זוהי בקשה להארכת מעצרו של המשיב על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. 1.    נגד המשיב ושני אחיו (להלן: הנאשמים 1 ו-2, וביחד עם המשיב: הנאשמים) הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לנאשמים 1 ו-2 עבירה של רצח ולמשיב עבירה של סיוע לאחר מעשה פשע. כן מייחס כתב האישום לשלושה עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה שגרמה חבלה בנסיבות מחמירות, החזקה ונשיאה של נשק ללא רשות כדין, חבלה במזיד לרכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושיבוש מהלכי משפט. על פי המתואר בכתב האישום התגלע סכסוך דמים בין משפחת המשיב (משפחת חמודה) למשפחה אחרת (משפחת שתיווי) המתגוררות שתיהן בעיר נצרת. ביום 18.8.2010 חלפו שניים מבני משפחת שתיווי, עבדאללה ועלי, על פני איטליז שבבעלות משפחת הנאשמים וכשמבטיהם של עלי ושל המשיב נפגשו הם ביצעו זה כלפי זה תנועות מגונות. בעקבות כך התקשר המשיב לעלי והשניים החליפו ביניהם קללות ועלבונות. הנאשם 2 נטל אף הוא את הטלפון לידיו, קילל את עלי ואיים עליו ושב ועשה כן בשיחה נוספת שהתקיימה ביניהם באותו היום. על רקע זה גמלה בליבם של הנאשמים החלטה לפגוע בבני משפחת שתיווי ובאותו היום בסביבות השעה 12:47 נסעו השלושה ברכבו של הנאשם 1 אל בית עסק לבלוני חמצן השייך לעימאד שתיווי (אחיו של עבדאללה ודודו של עלי), במטרה לפגוע בו ולשלוח מסר מאיים לבני משפחתו. הנאשמים נכנסו לבית העסק בו שהה עימאד, סגרו את דלת הכניסה ותקפו אותו בכל חלקי גופו. הנאשם 1 אף היכה בו באמצעות מפתח שוודי שהיה במקום. כתוצאה מן המכות נגרמו לעימאד חבלות בגבו ובפניו ומשקפי הראיה שהרכיב נשברו. הנאשמים ביקשו מעימאד למסור לאביו, שהינו מראשי משפחת שתיווי, מסר מאיים ובנוסף איימו על בן משפחה נוסף (מחמוד שתיווי) שנקלע למקום. הנאשמים שבו לאיטליז ונערכו לקראת הגעתם של בני משפחת שתיווי לאזור  והנאשם 1 נשא על גופו שלא כדין אקדח טעון. סמוך לשעה 13:28 עבר סמוך לאיטליז רכב נהוג על ידי מוסטפא אסעיפאן מבני משפחת שתיווי (להלן: המנוח) ולצידו ישב בנו נידאל. הנאשם 2 ניגש אל הרכב, שאל את נידאל מדוע הוא עובר ליד האיטליז, פתח את דלת המושב ליד הנהג והחל לתקוף אותו ואף ניסה לחנוק אותו. במקביל יצא הנאשם 1 מעסק סמוך שלף את האקדח אותו נשא וניגש אל הרכב. כאשר המנוח יצא מן הרכב ירה לעברו הנאשם 1 יריה אחת ואז הקיף את הרכב וירה לעברו פעמיים נוספות מטווח של מטרים ספורים במטרה להמיתו. אחת היריות פגעה בירכו הימנית של המנוח והוא נפל על הכביש. כל אותה עת המשיך הנאשם 2, שהיה מודע לירי, לתקוף את נידאל תוך שהוא מונע ממנו לבוא לעזרת המנוח. המשיב צפה אף הוא במתרחש ממרחק של מטרים ספורים ולאחר נפילת המנוח ארצה תקפו הנאשמים בצוותא את נידאל. אז ירה הנאשם 1 לעבר הרכב יריה אשר פגעה בפח, הנאשם 2 והמשיב היכו בנידאל מבעד לדלת ולאחר שעלה בידו לסגור את הדלת הוסיף המשיב והיכה בפניו מבעד לחלון. לבסוף הצליח נידאל לעבור למושב הנהג ונמלט מן המקום. כל אותה עת היה המנוח שרוע על הכביש, סבל מאיבוד דם והכרתו היתה מעורפלת. בעזרת אדם נוסף ולעיניהם של הנאשם 1 והמשיב גרר הנאשם 2 את המנוח על בטנו בגסות והטיל אותו בצד הכביש וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות ושפשופים. לאחר מכן הרימו הנאשם 2 והמשיב את המנוח ונשאו אותו תוך כדי טלטולו עד אשר הכניסו אותו לכלי רכב פנוי. בעליו של כלי הרכב הסיע את המנוח לבית החולים אך במהלך הנסיעה נפח המנוח את נשמתו. בכתב האישום צויין עוד כי לאחר האירוע החליפו הנאשמים 1 ו-2 את החולצות שלבשו במטרה להעלים ראיות ואילו המשיב עזב את המקום והסתתר מפני המשטרה. כאשר הגיעו כוחות משטרה לזירת האירוע נמלט הנאשם 2 מן הזירה כשהוא נושא אקדח וסכין ובמהלך בריחתו השליך את הסכין והעלים את האקדח. 2. עם הגשת כתב האישום, ביום 7.9.2010, עתרה המבקשת למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. תחילה הורה בית המשפט (הנשיא ד' חשין) ביום 3.10.2011, בהסכמה, על מעצרו של הנאשם 1, וביום 12.10.2011 הורה על מעצרו של הנאשם 2. בהחלטה מאותו היום הוסיף בית המשפט וקבע כי קיימות נגד המשיב ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו וכי אלו מלמדים על מסוכנותו. בית המשפט ציין כי חלקו של המשיב בפרשה היה אמנם קטן מזה של הנאשם 2 אך הדגיש כי בעצם נוכחותו הוא סייע לנאשמים 1 ו-2 וכן השמיע איומים, לא הושיט עזרה למנוח ואף היכה את נידאל. עוד ציין בית המשפט כי המשיב הוא זה שהצית את ארועי אותו היום וכי נמלט מביתו לאחר האירוע והסגיר עצמו רק כעבור שבוע. עם זאת ציין בית המשפט כי למשיב אין עבר פלילי ובנסיבות העניין סבר כי יש לשקול אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. על כן הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו אולם שירות המבחן לא המליץ על שחרורו נוכח העובדה שהמשיב מיעט למסור אינפורמציה ממנה ניתן ללמוד על רמת הסיכון שלו וכן נוכח החשש ששחרורו יגביר את רמת האלימות בין המשפחות הניצות. ביום 7.11.2010, לאחר קבלת התסקיר, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בציינו כי נסיבותיו האישיות של המשיב כפי שהן מתוארות בתסקיר הן אכן חיוביות, אך בכך לא די וכי המשיב "שואב כוחו מעצם היותו חלק מקבוצה איתה הוא מזדהה, ומכאן מסוכנותו". כן עמד בית המשפט על הערכת שירות המבחן לפיה שחרורו של המשיב עלול להצית מחדש ואף להגביר את האלימות בין המשפחות. בית המשפט הוסיף כי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב משום שהיא אינה מרוחקת דיה ממוקד הסכסוך. לבסוף קבע בית המשפט כי "ככל שתחול רגיעה בשטח, ועם חלוף הזמן, תהא פתוחה הדרך בפני המשיב לפנות בבקשה לעיון חוזר ולהציע בגדרה חלופה ראויה שתהא מרוחקת מרחק רב מהעיר נצרת". ערר על אותה החלטה שהגיש המשיב לבית משפט זה (בש"פ 8237/10), נמחק בהמלצת בית המשפט (השופטת מ' נאור) ביום 17.11.2010.  3. סמוך לאחר מכן, ביום 5.12.2010, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, ולאחר שהוגש בעניינו תסקיר מעצר משלים הורה בית המשפט (הנשיא ד' חשין) ביום 29.12.2010 על שחרורו לחלופת מעצר ביישוב ח'ורה שבנגב. הן המבקשת והן המשיב הגישו בקשות לעיון חוזר בהחלטה זו, אך ההחלטה נשארה בעינה בכפוף להכשרת תשתית לאיזוק אלקטרוני במקום שבו שהה המשיב (ראו החלטות מיום 5.1.2011, מיום 13.3.2011 ומיום 15.4.2011). לאחר שהמשיב הגיש בקשה נוספת לשינוי חלופת המעצר והעתקתה לכפר טייבה זועביה הורה בית המשפט ביום 15.5.2011 על הגשת תסקיר מעצר משלים, וביום 26.5.2011 הוסיף והורה, לבקשת המשיב עצמו, על מעצרו עד להכרעה בבקשתו לשינוי החלופה. במסגרת הדיון בבקשת המשיב הצביעה המבקשת על עשרים ושמונה הפרות של תנאי שחרורו בתקופה בה שהה בחלופת מעצר ועל כך שבשישה מן המקרים מדובר היה בהפרות מהותיות שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת. בהינתן ההפרות האמורות ומשקבע בית המשפט המחוזי כי החלופה שהוצעה בכפר טייבה אינה ראויה, דחה בית המשפט ביום 23.6.2011 את בקשת המשיב לשחררו לחלופה זו. כשבוע לאחר מכן שב המשיב ועתר לשחררו לחלופת מעצר בכפר שיח' דנון. לאחר תסקיר מעצר נוסף שהוגש בעניינו הורה בית המשפט ביום 17.7.2011 על שחרורו לחלופה המבוקשת, אולם ביום 14.11.2011 נעצר המשיב בגין הפרת התנאים עליהם הורה בית המשפט. נוכח הפרת תנאי החלופה הן בתקופת שהותו בכפר ח'ורה והן בתקופת שהותו בשיח' דנון הגישה המבקשת ביום 17.11.2011 בקשה למעצרו של המשיב ולחילוט ערובות שהפקיד. הבקשה התקבלה ביום 24.11.2011 ובית המשפט הורה על מעצרו של המשיב ועל חילוט סך של 20,000 ש"ח מתוך הערבויות שהופקדו על ידו. ערר שהגיש המשיב על ההחלטה לבית משפט זה (בש"פ 8971/11) נדחה ביום 25.12.2011 (השופטת ע' ארבל). להשלמת התמונה יצויין כי הנאשם 1 עודו נתון במעצר לאחר שמעצרו הוארך על ידי בית משפט זה ארבע פעמים, ואילו מעצרו של הנאשם 2 הוארך פעמיים, אך בפעם השניה הוארך מעצרו בכפוף לבחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר מתאימה (החלטת השופט א' רובינשטיין בבש"פ 1493/12 מיום 15.9.2011), ומשנמצאה חלופה מתאימה שוחרר הנאשם 2 למעצר בית בתנאים מגבילים. 4. הבקשה שבפניי עניינה הארכת מעצרו של המשיב משחלפו תשעה חודשים בהם היה נתון במעצר, במצטבר (המבקשת מציינת כי כיוון שהמשיב נעצר ושוחרר פעמיים אופן חישוב תקופת המעצר אינו חד משמעי, אך על פי שיטת החישוב המקלה עם המשיב הסתיימו תשעת החודשים ביום 28.2.2012). הבקשה סוקרת את מהלך הדיונים עד כה וממנה עולה כי ביום 3.10.2010 התקיימה הקראה של כתב האישום והנאשמים, ובהם המשיב, כפרו במיוחס להם. שמיעת ההוכחות החלה ביום 6.2.2011 ולאחר שלוש-עשרה ישיבות הסתיימה ביום 25.1.2012 פרשת התביעה. שמיעת עדי ההגנה צפויה להתחיל ביום 15.3.2012, ובשלב זה נקבעו שני מועדי הוכחות נוספים. במקביל מתנהל בין הצדדים הליך גישור, אשר טרם מוצה. המבקשת טוענת כי יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב נוכח מסוכנותו הרבה הנלמדת מן המעשים המיוחסים לו ומנסיבות ביצוען. מסוכנות זו, כך נטען, לא קהתה עם חלוף הזמן והמבקשת מדגישה בהקשר זה כי המשיב הוא שיזם את האירועים אשר התדרדרו לבסוף לכדי רצח של המנוח. עוד טוענת המבקשת כי המשיב לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והוא הפר ושב והפר את תנאי חלופות המעצר שנקבעו בעניינו, בין היתר, תוך שהות בעיר נצרת אשר בה מתגוררת משפחת המנוח ובה מצוי מוקד הסכסוך. המבקשת מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי סכסוך הדמים בין משפחת חמודה למשפחת שתיווי לא נרגע ואף הסלים. 5. המשיב מצידו מתנגד להארכת המעצר המבוקשת ומציין כי אמנם הפר תנאים שהוטלו עליו אך לטענתו החלופה הראשונה שהוטלה עליו ביישוב ח'ורה, היתה קשה מנשוא ולא ראויה למגורי אדם ולכן הוא עצמו ביקש לשוב לבית הסוהר עד אשר תבחן חלופה אחרת. עוד מדגיש המשיב כי הוא לא הפר תנאים על מנת לבצע עבירות או לסכן מאן דהוא, וכי שהה בבית הוריו בנצרת זמן מה לאחר הדיונים המשפטיים שהתקיימו בעיר, כיוון שהתגעגע לאמו. המשיב מוסיף וטוען כי יש ליתן משקל לכך שהנאשם 2, המואשם בעבירת רצח ואין חולק כי היה דומיננטי ממנו באירוע הנטען, שוחרר לחלופת מעצר בפקיעין והמשיב מציע כי יתאפשר גם לו לשהות בפקיעין במקום שנמצא כחלופה ראויה עם מפקחים אחראיים, בעניינו של נאשם 2. לבסוף טוען המשיב כי התקופה המצטברת בה שהה במאסר, כתשעה חודשים, שקולה להערכתו לעונש שייגזר עליו בסופו של יום, אם יורשע וגם מטעם זה הוא סבור כי אין להאריך את מעצרו עוד. 6. דין הבקשה להתקבל. לא ניתן להגזים בחומרת המעשים המיוחסים למשיב, כמי שהיה מעורב לכאורה בשני אירועים אלימים שהתרחשו באותו היום והסתיימו במותו של המנוח. החלק המיוחס למשיב באירוע השני - הקשה מבין השניים - אמנם קטן מזה המיוחס לאחיו-שותפיו אך גם חלקו כמי שצפה לכאורה במתרחש, לא הושיט יד לסייע למנוח ולמנוע את התוצאה הקטלנית ואף היכה לכאורה את בנו נידאל - מצביע על אכזריותו ועל מסוכנותו. חרף האמור התחשב בית המשפט המחוזי בנסיבותיו האישיות של המשיב והורה על שחרורו לחלופת מעצר בכפוף לתנאים שעליהם הורה. אך המשיב לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו והפר את התנאים שהוטלו עליו פעם אחר פעם. בעקבות התנהלותו זו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי ההפרות הרבות מלמדות על "דפוס התנהגות שיטתי" מצד המשיב (החלטה מיום 24.11.2011) וציין לחומרה את אותן ההפרות שבהן ניצל המשיב יציאתו לדיונים בבית המשפט לצורך שהייה בת מספר שעות בעיר נצרת, אף שהיא זירת הסכסוך בין המשפחות הניצות. לא אחת נפסק כי "השחרור מן המעצר מתבסס, בראש ובראשונה, על האמון שבית המשפט רוחש לנאשם, שלא ינצל את השחרור כדי לעבור עבירה ולא יפר את תנאי השחרור" (בש"פ 3962/00 ג'אנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2000)). בהתנהגותו הוכיח המשיב כי הוא אינו ראוי לאמון בית המשפט, ככל שהדבר נוגע לכיבוד תנאי השחרור שהוטלו עליו. אכן, משהתברר כי המשיב מפר באופן שיטתי את תנאי החלופות שנקבעו בעניינו אין מנוס מן המסקנה כי לא ניתן לבטוח בו שלא ישוב ויפר את התנאים שיוטלו עליו במסגרת חלופה נוספת. מסקנה זו מעצימה את מסוכנותו ומחייבת את המשך שהותו במעצר גם בשלב זה (ראו בש"פ 11697/04 מדינת ישראל נ' אחרינו, פסקה 7 (לא פורסם, 30.12.2004)). 7. המשיב טען בפניי כי אין מקום להורות על הארכת מעצרו לאחר שהנאשם 2, אשר לו מיוחס מעשה הרצח עצמו, שוחרר לחלופת מעצר. טענה זו דינה להידחות שכן המשיב שוחרר בעבר פעמיים לחלופת מעצר ומעצרו התחדש רק בעקבות הפרות של התנאים על ידו וכפי שצויין, הפרות אלה מצדיקות בשלב זה את הארכת מעצרו. שיקול נוסף התומך במסקנה זו נעוץ בעובדה שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יחסית - פרשת התביעה הסתיימה ובחודשים מרץ ואפריל 2012 קבועים שלושה מועדי הוכחות לשמיעת עדי ההגנה. אני נעתרת, אפוא, לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 28.2.2012 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 10942-09-10 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם. עם זאת אינני מוציאה מכלל אפשרות כי בחלוף זמן נוסף וככל שהמשפט יתארך, ניתן יהיה לשוב ולבחון מחדש את סוגיית שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. ניתנה היום, ‏י"א באדר התשע"ב (‏5.3.2012). משפט פליליסיוע לאחר מעשהפשע