכור האביזרים הנלווים במלוא שוויים בפוליסות שוכנענו כי התובע לא הפיק טובת הנאה כספית מהעובדה שהפוליסות בתקופה הרלוונטית לא נקבו בשווי האביזרים הנלווים במלוא ערכם בעת התקנתם. המומחה בתחום הביטוח מטעמו של התובע, עידו בלרשטיין, ציין בחוות דעתו (ת/1) כי על אף שבמרוצת השנים השתנה שווים האביזרים שננקבו בפוליסות, נותרה הפרמיה ששולמה ללא שינוי מהותי ונעה סביב סך של 8,000 ש"ח לשנה. ההסבר לכך, על פי המומחה, הן הנחות שניתנו לתובע. מסקנתו היא כי לשווי האביזרים לא היתה השפעה על גובה הפרמיה ששולמה. מקובלת עלינו מסקנתו זו של המומחה. עיון בפוליסות (ת/9) ובראיות שהוצגו מעלה כי אכן הפרמיה ששולמה בתקופה הרלוונטית לא היתה נמוכה מזו ששולמה בתקופות בהן נקבו הפוליסות בשווי האביזרים הנלווים בהתאם להתחייבות. בפוליסה לתקופה 9/03-8/04 - המתייחסת לתקופה עובר לתקופה הרלוונטית - בוטחו האביזרים בהתאם להתחייבות ובגינה שולמה פרמיה של 8,000 ש"ח (עדות עידו בלרשטיין בעמוד 13 לפרוטוקול; טופס העברת שיקים של הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ מיום 29.2.04 המהווה חלק ממוצג ת/9). הפוליסה לתקופה 10/04-4/05 היא הפוליסה הראשונה בתקופה הרלוונטית. בפוליסה זו בוטחו האביזרים הנלווים בשווי של 44,000 ש"ח בלבד ונדרשה בגינה פרמיה (לאחר הנחה שניתנה בתוספת לפוליסה) של 8,450 ש"ח. בפוליסה לתקופה 5/05-4/06 לא בוטחו כלל האביזרים הנלווים. בפוליסה זו נדרש התובע לשלם פרמיה של 9,192 ש"ח. הפוליסה האחרונה לתקופה הרלוונטית היא זו שהונפקה לתקופה 1/06-11/06. בתקופה זו בוטחו האביזרים בשווי של 20,000 ש"ח. לא הוצגה הפוליסה העיקרית אלא רק תיקון לה בה נדרש התובע שלם תוספת פרמיה של 1,560 ש"ח בגין ביטוח אביזרים נלווים בשווי של 20,000 ש"ח. בפוליסה מתוקנת שהוצאה לתקופה 10/06-9/07 בוטחו האביזרים על פי ההתחייבות והפרמיה אותה נדרש התובע לשלם עמדה על 11,047 ש"ח. בתקופות מאוחרות יותר ניתן לציין, כדוגמא, את הפוליסה לחודשים 10/08-9/09 בה בוטחו האביזרים על פי ההתחייבות והפרמיה אותה נדרש התובע לשלם עמדה על 7,539 ש"ח. הנה כי כן, בשתיים משלשת הפוליסות שבתקופה הרלוונטית עולה כי התובע לא נדרש לשלם פרמיה נמוכה מזו ששילם בתקופה שקדמה לכך עת בוטחו האביזרים הנלווים בהתאם להתחייבות. אף לאחר התקופה הרלוונטית ישנם מקרים בהם שולמה פרמיה נמוכה יותר מזו ששולמה בתקופה הרלוונטית. באשר לפוליסה השלישית לתקופה זו - אין בידנו נתונים באשר לסכום הכולל של הפרמיה אותה נדרש התובע לשלם, אולם ניתן לקבל את טענת התובע בתצהירו כי לא שילם פרמיות בחסר (סעיף 10 לתצהירו) שכן טענה זו עולה בקנה אחד עם סכומי הפרמיה שציינו כאן. אף כי סכומי הפרמיה השתנו מעת לעת, אין כל קושי להגיע למסקנה כי בתקופה הרלוונטית לא נדרש התובע לשלם פרמיות נמוכות יותר מאלה שנדרש לשלם קודם לכן ואף בהשוואה לחלק מהתקופה אחר כך. אשר על כן, אנו מקבלים את טענת התובע כי לא הפיק טובת הנאה כספית מהפרת ההתחייבות. לאור העובדה כי התובע לא הפיק טובת הנאה מכך שהפוליסות בתקופה הרלוונטית לא נקבו בשווי האביזרים הנלווים בהתאם להתחייבות, נראית לנו מסתברת טענתו כי כלל לא היה מודע לליקוי זה שנפל בפוליסות האמורות. בהיעדר הנאה כספית, לא היה הגיון שהתובע יסכן עצמו בשלילת ההטבות על פי ההסכם. הנתבע לא הצביע על אינטרס אחר שיכול היה להניע את התובע לגרום לכך שהפוליסות לא תכלולנה את שווי האביזרים הנלווים בהתאם להתחייבות. הסברו של התובע כי סוכן הביטוח הוא אשר טיפל בעניין (סעיף 7 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 25 לפרוטוקול) - נראית לנו מסתברת. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע לא היה מודע לכך שהפוליסות בתקופה הרלוונטית כללו ביטוח חסר של האביזרים הנלווים. היעדר הפקת טובת הנאה כספית כמפורט לעיל, יחד עם העובדה כי התובע לא היה מודע לביטוח החסר של האביזרים הנלווים - מהווים יחדיו נסיבות אשר בהצטרפותן ליתר הנסיבות במקרה דנן מביאות למסקנה כי לא היה מקום לדרוש מהתובע את השבת ההטבות בשל הפרת ההתחייבות. המומחה עידו בלרשטיין הסביר בעדותו כי אזכור שווי האביזרים בפוליסת הביטוח אינו משפיע כלל על ביטוחם, וגם ללא אזכורם כלל היתה המבטחת, לו ארע מקרה ביטוח, משלמת תגמולי ביטוח בגינם (עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול). לטעמנו, אין לומר כי התובע עמד בנטל ההוכחה בעניין זה. טענתו של המומחה נסמכה בראש ובראשונה על כך שפרמיית הביטוח לא ירדה במועדים בהם לא כללו הפוליסות אזכור של האביזרים הנלווים בהתאם להתחייבות. אולם להיעדר הבדלים אלו בפרמיה ניתן על ידי המומחה גם הסבר נוסף בחוות דעתו - והיא העובדה כי התובע קיבל הנחה מחברות הביטוח. טענתו זו סמך המומחה גם על הוראות תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו -1986, אולם בהמשך הבהיר המומחה כי אינו מעיד על תקן של מפרש החוק (עמוד 17 לעדותו). יתרה מזו, לשון התקנות האמורות אינה תומכת בהכרח בטענת המומחה, שכן אין וודאות כי המונח "אביזרים צמודים" בסעיף 1 לתוספת לתקנות האמורות - כוללת בחובה בהכרח את האביזרים הנלווים במקרנו אנו. טענת המומחה גם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי בפוליסה המתייחסת לתקופה 1/06-11/06 נדרש התובע לשלם תוספת פרמיה בגין ביטוח (אם כי בחסר) של האביזרים הנלווים. לטעמנו, לא די בעדותו של המומחה על מנת שנוכל לקבוע כי האביזרים הנלווים היו מבוטחים גם אם לא נזכרו בפוליסות בהתאם להתחייבות. לקביעה זו השלכה על ההתחייבות אותה נוטלים על עצמם מוגבלים בניידות על פי ההסכם. לשם קביעת ממצא בעניין זה היה לכל הפחות לשמוע את עמדתן של חברות הביטוח עצמן - והתובע לא פעל להבאת ראיות כאלה. משכך, אנו קובעים כי אזכור האביזרים הנלווים בפוליסות שלא בהתאם להתחייבות היווה ביטוח חסר שלהם והפרת ההתחייבות שנטל על עצמו התובע. בנסיבות המקרה דנן תכלית ההסכם אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה לא נטענה טענה כלשהי שביטוח החסר של האביזרים הנלווים גרם לנזק כלשהו לתובע או לנתבע. ממוצג ת/9 עולה גם כי מעת שהודיע הנתבע לתובע על הליקוי בפוליסות, הונפקו פוליסות העומדות בהתחייבות. התובע לא נותר אדיש שכן התברר גם כי הדבר גרם לו להחליף סוכן ביטוח (עדותו בעמוד 30 לפרוטוקול). לכך מצטרפת העובדה כי התובע לא הפיק טובת הנאה מביטוח החסר והדבר ארע שלא בידיעתו. לא ניתנה לו גם זכות טיעון. מנגד, שלילת ההטבות על פי ההסכם כמוה כשלילת תחליף הרגליים שמבקש ההסכם להעמיד למוגבלים בניידות. בענייננו יש לזכור כי מדובר במוגבל בניידות בשיעור 100%. שלילת ההטבות במקרה דנן - בשים לב לנסיבות שפורטו לעיל - נראית בעיננו בלתי מידתית. בשוקלנו את כל אלה הגענו למסקנה כי שלילת ההטבות מביאה לתוצאה קשה מנשוא שאינה עומדת בקנה אחד עם התכלית הסוציאלית של ההסכם בשים לב לנסיבותיו של מקרה זה - ומשכך יש להורות על ביטול ההחלטה (ב"ל (אזורי חי') 4300/06 רסקין - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 10.9.07)). סוף דבר התביעה מתקבלת באופן שדרישת הנתבע מהתובע להשיב לנתבע כספים כמפורט בהחלטות הנתבע מהימים 2.3.07 ו- 21.2.07 - מבוטלת. כן מבוטלת קביעת הנתבע בדבר היעדר זכאות התובע לקצבת ניידות בתקופה 9/04 ועד 2/07. לאור אלה, נדחית התביעה שכנגד. בנסיבות העניין, על אף שהתביעה התקבלה והתביעה שכנגד נדחתה, אך בשים לב לכך שהתחייבות התובע לבטח את מלוא שווי האביזרים לא קוימה כלשונה, באנו לכדי מסקנה כי מן הראוי שכל צד ישא בהוצאותיו בגין הליך זה. לצדדים מוקנית זכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. ניתן היום, ט"ז בכסלו תשע"ב, 12 בדצמבר 2011, בהעדר הצדדים. אסף הראל, שופט נציג עובדיםשלמה גולדמן נציגת מעבידיםאביבה שור חוזהניידות