בעניין: "בקשה חוזרת למתן צו גילוי מסמכים ספציפי" תביעה זו עניינה טענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי כספי מהנתבעות בסך של 380,000 ₪ בגין חתימתו על הסכם שכירות עם הנתבעת 2, בסכום הנמוך משמעותית מהסכום המשולם על ידה לנתבעת 1 - תשלום חודשי לתובע בסך 2,700 דולר ארה"ב לעומת תשלום לנתבעת 1 בסך 29,000 ₪ - כאשר לשיטתו משולם סכום אחרון זה בעבור אותה שכירות. כמו כן, נתבע גם סעד הצהרתי. התובע הגיש בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, בה ביקש לקבל את כל המסמכים, הפרטים, ההוצאות וההכנסות של תחנת הדלק נשוא התביעה מאז החתימה על הסכם השכירות נשוא התביעה ועד להגשת התביעה. הבקשה הלאקונית מנתה מספר שורות, לא נתמכה בתצהיר והפנתה לכתב התביעה, בו נטען כי הגיעו לאוזני התובע "שמועות לפיהן רומה ונגזל על ידי הנתבעות". הנתבעות טענו כי בקשתו של התובע הינה בגדר "מסע דיג" של מסמכים, אשר אינם רלבנטיים לתביעה הנדונה, תוך ניסיון של התובע למצוא בסיס לתביעתו, בהעדר בסיס עובדתי או משפטי לתביעה. כן טענו הנתבעות כי המסמכים המבוקשים מכילים מידע פנימי של החברות, לרבות סודות מסחריים (כגון חשבונות תחנת הדלק, כרטיסי הנהלת חשבונות, התחשבנויות כספיות ועוד). בתשובה לתגובה טען התובע כי לא מדובר ב"מסע דיג" וכי טענותיו אינן מבוססות על שמועות אלא על מידע מבוסס, אשר הדרך להוכחתו הינה רק באמצעות עיון במסמכי הנתבעות. ביום 28.11.11 התנהל קדם משפט בפניי והצדדים הוסיפו טענות בעל פה בעניין הבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים. באותו מעמד דחיתי את בקשת התובע, שכן התובע לא הציג ולו ראשית ראיה לקיומם של מסמכים אשר לא גולו ע"י הנתבעות. קבעתי כי אין מקום להורות על גילוי מסמכים רחב, אשר יש בו כדי לפגוע בסודות המסחריים של הנתבעת 2, אשר הינה לכאורה חברה ציבורית, בייחוד לאור הצהרתה כי אין בידיה מסמכים נוספים, פרט לאלה שצורפו לכתב ההגנה מטעמה. עוד ציינתי בהחלטתי, כי ניתן להגיש בקשה לעיון וגילוי מסמכים ספציפיים בכל עת בהתאם להוראת תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א"). ביום 21.12.11 הגיש התובע בקשה חוזרת, המונחת בפניי כיום, לגילוי מסמכים ספציפיים. התובע ביקש לקבל לידיו את כל החשבונות (הכנסות והוצאות) של הנתבעת מס' 2 בעניין תחנת הדלק נשוא התביעה לתקופה שמיום ההסכם שבין התובע לבינה, פירוט של כל התשלומים ששילמה הנתבעת 1 לנתבעת 2 מיום ההסכם שבין התובע לבין הנתבעת 2 וכן העתק ההסכם בין הנתבעות, לפיו משלמת הנתבעת 2 דמי שכירות לנתבעת 1. התובע צירף לבקשתו תצהיר קצר ובו טען כי הגיעו לידיו מסמכים, הסותרים את טענת הנתבעות כי הנתבעת 2 אינה משלמת לנתבעת 1 דמי שכירות עבור תחנת הדלק נשוא התביעה. התובע צירף לבקשתו מסמך המכיל טבלה שכותרתה "ה"פ - חודשי ש.ד. שלום כולל פירוטים" וכותרת המשנה שלה "שערי דלק - דלק מנטה", וטען כי ממסמך זה עולה כי הנתבעת 2 שילמה לנתבעת 1 דמי שכירות חודשיים בסך של 29,000 ₪ עבור תחנת הדלק אשר בבעלותו. הנתבעת 1 התנגדה לבקשה וטענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כלשהיא כנגד הנתבעות וכי מדובר בניסיון חוזר לבצע "דיג ראיות ומסמכים". הנתבעת 1 שבה וטענה כי אינה מקבלת דמי שכירות מהנתבעת 2 עבור תחנת הדלק נשוא התביעה וכי כל מערכת ההתקשרות החוזית ביניהן גולתה במסגרת כתבי ההגנה מטעם הנתבעות. הנתבעת 2 טענה כי מדובר בבקשת סרק, שכל מטרתה לנסות לבסס את תביעתו המופרכת של התובע. הנתבעת 2 טענה כי לא הסתירה דבר מהתובע וכי היא חשפה בפניו, במסגרת הליך גילוי המסמכים, את מלוא המסמכים המצויים ברשותה. עוד טענה הנתבעת 2 כי אין ברשותה "הסכם שעל פיו משלמת חברת דלק שכירות מעבר לשכירות שהיא משלמת למבקש", שכן הנתבעת 2 מעולם לא חתמה על הסכם כזה והיא אינה משלמת דמי שכירות לנתבעת 1 עבור תחנת הדלק נשוא התביעה. הנתבעת 2 טענה כי נספחי הבקשה אינם רלבנטיים לתביעה הנדונה, שכן מדובר בהתחשבנות פנימית בינה לבין חברה בת שלה, דלק מנטה קמעונאות דרכים בע"מ (בשמה הקודם - שערי דלק), אשר מפעילה את תחנת הדלק בשפרעם, וכי אין בנספחים אלה כל ביטוי להתחשבנות בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 1. תגובת הנתבעת 2 נתמכה בתצהיר מפורט של מנהל קשרי תחנות בנתבעת 2. התובע הגיש תשובה לתגובה וטען כי מהמסמך שצורף כנספח לבקשה עולה כי הנתבעת 2 שילמה לנתבעת 1 סך של 29,000 ₪. הנתבעת 2 ראתה חירות לעצמה להגיש תגובה לתשובה לתגובות (בגדרה ביקשה רשות להגישה) ובה שבה וטענה כי הנספח שצורף לבקשה, הינו תדפיס של מפעיל התחנה - שערי דלק - אשר מהווה התחשבנות פנימית בינה לבין חברת בת שלה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובות וכן בנספחים שצורפו, כמו גם בכתבי הטענות מטעם הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה. בקשת התובע נושאת את הכותרת "בקשה חוזרת למתן צו גילוי במסמכים ספציפי", אולם עיון בבקשה גופה מראה שעסקינן בבקשה גורפת למדי לגילוי מסמכים רבים מאד. הפסיקה הכירה אמנם באפשרות לבקש קבוצות של סוגי מסמכים ספציפיים [רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193], אולם זאת בכפוף לכללים הרגילים בדבר רלבנטיות, הכבדה, מניעת פגיעה בסודות מסחריים של בעל דין במידה שעולה על המתבקש מן ההליך, וכיו"ב. להלן אבחן את הבקשה בהתאם למסמכים השונים שנתבקשו בה: ההסכם על פיו משלמת הנתבעת 2 לנתבעת 1 דמי שכירות עבור תחנת הדלק נשוא התביעה הבקשה אינה נוקבת במספר התקנה עליה היא מבוססת, אולם משמה של הבקשה, כמו גם מן הסעד המתבקש בה ככל שהדברים אמורים בהסכם זה, עולה כי הבקשה בנוגע להסכם זה מושתתת על הוראת תקנה 113 לתקסד"א. שתי הנתבעות התייחסו לסוגיה זו, הן בכתבי הטענות שלהן והן בתגובות שהגישו לביהמ"ש. הנתבעות שבו וטענו כי אין בנמצא הסכם כזה, שכן מעולם לא נחתם הסכם בין הנתבעות לתשלום דמי שכירות בגין תחנת הדלק והנתבעת 2 לא משלמת דמי שכירות לנתבעת 1. טענה זו גובתה בתצהירו של מנהל קשרי תחנות בנתבעת 2 (ס' 3). הנתבעות אף ציינו כי צירפו לכתב הגנתן את ההסכם ביניהן וזהו ההסכם הרלבנטי היחיד לתחנת הדלק נשוא התביעה, הא ותו לא. תקנה 113 לתקסד"א קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן צו המורה לבעל דין לגלות בתצהיר אם מסמך פלוני מצוי, או היה מצוי, ברשותו או בשליטתו, ואם אינו מצוי בה - מתי יצא ממנה ומה היה עליו. משניתן תצהיר כאמור בתקנה 113 לתקסד"א, בו הוכחש קיומו של הסכם נוסף, למעשה באה הבקשה לגילוי ספציפי של המסמך על סיפוקה. ככל שכוונת התובע הינה להורות לנתבעות למסור לו את ההסכם - דבר שלמעשה לא נתבקש - ממילא אף דינה להידחות. הנתבעות אינן יכולות להמציא מסמך שאינו קיים לשיטתן. כל חשבונות הנתבעת 2 (הכנסות והוצאות) של תחנת הדלק נשוא התביעה מאז ההסכם התובע ביקש לעיין במסמכים, אשר לא צויינו במכתב גילוי המסמכים הכללי מטעם הנתבעת 2 (נספח א' לתגובה לבקשה) וככל הנראה גם לא צויינו במכתב גילוי המסמכים מטעם הנתבעת 1. מסמכים אלה גם לא הוזכרו בכתבי הטענות מטעם הנתבעות. אף שהתובע לא טען לכך, אצא מנקודת הנחה כי התובע מבסס בקשתו על הוראת תקנה 117 לתקסד"א. תקנה 117 לתקסד"א קובעת: "בעל דין רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם צו לעיון במסמכים של בעל דין שלא נזכרו בכתבי טענותיו או בתצהיריו, ולהעתקתם; הבקשה תהא מבוססת על תצהיר המציין מה הם המסמכים שהעיון בהם מבוקש, וכי המבקש זכאי לעיין בהם ולהעתיקם והם מצויים ברשותו או בשליטתו של בעל דינו." כלומר, נראה לכאורה כי התובע רשאי לבקש מביהמ"ש לעיין במסמכים אשר לא נזכרו בכתבי הטענות ו/או בתצהירים של הנתבעות, אך עליו לציין מהם המסמכים הספציפיים המבוקשים, ממה נובעת זכאותו לעיין במסמכים אלה וכי הם מצויים ברשות הנתבעות. כידוע, בהתדיינות אזרחית מאפשרים בתי המשפט גילוי רחב של המידע הנוגע למחלוקת בין הצדדים. הכלל הנוהג הינו ניהול המשפט ב"קלפים פתוחים". אולם, זאת בכפוף לעקרון הרלבנטיות. כפי שנקבע, למשל, ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט (4) 54, 60, גילוי המסמכים צריך להיות בנוגע למסמכים הרלבנטיים למחלוקת בין הצדדים: "הרלוואנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוואנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (ראה ע"א 40/49 ו' כיאט ואח' נ' ל' כיאט ואח' [1], בעמ' 162)." אמנם המלים "מסע דיג" לא די בהן כשלעצמן. לא כל "מסע דיג" אסור הוא, כפי שנאמר, שם: "ודוק: לעיתים אין בעל דין יודע מהם המסמכים שבידי הצד שכנגד. דרישה לגילויים של אלה אינה מהווה "דיג" אסור: "'הדיג' איננו מעשה פסול, אלא אם כן כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, כי אם לאסוף ראיות להכנת משפט אחר, או למטרה אחרת. ואילו מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לעניין והחיפוש אחריהם אינו דיג. הנטיה המודרנית היא לקולא דווקא…" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה ששית 1990, עמ' 406)". אולם גם נכונות זו, לבוא לקראת בעל הדין ולאפשר לו להטיל חכתו במימי בעל הדין האחר - ואורך החכה בענייננו ארוך למדי - יש לתחם בגבולות של סבירות והגיון, תוך איזון ראוי בין ערך גילוי האמת לבין אינטרסים לגיטימיים אחרים. התובע, כאמור, לא דרש לראות מסמך ספציפי זה או אחר, אלא את כל מסמכי החשבונות, הכוללים מן הסתם כרטסות הנהלת חשבונות, התחשבנויות ומידע אודות ספקים ולקוחות, וכו'. אני מקבל את הטענה כי המסמכים המבוקשים מהווים סוד מסחרי (אף מתקיימת ההגדרה שבסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999). ההלכה לגבי גילוי מסמכים מעין אלה הינה כי: "ככלל, יש לקבוע כי היקף הגילוי שבו יחויב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש. ככל שלתשתית זו תהיה עוצמה רבה יותר, כך ייטה בית-המשפט להתחשב באינטרסים של מבקש הגילוי, ולהעדיפם על האינטרסים של בעל הסוד המסחרי". [רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, פ"ד נו(4) 856, 870] אמנם הסוד המסחרי בענייננו הוא, לטעמי, בעל רמת חשיבות משנית; ניתן להעלות על הדעת סודות מסחריים שחשיבותם עולה באופן ניכר על זה הנדון כאן. עם זאת, כפי שנפסק, למשל, ברע"א 3638/03 ביטום תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' כמיפרן - ישראל בע"מ, פ"ד נח(1) 97, 101: "... אין ליתן צו לגילוי מסמכים אשר יפגע בסוד מסחרי, בטרם הונחה תשתית ראייתית, ולו מינימלית, לטענות הצד מבקש הגילוי" - ודומני כי זהו בדיוק מצב הדברים בענייננו. בענייננו, התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי לטענותיו. לטענת התובע, הנתבעת 2 משלמת לנתבעת 1 דמי שכירות והדבר בא לידי ביטוי בנספח שצירף לבקשתו. עם זאת, עיון בנספח זה מראה לכאורה כי מדובר בפירוט הוצאות של "שערי דלק - דלק מנטה", אשר לטענת הנתבעת 2 הינה חברת בת שלה המפעילה את תחנת הדלק נשוא התביעה, ואשר אין בינה לבין הנתבעת 1 דבר וחצי דבר, וכי עניינו של המסמך בהתחשבנות פנימית בין חברה זו לנתבעת 2. התובע לא סתר טענה זו של הנתבעת 2. התובע לא פירט כיצד קשורה הנתבעת 1 למסמך (יצויין כי התובע גם לא הסביר כיצד הגיע מסמך זה לידיו ומדוע לא כלל אותו בגילוי המסמכים מטעמו). עוד אציין כי התובע טוען בתצהירו כי הנספח שצירף הינו דו"ח הכנסות והוצאות של הנתבעת 2 בתחנה הנדונה לחודש 10/10 ומצביע על כך שתחת העמודה בטבלה שכותרתה "ביצוע חודש ל- 10/10", מופיע הסכום 29,000 ₪ בשורת "הוצאות דמי שכירות". אולם עיון בטבלה מגלה כי תחת העמודה שכותרתה "ביצוע חודש ל- 10/09" מופיע סכום אחר לגמרי כהוצאות דמי שכירות, ומאחר והתובע טען בכתב התביעה כי ההסכם בינו ובין הנתבעת 2 נחתם ביום 3.8.09, הרי שנראה כי גם במסמך עצמו יש תימוכין לעמדת הנתבעת 2, שכאמור גובתה בתצהיר. נמצא, כי התובע לא הראה במידה הנדרשת מדוע יש ליתן צו שיחייב את הנתבעת 2 לחשוף בפניו באופן גורף חלקים מהתנהלותה העסקית-מסחרית, שלא אל מולו, ואשר אינם נחלת הכלל. בקשתו לקבלת המסמכים האמורים - נדחית. פירוט כל התשלומים ששילמה הנתבעת 1 לנתבעת 2 מיום החתימה של ההסכם מעיון בהסכם בין הנתבעות עולה כי הנתבעת 1 הסכימה לוותר לנתבעת 2 על הסכמי שכירות שערכה עם הבעלים בשלוש תחנות דלק, בדאלית אל כרמל, בשפרעם ובדבוריה, תמורת הלוואה בסך של 14,000,000 ₪ בריבית שנתית של 3.7%. כמו כן, הנתבעת 1 התחייבה לרכוש דלקים מהנתבעת 2. כלומר מדובר בפירוט תשלומים רבים מאד בגין עסקאות שונות ומגוונות (כעולה לדוגמא מנספחים ב'1 ו-2 לתגובת הנתבעת 2). לפיכך, איני מוצא לנכון לחייב את הנתבעות למסור לתובע מסמכים אלה. לבסוף, אם כי לא בשולי הדברים, אוסיף כי אני מתקשה לראות כיצד המסמכים המבוקשים עשויים לקדם את עניינו של התובע. אין מחלוקת כי התובע הסכים להתיר מערכת הסכמית קודמת, בגדרה השכיר את הפעלת התחנה לנתבעת 1, ולהתקשר בהסכם שכירות אחר תחתיו מול הנתבעת 2, תמורת סכום גבוה יותר. אין גם מחלוקת כי על מנת שהנתבעת 1 תוותר על התקשרותה מול התובע, קיבלה הנתבעת 1 מן הנתבעת 2 טובות הנאה בגדרי ההסכם ביניהן (שהתייחס גם לתחנות אחרות). גם אם נניח כי במסגרת טובות ההנאה עליהן הוסכם בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 מצא מאן דהוא לכלול תשלום חודשי ולכנותו בכינוי כזה או אחר, ספק רב בעיניי כיצד הסכמה מעין זו עשויה לשנות את מערכת ההסכמים החתומים או להצמיח לתובע עילת תביעה. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות בנפרד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ₪, תוך 30 ימים מהיום. ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ב, 19 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. תקסד"א 1984 (הישנות)