עתירה להורות למשיב לחדש את אשרת השהייה בישראל מסוג ב/1 לעותר עד ליום 30.6.2012 וליתן לו אשרת חוזר (אינטר ויזה) שתהא תקפה עד לאותו מועד, לצורך יציאה ללימודי אומנות בשבדיה וחזרה לאחר סיומם לישראל, ולחילופין, להאריך אשרת השהיה ב/1 מעת לעת. ואלה העובדות הצריכות לעניין: העותר, תושב אריתריאה לשעבר. לטענתו, שימש שם כמורה למתמטיקה, ונאסר באריתריאה מאחר שהתנגד לגיוסם הכפוי של תלמידיו לצבא אריתריאה. לאחר כשנה בכלא הצליח לברוח מאריתריאה דרך סודן למצריים. הוא הסתנן לישראל ביום 8.6.07, לדבריו, מחשש ששלטונות מצריים וסודן יסגירוהו חזרה לאריתריאה. כשהגיע לישראל פנה העותר לנציבות האו"ם לפליטים שנתנה לו מסמכי הגנה, ומשנת 2008 קיבל אשרות שהייה זמניות מסוג ב/1 שהוארכו מעת לעת כל מספר חודשים. העותר שסיים בהצלחה 3 שנות לימודי אומנות בסטודיו לרישום וציור פיגורטיבי "התחנה" שבתל-אביב, מעוניין ליסוע לחו"ל, על מנת ללמוד אומנות באקדמיה השבדית לאומנות ריאליסטית. בהתאם לדרישות רשות ההגירה השבדית לצורך קבלת אשרת כניסה לשבדיה, עליו להמציא אשרות שיבטיחו את חזרתו לארץ שממנה הגיע לשבדיה. אי לכך, פנה העותר למשיבה ביום 30.6.2011, וביקש כי המשיבה תאריך לו אשרת השהייה בארץ עד ליום 30.6.2012, לאחר תום לימודיו בשבדיה שאמורים להסתיים ביום 31.5.2012, וכן להעניק לו אשרת חוזר לארץ (אינטר ויזה) בתום לימודיו. אשרתו הנוכחית של העותר פגה ביום 3.8.2011, והמשיבה הודיעה כי תחליט בעניין הארכת שהייתו בארץ לאחר שתחליט בעניין בקשתו לצאת ללמוד בשבדיה. ביום 30.8.2011, יומיים לפני תחילת הלימודים בשבדיה, הודיעה המשיבה לעותר כי היא מסרבת ליתן לעותר אשרת עבודה מוארכת עד לסוף לימודיו בשבדיה ואשרת חזרה לישראל בתום הלימודים, בהעדר טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים זאת, ובהתאם למדיניות הנהוגה ביחס לזרים השוהים בארץ מכוח מדיניות אי ההרחקה. אי לכך, הגיש העותר את העתירה. טענות הצדדים ב"כ העותר טוען, כי עפ"י האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967 (להלן - "האמנה"), המשיבה חייבת להעניק לעותר את האשרות המבוקשות על ידו. דא עקא, המשיבה מסרבת לבחון בקשות של מסתננים מאריתריאה לקבלת מעמד של פליט מכוח האמנה, ומשכך נשאר מעמדו כבעל הגנה קבוצתית של אי הרחקה ולא כשל פליט מכוח האמנה. לטענת העותר בכך נוקטת המשיבה חוסר תום לב בקיום האמנה. עוד טען ב"כ העותר כי החלטת המשיבה איננה מנומקת ואיננה מציינת את הוראות הדין עליהם היא מסתמכת. עוד הוסיף כי נפגע חופש התנועה של העותר, ונמנעה ממנו זכותו היסודית לחינוך. לטענתו, אין למשיבה נוהל המפרט מהם המקרים ההומניטאריים החריגים המצדיקים מתן אישור יציאה וחזרה לארץ, ובשל כך מדיניות המשיבה בעניין זה איננה ברורה. כמו כן נטען כי המשיבה התמהמהה חודשים עד שהודיעה החלטתה לעותר, וזאת בניגוד להוראות החוק והתקש"יר. ב"כ המשיבה טען לעומת זאת, כי אין לעותר מעמד של פליט בארץ, וישיבתו בה היא רק מכוח מדיניות אי הרחקה זמנית של מדינת ישראל ביחס למסתנני אריתריאה, החלטה שנבחנת על ידה מעת לעת, כל 3 חודשים. ברגע שניתן יהיה להרחיק את המסתננים למדינה כלשהי הדבר ימומש. לפיכך, מבחינה משפטית אין העותר זכאי לאשרות המבוקשות על ידו לצורך יציאה מהארץ וחזרה אליה כשיסיים לימודיו בחו"ל. המשיבה מאשרת למסתנני אריתריאה יציאה וחזרה לארץ רק במקרים הומניטאריים חריגים, ולימודי אמנות בשבדיה אינם בגדרם. עוד טען ב"כ המשיבה כי היעתרות לבקשת העותר תהווה הפליה לטובה של העותר על פני יתר מסתנני אריתריאה. מדיניות אי הרחקה היא מדיניות של הממשלה בהחלטותיה מעת לעת ואין לתקוף אותה בהליך דנן בתקיפה אגבית. כמו כן טען ב"כ המשיבה שהעותר הרחיב חזית במהלך טיעוניו בע"פ כשטען כי על המשיבה להעניק לו מעמד של פליט. קבלת העתירה תהווה תקדים עקרוני שיפתח פתח למאות בקשות דומות בעתיד. הוא הדגיש כי גם לפי נוהל אינטר ויזה, שמיועד רק לעובדים זרים השוהים בישראל כדין, להבדיל ממסתננים בלתי חוקיים דוגמת העותר, תקופת האשרה המקסימלית שניתן להעניק היא בת 90 יום (ולא 10 חדשים כפי שמבקש העותר). באשר לטענת העותר כי המשיבה התמהמה בתשובתה, טען ב"כ המשיבה כי חודשיים הם זמן סביר למתן החלטתה בהתחשב בעומס הרב של הבקשות בהן היא מטפלת. כמו כן העותר הוא זה שהתמהמה בבקשתו לאשרות כמעט חודשיים מאז שנודע לו כי התקבל ללימודי אמנות בשבדיה ועד שפנה למשיבה. דיון ראשית יש להדגיש, את נקודת המוצא שנקבעה לא אחת בפסיקה, לפיה המדינה רשאית לקבוע את מדיניות כניסת זרים לתוכה. כך למשל נקבע ב - בג"ץ 7052/03‏ עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, פד"י סא(2) 202 , סע' 100 לפסה"ד (מפי כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק): "אכן, מקובל עלי כי כל מדינה, לרבות מדינת ישראל, רשאית לקבוע לעצמה מדיניות הגירה. במסגרתה של זו, רשאית היא להגביל כניסתם של זרים (כלומר מי שאינם אזרחים או עולים לפי חוק השבות) לשטחה. אין המדינה חייבת לתת לזרים להיכנס לתוכה, להתיישב בה ולהפוך לאזרחיה. מפתח הכניסה למדינה נתון בידי המדינה. לזרים אין זכות לפתיחתה של הדלת. כך לעניין זרים שאין להם כל קשר עם אזרחי ישראל. כך לעניין זרים הנשואים לאזרחים ישראליים ולילדיהם...". בהחלטת המשיבה מיום 30.8.2011, שנחתמה ע"י יואל לביא, מנהל לשכת מינהל אוכלוסין בת"א,(נספח ע/15 לעתירה) נאמר: "לאחר בחינת בקשתו של מרשך וטעמיה וע"פ המדיניות הנהוגה ביחס לזרים השוהים בישראל מכח מדיניות אי הרחקה, לא מצאנו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן אשרת עבודה ואשרת כניסה חוזרת לישראל לצורך לימודים בחו"ל". אבחן איפוא את הנדבחים המרכזיים של העתירה. מעמד העותר כפליט לפי האמנה לעניין ההכרה בעותר כפליט טוענת המשיבה בסע' 25 לתגובתה לעתירה, כי במקרים בהם מוגשת בקשה פרטנית להיות מוכר כפליט לפי האמנה על בסיס טענות פרטניות, הבקשה נבחנת לגופה. העותר אפילו לא ניסה להפריך טענה זו, מלבד טענתו כי הדבר אינו נכון. גם אם אכן כטענת העותר הכרת המדינה באדם כפליט היא דקלרטיבית ולא קונסטיטוטיבית, כדי שהמשיבה או ביהמ"ש יכירו בעותר כפליט לפי האמנה, העותר חייב להוכיח זאת לפי התנאים הקבועים באמנה. בסעדים המבוקשים ע"י העותר בעתירה זו, העותר לא ניסה להוכיח בפני בימ"ש זה כי הוא פליט לפי תנאי האמנה. כך למשל בסע' 9 לעתירה ציין העותר: "היות ועניין בקשת המקלט של העותר אינו עומד על הפרק בעתירה זו והעותר מוכר על ידי המשיב כמבקש מקלט, העותר אינו רואה צורך לפרט ולהרחיב, בשלב זה, בנוגע לעברו ולמצב הקשה השורר באריתריאה". בפנייתו למשיבה (נספח ע/4 לעתירה) העותר לא ביקש כי יוכר מעמדו כפליט לפי האמנה, אלא רק כי יאריכו לו אשרת השהייה ויתנו לו אשרת "חוזר". העותר לא הוכיח כי ניסה לבקש שיכירו בו כפליט לפי האמנה, כי הוא סורב ובאילו מועדים. בכל המכתבים ששלח העותר למשיבה שצורפו לעתירתו אין זכר לטענתו כי הוא פליט מכוח האמנה וכי הוא מבקש שיכירו בו כפליט ויחילו עליו את אותם כללים (ע/4 הנ"ל, וכן : ע/6, ע/8, ע/11, ע/12). מקרים הומניטאריים חריגים בדיון לפניי הוסיף העותר טיעונים שלא הופיעו בכתב עתירתו, לפיהם אין נוהל ואין מדיניות ברורה של המשיבה מהו מקרה הומניטארי חריג שבעטיו המשיבה מאפשרת לצאת ולחזור ארצה, לאנשים בסטטוס כמו של העותר. אינני מקבלת טיעון זה. מתברר כי המשיבה אישרה כמקרה הומניטרי יציאה קצרת טווח לחו"ל וחזרה ארצה, לצורך ביקור אישה שילדה. אין כל דימיון בין המקרים. בהתאם לכללי הצדק הטבעי והשכל הישר, זכותו של מסתנן בלתי חוקי, הנמצא בארץ מכוח מדיניות אי ההרחקה, לצאת ללימודים בחו"ל איננה בגדר מקרה הומניטארי חריג שבעטיו יש לחייב המדינה להעניק לו את האשרות הגורפות וארוכות הטווח שהעותר דורש. העותר יכול לממש זכותו היסודית להשכלה גבוהה גם בארץ, ואכן הוא למד 3 שנים בבי"ס לאומנות בתל-אביב וסיים לימודיו בהצלחה. ברי איפוא שהמשיבה יודעת להבחין בין מקרה הומניטרי מובהק, לבין מקרה כמו זה של העותר. פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות אינני מקבלת טענת העותר כי נפגעה זכותו החוקתית לחופש התנועה. העותר רשאי לצאת מהארץ בכל עת שיחפוץ. אין זכות קנויה לעותר לקבל מראש אישור לחזור ארצה, לאחר צאתו ממנה מרצונו החופשי. יתר על כן, גם אילו הייתה כאן פגיעה בחופש התנועה של העותר הרי שממילא העותר לא הוכיח כי הפגיעה איננה מידתית. גם טענתו הלאקונית של העותר כי נפגעה זכותו היסודית לחינוך דינה להידחות. כאמור, העותר למד בארץ 3 שנים לימודי אומנות בבי"ס "התחנה" בת"א. העותר אף יכול להמשיך ללמוד אומנות בארץ, ואין הכרח ליסוע לחו"ל לצורך כך. העדר הנמקה אין ממש גם בטענת העותר כי ההחלטה איננה מנומקת. החלטת המשיבה נובעת ממדיניות הממשלה הנבחנת על ידה מעת לעת כל 3 חודשים. המדיניות היא של אי הרחקה, אך לא של מתן אשרות. העותר מבקש להפלותו לטובה מיתר פליטי אריתריאה. יתר על כן, הוא אף מבקש תנאים טובים יותר מעובד זר שהגיע ארצה כדין - ומקבל היתר יציאה ל- 3 חודשים בלבד, אך לא לתקופה של 10 חודשים, כפי שביקש העותר. המשיבה כמדינה ריבונית רשאית להחליט מהי מדיניותה באשר לזרים בכלל, ובמיוחד כאלה המסתננים לשטחה שלא כדין. נוהל אינטר-ויזה העותר הודה (בסע' 4 לתשובתו מיום 6.10.2011 להודעה מטעם המדינה, ובטיעונים לפניי, בעמ' 1 לפרוט' מיום 26.9.2011) כי נוהל הטיפול באשרת כניסה חוזרת לעובדים זרים איננו חל עליו. אלא שהעותר טען כי נוהל אינטר ויזה איננו יוצר הסדר שלילי, אלא רק קובע את ההליך הפרוצדוראלי להסדר אינטר ויזה לעובדים זרים. העותר טען, בצורה סתמית ולקונית ומבלי לציין שום אסמכתא, כי שר הפנים לפי שיקול דעתו רשאי לתת אינטר-ויזה. טענה זו אינה מתיישבת עם נוסח הנוהל. הנוהל מתייחס מפורשות לשוהים בישראל כדין בעלי אשרת שהיה ועבודה מסוג ב/1 בתוקף. כמו כן נקבע בו כי: "במידה והעובד הזר שוהה ללא אשרת שהייה ועבודה מסוג ב/1, אין לאשר הבקשה". משכך, ברור שהנוהל אינו בר יישום במקרהו של העותר שהגיע ארצה כמסתנן. וראה גם עת"מ 11830-08-10 אידריס פאדול ואח' נ' משרד הפנים (כב' סג"נ השופטת ש. גדות), בסע' 11-13 לפסה"ד. יתר על כן, טיעונו של העותר כי מתן אשרת אינטר ויזה נתונה לשקול דעתו של שר הפנים, סותרת את טענתו העיקרית כי המשיבה הייתה חייבת להעניק לעותר אשרת חוזר בשל היותו פליט לפי האמנה ואין הדבר נתון לשיקול דעתה. מכל מקום, אם הדבר היה נתון לשיקול דעתו של שר הפנים לא ניתן לחייב אותו לעשות כן. שר הפנים בהיותו חבר הממשלה, כפוף למדיניות אי ההחזרה של הממשלה. לפי מדיניות זו רק במקרים הומניטאריים חריגים מקבלים אינטר ויזה לתקופה קצרה. יתר על כן, טענה זו אף לא הופיעה בכתב העתירה אלא רק ב"תשובה מטעם העותר להודעה מטעם המדינה". סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, עולה כי העותר לא הוכיח שקיימת הצדקה ליתן לו האשרות המבוקשות על ידו על מנת לאפשר לו יציאה ללימודי אומנות בשבדיה וחזרה לארץ בתום לימודיו. משכך, החלטת המשיבה לא חרגה ממתחם הסבירות, ואין מקום להתערב בה. אשר לסעד החלופי הכוללני והגורף שביקש העותר, יתכבד ויפנה למשיב בעניין אשרת שהיה זמנית. אשר על כן העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אשרה (ויזה)משרד הפניםפליטים