פיטורי עובד ללא הסכמה של ארגון העובדים רקע כללי התובעת הינה אשתו של הרב ליכטיג שלמה ז"ל (להלן: המנוח או התובע) שעבד כרב ומחנך בישיבה התיכונית במבשרת (להלן: הישיבה). התביעה הוגשה ביום 20.12.06 והמנוח נפטר ביום 24.12.06. אשתו שהינה יורשתו נכנסה בנעליו והיא תובעת זכויות שונות, שלטענתה הגיעו למנוח. המנוח עסק בהוראה וחינוך כ 27 שנים. המנוח החל עבודתו בישיבה ביום 1.9.88 והיא פוטר בחודש מאי 2003 וסיים עבודתו ביום 31.8.03. המנוח חלה במחלה קשה בשנת 2000 אך עבר טיפולים והמשיך לעבוד על פי הסדר הרגיל. במועד לא ידוע לאחר פיטוריו שבה המחלה והוא כאמור נפטר, בשלהי שנת 2004 - ארבע ימים לאחר הגשת התביעה דנן. המנוח לאחר סיום עבודתו קיבל פנסיית נכות מקרן גלעד, וכן כספים שונים בגין פרישתו שיפורטו בהמשך הדברים. קודם לתביעה דנן, הגיש המנוח תביעה בבית דין רבני, כנגד הישיבה. מסיבות שונות לא הושלם ההליך שם. התביעה הנוכחית פשטה ולבשה צורה - הוספו ונשמטו ממנה רכיבים שונים וסכומם השתנה. אנו נתייחס למה שמופיע בסיכומי התובעת. אין באמור אישור להרחבת חזית. עניינים שלא עלו קודם לא נעסוק בהם. בסיכומים ביקש ב"כ התובעת לקבל פיצויי פיטורים בשיעור 200%, פיצויי פיטורים מוגדלים (סעיף שלא הופיע אף לא בכתבי התביעה המתוקנים) דמי מחלה, פיצויים על העבודה בהיקף העולה על משרה, בשיעור 40%, חודשי הסתגלות. עולה מהראיות שהמנוח ביקש להמשיך לעבוד בהוראה ועשה מאמצים רבים, לבטל את הפיטורים כולל פניה לארגון המורים ולגורמים שונים, אך הענין לא צלח. ביום 5.1.04 נחתם עימו הסכם פיצויים ושכר (נספח ב' לתצהיר התובעת) בו מוסדר סיום עבודתו. הסכם זה, הותנה בקבלת כספים ממשרד החינוך. הכספים וההסכם לא אושרו ככתבם וכלשונם על ידי משרד החינוך (להלן: הסכם הפיצויים). טענות הצדדים 7. א. לטענת התובעת, המנוח פוטר שלא כדין. לא היה הליך צמצומים כפי שנטען על ידי הישיבה, בעת פיטוריו ובכל אופן מורים שהגיעו אחריו לישיבה, המשיכו לעבוד ולא פוטרו. בחירתו לא היתה כדין. פיטוריו נעשו ללא שימוע וללא הסכמה של ארגון העובדים, וחרף ידיעת הישיבה אודות מחלתו (הטענות האחרונות יש בהם הרחבת חזית וראוי היה לדחותן ולו מטעם זה בלבד). לנוכח זאת זכאי היה התובע שפיטוריו יבוטלו ולמצער זכאי היה לפיצויים בשיעור מוגדל. ב. עוד טענה התובעת כי הואיל והמנוח עבד בהיקף של מעל למשרה (140%) אזי היה זכאי לפיצויי פיטורים, בשיעור המתייחס אף לעבודה בהיקף של מעל למשרה. ג. פיצויים מוגדלים נתבעים אף מכח "הסכם הפיצויים" וכן מכח בקשת השיפוי שהגישה הישיבה, למשרד החינוך, בה התבקש לאשר לתובע פיצויי פיטורים מוגדלים, בשיעור 50% נוספים, וכן 5 חודשי הסתגלות. מכח בקשה זו שהוגשה למשרד החינוך ומכח "הסכם הפיצויים" זכאי היה המנוח לחודשי הסתגלות ולפיצויים מוגדלים. ד. באשר לימי מחלה הרי שהנתבעת הודתה שלזכות המנוח עמדו 558 ימי מחלה שלא ניצל עובר לסיום עבודתו. על זאת הוא זכאי לפיצוי בשיעור 25,200 ₪, כאשר סכום זה חושב, על ידי בא כוח התובעת, לפי חוק דמי מחלה. 8. א. לטענת הנתבעת המנוח פוטר על רקע קיצוצים במסגרת פיטורי צמצום שהיו בישיבה באותה תקופה. בטרם פיטוריו זומן לראש הישיבה ונמסרה לו אודות ההחלטה. ארגון העובדים פנה בעניינו אך לאחר שהוסברה תמונת הדברים, לא היתה התנגדות מצד ארגון העובדים. מחלתו הקשה כלל לא היתה ידועה לנתבעת בעת פיטוריו. פיטוריו היו אפוא כדין, והוא אינו זכאי לפיצויים מוגדלים על צורת הפיטורים. ב. לתובע הופרשו הפרשות שכללו את כל שיעור פיצוי הפיטורים לקרן גלעד והם היו במקום פיצויי פיטורים כאמור בס' 14 לחוק פיצוי פיטורים. התובעת הסתירה מבית הדין את העובדה שהמנוח מקבל פנסיית נכות. באשר לעבודתו בהיקף של מעל למשרה, הרי שהופרשו לו כספים לקרנות נוספות (בשיעור פיצוי הפיטורים), לכלל ולפניקס. עם סיום עבודתו הוא קיבל כספים מקופות אלה. לנוכח זאת אין לו זכאות להפרש פיצוי פיטורים, הנובעים מעבודה בהיקף של מעל למשרה מלאה, כפי שטענה התובעת. ג. באשר "להסכם הפיצויים" הרי שהמנוח לא היה זכאי לפיצויים מוגדלים. יחד עם זאת הנתבעת, עשתה מאמצים לקבל עבורו ממשרד החינוך פיצויים מוגדלים. הסכם הפיצויים שנחתם עימו, הותנה בצורה ברורה בקבלת שיפוי ממשרד החינוך. השיפוי לא התקבל וההסכם לא אושר על ידי משרד החינוך ולכן הוא אינו מחייבה. ד. באשר לחודשי ההסתגלות הרי שבענין זה פנתה הישיבה למשרד החינוך. אושרו למנוח חודשי הסתגלות. התשלום שהועבר ממשרד החינוך הועבר למנוח במלואו. ה. באשר לדמי המחלה הרי שלמנוח עם סיום עבודתו נותרו 558 ימים שלא ניצל. הישיבה פנתה למשרד החינוך ואושר לו פיצוי בגין אי ניצול ימים אלה. הפיצוי שאושר והתקבל ממשרד החינוך הועבר אליו במלואו. ההליך 9. לדאבון הלב נפטר המנוח ימים ספורים לאחר הגשת התביעה. מטבע הדברים לא נשמעה עדותו. בפנינו העידה התובעת - אלמנתו. עדותה היתה "טעונה" ורגשית אך חסרים היו בה פרטים רבים עובדתיים וחיוניים. מדבריה למדנו שבעלה המנוח, לא ערב אותה, בענייני הכספים וניהל את "מלחמתו" בעצמו, כאשר ידיעתה את הפרטים היתה קלושה ביותר. עדותה היתה, עדות שמיעה, מתחילתה ועד סופה. מטבע הדברים במצב מעין זה, עיקר הראיות עולה מתוך המסמכים השונים שצורפו והוגשו לנו. מטעם הישיבה העיד מר אנסבכר. לאחר הדיון הוגשו סיכומים. בסיכומיו בא כוח התובעת, חרג ממסגרת התביעה, שינה חזית בחלק מהעניינים, העלה הוסיף והוריד כרצונו וחבל שכך עשה. הכרעה 10. נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה על כל רכיביה. הישיבה כך התרשמנו, נהגה במנוח בהגינות ולא מצאנו שנפל דופי בדרך סיום עבודתו או שהישיבה פגעה בזכויותיו. התרשמנו שתחושת התובעת קשה והיא סבורה שהישיבה גזלה את זכויותיו של המנוח ואולי אף גרמה להאצת מחלתו ופטירתו. אנו לא סבורים שכך הדבר. נדמה לנו שההליך המשפטי שנקט בא כוח התובעת, בו האשים את הישיבה בכל תחלואיה, שלא בצדק, גרם אולי לתחושתה זו וחבל. נסיבות פיטוריו של המנוח 11. מהעדויות, ובפרט עדותו של מר אנסבכר, שעשתה עלינו רושם מהימן, עולה כי הישיבה נקלעה למשבר כספי חריף, שלא הותיר לה ברירה אלא לצמצם את צוות המורים. המנוח ורב נוסף (הרב אטינגר) פוטרו באותה עת. במכתב הפיטורים, נספח א' לתצהיר מר אנסבכר נכתב במפורש כי הפיטורים הינם בשל המצב הכלכלי הקשה, אליו נקלעה הישיבה. אף בהסכם הפיצויים נרשם כי הפיטורים על רקע זה. משבר זה לא נפתר על אף מאמצי הישיבה ובשנה שלאחר מכן, נעשו מאמצים נוספים ופוטרו בין 15-10 עובדי מנהלה כולל מנהל בכיר (פרוט' עמ' 9 ש' 8-7). הרב האחר שפוטר - אטינגר - היה ותיק מהמנוח. אכן נכון שבישיבה נותרו שני רבנים, שהיו פחות ותיקים מהמנוח, אך אלה שימשו בתפקידי ניהול, שלהם (כך סברה הישיבה) לא התאים המנוח. האחד היה ראש הישיבה והאחר מנהל התיכון. לנוכח זאת נהגה הישיבה בפיטורי הצמצום בדרך המקובלת המכונה "ליפו", דהיינו אחרון נכנס ראשון יוצא. המנוח לא הופלה לעומת אחרים. 12. מעדותו של מר אנסבכר (פרוט' עמ' 10 ש' 10-9) עולה עוד כי בעת פיטוריו לא היה ידוע אודות מחלתו הקשה שממנה נפטר כשלוש שנים וחצי אחר כך. אכן נכון שהמנוח היה חולה במחלה דומה (כנראה בחומרה פתוחה) בשנת 2000 לערך, אך זו כאמור לא היתה ידועה לישיבה (פרוט' עמ' 10 ש' 10). בכל אופן בעת פיטוריו לא היה ידוע לישיבה שהוא חולה. נציין כי מהאישורים הרפואיים עולה שבעת פיטוריו, במחצית שנת 2003 דבר מחלתו שממנה נפטר בסופו של דבר לא היה ידוע אף למנוח, וראה גם סע' 16 לתצהיר התובעת המאשרת שבעת סיום עבודתו לא היתה ידועה לו מחלתו הקשה. טענת בא כוח התובעת, כאילו ידעה הישיבה את דבר מחלתו אותה עת ובשרירות לב ואטימות "זרקה אותו" הינה לא הגונה וחבל שכך נטען על ידו, מה שבודאי העמיק את הכעס של התובעת כלפי הישיבה. 13. עוד עולה מעדותו של מר אנסבכר (פרוט' עמ' 12 ש' 19) כי ארגון המורים פנה בעניינו של המנוח לישיבה, אך לאחר שנמסרו ההסברים על ידי הישיבה לא היתה עוד התנגדות של ארגון המורים. נציין כי בענין זה לא הובאה על ידי ב"כ התובעת כל ראיה אחרת. הוא לא זימן עד מארגון המורים, להעיד ולהפריך טענה זו. אנו מקבלים אף בענין זה, את עדותו של מר אנסבכר כאמור. מר אנסבכר מסר (פרוט' עמ' 7 ש' 31-32) כי בטרם סיום עבודתו, נקרא לראש הישיבה והוסברה לו ההחלטה לפטרו בשל פיטורי הצמצום. נזכיר כי זכות השימוע בפיטורי צמצום צרה מזכות השימוע הרגילה. במקרה זה כאמור המנוח נקרא לפגישה והמהלך הוסבר לו. המנוח, ככל הנראה, לא העלה באותה פגישה טענה כלשהי שהצדיקה לבטל את פיטוריו ולבחור עובד אחר שיפוטר תחתיו. לנוכח זאת דין הטענות אודות צורת פיטוריו של המנוח להדחות. נציין כי הטענות האחרונות הועלו בסיכומים תוך חריגה מהמסגרת שנקבע (שינוי חזית) ואף מטעם זה כאמור היה ראוי לדחותן. לסיכום חלק מזה נאמר כי לא מצאנו שהיה פגם בפיטוריו של המנוח ולפיכך התביעה לפיצוים מוגדלים בגין צורת הפיטורים נדחית. פיצוי בגין עבודה בהיקף העולה על 100% משרה 14. כעולה מעדותו של מר אנסבכר, הופרשו לזכות המנוח בקרן גלעד, פיצויים בשיעור מלא, שמונה ושליש וחל עליהם ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים. מנספח ד' לתצהירו של מר אנסבכר עולה שאכן ניתן אישור השר בקשר להפרשות לגלעד. מנספח ג' לתצהיר מר אנסבכר עולה כי המנוח החל לקבל פנסית נכות לאחר סיום עבודתו בשיעור 70% משכר קובע של 8,854 ₪. מנספח ו' לתצהיר מר אנסבכר עולה שלזכות המנוח הופרשו על חשבון פיצוי פיטורים גם לפניקס. המנוח קיבל שיק ע"ס 58,164 ₪ בחודש יוני 2004, מתוכם 30,062 ₪ על חשבון פיצויי פיטורים, סכום נוסף שולם לו על ידי חברת הפניקס בסך 1,640 ₪ כאמור בנספח ז לתצהירו של מר אנסבכר. המנוח קיבל בחודש מאי 2004 מחברת כלל ביטוח, על חשבון פיצויי פיטורים (המתייחסים לעבודה בהיקף של מעל למשרה) סכום של 30,179 ₪ (כעולה מנספח ה' לתצהיר אנסבכר מסמך של חברת כלל). סכום נוסף שולם לו בחודש 6/04 (כעולה מנספח ד' לתצהירו של מר אנסבכר). מסיכום האמור עולה כי המנוח קיבל פיצוי פיטורים כנגד העבודה בהיקף שעולה על משרה מלאה, במהלך שנת 2004, מקרנות וקופות אליהם הופרשו פיצויים, על ידי הישיבה. סך כל הסכומים שקיבל עומד על 115,730 ₪. למרבה הצער בא כוח התובעת לא אישר סכומים אלה, העולים ממסמכים של הקופות, אליהם רשאי היה לפנות כמובן ולברר הדברים, בא כוח התובעת בחר להתעלם מסכומים אלה. אכן התובעת העידה, כי לא היתה מודעת לעניינים הכספיים אותם ניהל המנוח. יחד עם זאת מצופה היה, מבא כוחה, לאור הכתוב במסמכים, להודות בקבלתם וחבל שלא עשה כך, ענין זה יבוא לידי ביטוי להלן בענין ההוצאות. לא הוכח כי בסכומים המפורטים לא היה כדי להשלים את מלוא פיצויי הפיטורים, להם היה המנוח זכאי. לנוכח האמור התביעה לקבלת פיצוי פיטורים ביחס להיקף העולה על משרה מלאה נדחית. הסכם הפיצויים והזכאות לפיצויים מוגדלים/הסתגלות 15. הסכם הפיצויים נחתם על ידי הישיבה והמנוח בינואר 2004 לאחר סיום עבודתו. בהסכם שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעת נרשם כדלקמן: "הואיל והעובד היה מורה בבית ספרנו החל מ 01.09.1988 עד 31.08.2003 ובתאריך הנ"ל הופסקה עבודתו בגין צמצומים. אי לכך הוסכם בין הצדדים: העובד יקבל מעבר לכספים המגיעים לו על פי דין והצבורים בקרן הפיצויים ו/או בקופת גמל תוספת פיצויים בשיעור של 50% עבור כל שנת עבודה. העובד יקבל שכר נוסף בגין 5 חודשי הסתגלות. הסכם זה ימומש לאחר שיתקבל אישור ועדת השיפויים של משרד החינוך ובתנאי שיתקבל אישור כזה. העברת הכספים לעובד תתבצע מייד לאחר קבלת הכספים ממשרד החינוך אצל הבעלות". (ההדגשות כאן ולהלן שלי א.א). בהסכם מודגש, במפורש, בס' 3 ו 4 כאמור כי הוא מותנה בקבלת אישור ועדת השיפויים, של משרד החינוך ובתנאי שיתקבל אישור כזה, ויתקבל הכסף לחשבון הישיבה. בהסכם הפיצויים הישיבה מתחייבת לפנות ולבקש ממשרד החינוך, עבור המנוח, תוספת פיצויים בשיעור 50%. כעולה מהראיות הישיבה פנתה למשרד החינוך, אך לא קיבלה אישור. לנוכח התנאי המתלה האמור בהסכם הפיצויים, הרי אין כל חובה של הישיבה לשלם למנוח פיצויים בשיעור מוגדל. החובה על הישיבה היתה לפנות למשרד החינוך היא עשתה כן, אך למרבה הצער, נענתה בשלילה. הנתבעת לא הפרה התחייבותה, ולמנוח לא היתה זכות לקבל ממנה פיצויי פיטורים מוגדלים מכוח הסכם הפיצויים. הזכות לדמי מחלה 16. באשר לדמי המחלה, הרי שבא כוח התובעת, הפנה לחוק דמי מחלה. חוק דמי מחלה אינו עוסק במקרה מעין זה. לא נטען ולא הוכח כי המנוח היה חולה נעדר מעבודתו ולא קיבל דמי מחלה בגין תקופת העדרותו. מחלתו הקשה של המנוח שהביאה לפטירתו שלוש וחצי שנים אחר כך באה בשלב מאוחר יותר, לאחר סיום עבודתו. בא כוח התובעת מבקש לקבל למעשה פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה. כעולה מעדותו של מר אנסבכר (ס' 7 לתצהירו, פרוט' עמ' 14) הרי שפיצוי מעין זה ניתן על ידי משרד החינוך. ביחס למנוח, פנתה הישיבה למשרד החינוך. זה אכן אישר תשלום בסך 42,662 והעבירו לישיבה, שהעבירה אותו במלואו למנוח ביום 15.12.04 כעולה מנספח יב לתצהירו של מר אנסבכר, ועדותו (פרוט' עמ' 14). לא נטען ולא הוכח כי לתובע זכאות באשר לסכום אחר. לנוכח זאת דין התביעה לפיצוי, בגין ימי מחלה לא מנוצלים להדחות. 17. באשר לזכות המנוח לחודשי הסתגלות הרי שענין זה נזכר בהסכם הפיצויים בס' 2. אף כאן הישיבה התחייבה לפנות למשרד החינוך ולבקש עבור המנוח חודשי הסתגלות. הישיבה כאמור התנתה בהסכם הפיצויים את התשלום באישור משרד החינוך, ובקבלת הכספים ממנו. כעולה מעדותו של מר אנסבכר (פרוט' עמ' 13-14) משרד החינוך אישר תשלום על חשבון הסתגלות בסך 25,000 ₪ ותשלום זה הועבר לתובע במלואו, כעולה מנספח יג מראה כי שולם לתובע שיק, על סך 25,000 ₪ בחודש מרץ 2005. נציין כי ב"כ התובעת, לא הצביעה על מקור נורמטיבי כלשהוא באשר לזכותו של המנוח לחודשי הסתגלות. המקור היחיד שמצאנו הינו "הסכם הפיצויים" שכאמור הותנה בתנאי מתלה, כאמור בו. לדידנו הישיבה מילאה את חלקה באופן מלא, ולא היה למנוח זכות לתקופת הסתגלות נוספת, בנוסף על הסכום ששולם לו. לנוכח כל האמור דין התביעה אף ברכיב זה להדחות. 18. נציין כי התביעה לדמי הבראה וביגוד הופיעה בשלבים שונים אך נשמטה בסיכומי התובעת (ס' 28 לסיכומים) וטוב שכך. לא הוכח כי לזכות המנוח נותרה יתרה בגין רכיבים אלה. לנוכח האמור לא נענה ברכיבים אלה. סוף דבר 19. התביעה על כל רכיבה נדחית. בשל מצבה של התובעת ופטירת המנוח לא מצאנו להטיל על התובעת הוצאות משפט בשיעור ראלי והחלטנו לחייבה בסכום של 2,000 ₪ בלבד וזאת בשל הארכת ההליך, אופן ניהולו, אי הודיה בכספים שנתקבלו אצל המנוח והטענות הקשות (להם לא נמצא בסיס) כנגד הישיבה. ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. ניתן, 3.10.11 , בהעדר הצדדים. נציג ציבור נציג ציבור אייל אברהמי, שופטסגן נשיא ארגון עובדיםפיטורים