מונחת לפני בקשה לעיון בתיק בית משפט (להלן: "הבקשה"). העובדות הנוגעות לעניין מבקש העיון בתיק בית המשפט, מר אהרן ברמן, הנו צד ג' אשר אינו בעל דין בתביעה נושא הבקשה (להלן: "המבקש"). המשיבים הינם הצדדים לתביעה בתיק נושא בקשת העיון. המשיבים 1 עד 5 הינם התובעים, ואילו המשיבים 6 עד 13 הינם הנתבעים (להלן: "הצדדים" או "התובעים" ו- "הנתבעים" בהתאמה). ביום 6.11.11 חתמו הצדדים על הסכם פשרה הכולל "תניית סודיות" המפורטת בסעיף 14 בהסכם זה (להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 7.11.11 הודיעו הצדדים לבית המשפט על חתימת הסכם הפשרה וביקשו מבית המשפט ליתן לו תוקף של פסק דין. העתקו של הסכם הפשרה צורף להודעתם של הצדדים לבית המשפט ולפיכך הוא מצוי בתיק בית המשפט. בבקשתם מבית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, ציינו הצדדים במפורש כי הם מבקשים שתוכנו של הסכם הפשרה יהיה חסוי. בפסק דין שניתן על ידי מותב זה ביום 8.11.11 נקבע כדלקמן: "הנני נותן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה המצורף לבקשה כנספח א', ובכלל זה גם לאמור בסעיף 14 של הסכם הפשרה". טענות הצדדים המבקש טוען כי יש לאפשר לו לעיין בתיק בית המשפט בכללותו, לרבות בהסכם הפשרה, בטענה כי מדובר בדיון פומבי שהיה פתוח לציבור. בבקשתו מציין המבקש כי הוא התקשר בעבר בעיסקה עם הנתבעים ואלה גרמו לו להפסדים בנסיבות דומות לאלו שבתביעה דנן. המבקש טוען כי יש לו אינטרס לעיין בתיק בית המשפט בכללותו ובהסכם הפשרה בפרט על מנת למנוע מהנתבעים (משיבים 6 עד 13) להפלות אותו לרעה אל מול התובעים (משיבים 1 עד 5). לטענת המבקש מצויים בידיו מסמכים המוכיחים את טענתו בדבר הדמיון בנסיבות בין המקרה שלו לבין המקרה של התביעה דנן, אך מסמכים אלה לא צורפו על ידו לבקשתו. נוכח תניית הסודיות הקבועה בהסכם הפשרה מתנגדים כל המשיבים לחשיפתו של הסכם זה לעיני המבקש. באשר ליתר המסמכים המצויים בתיק בית המשפט הביעו הצדדים עמדות שונות. בעוד שהתובעים הותירו את ההחלטה בענין זה לשיקול דעתו של בית המשפט התנגדו הנתבעים נחרצות לגילויים למבקש של מסמכים אלה. הנתבעים נימקו התנגדותם זו בטעמים הבאים: לטענת הנתבעים יש לפרש את תניית הסודיות הקבועה בהסכם הפשרה כמבטאת את כוונת הצדדים לשמור על סודיותו של תיק בית המשפט בכללותו ולהימנע מחשיפתו בפני צדדים שלישיים; לטענת הנתבעים מתן זכות עיון למבקש עלולה לגרום להפעלת לחץ על הנתבעים מצד צדדים שלישיים אחרים על מנת לגרום לנתבעים להיכנע לדרישותיהם ולכפות על הנתבעים לחתום עם צדדים שלישיים אלה על הסכמי פשרה דוגמת זה שנחתם בין הנתבעים לבין התובעים בתביעה הנוכחית; לטענת הנתבעים נסיבותיה של התביעה דנן הינן ייחודיות, ולפיכך אין להקיש מהן לאלה הנטענות על ידי המבקש, וממילא שאין במתן זכות עיון במסמכי התביעה דנן כדי לסייע למבקש בהוכחת טענותיו כנגד הנתבעים; לטענת הנתבעים המבקש לא ביסס כיאות את האינטרס שיש לו בתיק ואת זהות המקרה שלו עם המקרה נושא התביעה דנן. דיון והכרעה ככלל, יש לבחון בקשה של צד ג', שאינו נמנה על בעלי הדין בתובענה, לעיין בתיק בית משפט, בהתאם להוראת תקנה 4 בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקי בית משפט), התשס"ג - 2003 (להלן: "תקנות העיון"). בית המשפט העליון פירש את הוראת תקנה 4 בתקנות העיון והדגיש כי היא מתווה מסלול תלת שלבי לבחינתה של בקשת עיון. בבג"צ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים (פורסם במאגרים משפטיים ביום 8.10.2009), בפיסקה 24 של פסק הדין נקבע כדלקמן: "שאלת היקפה של חובת ההנמקה על-פי תקנה 4 ושאלת מידת הפירוט הנדרשת בה כבר הוכרעה בפסיקתנו. בהתאם להלכה בסוגיה זו, ברור היום לכל כי נקודת המוצא לבחינתן של בקשות עיון הינה כי יש לאפשר את העיון בתיקי בית המשפט. תפיסת יסוד זאת נובעת מההכרה במעמדו של עקרון פומביות הדיון, והיא מתחייבת ממנו (ראו עניין מרום, בעמ' 341; בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 663 (2004))... בהתאם לנקודת מוצא זו וכעניין פרשני לצורך יישום התקנה הנדונה, נקבעו שלושה שלבי בחינה לתקנות העיון - ראשית, נבחנת השאלה האם קיים איסור בדין לעיון בחומר המבוקש. ככל שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה, נבחנת בשלב השני השאלה האם העיון הוא מוצדק. על רקע נקודת המוצא באשר למתן זכות העיון, כבר נפסק כי הנטל על בעל הדין המתנגד לעיון לשכנע כי אין להתירו: "הכלל הוא, אפוא, שיש לאפשר עיון במסמכים המצויים בתיקי בית-המשפט, ואף את פרסומם, אלא אם קיימת הוראה תחיקתית או טעם כבד-משקל הנגזר ממנה, המצדיקים, באיזון כולל, את מניעת העיון או הפרסום" (ראו עניין גהל, בעמ' 437). "עקרון פומביות הדיון וחופש המידע קובע שבהיעדר טעם מיוחד המונע זאת רשאי כל אדם לעיין בתיקי בית-המשפט" (בג"ץ 9474/00 גל נ' ראש עיריית חיפה, פ"ד נט (3) 714 (2004) (להלן: עניין גל)). אם תוצאת האיזון הינה שישנה הצדקה עקרונית לאפשר את העיון, יש לעבור לשלב השלישי. בשלב זה נבחנת השאלה כיצד ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות ובאינטרסים של בעלי הדין שהתנגדו לעיון. בגדר שאלה זו נבחנת האפשרות להגביל את היקף העיון או להתנותו בתנאים, תוך התחשבות בין היתר בסבירות הקצאת המשאבים של בית המשפט (ראו ע"א 3914/91 לחאם נ' פקיד השומה נצרת ( 1.5.2006))" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). משכך מן הראוי לבחון האם הבקשה דנן מקיימת את המבחנים שנקבעו במסלול התלת-שלבי הנובע מהוראות תקנות העיון. לצורך זה על בית המשפט להדרש ולדון בשאלות הבאות: האם הדין אוסר על מתן אפשרות למבקש לעיין בתיק בית המשפט בתביעה דנן? האם קיימת הצדקה לאפשר למבקש לעיין בתיק זה של בית המשפט? כיצד ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות בעלי הדין המתנגדים לעיון? המשיבים לא הצביעו על קיומו של איסור שבדין המונע מהמבקש מלממש את זכותו לעיין בתיק בית המשפט. משקוים המבחן הראשון נדרש עתה לבחון האם קיימת הצדקה לאפשר למבקש לעיין בתיק בית המשפט בו נדונה תביעתם של התובעים כנגד הנתבעים. כאמור, התובענה דנן הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. כידוע, "פסק דין שבהסכמה, שלא כפסק דין אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו" [כב' השופט זוסמן בע"א 597/69 רייכמן נ' פקיד השומה, פ"ד כד (2) 826, 830 (1970)]. בנסיבות אלה ראוי לבחון את תוכן ההסכם ואת משמעותו. כפי שכבר צוין לעיל, הסכם הפשרה כולל תניית חיסיון (בסעיף 14) שזו לשונה: "14. הצדדים מתחייבים לשמור על תוכנו של הסדר זה בסודיות מוחלטת והם יעשו בו שימוש לצורך עניינם בלבד. הסכם זה לא יועבר ולא ייעשה בו שימוש לצרכיהם של צדדים שלישיים אחרים ו/או לתובענות אחרות שהתובעים אינם צד לו והוא בשום מקרה לו יהווה ראיה כלשהי באיזה הליך משפטי כלשהו שלא בין הצדדים. התובעים לא יעבירו הסכם פשרה זה ולא יפרסמו אותו לידי צדדים שלישיים בכל אמצעי מדיה קיים (אינטרנט וכיו"ב). כל חומר ראייתי ו/או אחר, אשר הוכן ו/או מצוי בידי התובעים ואשר אמור היה לשמש לצרכי ניהולה של תובענה זו ייוותר בידיהם בלבד ולא יועבר לצד ג' אחר לצורך שימוש בהליכים משפטיים אחרים" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). סעיף 14 בהסכם הפשרה נותן ביטוי לרצונם של הצדדים לשמור בסודיות שני סוגים של מסמכים: האחד - הסכם הפשרה עצמו; השני - "כל חומר ראייתי ו/או אחר אשר הוכן ו/או מצוי בידי התובעים ואשר אמור היה לשמש לצרכי ניהולה של תובענה זו יוותר בידיהם בלבד ולא יועבר לצד ג' אחר לצורך שימוש בהליכים משפטיים אחרים" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). מנוסחו של סעיף זה שבהסכם הפשרה ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים היתה לשמור בסודיות הן את תוכנו של הסכם הפשרה והן כל חומר נוסף אשר היה אמור לשמש לצורך ניהול התובענה. יוצא אפוא כי מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו. מקריאתו של סעיף 14 בהסכם הפשרה אין להסיק כי הוא מטיל חובת סודיות על הצדדים בכל הנוגע לחשיפתם של כתבי בי-דין המצויים בתיק בית המשפט שכן אין מדובר בראיות להוכחת הנטען בכתבי הטענות כי אם בכתבי הטענות עצמם, ואף אין מדובר בחומר המצוי בידי התובעים אשר היה אמור לשמש לצרכי ניהולה של התובענה דנן. אציין כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם עמדתם של התובעים אשר התנגדו לחשיפת הסכם הפשרה בשל הוראת סעיף 14 בהסכם הפשרה, אך מאידך, בכל הנוגע ליתר המסמכים המצויים בתיק בית המשפט - הותירו את ההחלטה לגבי מתן רשות למבקש לעיין בתיק בית המשפט לשיקול דעתו של בית המשפט. נשאלת השאלה מהו מעמדה של תניית הסודיות המפורטת בסעיף 14 של הסכם הפשרה? בהקשר זה נפסק כי - "תניית הסודיות, על פי נוסחה, מופנית כלפי הצדדים הישירים להליך ובאופן עקרוני, אינה כובלת את שיקול דעת בית המשפט לגבי עיון צד ג' בתיק, אך עם זאת, כוונת הצדדים לשמור על סודיותו של הסכם הפשרה כלפי צדדי ג' בהחלט מהווה שיקול המצדיק הימנעות מחשיפתו" [כב' השופט א' זמיר בבש"א (ת"א) 2097/09 שלם נ' מדינה (פורסם במאגרים המשפטיים, 1.9.2009)]. עיקרון זה מקובל אף עלי. אני סבור כי יש להתחשב ברצונם של הצדדים להסכם הפשרה להימנע מחשיפתו של הסכם זה בפני צדדים שלישיים, וזאת - בנבדל מחשיפתם של יתר המסמכים המצויים בתיק אשר לגביהם לא כללו הצדדים בהסכם הפשרה תניית סודיות דומה. הנתבעים סבורים כי נסיבותיה של התביעה דנן הינן ייחודיות ולפיכך אין במתן זכות עיון למבקש כדי לסייע לו בתביעה אחרת אשר נסיבותיה ככל הנראה שונות. הנתבעים אף מבקשים שלא לאפשר למבקש להפעיל עליהם לחץ פסול ולאלצם להתפשר בהליכים אחרים. כנגד זה טוען המבקש כי נסיבות המקרה הנוכחי דומות לנסיבות המקרה שלו - אך מטעמים השמורים עמו המבקש לא פירט מהן בדיוק הנסיבות הדומות. יתרה מזו: המבקש אף לא טרח לצרף לבקשתו או לתשובתו לתגובת המשיבים מסמך כלשהו המעיד על הדמיון בנסיבות הנטען על ידו בין המקרה שלו לבין נסיבותיה של התביעה דנן. לפיכך אני קובע בזאת כי לא עלה בידי המבקש להראות כי יש לו אינטרס מיוחד לעיין בתיק בית המשפט. על אף קביעתי בדבר אי-הוכחתו של אינטרס מיוחד שיש למבקש לעיין בתיק בית המשפט, עדיין ראוי לזכור כי "נקודת המוצא היא שלכל אדם זכות עיון. זכות זו נגזרת מעיקרון פומביות הדיון... מאחר שנקודת המוצא היא לאפשר את העיון, על בעל הדין המתנגד לעיון הנטל לשכנע כי אין להתירו" [בג"ץ 2633/08 חדשות 10 בע"מ נ' דובר צה"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.7.2009)] (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). ישומה של הלכה זו מחייב לבדוק האם הצליחו המשיבים להוכיח כי נסיבות המקרה הנוכחי מצדיקות סטיה מהכלל הבסיסי המקנה לצד ג' זכות עיון מכח עקרון פומביות הדיון אף בהעדר אינטרס מיוחד של צד ג' לעיין בתיק בית המשפט? לאחר שבחנתי את נסיבותיו של המקרה הנוכחי ובמיוחד את נוסחו ופרשנותו התכליתית של סעיף 14 בהסכם הפשרה, אני סבור כי המשיבים הרימו את נטל השכנוע ביחס לטענתם שאין לאפשר למבקש לעיין בהסכם הפשרה עצמו, אך לא עלה בידם להרים נטל זה באשר לכתבי בי-דין על נספחיהם והפרוטוקולים המצויים בתיק בית המשפט אשר לגביהם אין בהסכם הפשרה תניית סודיות, ואשר לא ניתן ללמוד מקריאתם על תוכנו של הסכם הפשרה. משכך, אני קובע כי בנסיבות המקרה דנן תינתן למבקש האפשרות לעיין בכתבי בי-דין ובפרוטוקולים המצויים בתיק בית המשפט, אך הסכם הפשרה עצמו, אשר צורף לבקשת הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין, יוותר חסוי והמבקש, או כל צד אחר, לא יהיו רשאים לעיין בו. בנסיבות העניין, ומאחר שבקשת המבקש התקבלה באופן חלקי - אין אני מוצא לנכון לעשות צו להוצאות. המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו באמצעות הפקסימיליה. ניתן היום, יא' אדר תשע"ב, 05 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. חוזהחיסיוןהסכם פשרהפשרה