מצג כוזב לגבי זכויות במותג

בפני תביעה על סך של 400,000 (לצרכי אגרה) אשר עניינה, "הסכם זיכיון". בין נתבעת 1, ליסאן סחר 2002 בע"מ, לבין התובע, יעקב עבדי ושותפו באותה עת, נחתם ביום 3.8.2004 "הסכם זיכיון", על פיו העניקה נתבעת 1 לתובע ולשותפו זיכיון, לפתוח חנות במרכז המסחרי ברח' תרצה 19 ברמת גן, תחת השם "chevignon" (להלן - המותג). הזיכיון היה לתקופה של 12 חודשים, המתחדשת מאליה כל עוד יעמדו התובע ושותפו בתנאי ההסכם. לטענת התובע, הנתבעים הציגו בפניו מצג על פיו הם בעלי זכויות במותג אך לימים הסתבר, כי מצג זה הוא מצג כוזב, שכן זכויות הנתבעים במותג היו מוטלות בספק. לטענתו, אילו היה יודע, כי קיים ספק בדבר זכויות הנתבעים בסימני המסחר ובסמלים המסחריים של המותג, לא היה מתקשר בהסכם הזיכיון ולא היה משקיע את המשאבים אשר השקיע בהקמת החנות. בעקבות החתימה על ההסכם השקיע התובע, יחד עם שותפו דאז, בהקמת החנות, בקידומה, בשיווקה ופיתוח קהל לקוחות, בעיצוב החנות, בשיפוצה ובריהוטה בהתאם להנחיות הנתבעים, סך כולל של 91,886 ₪. לטענת התובע, בחודש מרץ 2005 נודע לו לפתע, כי הנתבעים פתחו בקניון גבעתיים הסמוך לחנות, סניף נוסף של רשת החנויות chevignon והדבר גרם לו לנזקים, שכן בחנות החדשה העניקו הנתבעים הנחות אשר לא איפשרו לו לעמוד בתחרות. עוד טוען התובע, כי בחנות אשר בקניון גבעתיים, מכרו הנתבעים את כל מגוון הדגמים שייבאו, בעוד שלחנות התובע סופקו רק חלק מהדגמים, באיכות ירודה ועם פגמים רבים. כל זאת פגע בפעילות הכלכלית של החנות אותה פתח התובע. לטענת התובע, בדיעבד התחוור לו, כי מצגי הנתבעת במסגרת הסכם הזיכיון בדבר זכויותיה במותג נתונות בספק רב, נוכח טענותיה של חב' Naf Naf Distributi.on B.V (להלן - נאף נאף), שהיא בעלת הזכות הבלעדית לשימוש בסימני המסחר ובסמלים המסחריים נשוא ההסכם. נאף נאף אף הגישה שתי תביעות בעניין זה (אשר הסתיימו בפשרה) נגד הנתבעים ונגד התובע במסגרתן התבקש והתקבל צו מניעה האוסר על הנתבעים ועל התובע כל פרסום מכירה או שיווק תחת השם chevignon או דומיו. בית המשפט שם הורה לנתבעים ולתובע לאסוף את כל המוצרים מהחנויות ולאחסנם במחסן נפרד. להשלמת התמונה מציין התובע, כי הנתבעים לקחו על עצמם את ייצוגו במסגרת התביעה שהגישה נאף נאף. לטענתו, לא ידע על הצו הראשון אשר הובא לידיעתו רק ביום 13.6.2006, כאשר ניתן צו נוסף אשר חייב את הנתבעים והתובע להסיר את שלט החנות. לטענת התובע, מכתב ההגנה שם והמסמכים שצורפו לו, עולה בבירור, כי כבר במועד החתימה על ההסכם, ידעו הנתבעים כי זכויותיהם במותג מוטלות בספק אך לא הביאו את הדבר לידיעתו. לטענת התובע, תביעת נאף נאף היא הסיבה שבעטייה סיפקו הנתבעים לחנות, יחד עם סחורתם הרגילה, סחורה אחרת תחת מותג שונה בטענה, שמדובר באופנה צעירה של המותג תחת שם אחר. לטענת התובע, התנהלותם של הנתבעים, הפרותיהם המתמשכות של מצגיהם והתחייבויותיהם כלפי התובע ושותפו, וההליך המשפטי שהביאה התנהגותם, גרמו לפגיעה קשה בפעילות החנות ובמכירותיה, עד כדי כך שהתובע ושותפו נקלעו לקשיים כלכליים של ממש ונצברו ייתרות חוב של התובע ושותפו לנתבעת 1 בגין סחורה שסופקה. בחודש אוגוסט 2006, לאחר שהנתבעים החלו בהליכי הוצאה לפועל נגד התובע וצדיק בגין חוב כספי, הגיעו התובע ושותפו להסדר עם הנתבעים, על פיו ישלמו סך כולל של 315,000 ₪ ב- 20 המחאות. במהלך חודש ספטמבר 2006, שכר התובע חנות אחרת, ולטענתו ביקש להפקיד את הסחורה שבחנותו (בשווי 107,000 ₪) אצל הנתבעים למשך תקופת שיפוץ החנות החדשה. כאשר ביקש לקבל חזרה את הסחורה לידיו, הודיעו לו הנתבעים, כי המשך אספקת הסחורה, כולל זו שהפקיד, מותנית בתשלום במזומן עבורה, על אף שעל פי ההסכם, צריכה הסחורה להימסר לו בקונסיגנציה. בנסיבות אלו טוען התובע, נוצרו לו נזקים שכן החנות נותרה ללא סחורה עד לאיתור ספקים חדשים. לטענת התובע, התנהלות הנתבעים המתוארת לעיל, מהווה מצג שווא רשלני, תרמית וניהול משא ומתן בחוסר תום לב. לטענת הנתבעים, נתבעת 1 קיבלה במפורש זכות להשתמש, כנגד תשלום תמלוגים, בשם ובסימן המסחרי "שוויניון" בישראל וזאת מחברה צרפתית בשם טריבל שוז. חברה זו הוצגה כסוכנת מטעם הבעלים, החל משנת 1996 או 1997. עוד טוענים הנתבעים, כי בסוף שנת 2004 או תחילת 2005 הודיעה טריבל שוז, במפתיע, כי הזיכיון יופסק בתוך שנה המתחילה ביום 15.7.2004. לטענתם, לטריבל שוז לא הייתה הזכות לבטל את הזיכיון וגם לא ניתנה על ידה סיבה להפסקת הזיכיון, לאחר שהושקעו על ידי הנתבעים מיליוני שקלים בפיתוח המותג בישראל. במהלך הבירור המשפטי בין הנתבעים לבין נאף נאף, הסתבר, כי בנאף נאף התחלפו הבעלים וכי הבעלים החדשים התנערו מהעובדה, שטריבל שוז היא סוכנת שלהם והעבירו באופן חד צדדי את הזיכיון לחברה ישראלית בשם אלשרד בע"מ, תוך התעלמות מקיום נתבעת 1 דכאן. בהסכם פשרה, שהתגבש בין הנתבעת לבין חברת נאף נאף נאמר, כי נתבעת 1 פעלה בתום לב בעת שעשתה שימוש בשם המותג וכי נפלה קורבן להונאה מצד טריבל שוז וחברה נוספת. לטענת הנתבעים, נהגו בתובע בתום לב ובמהלך ההליכים המשפטיים הנתבעת התחייבה לשאת בכל הוצאות התובע הנוגעות לתביעה ואף נמסרה לו התחייבות וערבות אישית של נתבעים 2 ו-3. לטענת הנתבעים, התובע לא הצביע על נזק ממשי שנגרם לו כתוצאה מצווי המניעה אשר ניתנו. התובע הפעיל את החנות בטרם ניתנו הצווים וגם לאחר מכן, בדיוק באותו אופן וזאת, עד שבחר מסיבותיו שלו לעבור לחנות אחרת, או אז עמדו על כך שישלם תמורת סחורה שקיבל במזומן בלבד. לטענת הנתבעים, עוד בטרם נחתם ההסכם, ידעו התובע וצדיק על הכוונה לפתוח חנות בקניון גבעתיים. לטענת הנתבעים, התובע הוא שהפר את הסכם הזיכיון באופן עקבי ורצוף, לא ביצע תשלומים, מכר נעליים במחירים נמוכים מהמוסכם ולא מסר כתב ערבות בנקאית, כנדרש על פי ההסכם. בכל מקרה, הדרישה להעמיד כתב ערבות או לחלופין לשלם במזומן עבור סחורה שבכוונתו למשוך מהנתבעת בחודש ספטמבר 2006, הייתה בהתאם להסכם (סעיף 14.ב.). לבסוף טוענים הנתבעים, כי אין כל עילה לחיובם האישי של נתבעים 2-3, שכן לא עוולו באופן כלשהו כלפי התובע ונהגו עמו בתום לב. דיון התובע הוא הנושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו על הנתבעים לשאת בנטל השכנוע לגבי היסודות העובדתיים של טענות ההגנה (י' קדמי "על הראיות", חלק שלישי, 2003, עמ' 1508). התובע לא השכיל לעמוד בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע באופן המזכה אותו בסעדים המבוקשים על ידו. מהות התביעה היא דרישה לתשלום פיצויים בגין ניהול משא ומתן וביצוע הסכם בחוסר תום לב, הפרתו, הצגת מצג שווא רשלני, רשלנות ותרמית. כפי שהגדיר זאת התובע בסעיף 7 לסיכומיו: "עיקר המחלוקת שבין הצדדים, הינה בשאלה: האם זכאי התובע לשיפוי מאת הנתבעים או מי מהם בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לו כתוצאה ממצגיהם הכוזבים של הנתבעים בקשר עם ההסכם, עובר להתקשרות בהסכם עם ליסאן, ולאחריה; ובקשר עם הפרות הנתבעים את ההסכם". התובע לא השכיל להוכיח, כי הנתבעים הפרו את ההסכם עמו ואף לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים. טענת התובע, כי הנתבעים הפרו התחייבויותיהם כלפיו, עת פתחו חנות מתחרה בקניון גבעתיים הסמוך לחנותו וידעו בעת החתימה על ההסכם, כי בכוונתם לעשות כן אך הסתירו זאת, לא הוכחה. טענותיו של התובע לעניין זה נטענו בכלליות ולא הובאה ראשית ראייה לכך, שפתיחת החנות הייתה הפרה של הסכמות בין הצדדים. ראייה לכך לא נמצאה בהסכם בין הצדדים והתובע אף לא הוכיח, כי מחה בזמן אמת בפני הנתבעים על פתיחת החנות. בהקשר זה יצויין, שסעיף 2.1 להסכם קובע, כי "אין בהקניית הזיכיון לעמית משום מתן בלעדיות כלשהי ביחס לחנות למעט זו הנקובה בהסכם". גם טענת התובע, כי טיב הסחורה אשר סופקה לו ומגוון הסחורה היו פחוּתים מאלו שסופקו בחנות החדשה בגבעתיים ובכלל, גם היא לא הוכחה. התובע אמנם צירף חשבוניות החזרים ובקשות לתיקונים, אך לא ניתן להסיק, כי מדובר בכמות גדולה במיוחד או קטנה ביחס למחזור העסקים של התובע. היקף תיקונים לא סביר, אינו במסגרת ידיעתו השיפוטית של בית משפט ועל התובע היה להוכיחו כעובדה. גם את טענת התובע, כי הנתבעים הפרו התחייבויותיהם כלפיו, עת סרבו להמשיך ולספק לו סחורה בקונסיגנציה ודרשו, כי יתחיל לשלם במזומן עבור סחורה אותה ביקש שתסופק לו, יש לדחות. סעיף 14 להסכם אשר כותרתו "בטחונות" קובע, בין היתר, כדלהלן: 14.1 להבטחת קיום מלוא התחייבויותיו של העמית על פי הסכם זה לרבות התשלומים המגיעים לחברה על פיו, ימציא העמית לחברה: כל רכישה של הזכיין מהחברה תתבצע רק כנגד המצאת ערבות בנקאית אוטונומית צמודת דולר לשביעות רצון החברה (להלן - הערבות) או כנגד תשלום במזומן, ובגבולות גובה סכום התשלום במזומן או הערבות אשר הומצאה. הארכת הזיכיון מעבר לתקופה האמורה לעיל מותנית בהארכת תוקף הערבות הבנקאית. במעמד חתימת הסכם זה ימציא הזכיין לחברה ערבות בנקאית אוטונומית צמודת דולר בתוקף ל- 12 חודשים בסך 80,000 ₪ והחברה תעמיד לזכיין, כנגד הערבות, אובליגו מאושר למשיכת סחורות עד לסך של 160,000 ₪. הזכיין ידאג לחידוש הערבות כך שתעמוד בתוקף במהלך כל תקופת הסכם זה. עלו חובות הזכיין לחברה (בין שהגיע מועד פרעונם ובין שפירעונם במועד מאוחר יותר) מעל הסך של 160,000 ₪, ישלם הזכיין עבור פריטים נוספים שיבקש לרכוש מהחברה במזומן". (הדגשה הוספה). אין מחלוקת, כי התובע מעולם לא העמיד ערבות בנקאית כנדרש. כמו כן הוכח, שבחודש ספטמבר 2006, עת דרשו הנתבעים מהתובע לשלם במזומן עבור סחורה אותה ביקש להעביר לחנות החדשה, צבר התובע חוב כלפי נתבעת 1 בסך של 311,000 ₪. ביום 20.8.2006 נחתם הסכם בין הצדדים להסדרת חוב זה באמצעות 20 תשלומים חודשיים. לטענת התובע, על פי ההסכם, היה זכאי לקבל סחורה בקונסיגנציה. טענה זו לא הוכחה ובהסכם אין כל אינדיקציה לנכונותה. נהפוך הוא, סעיף 3 להסכם זה קובע במפורש, "כי החוב יחושב כמסולק אך ורק עם פרעונם המלא והמצויין של כל התשלומים נשוא כתב הסדר זה...". משמע, בחודש ספטמבר 2006, עת סירבו הנתבעים או מי מהם לספק לתובע סחורה בקונסיגנציה, היה לתובע חוב בסך של מאות אלפי שקלים כלפי הנתבעים, ועל כן, על פי סעיף 14 להסכם הזיכיון, התובע צריך היה לדעת, כי יידרש לשלם על הסחורה במזומן. יוזכר, התובע לא עמד בהתחייבותו להעמיד ערבות בנקאית כנדרש בהסכם. בנוסף, על מנת שהתובע יוכל לזכות בסעדים המבוקשים, היה עליו להוכיח את הסכומים הנתבעים על ידו, להגיש חשבונות, ובמידת הצורך אף להגיש חוות דעת מומחה. התובע לא עשה כן ובחר להסתפק בתצהיר מטעם רו"ח, אשר העניקה שירותי חשבונאות לחנות. תצהיר רו"ח היה כללי ולא צרפו לו מסמכים התומכים בתוכנו. התצהיר קצר ולקוני וכל שניתן להסיק ממנו הוא, כי בין 2004 ל- 2005 עלו היקף הרווחים והמכירות ובשנת 2006, נרכש יותר מלאי מאשר נמכר. בכך אין די כדי להוכיח את הנזקים הנטענים על ידי התובע. התובע אכן הצליח לשכנע, כי בעת החתימה על ההסכם עמו כבר ידעו הנתבעים, כי זכויות נתבעת 1 במותג שנויות במחלוקת. בכתב התביעה אותו הגישה נאף נאף נגד נתבעת 1 ואחרים, כתוב במפורש, כי הודעה על ביטול הזכות להשתמש במותג, הועברה לנתבעת 1 מנאף נאף ביום 4.6.2004, היינו עוד בטרם נחתם ההסכם בין נתבעת 1 לתובע ושותפו (נספח ד' לכתב התביעה). בכתב ההגנה שם, טוענת נתבעת 1, כי קיבלה ביום 15.7.2004 מכתב המודיע על סיום העסקים עם הנתבעים (נספח ה' לכתב התביעה) ובית המשפט המחוזי מציין בהחלטה בעניין צו המניעה, כי "המשיבים [הנתבעים - ר.כ.] ידעו על התנגדות המבקשת לשימוש שהם עושים בסימן המסחר בישראל בכלל והאיסור על השימוש בסימן המסחר לאחר עונת אביב/קיץ 2005, כבר בסמוך ליולי 2004" (נספח ו' לכתב התביעה, סעיף ט. להחלטה). עולה אם כן, שבמועד החתימה על ההסכם, ביום 3.8.2004, כבר ידעו הנתבעים שקיים ספק אם יוכלו לקיים את התחייבויותיהם על פי ההסכם. הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי יידעו את התובע ושותפו בדבר טענותיה של נאף נאף בטרם נחתם ההסכם. לכאורה, מדובר בחוסר תום לב בניהול משא ומתן. עם זאת, מחומר הראיות שבפני שוכנעתי, כי אי גילוי או הסתרת עובדה כל כך חשובה מהתובע, נעשתה מתוך מחשבה ואמונה, שניתן יהיה לבטל את רוע הגזרה, ולא בחוסר תום לב. יתרה מכך, הצדדים המשיכו לעבוד יחד משך לפחות שנתיים מחתימת ההסכם ואף לאחר שהתובע כבר ידע אודות עמדתה של נאף נאף. התובע אף רצה להמשיך ולעבוד עם הנתבעים, כפי שעולה מהתנהלותו לאחר סיום השיפוצים בחנות החדשה. בכל מקרה, התובע לא הוכיח, כי נגרם לו כל נזק, כאמור לעיל. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ב, 19 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. מצג שווא