מחלוקת בין הצדדים בשאלת סדרי הגשת תצהירי עדות ראשית: האם, כעמדת התובעים, יש להורות כי תצהירי עדויותיהם של עדי ההגנה בתצהירים יוגשו לאחר שיוגשו תצהירי התובעים (שעל הגשתם הוריתי בהחלטה שניתנה בישיבת קדם המשפט האחרונה) ולפני תחילת שמיעת ההוכחות; או שמא, כעמדת הנתבעות, יש לאפשר לנתבעות להגיש תצהירים אלה רק לאחר גמר שמיעת ראיות התביעה. בהחלטה שניתנה בתום ישיבת קדם המשפט האחרונה הותרתי שאלה זו להכרעה לאחר שיוגשו לגביה טיעוני הצדדים בכתב, וטיעונים כאמור הוגשו. התביעה היא תביעה כספית המבוססת על פוליסת ביטוח. בליבת ההגנה כפירת הנתבעות באמיתות גרסת התובעים, עד כדי ייחוס תרמית לתובעים (וראו סעיף 2 להחלטה מיום 26/12/11, בה ניתן היתר לתיקון כתב ההגנה בעניין זה). שאלת המהימנות של גרסת התובעים צפויה להכריע, ככל הנראה, את גורל התביעה. בהחלטה קודמת נקבע, לאחר שעיינתי במסמכים שהנתבעות טענו כי אין לחושפם בעת הזו מחמת שחשיפת תוכנם עלולה לפגוע באפשרותה לנהל את הגנתה לפני שראיות התביעה נשמעו ולאפשר ביצוע "התאמות" של ראיות התביעה לנתונים ועובדות שנחשפו על ידי הנתבעות במהלך בדיקת הדרישה לתגמולי ביטוח על ידן, כי אין להתיר עיון בעיקרם של המסמכים שהוצגו בפניי עד לאחר שמיעת כל עדי התביעה (החלטה מיום 28/11/11). התובעים טוענים כי משניתנה הוראה בדבר הגשת עדויות בתצהיר, יש לנהוג על פי הכלל הרגיל ולהורות שלאחר הגשת תצהירי התובעים יוגשו תצהירי הנתבעים, וזאת טרם תחילת שמיעת הראיות. הנתבעות טוענות כי במקרה זה ראוי להורות כי תצהירי עדי הנתבעות יוגשו רק לאחר סיום שמיעת עדי התובעים. זו השאלה העומדת להכרעה. בעיקרו של דבר, נסמכת טענת התובעים על פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט גרוניס) בעניין רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס ואח' נ' הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245 (להלן "פרשת אשורנס ג'נרל"). התובעים מבססים טענותיהם בעיקר על כך שבמסגרת ההכרעה בפרשת אשורנס ג'נרל נקבע כי "עשויים להיות מקרים שבהם יהיה מקום לסטות מן האמור לעיל ולפטור את הנתבע מהגשת התצהירים מטעמו עד לשמיעת עדיו של התובע. כך למשל מקום שבו כל עדיו של התובע מסרבים להגיש תצהירים. מובן כי מקרים אלו יהיו נדירים ויוצאי דופן" (שם, סעיף 9 לפסק הדין, עמ' 254 מול האות ו'). הנתבעות מסתמכות בעיקר על כמה פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון: רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (1999) (להלן "פרשת סוויסה"); רע"א 4617/03 טמבור בע"מ ואח' נ' אטיאס (2003) (להלן "פרשת טמבור"); רע"א 4414/08 מייקל וילסון ושות' נ' סינרג'י כבלים בע"מ (2009) (להלן "פרשת וילסון"). בין שלושת פסקי דין אלה, שני הראשונים ניתנו קודם לפסק הדין בפרשת אשורנס ג'נרל ואוזכרו בו, והאחרון ניתן לאחר מכן. כל פסקי הדין שעליהם מסתמכים הצדדים ניתנו על ידי מותב של דן יחיד, כך שבניגוד לטענות התובעים אין עדיפות נורמטיבית לאף אחד מהם, וכולם אינם בגדר "הלכה פסוקה" מחייבת כמשמעותה בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שכידוע נדרש לקיומה מותב של שלושה שופטים לפחות. לאחר שעיינתי בפסקי הדין דלעיל ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לקבל במקרה שבפניי את עמדת הנתבעות, וזאת בהתאם לכל פסקי הדין שהביאו הצדדים, לרבות פסק הדין בפרשת אשורנס ג'נרל. עוד באתי למסקנה כי מבחינה עיונית, ובניגוד לרושם שיכול להיווצר מקריאה ראשונית של פסקי הדין שאוזכרו לעיל, סבורני שאין סתירה כזו והדברים יבוארו להלן. כידוע (ועניין זה אינו מובהר כל צרכו במקרים רבים) קיימות בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן "התקנות") שתי הוראות שונות המסדירות את הגשתם של תצהירים חלף חקירה ראשית של עדים בתביעה אזרחית בדרך כלל (ודוק: ב"תביעה אזרחית" ולא ב"תובענה", משום שבתובענה על דרך של המרצת פתיחה מוסדרת הגשת התצהירים בהסדר מיוחד, וכך גם בתביעות אזרחיות בסדר דין מהיר): תקנה 143(5) לתקנות, הדנה בהגשת תצהירים במסגרת קדם המשפט ובמהלכו; ותקנה 168(א), הממוקמת בפרק הדן ב"עדות". תקנה 168(ב) לתקנות, שעניינה העדת עד ללא תצהיר, חלה - כאמור במפורש ברישא שלה - הן על תצהירים שבית המשפט הורה על הגשתם לפי תקנה 143 והן על אלה שבית המשפט הורה על הגשתם לפי תקנה 168(א). תקנה 168(א) לתקנות מסמיכה את בית המשפט להורות על הגשת תצהירים להוכחת עובדות או כעדות "בכל עת", לרבות לאחר שכבר הוגשו תצהירים. בעוד שתקנה 143(5) חלה רק על הגשת תצהירים תוך כדי קדם המשפט, הרי שתקנה 168(א) היא תקנה כללית המסמיכה את בית המשפט להורות כי עדויות תוגשנה בתצהיר. בפרשת אשורנס ג'נרל נדונה סיטואציה המוסדרת על ידי תקנה 143(5). הדבר עולה לא רק מתיאור העובדות בפרשה אלא בראש ובראשונה מנימוקי בית המשפט כפי שהובאו שם. מרכיב מהותי ביותר בשיקולי בית המשפט העליון כפי שפורטו בפרשת אשורנס ג'נרל נוגעים לחשיבות הנודעת לכך שתצהירי שני הצדדים יהיו בפני בית המשפט במהלך קדם המשפט. לעניין זה ראו בעיקר הטעם השני מבין הטעמים להגשת עדויות בתצהיר, סעיף 6 לפסק הדין, מול האותיות א'-ב'. גם במסגרת הטעם השלישי הנזכר באותו סעיף של פסק הדין מועלה ומוזכר עניין קדם המשפט. כן ראו ההתייחסות למהות קדם המשפט כהליך שאופיו אינו אדוורסרי, בסעיף 7 לפסק הדין בפרשת אשורנס ג'נרל. להתייחסות זו לא היה מקום במסגרת פסק הדין, לולא עסק פסק הדין בסיטואציה בה הגשת התצהירים היתה חלק מקדם המשפט. בפרשת וילסון ובפרשת טמבור נראה שהדיון עסק בתצהירים שבית המשפט הורה על הגשתם לא על פי תקנה 143(5), כלומר לפני סיום קדם המשפט, אלא בתצהירי עדות ראשית שבית המשפט הורה על הגשתם לקראת שמיעת ההוכחות. הדבר נלמד מכך שבפסקי הדין בפרשת וילסון ובפרשת טמבור לא הוזכר כלל עניין קדם המשפט. על רקע זה, קל להבין את ההבדל בין פסקי הדין. כאשר בית המשפט מורה על הגשת תצהירים תוך כדי קדם המשפט לפי תקנה 143(5), יש ככלל חשיבות לכך שתצהירי שני הצדדים יהיו בפניו משום שבדרך זו ייקל עליו, לפחות ברובם המכריע של המצבים, להסתייע בתצהירים כדי לקדם את ניהול ההליך ולייעל את שמיעת הראיות, ואולי גם להביא את הצדדים לידי פשרה טרם שמיעת ראיות (בדיוק כפי שנכתב בפרשת אשורנס ג'נרל). אם במהלך קדם המשפט יהיו בפני בית המשפט רק תצהירי התובע (או הנתבע, מקום שבו על הנתבע לפתוח בהבאת הראיות), לא יוכל בית המשפט - על פי רוב - להשיג מטרות אלה באופן אפקטיבי על סמך תצהירי עדיו של צד אחד בלבד. לעומת זאת, מקום שבו בית המשפט מורה על הגשת תצהירים שלא במהלך קדם המשפט אלא בסיומו ולקראת דיוני ההוכחות, אין עוד יתרון של ממש בכך שתצהירי שני הצדדים יהיו בפני בית המשפט לפני הדיון הבא. במצב הזה עובר הדגש לשאלה האם אין במתן הוראה בדבר הגשת תצהירי שני הצדדים טרם תחילת שמיעת ההוכחות (הגם שאין עסקינן בהוראה בדבר הגשת התצהירים בו-זמנית אלא במדורג, כאשר תחילה מוגשים תצהיריו של מי שפותח בהבאת הראיות) משום פגיעה באינטרסים ראויים של אותו בעל דין, האמור להיות השני מבחינת סדר הבאת הראיות. על שאלה זו השיב בית המשפט העליון בפרשת וילסון ובפרשת טמבור בשלילה, תוך שהזכיר מושכלות יסוד. תצהירים אינם אלא תחליף למתן עדות ראשית בעל פה. מקום בו אין מורים כלל על הגשת תצהירים, נשמעת עדותם הראשית של עדי הנתבע (המונח "נתבע" ישמש כאן לתיאור בעל הדין שהוא השני בסדר הבאת הראיות, והמונח "תובע" ישמש לתיאור בעל הדין הפותח בהבאת הראיות) רק לאחר שעדי התובע סיימו את עדויותיהם, כולל חקירה נגדית (וחקירה חוזרת, אם היתה). בדרך כלל, אין סיבה אמיתית ומוצדקת לשוני מהותי בסדר זה רק משום שבית המשפט הורה, כדי לחסוך זמן שיפוטי של שמיעת חקירה ראשית, כי במקום חקירה ראשית בעל פה יבואו תצהירים. בין שהחקירה הראשית היא בעל פה ובין שיוגש תצהיר במקומה, עדיין זכותו של הנתבע כי עדיו יחלו להעיד, גם בחקירה ראשית, רק לאחר שעדי התובע סיימו להעיד. לפחות במקרים בהם אין לצפות ששמיעת כל העדויות תסתיים בישיבה אחת, יש - לפחות בנסיבות מסוימות כפי שיבואר להלן - משום יתרון בלתי הוגן לתובע בכך שתימסר לו עדותו הראשית של הנתבע טרם שעדי התובע נחקרו. לסדר הרגיל של הבאת הראיות, אשר חל מקום בו לא ניתן צו המורה על הגשת עדויות בתצהירים, חשיבות מיוחדת במקרה בו, כבענייננו, חלק מהותי מהגנת הנתבע הוא הטענה כי התביעה, כולה או חלקה, מבוססת על מעשי תרמית (בין לגבי העילה ובין לגבי חלק לפחות מהסעד). מובן שאין לבית המשפט דרך לדעת, בעת הזו, אם יש ממש בטענת המירמה בכלל ובחשש מפני חשיפה מוקדמת של הראיות העשויות ללמד על המירמה בפרט, אולם סבורני שמרגע שהטענה נטענה בכתבי הטענות והיא אף מהווה את ליבת המחלוקת בתביעה, לא ניתן ולא נכון לקבוע מראש שאין בה ממש. בניגוד לרושם העשוי להתקבל, המקרים בהם טענת התרמית היא השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח אינם רבים. ככלל, בכל הנוגע לתביעות לתגמולי ביטוח, יש פער מידע עצום בין המבוטח למבטח: בעוד למבוטח מידע מלא על אשר קרה לפחות ככל שהמקרה נקלט בחושיו או בחושיו של מי מטעמו, וכן מידע מלא על הנזק שנגרם, הרי שהמבטח לא נכח בזירה ולא ליווה את עסקו של המבוטח באופן המאפשר לו לדעת ישירות מה אירע ומה הנזק שנגרם, מבלי להיזקק למבוטח. למרות זאת, נטל השכנוע בדבר קיום תרמית מוטל על המבטח. לעניין זה ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006). אמנם שם נדונה השאלה של נטל השכנוע מקום בו נטען כי המבוטח גרם במתכוון למקרה הביטוח, אך נימוקי בית המשפט מלמדים כי הכלל שקבע לעניין נטל השכנוע חל על כל טענה של תרמית בתביעה לתגמולי ביטוח [במאמר מוסגר יש להעיר כי קביעה זו אינה מייתרת את חובתו של המבוטח להוכיח כי לכאורה אירע מקרה הביטוח (סעיף 44 לפסק הדין הנ"ל)]. הנטל המוטל על מבטח בעניין זה אינו קל, ועל פי רוב יש למבטח סיכוי לעמוד בו רק באמצעות הבאת ראיות נסיבתיות, כאלה המתמקדות בפרטים ובפרטי-פרטים. רגישותם הרבה של הפרטים, ובמיוחד מקום בו (כבענייננו) מדובר בפרשה סבוכה שאירעה הרחק מגבולות הארץ וכללה - לפי הנטען על ידי התובעים - פריטים רבים מאד של רכוש שזיהויו מורכב (יהלומים), מובנת. מכאן גם מובן החשש כי הגשת תצהירים מטעם הנתבעות טרם שמיעת עדויות התובעים עלולה לפתוח פתח ל"התאמות" של פרטים על ידי עדי תביעה או לחשד כי כך עשו אותם עדים, וכן לחשוף את קווי החקירה הנגדית של עדי התביעה, או את חלקם. מכאן החשיבות המיוחדת שיש לייחס ליכולתן של הנתבעות לנהל את שלב הראיות בדרך שבה התובעים ועדיהם לא יידעו בעת מתן עדויותיהם מהם הפרטים שעליהם נשנענת טענת התרמית. יכולת זו קריטית לקבלת תשובות אותנטיות מעדי התובעים, תשובות שאינן מושפעות מידיעה כזו ואינן חשודות בניסיון "להתאים" את התשובות לאינטרס של התובעים. זהו מקרה אופייני של חשש לכך שיצמח יתרון בלתי הוגן לתובעים, אם יזכו לדעת את פרטי ראיות הנתבעות טרם שהעדים מטעמם נחקרו בחקירה נגדית. על שיקולים אלה הושתתה, בין היתר, גם ההחלטה מיום 28/11/11 בתביעה זו. סבורני שבנסיבות אלה יש גם כדי להביא את ענייננו בגדר המקרים ה"נדירים ויוצאי הדופן" עליהם דובר בפרשת אשורנס ג'נרל, גם לו חלו הכללים שנקבעו שם גם על הגשת תצהירי עדות ראשית לאחר תום קדם המשפט (ולא במהלכו). זהו גם ההגיון שביסוד פסיקת בית המשפט העליון בפרשת סוויסה לעיל. אף ששם נדונה שאלה של עיון במסמכים במהלך קדם המשפט ולא שאלה של עיתוי הגשתם של תצהירי עדות ראשית, אין סיבה לאבחן בין שני הליכים אלה כאשר השאלה המהותית העומדת לדיון היא אותה שאלה עצמה: מתי יש לאפשר לנתבע שלא לחשוף את כל "קלפיו" טרם שעדי התביעה עמדו במבחן החקירה הנגדית. בניגוד לנטען על ידי התובעים, אין קביעת בית המשפט העליון בפרשת סוויסה מוגבלת לתביעות לפיצויים בשל נזקי גוף. ההתייחסות לסוג זה של הליכים באה על רקע האמירה כי ככלל בתביעות מעין אלה, הכלל הוא של גילוי מלא של מסמכים - הא ותו לא. שיקולי יעילות וחסכון בזמן הם, ככלל, הצידוק לחריגה מהכללים הרגילים של הבאת כל הראיות, כולל חקירה ראשית של עדים, בעל פה, והמרתם בנורמה של הגשת תצהירים חלף עדות ראשית בעל פה. אין לשיקולים אלה עליונות על פני שיקולים הנוגעים ליכולת לעשות משפט ולהגיע לחקר האמת לגופה. היעילות, אף שגם היא חלק בלתי נפרד וחשוב מעשיית המשפט, משנית בחשיבותה בהשוואה לחשש לשיבוש אפשרי של בירור האמת. בנסיבות ענייננו, בהן קדם המשפט כבר הסתיים, אין כל שיקול של יעילות התומך בקבלת עמדת התובעים ואשר יש בו כדי להצדיק את חיוב הנתבעות בהגשת תצהירים של עדיהן טרם תחילת שמיעת הראיות. לטעמי, ראוי היה שהתובעים יחדלו מהניסיונות החוזרים ונשנים לחשוף את פרטי ראיות הנתבעות. ניסיונות אלה עלולים לחזק את החשד הלכאורי כי לתובעים יש ממה לחשוש. האינטרס האמיתי של התובעים, ככל שהתביעה מבוססת על אדני אמת, הוא דווקא לתת לנתבעות את האפשרות להעמיד את אמיותות גרסת התובעים למבחן מלא ונקי מחשדות של "התאמה בדיעבד" של גרסאות וראיות. מכאן, שקבלת עמדת הנתבעות אמנם משרתת לכאורה ובאופן רגעי רק את אינטרס הנתבעות, אולם בסופו של יום דווקא היא עשויה להיות קלף מהותי, ואולי אף מכריע, בידי התובעים משום שיש בה כדי לנקות מחשדות מסויימים את עדויות עדיהם. לא כל מה שנחזה כיתרון טקטי למי מהצדדים ברגע נתון, נותר כזה בסופו של יום. סבורני כי חשיבה לטווח רחוק, הצופה פני הכרעה בתביעה ולא פני רגע נתון ומיידי בלבד, צריכה להביא לכך שהתובעים הם שיחפצו בהעמדת שאלת התרמית למבחן בצורה הנקיה ביותר מחשד. בענייננו, יעד זה יושג על ידי קבלת עמדת הנתבעות. הערה טרם סיום: לא עלה בידי להבין על מה יצא קצפם של התובעים על בקשת הנתבעות למתן החלטה בשאלת מועד הגשת תצהירי עדי ההגנה. כן לא עלה בידי להבין מדוע העלו התובעים דווקא במסגרת זו את הטענה כי כתב ההגנה המתוקן נערך שלא בהתאם להוראות שניתנו בהחלטה בה הותרה הגשתו. חבל שכל עניין פעוט, כמו בקשה למתן החלטה בעניין תלוי ועומד, הופך לזירה להתנצחות נוספת בין הצדדים. לאור כל האמור לעיל, נקבע בזה כי תצהירי עדי הנתבעות יוגשו 21 יום לאחר תום שמיעת עדויות עדי התביעה. הנתבעות תודענה בכתב עד 17/4/12 כמה ימי הוכחות דרושים להן כדי לחקור את כל עדי התביעה (שתצהיריהם יוגשו, כזכור, עד 2/4/12). המזכירות תביא ביום 18/4/12 את התיק בפני כב' הנשיאה על מנת שתקבע מועדים ומותב לשמיעת הראיות. ניתנה היום, ז' אדר תשע"ב, 1 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. מסמכיםתצהירים