חיפוש באתר א סבן, עו"ד

א סבן, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן






בפני ערר על החלטת בית משפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 24.11.11, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

רקע

1. ביום 6.10.11 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בפומבי; חטיפה; וחבלה חמורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 9.6.11 הגיע העורר עם רכבו לשטח אולפנה בכפר הסמוך לעיר חדרה והציע לקטינות שסיימו לימודיהן להסיען למקום מגוריהן. בכתב האישום נטען, כי בשני מקרים שונים באותו יום הציע העורר לקבוצות של קטינות לעלות לרכבו על מנת להסיען למחוז חפצן כאשר הוא יושב ברכבו עם מכנסיים מופשלים ותוך שהוא נוגע באיבר מינו החשוף לעיני הקטינות. נטען כי כאשר הבחינו הקטינות במעשיו של העורר, לא הסכימו לעלות לרכבו. לאחר זמן מה, על פי הנטען, הגיע העורר שוב לאזור האולפנה והציע למתלוננת ולחברותיה להסיען לצומת כרכור, בידיעה שמרבית התלמידות באולפנה מבקשות להגיע למקום, כפי שהסתבר לעורר משני האירועים הקודמים. המתלוננת הסכימה לעלות לרכבו של העורר, שהפעם לא ישב ברכב עם מכנסיים מופשלים, והתיישבה במושב האחורי. חברותיה לעומת זאת בחרו שלא לנסוע עמו. כאשר הבחינה המתלוננת כי העורר מסיע אותה בכיוון ההפוך לזה שביקשה להגיע אליו, החליטה לקפוץ מן הרכב הנוסע בניסיון להימלט מן העורר. כתוצאה מכך נחבלה המתלוננת ונותרה שרועה על הכביש כשהיא מחוסרת הכרה, אולם העורר נמלט מהמקום בנסיעה והפקיר אותה מבלי להגיש לה עזרה.

2. בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 24.11.11, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי טענות העורר לפיהן לא ניתן לסמוך על יכולת הזיהוי של הקטינות שהיו קורבנות העבירות אותן ביצע העורר, שכן קיימות סתירות בתיאוריהן את המעשים המיוחסים לעורר, דינן להידחות שכן מקומן של טענות אלה בערכאה הדיונית במהלך שמיעת הראיות, בשלב חקירת העדים. כן נקבע כי בשלב זה של ההליך הפלילי, אין בטענות אלה של העורר כדי לבטל את אמינות הזיהוי של הקטינות. בית המשפט דחה גם את טענת העורר לפיה לא ניתן לסמוך על זיהויו של המשיב על ידי הקטינות במסדר הזיהוי מאחר שדוחות המשטרה בדבר הזיהוי אינם תואמים לתיעוד החזותי של המסדר, שכן סבר כי הפגם נתרפא על דרך הצפייה בתיעוד החזותי. כן נקבע כי זיהויו של העורר אינו חייב להיות וודאי בצורה מוחלטת. בית המשפט עמד על כך שבשלב זה של ההליך הפלילי, עליו לבחון את כוחן הפוטנציאלי של כלל הראיות, תוך מתן הדעת לסבירותן. כך נקבע כי אף אם יש בעיות כאלה או אחרות, כלשון השופט, בכלל ראיות התביעה, הרי שניתן לומר כי יכולתן של הקטינות בזיהוי העורר מבססות סיכוי סביר להרשעתו.

בית המשפט נתן דעתו לעובדה שהקטינות זיהו את הרכב שעצר להן כ"רנו קנגו" ואילו רכבו של העורר הינו "סיטרואן ברלינגו" וקבע כי מאחר שמדובר בשני כלי רכב דומים מאוד, ומכיוון שחלק מהקטינות חיפשו רכבים דומים באינטרנט לאחר האירוע ושוחחו ביניהן על העניין, יש בכך כדי להסביר את הבלבול בהודעותיהן לגבי סוג הרכב ופרטי זיהויו.

בית המשפט קבע כי עובדת הימצאותו של העורר בזירת האירוע הוכחה באמצעות איכון הטלפון הסלולארי שלו, ברכב טנדר לבן, עת שזוהה ברמה גבוהה על ידי הקטינות שהיו מעורבות באירוע הראשון והשני לכתב האישום, מצטרפת לכלל הראיות לכאורה ומקימה תשתית ראייתית נסיבתית אף לגבי האירוע השלישי. עוד נקבע כי מאחר שמדובר בריבוי מקרים דומים, זיהויו של העורר ברמת וודאות גבוהה באירועים הראשונים יכולה לחזק את זיהויו החלש יחסית באירוע השלישי.

לאחר שקבע כי מתקיימות במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, בחן בית המשפט את עילת המעצר וחלופת המעצר והגיע למסקנה כי האיזון הראוי במקרה דנן הוא במעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. זאת נוכח הישנות המעשים המיוחסים לעורר המקימים חזקת מסוכנות, וכן בשל העובדה כי באותו יום שבו ביצע לכאורה העורר את המעשים נשוא כתב האישום, הוא הורשע על ידי בית משפט השלום בחדרה בתיק אחר (ת"פ 33817-12-10) בשתי עבירות של מעשה מגונה בפומבי ובשתי עבירות של הטרדה מינית, באמצעות שיחת וידאו שביצע דרך הטלפון הסלולארי שלו. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי פוטנציאל הישנות המעשים מצד העורר הינו גבוה. בהתייחסו לחלופת המעצר, קבע בית המשפט כי אין במעצר בית כדי לאיין את מסוכנותו של העורר מכיוון שהוא הורשע בעבירות מין שביצע דרך הטלפון הסלולארי שלו.

מכאן הערר שבפניי.

טענות הצדדים

3. העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת מצא כי קיימות ראיות לכאורה חרף העובדה שלא כל הקטינות הצליחו לזהותו באופן חד משמעי וחרף העובדה שכל הקטינות אמרו במפורש כי הנהג שביצע את העבירות השתמש ברכב מסוג "רנו קנגו", ומסרו פרטים המייחדים את סוג הרכב הזה על פני רכבו של העורר. כן מלין העורר על כי בית המשפט המחוזי קבע את זיהויו על ידי הקטינות על אף תיאום הגרסאות הברור, לשיטתו, ביניהן, ועל אף הקשיים שנפלו לדעתו בזיהוי. לסיכום, טוען העורר כי אין בכוחן של הראיות הגולמיות המצויות בתיק החקירה כדי להפוך בסופו של ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר יהא בכוחן לבסס את הרשעתו של העורר.

4. המשיבה סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות נגד העורר די ראיות לכאורה לשם מעצרו עד תום ההליכים, ומוסיפה שהיא מבוססת על שלושה אדנים. ראשית, העורר והרכב ששימש אותו לביצוע העבירות המיוחסות לו זוהו על ידי חלק מקורבנות העבירות. האדן השני הוא הימצאותו של העורר בזירת האירוע בזמנים הרלוונטיים, שהוכחה על ידי איכון הטלפון הסלולארי שלו. האדן השלישי, עניינו בניסיונות שיבוש החקירה של העורר, והשקרים שסיפר בחקירתו במשטרה, לטענת המשיבה. לבסוף מוסיפה המשיבה כי מסוכנותו של העורר נובעת הן מחומרת העבירות שמיוחסות לו והישנותן, והן לאור עברו הפלילי של העורר. לביסוס טענתה מדגישה המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר נעשו באותו יום שבו הורשע בעבירות דומות בבית משפט השלום בחדרה סמוך לאחר שעזב את בית המשפט.

דיון והכרעה

5. הכלל הוא כי בעת בחינת תשתית ראייתית לכאורית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). את מסכת האירועים נשוא דיונינו ניתן לחלק כאמור לשלושה אירועים. השניים הראשונים, בהם מיוחס לעורר כי ביצע מעשים מגונים בפומבי על ידי כך שעצר את רכבו ליד חבורות של קטינות כאשר הוא נוגע באיבר מינו החשוף לעיני כל ומציע להן הסעה; והאירוע השלישי, במסגרתו מיוחס לעורר כי חטף את הקטינה י' וגרם לה לחבלות חמורות. לאחר שבחנתי את הראיות הקיימות בתיק החקירה ביחס לשלושת האירועים, ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי במקרה דנן קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספיקה, המקימה סיכוי סביר להרשעת העורר במיוחס לו בכתב האישום. לפיכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

זיהוי העורר והרכב שבו נהג

6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בנוגע לזיהוי העורר והרכב שבו נסע בשלושת האירועים, ובחומר הראיות שבתיק החקירה, הגעתי למסקנה שזיהויו של העורר וזיהוי הרכב שבו נסע, על ידי הקטינות, הינו זיהוי מספיק בשלב זה של ההליך.

באירוע הראשון שתי קטינות מתוך השלוש שהיו עדות לאירוע, זיהו את העורר. הקטינה ש' הצביעה על תמונתו של העורר במסדר התמונות ואמרה שהיא מזהה אותו כמעט באופן ודאי; הקטינה א' זיהתה את העורר בוודאות של כמעט 90%; ואילו הקטינה ג' הצביעה על תמונתו של אדם אחר ואמרה שהוא מזכיר לה את הנהג שעצר להן "בצבע העיניים והמפרצים", אך לא הצביעה על תמונתו של העורר, על אף שתמונתו נכללה במסדר התמונות.

באירוע השני זיהתה את העורר קטינה אחת מתוך השתיים שהיו מעורבות באירוע. תחילה מסרה הקטינה י' כי רכב פרטי כסוף עצר לה ולחברתה, הקטינה ש'; אולם לאחר מכן סיפרה כי הרכב היה לבן ומסרה תיאור אודות צורתו החיצונית. בנוסף, זיהתה הקטינה י' את תמונתו של העורר ונערך בינה ובין העורר עימות במהלכו הטיחה בו שהוא זה שעצר לה ולחברתה, וכי יש לה סיוטים ממנו בלילות. עוד יצוין כי הקטינה ש' לא הצליחה לזהות את תמונתו של העורר במהלך מסדר התמונות.

באירוע השלישי היו מעורבות שלוש קטינות: י', היא המתלוננת, חברתה א', וחברתה ע'. הקטינה א' מסרה שהמתלוננת עלתה לרכב לבן והתיישבה מאחור. הקטינה לא זיהתה את העורר במסדר התמונות והתלבטה בינו לבין אדם אחר. הקטינה ע' מסרה פרטים דומים בנוגע לאירוע ואמרה שהמתלוננת התיישבה במושב האחורי אך לא מאחורי הנהג. הקטינה ע' לא זיהתה את העורר בתמונות שהוצגו לה, וזאת מכיוון שלטענתה לא ראתה את הנהג היטב. המתלוננת, כזכור, נחבלה בראשה במהלך האירוע, ולפי חוות דעתו של ד"ר ברזנר "אין למתלוננת יכולת לזכור במדויק את אשר קרה לה בסמוך לזמן האירוע ולא ניתן לפיכך לשחזר את הדברים שקרו מזיכרונה. הפרטים שהיא הולכת ומוסרת לגבי האירוע הם למעשה הבנייה שהיא יוצרת ממה שמספרים לה ומחומרים שהיא מחפשת ושומעת על הקורות אותה". בהמשך לכך יצוין כי המתלוננת מסרה שהיא עלתה על רכב פרטי בצבע זהוב, התיישבה ליד הנהג מקדימה, וכי הנהג ברכב היה כבן 18.

7. זיהויו של אדם כמבצע עבירה לא חייב להיות מוחלט, וניתן להסתפק ברמת זיהוי פחותה מכך, במיוחד אם ישנן ראיות חיצוניות לחיזוק הזיהוי (ראו והשוו: ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 849, 857-856 (1999)). נכון הדבר בבחינת קל וחומר כאשר מדובר על ראיות לכאורה שטרם עברו את "כור ההיתוך של ההליך הפלילי" (פרשת זאדה, בעמ' 143). בענייננו, קיימות מספר ראיות זיהוי משמעותיות וחזקות לכאורה בהן זיהו מספר קטינות את העורר במסדר תמונות. אכן, ראיית הזיהוי הנוגעת לאירוע השלישי חלשה יותר, אך בשלב זה ובבחינת המכלול כולו עוצמת הראיות מספיקה לצרכי המעצר.

נוסף על זיהוי העורר קיימות ראיות זיהוי הנוגעות לרכבו של העורר. לא מצאתי לנכון לקבל את טענותיו של העורר בעניין זה. הרכב שבו הודה העורר שנהג ביום האירוע הינו רכב מסוג "סיטרואן ברלינגו" ואילו הרכב שזיהו הקטינות, בשלושת האירועים לעיל, הוא "רנו קנגו". לאחר שעיינתי במזכרו של רס"ר יוסף זמואלסון מיום 26.9.11, שבו מצויות תמונות שני כלי הרכב, הגעתי למסקנה כי השוני הנטען בין הרכב שבו טענו הקטינות כי עצר להן ובין רכבו של העורר אינו משמעותי, במיוחד בעיניו של מי שאינו בקיא בתחום הרכב. אמנם, פרטים רבים שמסרו הקטינות ביחס לרכב שעצר להן, וביניהן תיאור דלתות הרכב, סמל הרכב וכיוצא באלה, אינם תואמים לחלוטין לרכבו של העורר, ואכן הדבר מעורר תהיות, שאף בית המשפט המחוזי היה ער להן. עם זאת, ניראה שהמסגרת הנכונה לדון בטענות אלו הינה הערכאה הדיונית ולא במסגרת הערר. לפיכך, גם בטענה זו של העורר אין כדי לשנות ממסקנתי.

לצד ראיות הזיהוי האמורות קיימות ראיות נוספות המחזקות אותן ומוסיפות נדבך משמעותי לתשתית הלכאורית הקיימת נגד העורר, שעניינן באיכון הטלפון הסלולארי של העורר ובמסכת שקריו במהלך חקירתו במשטרה.

איכון הטלפון הסלולארי של העורר ושקריו במהלך חקירתו במשטרה

8. בנוסף לראיות הזיהוי של העורר והרכב שבו נהג על ידי הקטינות, כפי שפורטו לעיל, התבססה התשתית הראייתית הלכאורית נגד העורר על שני אדנים נוספים. הראשון עניינו באיכון שבוצע לטלפון הסלולארי של העורר, באופן שמיקם אותו באזור זירת האירועים; והשני עניינו בשקרים שמסר במהלך חקירותיו במשטרה. יצוין, כי על אף האיכון שבוצע לטלפון הסלולארי של העורר, הממקם אותו בקרבת זירת האירוע, הוא הכחיש תחילה שהיה באזור וכן מסר גרסאות שונות ביחס למקום הימצאותו ולמעשיו במועדים הרלוונטיים לאירועים נשוא כתב האישום. כך למשל, טען העורר תחילה כי ביום האירוע נהג במשאית, אולם בהמשך הודה שנהג ברכב לבן מסוג "סיטרואן ברלינגו", וזאת כדי לאסוף את אחיו אשרף (להלן: אשרף) מפתח תקווה. עוד הוסיף כי נסע לשם ישירות מהדיון שנערך בעניינו בתיק אחר בבית משפט השלום בחדרה. לאחר מכן שינה העורר גרסתו וטען שאחיו מוחמד (להלן: מוחמד) הוא זה שנסע לפתח תקווה לאסוף את אחיו אשרף, וכי הטלפון הסלולארי של העורר נשאר ברכב. בהמשך, נמסר למשטרה על ידי מוחמד כי העורר הורה לו לשקר לשוטרים ולמסור להם שהעורר היה באותו יום בבית במשך כל היום, וכי מוחמד הוא שנסע ברכב כדי להביא את אחיהם אשרף מפתח תקווה.

שני אדנים אלו מחזקים את ראיות הזיהוי האמורות, שכאמור התאפיינו בחולשה מסוימת ביחס לאירוע השלישי. סנגורו של העורר טען כי חיזוקים אלה אינם יכולים לקשור אותו לאירועים עצמם, בהיותם ראיות נסיבתיות באשר להימצאותו של העורר בקרבת מקום. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, עדיין ראיות אלה בהצטרפותן לראיות הזיהוי שפורטו לעיל מקימות תשתית ראייתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של העורר במיוחס לו בכתב האישום.

סיכום ראיות לכאורה

9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי זיהויו של העורר כמו גם זיהוי רכבו על ידי קורבנות העבירות, על אף שכאמור אין מדובר בזיהוי מוחלט, איכון הטלפון הסלולארי שלו הממקם אותו בזירת האירועים, ושקריו הרבים במהלך חקירתו במשטרה מובילים כולם למסקנה כי מתקיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה לשם הוכחת אשמתו, וכי קיים סיכוי סביר לכך שיורשע במיוחס לו. כמו כן, לא מצאתי שיש להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה זיהויו של העורר בשני האירועים הראשונים וזיהוי רכבו באירוע השלישי מחזקים את זיהויו החלש של העורר באירוע השלישי, כפי שנטען על ידו, ומקימים תשתית ראייתית לכאורית גם לגבי האירוע השלישי. זאת ועוד, סמיכות הזמנים בין האירועים, הזיהוי של העורר בשני האירועים הראשונים, בצירוף זיהוי רכבו במסגרת האירוע השלישי מאפשרים, למצער בשלב זה, להסתכל על מסכת האירועים כמכלול אחד. עובדה זו מצטרפת כאמור לראיות הנסיבתיות המסבכות את העורר. ככל שיש לעורר טענות בדבר מהימנות ומשקל ההודעות שמסרו הקטינות במשטרה, עוצמת זיהויו וזיהוי רכבו על ידן, הרי שמקומן להתברר במסגרת הערכאה הדיונית.

עילת מעצר וחלופת מעצר

10. בעניינינו מתקיימות שתי עילות למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ראשית, מן העורר נשקפת מסוכנות רבה. כך, מיוחס לעורר כי בתוך כחצי שעה הצליח לבצע שתי עבירות של מעשה מגונה בפומבי ועבירה של חטיפה וחבלה חמורה. עובדה זו מצטרפת לכך שהמעשים המיוחסים לעורר בוצעו לכאורה באותו יום בו הורשע, במסגרת תיק אחר שהתנהל נגדו, בעבירות של מעשה מגונה בפומבי ובעבירות של הטרדה מינית. עוד לא יבשה הדיו על ההחלטה להרשיע את העורר בעבירות מין, והוא יוצא מאולם בית המשפט ומבצע, על פי הנטען, עבירות מין רבות נוספות בקטינות שסיימו את יום הלימודים שלהן וביקשו להגיע בשלום לביתן. תדירותם הגבוהה של המעשים המיוחסים לעורר וכן עברו הפלילי מבססים את מסוכנותו באופן המקים לגביו עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק). שנית, שקריו הרבים של העורר במהלך חקירתו במשטרה וניסיונותיו לגרום לאחיו מוחמד לשקר לשוטרים, מקימים חשד סביר לשיבוש מהלכי משפט, ואינם מאפשרים קשר של אמון שהינו חיוני לצורך חלופת מעצר. משכך מתקיימת גם עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק.

בא כוח העורר לא טען טיעונים לעניין חלופת מעצר. עם זאת, לאור העובדה שהעורר הורשע זה מכבר בעבירות מין שביצע באמצעות הטלפון הסלולארי שלו, ניראה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. לכן, גם לעניין זה לא מצאתי לנכון לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הערר להידחות. העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים.






ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד