לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים, (נפגעי עבודה), מיום 3.2.2011, (להלן: "הועדה לעררים" או "הועדה"), אשר קבעה, כי למערער לא נותרה נכות בגין תאונת העבודה מיום 12.10.2009. המערער, יליד 1975. הוא נפגע בתאונת עבודה ביום 12.10.09, (להלן: "התאונה"). ברכיב "איברי הגוף שנפגעו בתאונה", נרשם בפרוטוקול הועדה: "כאב גב תחתון וצליפת שוט". ביום 5.12.2010 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון, (להלן: הועדה מדרג ראשון). היא שמעה את המערער ובדקה אותו בדיקה אורטופדית ונוירולוגית. הועדה מדרג ראשון קבעה, כי למערער נכות יציבה בשיעור 15% לפי פריט ליקוי 37(7)(א)-(ב) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי, (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, (להלן: התקנות), כאשר מנכות זו יש לנכות 5% בגין מצב קודם, לפי פריט ליקוי 37(8)(א) דומה מ-1.11.2010, כך שנכותו הצמיתה עקב התאונה נקבעה על ידי הועדה מדרג ראשון, בשיעור של 10%. שני הצדדים הגישו ערר על החלטה הועדה מדרג ראשון לועדה לעררים. בערר המשיב נטען כך, (נספח ו' לכתב הערעור): "טעתה הוועדה הרפואית בהחלטתה בקובעה את הנכות. לדעת המוסד אחוזי הנכות שנקבעו גבוהים מדי. לתובע עבר רפואי עשיר לפיכך היה מקום לניכוי מצב קודם בשיעור גבוה יותר. הועדה לעררים מתבקשת להתיחס לנ"ל". ערר המערער התייחס לסוגיית ניכוי המצב הקודם ולהיעדר דיון בהפעלת תקנה 15, (נספח ז' לכתב הערעור). ביום 3.2.2011 התכנסה הועדה לעררים לדון בעניינו של המערער. הועדה שמעה את המערער ובא כוחו, עיינה בצילומי C.T שונים, בדקה את המערער בדיקה אורטופדית ונוירולוגית וקבעה כך בפרק הסיכום והמסקנות: "הועדה מקבלת את ערר המוסד וערר התובע. טווחי תנועות ע"ש צוארי ומותני נמצאים בתחום הנורמה לגילו. לא נמצא חסר נוירולוגי הנותנים נכות. אין כל ספק שהשינויים ב-L4-5 קדמו לתאונה הנדונה אך לא נמצא מקום להפחית מצב קודם מאחר ולא קיימת נכות". יצויין, כי במהלך הדיון בערר חזר בו המערער מטענתו בעניין היעדר דיון בהפעלת תקנה 15. על החלטת הועדה הוגש הערעור שלפני. ב"כ המערער טען, כי הועדה חרגה מסמכותה בכך שדנה בעצם הנכות שנקבעה למערער כתוצאה מהתאונה מכיוון ששני הערעורים התייחסו לסוגיית ניכוי מצב קודם בלבד וכי היה על הועדה להזהירו מפני האפשרות של ביטול קביעת הנכות כתוצאה מהתאונה. עוד נטען, כי הבדיקה האורטופדית שבוצעה היתה חלקית מכיוון שהועדה לא בדקה את תנועות הכיפוף בעמוד השדרה המותני והצווארי. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי שגתה הועדה בכך שקבעה כי טווחי התנועות של המערער נמצאים בתחום הנורמה לגילו, שהוא מבחן שאינו קיים בתקנות ובכך שקבעה שה-C.T מיום 14.3.2010 הדגים בלט דיסק ולא פריצת דיסק. המערער ביקש להחליף את הרכב הועדה מכיוון שלדידו, הועדה גיבשה דעתה באופן נחרץ. מנגד, טענה ב"כ המשיב, כי אין כל טעות משפטית בהחלטת הועדה. לטענתה, ערר המוסד היה הן על שיעור הנכות שנקבע והן על ניכוי מצב קודם ולכן הועדה היתה מוסמכת לדון בשני נושאים אלו ולא הייתה כבולה לדיון בנוגע לניכוי מצב קודם בלבד. לפיכך, לטענתה, גם לא היה צורך להזהיר את המערער מפני האפשרות של הפחתת שיעור הנכות שנקבע. המשיב הוסיף וטען, כי הועדה ביצעה בדיקה קלינית של המערער וכי הדרך היחידה לקבוע את אופי ההגבלה בתנועות היא בהשוואה לנורמה המתאימה לנבדק ולגילו. עוד נטען, כי אין כל משמעות לממצא הרנטגני - בלט דיסק או פריצת דיסק - אלא לבדיקה הקלינית ולהגבלה בתנועות המערער, מה גם שהפענוח הרנטגני הוא בסמכותה של הועדה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כמפורט להלן. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל(ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכויותיה הבלעדיות של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)). אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה וזאת על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה, (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). בעניין לביא (דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130). כבר נפסק לעניין חובת ההנמקה, כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". לגבי הטענה בדבר חריגה מסמכות: טענת המערער לפיה ערר המשיב התייחס אך ורק לסוגיית ניכוי המצב הקודם, אינה מתיישבת עם תוכן הערר. עיון בערר המשיב מעלה, כי הערר נוגע הן לסוגיית שיעור הנכות שנקבעה, ("אחוזי הנכות שנקבעו גבוהים מידי") והן לסוגיית ניכוי מצב קודם ("לתובע עבר רפואי עשיר לפיכך היה מקום לניכוי מצב קודם בשיעור גבוה יותר"). כמו כן, אף בפרק "נימוקי הערעור" (ס' 19 לפרוטוקול) נכתב כי נושא הערר הם, כדלקמן: "אחוזי הנכות שנקבעו גבוהים מדי. היה מקום לניכוי מצב קודם בשיעור גבוה יותר". אי לכך, לא חרגה הועדה מסמכותה עת דנה בשיעור הנכות של המערער בגין התאונה. כמו כן, משערר המשיב היה ברשות המערער קודם לדיון, הרי שניתנה למערער האפשרות להתגונן מפני הפחתת שיעור הנכות שנקבעה לו והועדה לא היתה חייבת בעת הדיון להזהירו מפני אפשרות זו. אי לכך לא נפלה טעות משפטית בעבודת הועדה בעניין זה. לגבי הטענה בדבר חלקיות הבדיקה הקלינית האורטופדית: הועדה מדרג ראשון בדקה, בין היתר, את תנועת הכיפוף של המערער בע"ש מתני ומצאה, כי תנועת הכיפוף היא בשיעור של 50 מעלות. לעומת זאת, בממצאי הבדיקה הקלינית שביצעה הועדה לא מצאתי כי תנועת הכיפוף של המערער בע"ש מתני נבדקה. אמנם אופן הבדיקה הרפואית ומשכה מצויים בתחום סמכותה של הועדה, אולם לטעמי משהועדה מדרג ראשון מצאה הגבלה בתנועת הכיפוף בע"ש מתני, הרי שיש מקום להחזיר את עניינו של המערער לוועדה על מנת שתבהיר מדוע לא נבדקה תנועת הכיפוף של המערער ואם יהיה בכך צורך, לבצע בדיקה נוספת של המערער בנדון. לגבי הטענה בדבר הקביעה לפיה טווחי התנועה הם על פי הנורמה בהתאם לגיל: אין כל טעות משפטית בכך שהוועדה השוותה את טווחי התנועה של המערער לטווחי התנועה של אנשים בגילו. מדובר בהפעלת שיקול דעת מקצועי - רפואי כדין. הקביעה לפיה ההגבלה בתנועות המערער נמצאת בתחום הנורמה לגילו, היא קביעה רפואית מובהקת המצויה בסמכות הועדה, כאשר לבית הדין אין את הסמכות או הכלים להתערב בה. לגבי הממצא בבדיקת ה-C.T מיום 14.3.2010: הועדה עיינה בבדיקת ה-C.T ומצאה, כי למערער בלט דיסק פורמינלי מסויד בחוליות L5-4, בעוד שתוצאות הבדיקה, (נספח ג' לכתב הערעור), מצביעות על "פריצת דיסק עם הסתיידות באזור שורש משמאל עם לחץ על השורש משמאל", כפי שאף מצאה הועדה מדרג ראשון. בהקשר זה, מצאתי, כי יש מקום להחזיר את עניינו של המערער לועדה על מנת שתבחן את תוצאות בדיקת ה-C.T בשנית ותבהיר באופן שגם מי שאינו רופא יבין, אם מדובר בבלט דיסק או בפריצת דיסק ואם יש בכלל בממצא זה כדי לשנות מקביעתה. בעניין החלפת הרכב הוועדה: בהקשר זה, הכלל הוא שעניינו של מבוטח יוחזר לאותה וועדה שכבר דנה בעניינו ולא לוועדה בהרכב אחר, (עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר אריה קופפרברג - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 21.10.2009); עב"ל (ארצי) 493/08 המוסד לביטוח לאומי - יונה הררי, (לא פורסם, 28.4.2009)), החלפת הרכב ייעשה רק באותם מקרים נדירים בהם יש חשש ממשי, כי הוועדה תהיה מקובעת על עמדתה או שהרכב הוועדה אינו נאות (עב"ל (ארצי) 282/99 יהודית אבן חן - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 3.9.2001)). במקרה דנן, לא הובא טעם ענייני להחלפת הרכב הועדה ולא מצאתי כי קיים חשש שהועדה תהיה נעולה בדעתה. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו. עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים על מנת שתבהיר מדוע לא נבדקה תנועת הכיפוף של המערער בע"ש מתני. ככל שיהיה בכך צורך, תבצע הועדה בדיקה של טווח תנועות הכיפוף של המערער ותבחן אם קיימת הגבלה בתנועות אלה ואם יש מקום לשנות מקביעתה. כמו כן, תבחן הועדה בשנית את ממצאי בדיקת ה -C.T ותבהיר אם ממצאי הבדיקה מצביעים על בלט דיסק או פריצת דיסק וכן אם יש בממצא זה כדי לשנות מקביעתה. הועדה תנמק החלטתה. המערער ובא כוחו יוזמנו לדיון בפני הועדה. המשיב ישא בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דינו, בסך כולל של 1,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ‏י"א תשרי תשע"ב, 9 באוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. רפואהנכותועדה רפואית