מונחת בפני בקשה לביטול שתי הענקות שביצע מר עמוס ק' (להלן: "החייב"), לטובת בנו, מר רועי ק'. החייב מתנגד לבקשה, הן בטענות סף והן מטעמים לגופו של עניין. בנו של החייב, אשר תחילה לא הגיש תגובה משל עצמו, אף כי נכח בדיון וישב לצד אביו, הגיש בדיעבד – לאחר הדיון ובעוד התיק מונח על שולחני להכרעה – בקשה "להארכת מועדים", שכל-כולה נ, כולל טיעונים עובדתיים הסותרים לגמרי את הטיעונים הקודמים. זאת, בטענה כי יפוי הכח הוצא ממנו בדרך הטעיה, וכי "כלל לא נתן הסכמה" לטיעוניו החייב או לייצוג על-ידי עורך דינו. עיניתי בטענות ובצרופותיהן, לרבות תמלילי חקירותיו השונות של החייב, ולאחר שעיינתי אף בבקשה להארכת מועדים, ניתנת החלטתי זו. זוהי בבקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, וזאת לעניין שתי העברות לבנו של החייב פושט הרגל, אשר אין ספק כי בוצעו: סכום כספי בסך 197,000 ₪, אשר הועבר בראשית יוני 2009 לחשבון בנו של החייב; ורכב מסוג מרצדס שהועבר לבן החייב בפברואר 2007. זאת ועוד; אין חולק, ואף המשיבים אינם טוענים כי בנו של החייב נתן לאביו (או לאי מי בכלל) תמורה כלשהי בגין אחת משתי ההעברות. תחת זאת, בחרו המשיבים לטעון שתי טענות הגנה מרכזיות. 1. האחת: כי במועד הדיון, טרם הוכרז החייב פושט רגל, אלא היה מצוי תחת צו כינוס בלבד. זאת, כאשר הוא כופר ברוב-רובם של חובותיו. לעניין זה, די אם אעיר כי ביני לביני הוכרז החייב כפושט רגל, ודי בכך בכדי ליטול את עוקצה של הטענה דנן. זאת ועוד; המועד הנכון לחייב לטעון כנגד היותו חדל פרעון, הינו מועד ההתנגדות לצו הכינוס (ולא אחת, אף קודם לכן, בעת הגשתה של התראת פשיטת רגל כנגדו). מקום בו טענות אלו לא התקבלו במועד צו הכינוס, וודאי שאין החייב רשאי "למחזר" את אותן טענות בשלב הכרזת פשיטת הרגל, שלב אשר הינו שלב דיוני-פנימי המסור לשיקול דעת הנושים, בעל התפקיד וכונס הנכסים הרשמי. אכן, לחייב שמורה זכות לטעון בפני אספת הנושים, כמו גם להתנגד לתביעות החוב או חלקן, אך אין בכך בכדי לעצור את הכרזתו כפושט רגל, מקום בו הנושים מעוניינים בכך. כך או אחרת, הרי שבעניננו הוכרז החייב פושט רגל, ודי בכך בכדי לדחות את טענת הסף שהעלה כנגד ביטול ההענקה. זאת ועוד; מקום בו החייב הוכרז פושט רגל, חלים המועדים הרלוונטיים להענקה, מניה וביה, בהתאם למרחק בינם לבין יום ראשית ההליכים. עסקינן במעשה פשיטת הרגל אשר הינו אי-הציות להתראת פשיטת רגל אשר הוגשה נגדו, ועל-בסיסה הוגשה בקשה לצו כינוס. זאת, כאשר הבקשה עצמה הוגשה שנתיים וחודש טרם הענקת הרכב, ואילו מעשה פשיטת הרגל – קרי, אי תשלום הסכום הנקוב בהתראה – ארע קודם לכן, קרי, נופל לטווח הזמנים של סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. בכל הנוגע להענקה הנטענת השניה, הרי שכאן השאלה פשוטה אף יותר, באשר ההעברה דנן ארעה מספר חודשים לאחר מתן צו הכינוס עצמו (!). די באמור לעיל, הן בכדי לדחות את טענת הסף של החייב, ולהבהיר כי שתי ההענקות הנטענות נופלות לתחום סעיף 96(א) לפקודה, אשר מחיל בטלות מוחלטת על מעשה שהוכח כהענקה. מעבר לדרוש אעיר, כי צודק הנאמן אף בטענתו כי אף לו היה מוכח כי ההענקה המוקדמת מבין השתיים נופלת לפתחו של סעיף 96(ב), לא היה בכך לכשעצמו בכדי להושיע את החייב, אשר הסתבכותו הכספית החל זמן ניכר קודם לכן. 2. טענת ההגנה השניה שמעלה החייב, מסתמכת על העובדה כי ההעברות לא באו לכאורה מכיסו, אלא מחברת ספינגר קומפני לימטד, הרשומה באיי הבתולה. אלא מאי? דומה כי טענה זו, אף יותר מקודמתה, לא רק שאינה מושיעה את החייב אלא מבהירה הבהר-היטב את שיטות הפעולה הפסולות שהפכו, למרבה הצער, לדרך שגרה עבורו. במה אמורים דברים? די לעיין בחקירותיו של החייב אצל המנהל המיוחד בכדי להבהיר, כי מדובר בחברה שהוא בעל מניותיה והוא הזכאי לפעול בשמה, זאת שלא לדבר על העובדה כי לא הוכחה ולא נטענה כל פעילות עסקית של החברה, החורגת מדלת אמותיה של פעולה בעבור ענייניו הכספיים של החייב, שלא לדבר על יוצקת תוכן כלשהו אל תוך "מסך ההתאגדות" שלה. כך למשל, כאשר נחקר החייב בדבר מקום מגוריו, טען תחילה כי הוא מתגורר בשכירות בבית השייך "לחברה"; אולם בדיעבד, התברר, והוא אף הודה בפה מלא כי הוא בעל הבית, תוך שהוא מבהיר הבהר-היטב את מהותה של "חברת" ספינגר, כדלקמן: "ש: ביום 1.8.10 נערכה לך חקירה, במסגרתה הוכח כי אתה למעשה בעל הבית בכפר שמריהו. אתה מסכים עימי? ת: אני מסכים שאני מחזיק בנכס, ובכן במניות חברת ספינגר שהיא רשומה פורמאלית כבעלת הנכס. ש: מי בעלת המניות בחברת ספינגר? ת. אני בעל המניות. ש: האם שילמת אי-פעם שכירות בנכס? ת: לא. " עיננו הרואות; זו החברה אשר "מכספיה" שילם החייב מקצת מחובותיו, בעודו מצוי על סף צו כינוס, ושמא אף אחריו. זאת החברה אשר "נטלה הלוואות" בכדי להעביר כספים למקורביו. לא בכדי, התייחס החייב בחקירתו להלוואה שנטל ביחד עם החברה כ"הלוואה שאני לקחתי". 3. דברים אלו, כמו גם תשתית נוספת שנפרשה במסגרת חקירות החייב, מלמדת באורח חד-משמעי, לא רק על ערבוב נכסים גרידא בין החייב לחברה, אשר אינה משמשת אלא "צינור" עבור החייב, ומשלמת את חובותיו האישיים; אלא, שהחייב מוסיף לנהלה בעצמו (או לכל היותר, בעזרת 'נאמן' עלום שאת שמו "לא זכר") אף לאחר שנקלע לצו כינוס. אין כל צורך להעמיק בדיון בדיני חברות, בכדי להבין הבן-היטב, כי עסקינן בדוגמא מובהקת לחברת קש, אשר נראה כל יעודה הינו לסייע לחייב לעקוף את הדין, ולבצע העדפות נושים והענקות אסורות; ושמא, אף לקבל כספים מעסקאות כאלו ואחרות שביצע באפריקה (כדבריו), שמא בנשק ושאר עניינים שהשתיקה יפה להם, ולשומרם הרחק מהישג ידם של נושיו. מעבר לדרוש אוסיף; מקום בו חייב פושט רגל מחזיק ב-100% ממניותיה של חברה ומפעיל את עסקיו הכספיים דרכה, הרי אף בלא להזקק במישרין לדוקטרינת הרמת המסך, הרי שהחברה הינה נכס מובהק של החייב, ושל החייב בלבד; ומקום בו החברה מעבירה כספים מקופתה שלא במהלך עסקים נורמאלי, אלא אך ורק בשם מטרות אישיות של החייב, הרי שאף כאן עסקינן בהענקה בטלה – וזאת באשר החייב מדלל את קופתו של נכס מנכסיו, שלא במסגרת עסקים טבעית, אך ורק כדי לשלם חובות אישיים או להטיב עם מקורביו, וזאת באורח שלו בוצע על-ידיו במישרין, היה נחשב במובהק להענקה בטלה. 4. יש חשיבות רבה להכרעה זו אף בכל הנוגע למדיניות משפטית. זאת, נוכח הקלות הרבה כל-כך של התאגדות והקמת חברות בימינו אנו, כולל חברות הרשומות, פורמלית, בחלקים כאלו ואחרים של הגלובוס. כל זאת, בלא הקמה של כל עסק או פעילות ממשית באותה מדינה; עד כדי כך מגיעים הדברים, כי שני ישראלים החיים וסוחרים ביניהם, דרך משל, בחדרה, עשויים לנהל את פעילותם, באורח פורמאלי, בחברה הרשומה באיי התעלה או בכל מקום אחר, ואזי להעלות טענת חוסר סמכות כנגד בית המשפט הישראלי. שיטה זו, הינה בעייתית אף כאשר מדובר בחברות סולבנטיות, קל וחומר שהיא פסולה וגובלת בתרמית גרידא, כאשר עסקינן בחייב בהליכי חדלות פרעון (או על סיפם), אשר "מאגד את עצמו" באיי הבתולה, ומשתמש בדרך זו לקבל ולהעביר כספים כאוות נפשו, בלא פיקוחם של בעלי התפקיד, ובאורח המנוגד בתכלית לדיני פשיטת הרגל. זאת, כאשר כל אותן העברות ותשלומים, לא נעשו (חלילה) לנושים המצויים באיי הבתולה, אלא לנושים ומקורבים בארץ; לנטילת "בעלות פורמלית" על בית בארץ, תוך הצגה שקרית של החייב כמתגורר בשכירות, ועוד כהנה וכהנה. התנהלות זו, אשר כפי שהוער לא אחת, הפכה למכת מדינה, וביצועה הופך קל יותר ויותר עם השנים, לא ניתן להשלים עימה, ואין להניח לאיש – וודאי לא לחייב פושט רגל – לנהוג כך ולחמוק מן הדין אך ורק בשל אורח רישום מתוחכם. נהפוך הוא; יש לראות התנהלות שכזו בחומרה יתרה, ולמצות את הדין עם הנוקטים בה – ובמקרים מסויימים, אף לשקול לעשות שימוש בחלקה הפלילי של פקודת פשיטת הרגל. כך או אחרת, הרי שבעניננו, הוכח עובדתית, מעל ומעבר לכל ספק, כי מדובר ב"התאגדות" שנעשה בה שימוש בכדי להתל בנושים ובבעלי התפקיד, ויש לראות את הכספים וכל יתר הפעילויות שנעשו דרך "ספינגר", בצורתן המהותית, קרי – ככאלו שנעשו בידי החייב עצמו. 5. זאת ועוד; לא אוכל להניח עטי, בלא להתייחס לאורח התנהלותו של חייב זה, אשר אין להגדירה אלא כמי שעשה לעצמו שיטה לנהל עסקים בסתר, להתל בבעלי התפקיד וליתן עדויות שקר, וזאת בלא שהוא רואה בכך פסול כלשהו. כך למשל, די אם אצטט קטע מאלף מאחת מחקירותיו, המדבר בעד עצמו ומטיב להעיד על טיבו של חייב זה: "ש: בחקירה הקודמת סיפרת כי לקחת ממר יוסי מכלוף הלוואה של 450,000 ₪, וכי הלוואה זו שולמה לך במזומן. האם אתה עומד מאחורי דברים אלו? ת: קיבלתי ממנו הלוואה. ש: אתה עומד מאחורי מה שסיפרת או לא? ת: קיבלתי ממנו משהו שווה ערך לכסף. לא התאים לי לספר לכם את כל הפרטים המדוייקים של ההלוואה. ש: כלומר, בחרת לשקר? ת: תקרא לזה לשקר." (ההדגשות שלי – ו.א.) כך ממש!!, זאת, כאשר בדיעבד הסתבר כי לא זאת בלבד שהחייב שיקר בכל הנוגע לטיב ההלוואה (באשר לא דובר בסכום מזומן אלא בשלושה כלי רכב, שאחד מהם הועבר חינם אין-כסף לבנו), אלא שאין הוא מוצא בכך כל פסול. זאת, באשר "לא התאים לו", כלשונו, לספר אמת למי שמשמש ידו הארוכה של בית המשפט. עניין זה, מצטרף לדרך בה נתפס בשקר בכל הנוגע לבעלות על הבית – קרי, טענתו כי הוא גר בשכירות, עד שהתברר כי המשכיר אינו אלא הוא עצמו, באמצעות חברה שכל מניותיה שייכות לו. אין לי אלא להצר ולהתבייש על כך כי החייב – תת-אלוף בצה"ל לשעבר – נוהג כאחרון העבריינים, ואף אינו מוצא כל פסול במעשיו. כל זאת, בנוסף לטענות סרק ותמרונים משפטיים פסולים, אשר הפכו כמעט – ואני זהירה בדברי – לטיבו השני. די בכך, לכאורה, כדי לקבל את הבקשה ולהורות על בטלות ההענקות. הוכח באורח חד-משמעי, כי החייב העביר את ההעברות נשוא הבקשה לבנו, בתאריכים הנופלים לגדר סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל; וכי לא שולמה כל תמורה, ואף לא נטען כי שולמה תמורה בידי בן החייב. 6. אלא מאי? לאחר שכבר הסתיים הדיון ונחשפו כל הטענות, הופיעה על שולחני, ממש בעת כתיבת החלטה זו, "בקשה להארכת מועדים" מטעם בנו של החייב – הוא המשיב מקבל ההענקה. במסגרת בקשה זו, מעלה המשיב דנן גרסה חדשה לחלוטין. לפי גרסה זו, מחדש בנו של החייב וטוען, כי כלל לא ידע שאביו מצוי בהליכי פשיטת רגל, ולמעשה הפך בעצמו לקורבן מרמה מצד אביו; כי הכספים נשוא ההענקה הראשונה הועברו אמנם לחשבונו (בלא תמורה), אלא שמיד נמשכו משם על-ידי החייב עצמו; וכי הרכב נרשם על-שמו בעת ששהה בחו"ל, והוא כלל "לא נהנה ממנו". 7. התנהלות זו, במלוא הכבוד הראוי, פסולה ונפסדת דיונית ומהותית גם יחד, ואין ליתן לה יד. ראשית, אינני נותנת כל אמון בטענתו המאוחרת של בן החייב, כי לא ידע מאומה על פשיטת הרגל של אביו. זאת, לאחר שאף לשיטתו חתם על יפויי כח עבור אביו, אולם לאחר מכן ביטל אותם, לאחר ש"הבין" את משמעותם האמיתית; זאת, לאחר שהופיע לדיון בעניינו של החייב ואף ישב לצידו כל זאת, כאשר מדובר לשיטתו באדם שהונה אותו והשתמש בו שלא בידיעתו כ"איש קש", שלא לומר שלוח לדבר עברה. רק בדיעבד, לאחר שישב בדיון ושמע את אשר נאמר בו, "נזכר" המשיב דנן ש"רומה". זאת ואף זאת; אפילו אתייחס לטענות המשיב לגופן, הרי עצם ה"עסקה" במסגרתה התיר לאביו להכניס סכומים לחשבונו ומיד להוציאם, טיבה לא הוסבר, והיא רחוקה מכל מהלך של התנהלות סבירה במהלך עסקים או יחסים רגיל. במלוא הכבוד הראוי, דומה כי דברים אלו אך מעידים עד כמה מועט האמון שיש ליתן בבן החייב, אשר אף לגרסתו, התנהלותו גובלת כהסכמה מרצון לשמש כ"מכבסת כספים" עבור אביו, אשר מוציא ומכניס סכומי כסף מחשבונו, וכל זאת בעודו מצוי כבר – זאת לזכור – תחת צו כינוס (!) יותר מכך, קשה שלא להתרשם, כי לאחר שהסתיים הדיון, החליט הבן לסייע לאביו על דרך של מעין "מקצה שיפורים" לגירסת האב. כך או אחרת, הרי אינני מוצאת כל מקום ליתן הארכת מועד, שכל משמעותה היא "שיפוץ גרסאות" ולמעשה פתיחת כל התיק מחדש, לאחר שכבר התקיים דיון, וככל הנראה, כאשר הבין החייב עצמו ששתי טענותיו המקוריות לא יושיעו אותו. בקשה זו אינה הולמת את שורת ההגיון, נגועה לשיטתי בחוסר תום-לב לשמו, ונראית כנסיון גרידא לעקוף את עקרון סופיות הדיון ואת סדרי הדין. זאת ועוד; אף לגופם של דברים, טיעוני המשיב תמוהים, ואך "מהדקים את הלולאה" סביבו וסביב אביו גם יחד, באשר אף לו היו נכונים, אין הם אלא הבהרה נוספת בדבר השתתפות הבן בתמרוניו הכספיים של אביו – תמרונים, אשר על טיבם ופסלותם כבר עמדתי במסגרת החלטתי זו. כמו גם השאלה העולה באופן טבעי מהתנהלות זו. למה ומדוע המתין בנו של החייב עד לאחר שהדיון, עליו ידע ובו השתתף, הסתיים?!! הרי העובדות אותן הוא מעלה היו ידועות לו, בודאי ובודאי, בעת שההליך התנהל בבית המשפט – ומדוע "כבש" את גירסתו? לבן החייב פתרונים. 8. אי לכך, אני מקבלת את בקשת המנהל המיוחד ומורה על בטלות שתי ההענקות בהתאם לסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. זאת, בהתאם לכל הסעדים נשוא הבקשה. כמו כן, הנני דוחה בשתי ידיים את בקשת הארכת המועדים, שאינה אלא מסווה לבקשה לפתיחת התיק כולו לדיון מחודש, ומצרה על עצם עזות המצח שבהגשתה. בנסיבות המקרה, ונוכח הנסיבות החמורות, כולל עדויות השקר הבוטות של החייב, ישא החייב בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת המשיב בסך 100,000 ₪. זאת, כאשר נוכח מעמדו כפושט רגל (שלא לומר, חייב חדל פרעון המהין לא רק לנהל עסקים דרך חברה באיי הבתולה, אלא גם לשקר בחקירה ולתהות מה פסול יש בכך), יחשב סכום זה כחוב נוסף שנוצר שלא כדין בעת הליכי פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך. כמו כן, ישא בנו של החייב בהוצאות, הן בגין הבקשה לביטול ההענקה והן בגין הנסיון הבלתי ראוי, בלשון המעטה, להתעלם מסדרי הדין ו"לשפץ" את טיעוני החייב, בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ביטול הענקה (פשיטת רגל)