ביטול הסכם בין הביטוח הלאומי לחברות הביטוח

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד) בת"א 37002-03-10 מיום 24.3.11. כללי 1. המערער הגיש תביעה כנגד המשיבים לשיפוי בגין גמלאות ששילם וישלם לנפגע, המשיב 1, שנפגע בתאונת דרכים ביום 5.4.03, וכנגד המשיבות, המבטחות את השימוש ברכב. המערער לא שלח למבטחות דרישה לשיפוי מכוח ההסכם רב השנים משנת 1979 שבין הצדדים (להלן: "ההסכם"), על-אף שהתאונה אירעה לפני שבוטל ההסכם בין הצדדים במועדים שונים (בשנת 2009 ביחס לכל אחת מהמבטחות), שכן, לטענתו, לעניין תחולת ההסכם, אין נפקות לשאלת מועד קרות התאונה, אלא למועד דרישת התשלום. לטענת המערער דרישת תשלום שנעשתה לאחר מועד ביטול ההסכם אינה יכולה להישען על הוראות ההסכם, אלא על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). 2. המחלוקת בין הצדדים נגעה בשאלת נפקותו של ביטול ההסכם על תאונות הדרכים שאירעו בטרם מועד הביטול. 3. בית משפט קמא דחה את התביעה וקבע בפסק דין מפורט ומנומק, כי ביטול ההסכם אינו חל על תאונות שהתרחשו לפני המועד בו נכנס הביטול לתוקף. נקבע כי בנוגע לתאונות אלה, אין למערער זכות לתבוע את מבטחת השימוש ברכב על-פי החוק, אלא עליו לדרוש שיפוי לפי ההסכם. מכאן הערעור. פסק דינו של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא מצא כי ההסכם בוטל לפי המנגנון שנקבע בהסכם ב"תחנת יציאה" אפשרית ולא עקב הפרתו על ידי המבטחות. הביטול יחול לפיכך על יחסי הצדדים לו בעתיד ועל-כן עומד ההסכם בתוקפו בנוגע לכל אותן עילות תביעה שהתגבשו טרם ביטולו, קרי: הוא חל על כל התאונות שהתרחשו עד למועד כניסת הביטול לתוקף. פועלו של הביטול הוא אך על תאונות שיתרחשו מעת כניסת הביטול לתוקף ואילך. בית משפט קמא נדרש לשאלת ביטולו של חוזה ארוך-טווח ופסק כי יש להעדיף פרשנות התומכת בניתוק הדרגתי של הקשר החוזי, במיוחד במקרה זה, לאור הוודאות המשפטית היחסית ששררה בעולמם המשפטי של הצדדים ערב הביטול. בכך יש גם כדי להטות את כפות המאזניים לעבר פירוש המקיים את הקשר ההסכמי בגין אותן תובענות שעילתן התגבשה עד למועד הביטול, ולא לזה המאיינו באבחה אחת. פרשנות ההסכם תומכת איפא בהחלתו על עילות התביעה שהתגבשו עד למועד הביטול. בית משפט קמא דחה את טענת הפרתו של ההסכם על דרך של סיכול הגשמת מטרתו שהעלה המערער. על פי טענה זו, מטרת ההסכם שהיתה להסדיר בחוזה כולל את מערך היחסים בין הצדדים הנובע מזכות השיפוי הסטטוטורית המוקנית למערער, סוכלה עקב ריבוי התביעות שנגזר על המערער להגיש בנוגע לישום ההסכם. לפיכך, כך נטען, זכאי היה המערער לבטל את ההסכם בשל הפרתו על דרך של סיכול. נקבע, כי קיים ספק האם ריבוי התביעות הוא שהיווה את עילת הביטול, שכן המערער שלח את הודעת הביטול דווקא בתקופה בה היקף התביעות הסובבות את פרשנות הוראות ההסכם קטנה משמעותית, ובין הצדדים נוצר סטטוס-קוו משפטי חדש, הניצב על הלכות רבות שניתנו בנוגע עם ההסכם. לפיכך, נקבע, כי לא מדובר במאורע מסכל שהוא חיצוני להסכם, או כזה שהצדדים להסכם לא יכלו לחזותו מראש. יתרה מזו, טענת הסיכול יכולה להישמע כטענת מגן מפי מי שכלפיו נטען כי הפר את ההסכם, ואין להשתמש בה כ"חרב". 5. בנוגע לזכות המערער לשיפוי במקרה דנן, קבע בית משפט קמא כי המבטחות לא קיימו את חיוביהן על פי ההסכם בתום לב, עת כרתו הסכם עם הנפגע, שכל מטרתו הכשלת תביעת המערער, בה בשעה שהן קשורות בהסכם מחייב (לשיטתן) עם המערער להסדרת תשלום הגמלאות להן זכאי הנפגע. הסכם הפשרה התקבל במסגרת ההליך המשפטי בגין תאונה זו, שנוהל על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בו נקבע כי תגמולי המל"ל ינוכו מתביעת הנפגע. בית משפט קמא קבע כי התנהלות זו גרמה לכאורה לנזק למערער בדמות אובדן עילת התביעה כנגד המבטחות בגין תגמולים שהוא עשוי לשלם לנפגע בעתיד, לאחר חידוש תביעת הנפגע. אלמלא הוראות הסכם הפשרה, היה הנפגע מגיש תביעתו מחדש וזוכה לתגמולים, ולמערער היתה קמה זכות תביעה בגין התגמולים המהוונים לעתיד על פי תוחלת חיי הנפגע. הסכם הפשרה שיבש לחלוטין את המערך החוזי, בהביאו לדחיית תביעתו של הנפגע במל"ל ולאיון תביעת ההשבה של המערער בגין הגמלאות שישולמו בעתיד. בית משפט קמא קבע כי התרופה לפגיעה זו היא "השבת עילת התביעה" (סע' 60 לפסה"ד) בגין הגמלאות שישולמו מרגע שהנפגע יפנה למל"ל בתביעה מחודשת. עוד נקבע, כי בהוראה בהסכם הפשרה על ניכוי גמלאות המל"ל הנובעות מהתאונה, הודו המבטחות, הלכה למעשה, בקשר הסיבתי בין התגמולים לבין התאונה. כמו כן, הדרישה מהנפגע להשעות תביעתו עד לתום תקופת ההתיישנות מעידה גם היא על הודאתן של המבטחות בזכותו של המערער. לכך מצטרפת הודאתן של המבטחות "במקצת הזכות", כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, עת שילמו למערער, לאחר שהחלו ההליכים בתובענה דנן, סכומים המשקפים, לטענת המערער, את האחוז ההסכמי מהדרישה המבוססת על הנכויות הקשורות, לטענת המבטחות, לתאונה. הערעור 6. לטענת המערער, מחמת ריבוי ההתדיינויות בין הצדדים סוכלה מטרתו העיקרית של ההסכם, ועל כן הוא נאלץ לבטלו. בנוסף, היה המערער זכאי לבטל את ההסכם מחמת הפרתו היסודית על-ידי המבטחות שסרבו לשלם את הדרישה ההסכמית לשיפוי ששלח אליהן בטרם בוטל ההסכם. לא-זו-אף-זו, הצדדים לא התכוונו שההסכם ביניהן יחייבם לצמיתות וקבעו כי כל אחד מהם יוכל לבטלו בהודעה לצד השני בתוך פרק זמן סביר מראש. לפיכך, הקביעה של בית משפט קמא, המגבילה את המערער לנהל את תביעתו על פי ההסכם בלבד - שגויה. דיון ומסקנות 7. השאלה שבמחלוקת הנה שאלת הפרשנות הראויה להוראות ההסכם. מסקנת בית משפט קמא לפיה אין מדובר בביטולו של ההסכם בשל הפרתו, מקובלת עלינו. זאת לנוכח התשתית העובדתית שביסוד מסקנה זו, שעיקרה נשען על מכתב הביטול ששלח המערער למשיבות אשר לא כלל כל ייחוס של הפרה לצד שכנגד. כמו כן, נראית לנו קביעתו של בית משפט קמא לפיה הודעת הביטול מושתתת על זכות המערער לעשות כן מכוח זכותו החוזית של צד להביא לידי ביטול הסכם. על-כן, בדין נקבע כי ההסכם בוטל בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 9 להסכם, זאת כ"תחנת יציאה" אפשרית ולא עקב הפרתו על ידי המשיבות. לכך נוספת מסקנת בית משפט קמא, כי "המאורע המסכל" כביכול אינו חיצוני להסכם ואינו כזה שלא ניתן היה לחיזוי מראש. הטענה בדבר ריבוי התביעות והיקף ההתדיינות, כפי שפורט במכתב היועצת המשפטית של המערער, נדחתה על ידי בית משפט קמא. לאור זאת, ולאור כך שהמסקנה לפיה מדובר בביטול על פי המנגנון הקבוע בסעיף 9 להסכם, במסגרת "תחנת יציאה" ולא בביטול עקב הפרתו של ההסכם, בדין נקבע כי הביטול, בנסיבות אלה, חל על תאונות - המהוות את עילות התביעה (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז (4) 433 (2001)) - שיתרחשו מעתה ואילך, היינו, לאחר כניסתו לתוקף של ביטול ההסכם. הכלל הוא, כפי שקבע בית משפט קמא, כי במקרים בהם מביע צד לחוזה ארוך טווח רצון לבטלו, אכן עומדת זכות הביטול למבקש לעשות כן, אולם יש להביא בחשבון במכלול השיקולים את משך הזמן בו חל ההסכם, ובענייננו מדובר בתקופה בת עשרות שנים, וההתנתקות מצריכה היערכות של שני הצדדים. בנסיבות אלה מושם דגש על הצורך בהפרדה הדרגתית של הקשר רב השנים, והפרשנות הטבעית של ההסכם בדבר המשך תחולתו על עילות התביעה שקמו למערער עד לביטולו אף תומכת בכך. לצד זכויות המערער, יש להגן על הציפייה הסבירה וההסתמכות של המשיבות, לפיהן מקום בו ההסכם מופסק - ההפסקה לא תחול על תאונות שקדמו למועד ההפסקה. לפיכך, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט בסך 15,000 ₪. ניתן היום, ז' בתשרי, תשע"א, 5 באוקטובר, 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים. אורית אפעל גבאי, שופטת[אב"ד] אהרון פרקש, שופט רפי כרמל, שופט חוזהחברת ביטוחפוליסהביטול חוזהביטוח לאומי