תעודה ציבורית

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים שבוצעה לפי הטענה במהלך דיון בבית הדין הרבני. בכתב האישום צוין עד תביעה 2 כדלקמן: "פרוטוקול מיום 14/9/09 מבית הדין הרבני האזורי באר שבע". בדיון שהתקיים בתיק בהתאם לסעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982, לא חלק הסנגור דאז על האפשרות להגיש את הפרוטוקול, אלא שטען כי הגשתו צריכה להתבצע באמצעות פקיד עזר. בפתח דיון ההוכחות ביום 4/12/11, כאשר ביקשה המאשימה להגיש את הפרוטוקול, התנגד הסנגור דהיום להגשתו. הצדדים טענו לעניין זה, וקבעתי כי לאחר הדיון תינתן החלטה בעניין קבילות הפרוטוקול האמור. לטענת המאשימה, פרוטוקול של בית דין רבני, הינו "תעודה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, (להלן: "פקודת הראיות") ולכן הוא קביל להגשה בהתאם להוראות סימן ד' לפקודה הנ"ל. הסנגור טען כי אין מדובר בתעודה ציבורית. לטענתו, תעודה ציבורית הינה מסמך רשמי שאיננו שנוי במחלוקת, ואילו בענייננו מדובר במסמך שהוא למעשה עדות ותוכנו שנוי במחלוקת. הסניגור ציין כי לכל היותר מדובר בתעודת עובד ציבור לפי סעיף 23 לפקודת הראיות, שאז זכותו של הסנגור לחקור את עורך התעודה. עוד ציין הסנגור המלומד, כי תעודה ציבורית לפי סעיף 29 צריכה לעמוד בארבעה תנאים: הרישום נעשה במסגרת חובה מפורשת בדין ; הרישום מתייחס לעניין ציבורי שיש לציבור עניין בעריכתו ; הרישום נועד להישמר לעתיד ; הרישום עומד לעיון הציבור (ע"פ 135/50 פרידמן נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ה', 567, ע' 571, להלן: "הלכת פרידמן"). לטענת הסנגור התנאי השני והתנאי הרביעי אינם מתקיימים בענייננו. לעניין התנאי השני, אין מדובר בעניין ציבורי: מדובר באיום על אב בית הדין, שהוא המתלונן. לא יתכן לעקוף את האפשרות לחקירתו על ידי ציון הדברים בפרוטוקול כאילו מדובר בעניין ציבורי. לעניין התנאי הרביעי נטען, כי פרוטוקול של בית דין רבני, הינו חסוי והדיון בבית הדין מתנהל בדלתיים סגורות, ולכן אין המדובר ברישום העומד לעיון הציבור. הסנגור הוסיף כי הכשרת הפרוטוקול תהווה למעשה הכשרת עדות מפי השמועה. הסנגור הוסיף וציין כי כאשר סבר המחוקק כי יש מקום לקבילות של פרוטוקול, הוא ציין זאת במפורש, למשל לגבי קבילות פסק דין פלילי מרשיע בהליך אזרחי, כאמור בסימן ז' לפרק ב' לפקודת הראיות, ואילו בענייננו מדובר בהסדר שלילי. סעיף 29 לפקודת הראיות מגדיר כך: "תעודה ציבורית - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד מהגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה מוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת, ואלה הגופים: 1. מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל. 2. משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף בעל סמכות שיפוטית או מעין סמכות שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל. 3. עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד מוסד ...". על פני הדברים, פרוטוקול של בית דין הוא אכן מעשה שיפוט של בית דין, ועל כן הוא מהווה תעודה ציבורית שניתן להגישה כראיה. הוראות סימן ד' לפרק ב' לפקודת הראיות, חלות הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, ומהוות חריגים שבחוק לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. תעודה ציבורית מתקבלת כראיה לא רק ללא עד מגיש ומאמת, אלא גם מבלי שקיימת זכות לחקירה נגדית של החתום עליה (י. קדמי, על הראיות חלק שני מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע 2009, עמוד 634). בניגוד לתעודת זהות, דרכון, וכיוצא באלה תעודות ציבוריות המשמשות ראיה גם לאמיתות תוכנן, הרי שפרוטוקול של דיון או החלטה שיפוטית, משמשים ראיה לעצם קיומם ולאמיתותם בתור שכאלה, להבדיל מאמיתות הפרטים הנקובים בהם (שם, עמוד 635).בספר הנ"ל נאמר כי פרוטוקול של הליך שיפוטי, מהווה תעודה ציבורית ללא כחל וסרק. הפסיקה קבעה שפרוטוקול והחלטה של בית משפט הם בגדר תעודה ציבורית, המוכיחה כי הפרוטוקול משקף את מה שנאמר בין כותלי בית המשפט, אולם אין בכך כדי להוות הוכחה לאמיתות תוכן הדברים שנאמרו, אלא רק לעצם אמירתם ורישומם בפרוטוקול (שם, עמודים 654-655). בעניין איזמן נפסק כי פרוטוקול בית משפט מהווה תעודה ציבורית וניתן להגישו בהליך פלילי כראיה לכך שדברים נאמרו בבית המשפט. באותו עניין מדובר היה בדברים שנרשמו בפרוטוקול בית הדין הגבוה לצדק, כאשר לא היתה חובה לרשום שם פרוטוקול. כב' הנשיא דאז השופט שמגר, קובע כי מדובר בתעודה ציבורית, מבלי להכריע אם יש הכרח בהתקיימותם של ארבעה תנאי הקבילות שנקבעו בהלכת פרידמן. הוא מציין כי סעיף 29 לפקודת הראיות ואף סעיף 32 לפקודה, הדן בהוכחת תעודות ציבוריות, אינם מורים ואינם מפרטים כללים מנחים אלו. די לעניין תחולת סעיפים 29 ו-32 הנ"ל, שנערך על ידי שופט רישום של הליך שיפוטי, אף אם אין הדבר בגדר חובה מקובלת שאין לסטות ממנה. יצויין כי בסופו של דבר קבע הנשיא כי מדובר בתעודה ציבורית והשאיר בצריך עיון אם יש צורך להוכיח גם את התנאים שנקבעו בהלכת פרידמן (ע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 485, 515-516 (1990)). המאשימה הגישה החלטה מיום 7.10.09 בת"א (מחוזי תל אביב) 1847/03 בנק איגוד נ' אוזן (2009), בה קבעה כבוד השופט זמיר, כי כאשר מגישים פרוטוקול בית משפט הוא מהווה תעודה ציבורית ואין צורך בהגשת הפרוטוקול באמצעות עד מאמת. גם בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי פרוטוקול הדיון מהווה תעודה ציבורית, ובהתאם אין מניעה להגישו כראיה להוכחת תוכנו, וזאת במנותק מההרשאה בהתאם לסעיפים 42 א' ו-42 ב' לפקודת הראיות (ע"פ (מחוזי חי') 34102-04-11 אחמד נעימה נ' עיריית חיפה, (2011) ; ור' גם: בד"מ (משמעת שופטים) 2461/05 שרת המשפטים נ' הילה כהן, (2005)). עוד נקבע כי פרוטוקול דיון מהווה תעודה ציבורית ועל כן הוא משמש ראייה לעצם אמירת הדברים (בר"ע (מחוזי ב"ש) 673/06 תכלית בע"מ נ' דיירי רח' אייר 12 באשדוד, (2007)). בית המשפט המחוזי בתל-אביב דן במקרה בו לא מתקיימים כל ארבעה התנאים לקבלת תעודה ציבורית שנקבעו בהלכת פרידמן. בהסתמך על הלכת דמיאניוק (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (4) 227), נקבע כי תעודה ציבורית נדרשת לעמוד בארבעה התנאים שקבעה ההלכה הפסוקה, אך ורק כאשר תכלית הגשתה היא הוכחת "אמיתות" הפרטים הנקובים בה. כשאין מדובר בחריג לעדות מפי השמועה, והדברים מובאים רק לעצם אמירתם, אז די בבדיקת התנאים הקבועים בסעיף 29 לפקודת הראיות. כאשר התעודה מוגשת להוכחת נכונות תוכנה, אז נדרשת זהירות יתירה ולשם כך נדרשים ארבעת התנאים הנוספים שגובשו בפסיקה. עוד הודגש כי ארבעה התנאים הנ"ל אינם תנאי קבילות, אלא אמות מידה למשקל ראייתי (ת"א (מחוזי נצ') 525/98 צדיק חזן נ' סמי חזן, (2003), להלן: "עניין חזן"). באשר למשקלה הראייתי של התעודה הציבורית, נפסק בעניין חזן, כי קיימות שתי דעות ביחס למשקלה הראיתי של התעודה הציבורית: הראשונה היא, שתעודה ציבורית זהה לחזקה בדין ועל מנת לסתור אותה עובר נטל השכנוע (מאזן ההסתברויות) אל היריב. הדעה השניה, שהיא הדעה הרווחת, גורסת שהמדובר בראיה לכאורה בלבד, שאינה מעבירה את נטל השכנוע אל היריב,  שהרי התעודה באה במקום עדותו של עורכה ולא הוענק לה, בחקיקה או בפסיקה, משקל מיוחד. יהיו הדברים אשר יהיו, קובעת השופטת בעניין חזן, כי בהתאם לפסיקה, תעודה ציבורית היא ראיה שמהימנותה רבה. כוחה ההוכחתי של תעודה ציבורית, שנמצאה כשרה וקבילה, זהה למעשה לכוחה הראייתי של עדותו של עורך התעודה אילו העיד בעצמו, דהיינו - היא מהווה "ראיה לכאורה" לאמיתות תוכנה, ואין היא מטילה על היריב את נטל השכנוע לעניין סתירתה. לעומת זאת, מקום שהיריב מבקש להשמיט את הבסיס מתחת לחזקות שבחוק המעניקות לתעודה את כוחה הראייתי - עליו נטל השכנוע בכל הקשור לסתירת החזקות (עניין חזן, שם ור' גם: ת"פ (מחוזי חי') 433/01 מדינת ישראל נ' עכאוי יוסף, (2008)). בענייננו, תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים תשנ"ג, מסדירות את סדרי הדין בעת הדיונים בבית הדין. תקנה סו' קובעת בס"ק (1) כי: "מהלך הדיון ודברי בעלי הדין והעדים יירשמו בפרוטוקול". מכאן שמדובר ברישום פרוטוקול מכח הדין. יתרה מכך, לנוכח אופיו הרשמי של הפרוטוקול, נקבעו הסדרים לתיקון האמור בו - ס"ק (4) לתקנה סו' קובע את ההליכים לתיקון פרוטוקול. אם הפרוטוקול איננו משקף את מה שנאמר בבית הדין, רשאי היה הנאשם להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול. הסניגור הציע לראות בפרוטוקול "תעודת עובד ציבור" ולא "תעודה ציבורית". ראשית, גם "תעודת עובד ציבור" הינה בגדר ראיה קבילה כשלעצמה, אם כי ניתן לזמן לחקירה את עורך התעודה. שנית, הפרוטוקול איננו מסמך שנערך ע"י השופט, מידיעתו האישית, אלא הוא מסמך רשמי האמור לשקף את מה שנאמר בבית המשפט או בבית הדין. לא מצאתי כיצד ניתן לראות במסמך רשמי, המתנהל ע"פ דין, בגדר "תעודת עובד ציבור" שערך לכאורה הדיין או השופט. אין מקום להשוואה שערך הסניגור לאמור בסימן ז' לפרק ב' לפקודת הראיות לגבי פסק דין מרשיע במשפט פלילי, משום ששם ההגשה של פסק הדין הפלילי הינה לאמיתות התוכן להבדיל מהגשת פרוטוקול כתעודה ציבורית, המהווה רק ראיה לכך שהדברים נאמרו. לא מצאתי גם מקום לשלול את הגשת הפרוטוקול כתעודה ציבורית, לנוכח הטענה כי דיוני בית הדין מתקיימים בדלתיים סגורות. מדובר במסמך רשמי אשר נכתב ונשמר מכוח הדין ולמען הציבור. העובדה שמסיבות ברורות מתנהל הדיון בדלתיים סגורות איננה שוללת את אופיו של הפרוטוקול כתעודה ציבורית. הדין קובע מי רשאי לעיין בפרוטוקול שניתן בדיון בדלתיים סגורות, ואין במגבלה זו כדי לשלול את אופיו הציבורי. בענייננו מדובר בפרוטוקול דיון, לגביו נקבע כי הפרוטוקול מוגש לא לשם הוכחת אמיתות האמור בו, אלא רק לשם הוכחה כי הדברים אכן נאמרו. כאשר מדובר בטענה כי הנאשם השמיע דברי איום, ודבריו בבית הדין נרשמו בפרוטוקול, הרי שאין לנו עניין כלל ב"אמיתות" התוכן, אלא רק בעובדה שהדברים נאמרו ונרשמו בפרוטוקול. בעניין זה, נפסק כי אם מבוקש להוכיח את רק אמירת הדברים ולא את אמיתות תכנם, אין מדובר למעשה בחריג לעדות מפי השמועה (ע"פ 5140/99 נחום וידל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2), 844 , 856-857 (2002) ; י.קדמי, על הראיות, חלק שני מהדורת תש"ע 2009 ע' 553-558). אכן, יש ממש בטענת הסניגור בדבר אי הנוחות בכך שמתלונן בעבירת איום לא נחקר ולא מעיד בבית המשפט. ואולם, כאשר מדובר בדיין בית הדין, אשר רשם את הדברים ששמע בפרוטוקול המתנהל ע"פ דין, וציין עד נוסף ששמע את האיום, אשר יכול להעיד בבית המשפט ולהחקר בחקירה נגדית, הרי שהדברים ברורים, מה גם שכאמור לעיל, מדובר רק בראיה לכאורה. באשר לטענה כי עדים אחרים נכחו באולם בית הדין ואלה לא נחקרו, יהיה הסניגור רשאי להעלות זאת כטענה לגבי "מחדלי חקירה" או לזמנם כעדי הגנה מטעמו. יתרה מכך, כאמור לעיל, הפרוטוקול איננה ראיה חלוטה. מדובר בחזקה המעבירה נטל להפרכתה לפי הגישה המחמירה, ומהווה רק ראיה לכאורית נוספת, במקום עדות, שאיננה מעבירה נטל לפי הגישה הרווחת בפסיקה. לפיכך, אם אשתכנע לאחר שמיעת הראיות כי הפרוטוקול איננו משקף את מה שנאמר בבית הדין הרבני, אכריע בהתאם לכך. בנסיבות אלה, אני קובע כי ע"פ הדין וההלכה הפסוקה, פרוטוקול בית הדין הרבני מהווה "תעודה ציבורית" וניתן להגישו כראייה לבית המשפט. המאשימה תגיש את הפרוטוקול, ע"ת מס' 2, בפתח הדיון הנדחה. המזכירות תעביר את ההחלטה לצדדים. ניתנה היום, ‏י"ח כסלו תשע"ב, ‏14 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. תעודה ציבוריתמסמכים