זוהי תביעה לפינוי הנתבעים מדירת מגורים אותה שכרו בשכירות מוגנת. רקע עובדתי 1. התובעת הינה הבעלים הרשום של בית מגורים צמוד קרקע המצוי ברח' המעורר 3, חולון, והידוע כחלקת משנה 179/2 בגוש 7171 (להלן: "הדירה" או: "המושכר"). 2. הנתבעים, בני זוג והורים לארבעה ילדים, שכרו את הדירה - יחד עם זכות שימוש במחצית שטח החלקה - בשכירות מוגנת תמורת תשלום דמי מפתח, על פי חוזה שכירות מיום 10/10/92 (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). 3. בתביעה שבכאן עתרו התובעים להורות על פינויים של הנתבעים מהדירה בגין שתי עילות פינוי - האחת, נטישת המושכר, עילת פינוי שהיא יציר הפסיקה. השנייה, וכפועל יוצא מנטישת המושכר, עילת פינוי בגין אי קיום תנאי השכירות מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"). טענות הצדדים 4. לטענת התובעים, בשנים האחרונות הנתבעים אינם מתגוררים במושכר. מרכז חיי הנתבעים, כך לטענת התובעים, הינו בבית פרטי באבן יהודה (להלן: "הקוטג'") אשר בבעלותם, ושימוש, אם נעשה במושכר, הינו למראית עין בלבד. לטענת התובעים, הנתבעים הינם בעלים של דירת מגורים נוספת, לבד מהקוטג', המצוייה בעיר חולון (להלן: "הדירה הנוספת"), אותה הם משכירים בשכירות חופשית. מכאן שהמושכר איננו נחוץ לנתבעים כלל ועיקר. נוכח האמור, כך לתובעים, נטשו הנתבעים את המושכר ומן הדין לפנותם הימנו. נוסף לעילת הפינוי עקב של נטישת המושכר, כך לטענת התובעים, הפרו הנתבעים את חוזה השכירות הפרה יסודית המקנה להם עילה לפנותם, שכן הנתבעים אינם עושים בדירה שימוש בהתאם להוראות חוזה זה. 5. מנגד טענו הנתבעים כי מעולם לא נטשו את המושכר, והם ושתיים מבנותיהם מתגוררים בו דרך קבע. לטענת הנתבעים, הנתבע הינו אדם חולה המרותק למיטתו, אשר אינו צורך ואינו מאפשר להשתמש במים וחשמל, ומכאן ההסבר לצריכה המועטה של אלה במושכר. לטענת הנתבעים הנתבע קשור למושכר נפשית ואינו מוכן להחליפו. הנתבעת המטפלת בבעלה כמיטב יכולתה, מסייעת גם לבנה הנשוי ומטפלת בשני ילדיו הקטנים. בגין כך היא ישנה במהלך השבוע בקוטג' אשר בשימוש בנם ומשפחתו, ואילו בסופי שבוע, ישנה היא לרוב במושכר. הדירה הנוספת - כך לנתבעים - מוזנחת עקב העדר יכולת לתחזקו, והגם שנועד לפרנסת המשפחה, אינו מושכר עובר להגשת התביעה. לבסוף טענו הנתבעים כי תביעה זו הינה ניסיון נוסף של התובעים לפנותם מהמושכר, אחר שניסיונות אחרים לפנותם במהלך השנים לא צלחו בידם. ההסדר הדיוני 6. בתאריך 7/12/08 הודיעו הצדדים, בכתב, על כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה המצהירים מטעם הצדדים לא ייחקרו על תצהיריהם, יוגשו סיכומים מטעמם והתובענה תוכרע על בסיס התצהירים וצרופותיהם. 7. מתצהיר התובע 1 (להלן: "התובע") ומתצהירה של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") עולה כי אין מחלוקת באשר לעובדות שלהלן - א. הקוטג' והדירה הנוספת הינם בבעלות הנתבעים. ב. בשנת 1994 הוכר הנתבע כנכה בשיעור של 100%. ג. תצרוכת החשמל, המים והגז במושכר נמוכה. דיון והכרעה 8. טרם אדון בטענות הצדדים לגופן מן הראוי להקדים ולהבהיר את נטל ההוכחה המוטל על בעל הבית על מנת שתקום לו עילת פינוי בגין נטישת המושכר. ההלכה הפסוקה קבעה כי בעל הבית העותר לפינויו של דייר מוגן בעילת נטישה עליו להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את המושכר - פיזית. השני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלוייה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ע"א 977/91, 3505, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, י-ם נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו(5) 758, 769]. עוד יש להקדים ולהבהיר כי נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה " ... מוטל על שכמם של בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 1, עמ' 126). ההשכילו התובעים להרים הנטל המוטל עליהם, כאמור? סבורני, כי לא עלתה בידם כזאת. מחומר הראיות עולה כי התובעים לא השכילו להוכיח את העזיבה הפיזית של הדירה ואין צריך לומר, את היסוד הנפשי הדרוש להיווצרותה של עילת נטישה, קרי: העדר כוונה לחזור ולהתגורר בה. נבהיר דברינו. 9. להוכחת תביעתם, השליכו התובעים יהבם על העובדה, שאינה שנוייה במחלוקת, לעניין צריכת המים, החשמל, גז וטלפון במושכר, שלשיטת התובעים היא "מעוררת סימני שאלה אם בכלל מאן דהו מתגורר בה" (סעיף 14 לתצהיר התובע). התובע צירף לתצהירו תעודות עובד ציבור (להלן: "תע"צ") מהרשויות השונות (נספחים ה' 1-6) המלמדות על צריכה נמוכה במושכר יחסית לצריכה, בתקופה המקבילה, בקוטג'. כך, לשם הדוגמא, צריכת המים במושכר למן שנת 2000 ואילך העומדת בשיאה בשנה זו על 17 מ"ק [נספח ה(1) לתצהיר התובע] לעומת צריכה ממוצעת בקוטג', משנת 2005 ואילך, העומדת על כ-40 מ"ק [שם, נספח ה'(ג)]. כך גם באשר לצריכת החשמל, העומדת במושכר על כ-410 קוט"ש בממוצע לשנת 2000 ואילך, כאשר תיעוד הצריכה בקוטג' גבוהה לאין שיעור, באותן שנים [שם, ה(5)]. מהפרשי הצריכה האמורים (מים וחשמל), כמו גם מאי שימוש בגז הביתי - מבקשים התובעים מבית המשפט לקבוע כי הנתבעים נטשו את המושכר. אין בידי לקבל טענה מופרכת זו ודינה להידחות על הסף. ראשית דבר, צריכה מועטת, ככול שתהא, מלמדת בעליל על שימוש ומגורים בבית. שנית, נפלא ממני הכיצד זה מבקשים התובעים להסיק, מהצריכה הגבוהה בקוטג', על כי המושכר ננטש על ידי הנתבעים?! מקובל עלי הסברה של הנתבעת בתצהירה בדבר הצריכה המועטה של המים, החשמל והגז. הנתבעת הבהירה כי נכותו של הבעל הינה נכות נפשית - להבדיל מנכות פיזית - בין היתר בכך שהוא מונע ממנה ומבנותיו הדרות עמם, לסירוגין, להשתמש במים ובחשמל באופן חופשי. וכך תיארה הנתבעת את הדברים בתצהירה - "בעלי אינו מתרחץ, ואינו מאפשר הפעלת חשמל במושכר למעט מנורה קטנה ומקרר, קטן ... במושכר קיים דוד שמש ... כמו כן בעלי מאפשר שימוש מוגבל ביותר במים במושכר. הס מלהזכיר מקלחת בו, ושימוש בשירותים מעבר לפעם ביום נראה לו מופרז ביותר ואסור בתכלית האיסור ... לפיכך ואני ובנותיי איננו מתקלחות באופן קבוע בבית וכמעט איננו משתמשות בחדר השירותים" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת). בהעדר ראייה לסתור ובהעדר חקירה נגדית, איני מוצא טעם וסיבה מדוע שלא לקבל הצהרת הנתבעת כאמת. במיוחד אמורים הדברים לנוכח התעודה הרפואית - שצירפה לתצהיר הנתבעת (נספח א' 1) בו נכתב כי הנתבע "מרותק למיטה בתדירות מתאריך 1994", הגם שמצבו הפיזי הוא טוב (סעיף 25 לתצהיר). 10. לא מצאתי ממש אף בטענת התובעים באשר "לשיחות הטלפון המועטות". דא עקא, כי הנתבעת הצהירה כי בדירה אין טלפון כלל ועיקר (סעיף 21 לתצהירה). בעידן של מכשירים ניידים, הסברה של הנתבעת מניח את הדעת, זאת לנוכח התנהלותו של הנתבע בכל הקשור ל"חיסכון" בהוצאות. אין גם יסוד להשערת התובעים כי סביר להניח שהנתבעים היו מעדיפים לגור בקוטג' המפואר שבבעלותם ולא במושכר. הנתבעת הבהירה הבהר היטב בתצהירה כי הנתבע הינו אדם חולה המרותק למיטתו ועקב מצבו הנפשי " ... הינו מסרב בתוקף לצאת מביתו לרחוב, למעט מקרים מועטים ביותר ולרוב אין הוא יוצא מפתח המושכר כלל" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת). עוד הבהירה הנתבעת כי היא נמצאת במרבית ימי השבוע אצל בנה, המתגורר בקוטג', זאת על מנת לסייע לו בטיפול בנכדיה ולנוכח הקושי הבלתי נסבל להתגורר במחיצת הנתבע שכן " ... בעלי אינו מתרחץ ואינו מאפשר הפעלת חשמל במושכר למעט מנורה קטנה ומקרר קטן" (שם). בנסיבות אלו, אשר היו אמינות עלי, אין אני מקבל את השערת התובעים כי סביר הוא שהנתבעים יתגוררו בקוטג' - יחד עם בנם - ולא יתגוררו במושכר. בכל הכבוד הראוי, על התובעים מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעים עזבו פיזית את המושכר מבלי לשוב אליו עוד. לא ניתן, בכל הכבוד, לבסס עילת פינוי בגין נטישה על בסיס ספקולציות והשערות. ההלכה הפסוקה קובעת כי אין די, לשם הוכחת נטישת דירת מגורים, בעובדה שלדייר דירת מגורים אחרת בה הוא משתמש. "חשוב להדגיש כי גם כאשר דייר מסויים מחזיק או בעלים של דירה נוספת, אין בכך כדי להוות ראיית חותכת בדבר נטישה. הזמנים השתנו ולא על נקלה יקבע בית המשפט כי אדם שבחזקתו, ואף בבעלותו, דירת מגורים נוספת (שהוא שוהה בה לעיתים מזומנות ואף לתקופות ממושכות) התנתק ממקום מגוריו הקבוע" [בר אופיר, שם, עמ' 132(1) והפסיקה המצוטטת שם]. בענייננו, לא השכילו התובעים להוכיח, אף לא לכאורה, כי הנתבע אינו מתגורר בדירה ברציפות. האומנם סבורים התובעים כי יש לקבוע כי הנתבע נטש את המושכר רק בשל היותו בעליו של קוטג' ודירת מגורים נוספת? תמהני! בהעדר הוכחה, פוזיטיבית , על נטישת המושכר, אין בדעתי להסתמך על השערות והסקת מסקנות רק בשל היות הנתבעים בעלי נכסים אחרים. 11. אין אני מייחס כל משקל להצהרת התובע כי "משנת 1999 לא ראיתי בדירה את האישה ולא את בנותיה, וגם אם הן היו מגיעות, לביקור אולי זאת לצורכי נוחות ו/או הפעלת שימושים מלאכותיים בדירה על מנת שלא תיחשב כנטושה וכך ימשיכו ליהנות מכל העולמות" (סעיף 11 לתצהיר התובע). טענת התובע, על כי לא ראה את הנתבעת ובנותיה במושכר למן שנת 1999, הינה טענה בעלמא. התובע לא פירט מה תדירות ביקוריו במושכר, באלו ימים ושעות, כך שלא ניתן לסמוך על הצהרה סתמית מעין זו. יתר על כן, הנתבעת הצהירה כי במהלך ימות השבוע היא מטפלת בנכדיה, ילדי בנה המתגוררים בקוטג', ובסופי שבוע היא שבה להתגורר יחד עם בעלה. האומנם ביקר התובע במושכר בסופי שבוע? אם כן, מדוע לא פירט זאת בתצהירו? כך או כך, אין בדעתי להסתמך על הצהרת התובע הריקה מתוכן ומפירוט חיוני. זאת ועוד זאת, אם אומנם, כטענת התובעים, המושכר ננטש על ידי הנתבעים כבר למן שנת 1999, נפלא ממני מדוע בחר התובע שלא לנהל הוכחות בתיק ולהביא לעדות את מי מהשכנים בבית הסמוך (ראו סעיף 10.4 לחוות דעת נדם מיום 15/7/07, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בהסכמת הצדדים). הלכה נודעת היא כי - "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראייה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראייה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראייה הייתה פועלת נגדו ... וככול שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראה ע"א 2275/90 לימה נ' חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מ"ז(2), 605]. הימנעות התובעים מלנהל כדבעי הוכחות בתיק ולהמציא ראיות המצויות תחת ידם (כגון העדת שכנים ו/או המצאת דו"ח חוקר) מלמדת, כך לכאורה, כי הבאתם הייתה פועלת כנגדם. התוצאה 12. סוף דבר ולאור האמור התוצאה הינה כדלקמן - א. התביעה נדחית. ב. אני מחייב התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ כשסכום זה יישא הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פינוי מושכרנטישת המושכרשכירותפינוי