נפילה במדרגות בכנרת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. הדיון פוצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות. רקע ביום 14.8.04 בילה התובע, יליד 1955 עם משפחתו בחוף גנים שבכנרת. מדובר בחוף מוכרז, מוסדר, פתוח בתשלום לציבור, מפוקח ומצוי בשטחה המוניציפאלי ובאחריותה של הנתבע 1 (להלן - "החוף" וה - "עירייה"). הנתבעת 2 הינה מבטחת אחריות של העירייה הרלוונטית. שטח החף, ברוחב עשרות מטרים, כולל מדשאה רחבה, סוכת מציל והחוף עצמו. לאור הפרשי הגובה בין המדשאה לשפת הים, היה צורך ואף הותקן גרם מדרגות. הגרם עצמו בנוי מ"אבן לקט מקומית", קרי, אבני בזלת מעוגלות ובניהן בטון. צמוד לקיר תומך ובצידו השמאלי מותקף מעקה יד מפלדה (להלן - "גרם המדרגות" ו- "המעקה"). מעקה נוסף הותקן במרכז הרוחב של גרם המדרגות אף הוא אינו רלונטי למחלוקת כאן. גרם המדרגות כולל 10 מדרגות. רובן גלויות לעין (להלן - "מדרגות גלויות") ומיעוטן, התחתונות בגרם, היו מכוסות במי הכנרת ביום התאונה (להלן - "מדרגות מכוסות"). המדרגות המכוסות צברו באופן טבעי ירוקת אצות כתוצאה מחשיפתן למים. התובע ומשפחתו התמקמו בחוף בשעות הבוקר, בשעה 12.00 או בסמוך לכך, ירד התובע אל מי הכנרת לים בגרם מדרגות כשהוא נאחז בשמאלו במעקה. לפתע איבד את שיווי משקלו ומעד. כתוצאה מכך נחבל בפיקת ברכו השמאלית והובל לטיפול בבית החולים הסמוך "פורייה" (להלן - "התאונה"). התובע סובל למעלה מ- 20 שנה מניוון שרירים ואף הוכר על ידי המל"ל כנכה כללי עקב כך. המוסכמות והמחלוקות אין חולק כי למחזיק במקרקעין חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. אין חולק כי לעירייה המחזיקה בחוף מוכרז ומוסדר, חובה קונקרטית כלפי מוזמנים המשתמשים בשירותי החוף. ועוד אין חולק על תכונות החלקלקות של ירוקת אצות המצטברת על משטחים, טבעיים ומעשי ידי אדם, ככל שנחשפו למי הכנרת. המחלוקות עובדתיות ונעוצות בטיבם של אמצעי זהירות ביחס למשתמשים בגרם המדרגות: שילוט: האם נמנעה העירייה משילוט מתאים של החוף והמתרה מפני סכנת החלקה, כגרסת התובע או שמא שילטה כראוי. בהמשך אפרט כיצד התפתחה כביכול מחלוקת זו ועלו טענות נוספות וחדשות. מעקה או מאחז יד: המעקה מוקם בצמוד לקיר וליווה את גרם המדרגות במורד. המחלוקת, האם בצד המדרגה עליה מעד התובע - היה מעקה בר אחיזה, כגרסת העירייה או שמא הסתיים המעקה לפני מדרגה זו כגרסת התובע. מבנה גרם המדרגות: האם בנתה העירייה את גרם המדרגות בניגוד לדין וללא היתר בנייה כל הנדרש. ירוקת אצות: מוסכם כי העירייה לא הסירה מעולם (גם לא כיום) את הירוקת מהמדרגות המכוסות ובכלל. לפיכך המחלוקת הינה משפטית- נורמטיבית: האם בכך חדלה מנקיטת אמצעים סבירים ומהם אותם אמצעים. בהינתן תשובה חיובית לאחת או יותר מהשאלות לעיל, האם הוכיח התובע קיומו של קשר סיבתי בין ההפרדה לבין התאונה. המצבת הראייתית מטעם התובע העידו הוא עצמו (ת/1), גיסו מנשה אברהם (ת/2), אחותו גילה אברהם (ת/3), אשר כולם נכחו במקום בעת התאונה. כמו כן העיד מומחה בטיחות מהנדס אריק יודלה (ת/4), שביקר עם התובע בחוף ביום 22.4.08. מטעם העירייה העידו מנהלת החוף גילה בוהדנה (נ/1) שלא נכחה במקום בעת התאונה. כמו כן העיד מומחה בטיחות מהנדס דוד אופיר (נ/2), שביקר עם גילה בוהדנה בחוף ביום 11.8.08. בפתח ישיבת ההוכחות התנגדה הנתבעת לראיות לא קבילות ולהרחבת חזית ואולם נוכח סדרי הדין שנקבעו אפשרתי את ההתנגדות בחום המשקל בלבד (עמ' 6- 7). דיון ממצאים עובדתיים הגורם לתאונה - האמנם ירוקת אפתח דווקא בשאלת הגורם לתאונה: האם ירוקת אצות בה נתקלה רגלו של התובע כגרסתו או עצמוני וללא קשר לאצות, למשל עקב ניוון שרירים ממנו סובל וסבל כבר שנים לפני התאונה. על התובע הנטל להוכיח את אחריות העירייה לתאונה ובפרט את הגורמים לתאונה. גרסת התובע שהובאה בתצהירו הינה כי שעה לאחר שהתמקמו בני המשפחה בחוף: "ירדתי בגרם המדרגות אל הים. ירידתי הייתה בצמוד לקיר עליו מאחז היד. כאשר הגעתי אל המדרגה האחרונה הגלויה שמחוץ למים הכנסתי את רגלי הימנית אל תוך המים, שהיו די עכורים. כאשר רגלי נכנס למים, ידי אחזה במעקה (מאחז היד) שלמעשה הסתיים ולא נמשך לתוך קו המים, באופן שזווית ידי השמאלית הייתה מושטת מעט לאחרו. בעת שניסתי להכניס את רגלי הימנית למים החלקתי על משטח חלק ביותר עליו נעמד רגלי הימנית, איבדתי לפתע שיווי משקל באופן שגרופי הסתחרר, תוך שאני נופל על רגלי השמאלית על המדרגה הגלויה עליה עמדתי ואח"כ נופל למים...". (סעיפים 9- 13 לתצהירו). בחקירתו הרחיב על עכירות המים, על העובדה שקרני השמש קרנו אל מול עיניו ועל הפתעתו מעצם קיומה של ירוקת על המדרגה המכוסה. גרסת התובע לגבי הגורם להחלקה "משטח חלק ביותר" הינה גרסה יחידה של בעל דין: אחות התובע גילה, שרחצה במים במרחק של כ- 7 מטרים מסוף גרם המדרגות הצהירה כי ראתה את נפילתו של אחיה. לדבריה הגורם לכך הוא "מדרגות חלקות" והיא עצמה הייתה עדות עובר לתאונה להחלקה של אנשים וילד בן ארבע. היא לא הספיקה להזהיר את אחיה מפני המדרגות הללו. לאחר התאונה, ניגש אליה לדבריה בחור צעיר ואמר לה שגם הוא החליק כרגע על המדרגה (סעיפים 14, 22- 25 לתצהירה). עדות זו לא הרשימה אותי כדי ביסוס או חיזוק ממצאים על פיה. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה האחות כיצד יודעת היא שהרגל החליקה כגרסתה, שהרי הרגל הייתה במים. על כך השיבה ויחדשה לראשונה: "כי לי זה קרה בדיוק באותו מקום שבו אני החלקתי..." (עמ' 38, ש' 8). גרסה כבושה זו שלא הועלתה בתצהיר עדות ראשית, אינה תורמת לאמינות העדות. יתר על כן, ספק רב בעיני אם הייתה האחות מסוגלת לראות מה הגורם לנפילה לאור מיקומה. גיסו של התובע מנשה, הצהיר על קיומה של ירוקת במים אך נמנע מהצהרה לגבי הגורם לנפילת התובע. לו רחשתי אמון מלא ושלם לעדותו של התובע, לא הייתי מהססת לקבוע ממצא על פיה, אף בהיעדר תמיכה חיצונית ודי היה בכך לצרכי הנמקה לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971. אך לא אוכל לעשות כן: התובע העלים מבית המשפט כי הוא לוקה בניוון שרירים מזה למעלה מעשרים שנה ואף נקבעו לו (עובר לתאונה) 60% נכות על ידי המל"ל. התובע נאלץ להודות בכך בחקירתו הנגדית אם כי ניסה למזער את המצב "יש לי נכות מסויימת... נכות רפואית ברגליים... אני לא זוכר שמות... אני יודע שיש לי חולשת שרירים ברגלים" (עמ' 8). התובע הציג תחילה את מגבלותיו "לשבת ולקים" (עמ' 8, ש' 26). לשאתה "מה עוד?" השיב "לא משהו מיוחד" (שם). לאט לאט חילץ ממנו ב"כ הנתבעת כי הוא עוצר ויושב במהלך הליכה כשחש שמשהו לא בסדר (עמ' 9, ש' 16). וכן, הודה כי כשהוא עומד על אבני הכנרת (בחוף חופשי) וחש לא בטוח הוא מעדיף לצאת מחשש לנפילה בגלל חולשת שרירים (עמ' 10, ש' 22- 29). לאחר מכן הודה כי הוא נזהר גם בעלייה וירידה (עמ' 11, ש' 3). ועוד הודה כי ברגיל הוא מקפיד ללכת ליד מעקה בירידה ובעליה "בגלל שלא אפול, יש לי נכות מסוימת, אני מחזיק, לא לוקח סיכונים בכלל ובחיים... שלא אפול" (עמ' 11, ש' 11-14). כשהוצג לתובע מתוך דו"ח חוקר המל"ל, כי הגיש בעבר למל"ל תביעה להכרה בנפילה מ- 22.5.03, כתאונת עבודה, אישר זאת. ובהמשך, לא שלל כי אמר לאותו חוקר כי היו מקרי נפילה נוספים. הוצג לו שאמר לאותו חוקר "לא הרבה". ותשובתו - "כל אחד נופל" (עמ' 20- 21). התובע ועדיו שוללים קשר בין מגבלותיו של התובע נשוא המחלה לבין התאונה, אך תמוה שעניין זה נחשף לראשונה בחקירה הנגדית. עיתוי זה ומהלך תשובותיו של התובע אינם תורמים בלשון המעטה לביסוס ממצא על עדותו היחידה ולפיה הגורם לתאונה הינו הירוקת. לא אוכל לשלול כי התאונה אירעה עקב נפילה עצמונית של התובע. וכאן אדגיש כי התובע מודה כי בעבר ביקר פעמים רבות בכנרת, אף אם לא בחוף גנים, ירד אל המים במדרגות (עמ' 7, ש' 13- 14), מכיר את חלוקי הנחל העגולים בתוך המים וכשחש בעבר חוסר יציבות יצא מן המים (עמ' 8 למעלה). הוא גם ידע שאפשר להחליק על ירוקת (עמ' 16, ש' 22) אבל לדבריו "לא חשבתי שכזו ירוקת". לא אוכל לקבוע כי דווקא במקרה זה נגרמה התאונה עקב הירוקת. בהמשך אפרט נקודות נוספות בעדויות התובע ועדיו, אשר הביאוני למסקנה כי לא אוכל לבסס עליהן בלבד ממצאים. התובע לא הוכיח אם כך קשר סיבתי בין קיומה של הירוקת לבין התאונה. שילוט למעשה הדיון בשאלה זו מתייתר לאור ממצאי לעיל אך למען הסדר הטוב ולאור טיעוני הצדדים אדון אף בה. התובע ועדיו הצהירו כי לא ראו בחוף שילוט המזהיר מפני החלקה מירוקת (סעיף 21.5. לתצהיר התובע וסעיפים תואמים בתצהירי אחותו וגיסו). התובע צירף לתיק מוצגיו 8 צילומי צבע של החוף ובשניים מהם נראה בבירור שלט "אזהרה! סכנת החלקה" באותיות מאירות עיניים ובעברית, אנגלית וערבית. צילומים אלה בוצעו על ידי מומחה התובע, יולדה, בביקורו עם התובע בחוף ב- 22.3.08, אך התובע לא סייג דבר ולא העלה ולו רמז על כך שאינם מייצגים את המצב בחוף בעת התאונה. מכאן ניתן להבין כי גרסת התובע ועדיו היא כי היה בחוף שילוט שהזהיר מפני החלקה אלא שלא הייתה בו אזהרה קונקרטית לגבי ירוקת או אצות. ואולם מבדיקת כתב התביעה שהוגש עוד בשנת 2006, עולה גרסה אחרת וגורפת ולפיה הנתבעות "לא התקינו שלט המזהיר מפני סכנת החלקה" (סעיף 8.5.). יצוין כי לכתב התביעה, ראה התובע לצרף תמונות אחרות אשר אינן מציגות כלל את גרם המדרגות, את החוף או את השילוט. דרך כלל, איני נוטה לזקוף לחובת בעל הדין את הכתוב בכתב טענותיו, בין היתר על שום גולמיות כתב הטענות, לעיתים, היעדר בדיקה של בעל דין את שהבין ממנו עורך דינו המנסח את כתב הטענות, השלב המוקדם בו נמסרים הדברים והסברי בעל הדין במשפט. ואולם, בעניינו של התובע, התרשמתי כי הוא ועדיו מאדירים ומשנים את גרסאותיהם לפי נוחותם ועל כן להבדלים ביניהן כן מצאתי לייחס משקל ומשקל זה פועל לחובת התובע. דוגמא לשינוי גרסה עולה בחקירתו של התובע. משעומת עם צילומי יודלה, אמר כי לא ראה שילוט כלשהו ביום התאונה. כשנשאל האם כוונתו שלא ראה מפני שלא היה שילוט או מ פני שלא שם לב, ניסה לתרץ: "אנו ישבנו מאחורי השלט, זה אם היה שלט. אני לא ראיתי שלט." (עמ' 21, ש' 6- 11). הגרסאות השונות בדבר היעדר שילוט כלל לא נדונו בחוות דעתו של יודלה ונוכח הפירוט של מפגעים בחוות דעתו, אין לי אלא להסיק כי לא הועלו לפניו על ידי התובע. לו היו הגרסאות או מי מהן מועלות לפניו, סביר כי היה בודק אותן וודאי מול הצילומים שהוא עצמו ביצע בחוף. עד כאן גרסאות התובע. אחותו של התובע החרתה החזיקה אחריו בחקירתה הנגדית כאשר השיבה כי במקום ישיבתה לפני ש ירדה היא עצמה אל המים לא ראתה שלט כלשהו. ואולם בעלה, מנשה העיד לפניה (כשהיא מחוץ לאולם) כי במקום כן היה שילוט אזהרה ובו נכתב "זהירות החלקה" או "סכנת החלקה" (עמ' 32, ש' 21- 25). כשעומת מנשה עם תצהירו ניסה לתקן ולדבריו: "כשראיתי את התמונות (לא ברור אילו מהן, שהרי שני הצדדים הגישו תמונות של החוף) ראיתי את השילוט עצמו. אבל כשהייתי שם במקום לא ראיתי שילוט כי רצתי אליו כנראה" (שם, ש' 28). לא הייתי מבססת ממצא על גרסאות אלה של מנשה. כשעומתה האחות עם עדות בעלה ניסתה לתרץ "יכול להיות שישבנו כל אחד במקום אחר... בעלי לא ישב איתי. איפה שכל המשפחה ישבה לא היה שום שילוט" (עמ' 36, ש' 18- 28). לא רחשתי אמון נדרש על מנת לקבל את תירוצה כי אינה זוכרת לאחר שש שנים היכן ישבה בעת התאונה אבל היא כן זוכרת שלא היה שום שלט (שם). לעומת זאת, לא נסתרו צילומי המומחה אופיר מטעם הנתבעות ועדות מנהלת החוף גילה בוהדנה. אופיר ביקר כאמור בחוף ביום 11.8.08. הוא צילם ארבע תמונות (סומנו א'- ד') ובהן, בפרט בתמונה ד', נראים בבירור שני שלטי אזהרה הממוקמים אחד מעל השני, בדיוק בראש גרם המדרגות ובדרכם של היורדים בו: שלט אחד ובו נכתב באותיות גדולות בעברית, אנגלית וערבית "אזהרה! סכנת החלקה". ושלט שני בצורת משולש המעוצב גראפית כתמרור ובו ציור של אדם בתנוחת נפילה או החלקה. גילה בוהדנה הצהירה כי שלטים אלו קיימים היו בחוף כבר בעת התאונה ולא נעשה בהם שום שינוי (סעיפים 5- 7 לתצהירה). ב"כ התובע הפנה אותה לתמונה ב' שצילם אופיר והציג לה תזה חדשה, שלא עלתה כלל בעדויות התובע ועדיו. לפי התזה, שלט האזהרה עקום כאילו שהזיזו אותו. השיבה העדה: "אולי השתחרר". ובהמשך שללה כי השלט הונח סתם וחזרה על הצהרתה כי "השלט לא זז מהאירוע ועד היום" (עמ' 26, ש' 20- 29). לאחר מכן נשאלה האם קיימים בחוף שלטים הפונים לכיוון צפון, להבדיל מכיוון דרום והשיבה בחיוב אך לא היו בידה צילומים של שלטים אלה. אין חולק כי החוף נמצא בצד המערבי של הכנרת והיורד בגרם המדרגות אל הים, פונה לכיוון מזרח. השלט המצויר ("הקטן" לדבריה) פונה אף הוא לדבריה לכיוון מזרח. לדעתי, מכוונים השלטים דווקא לכיוון דרום ואולם התובע לא ייוושע מכך, שכן "תמונה אחת שווה מאלף מילים". כל המתבונן בצילומי השלטים רואה על נקלה כי לא ניתן להתעלם מהם גם אם ניצבים הם לצידו של היורד במדרגות ולא ממש מול עיניו. מעבר לכל נדרש, ובהתייחס לסיכומי התובע, משגרסו התובע ואחותו כי במקום לא היו כלל שלטים (לפי אחת הגרסאות), לא ניתן לשמוע לטענות עובדתיות חלופיות, כי היו שלטים אך הם לא מוקמו בזווית המיטבית, אחד מהם נתלש ולא ניתן לקבוע שלא היה שם קודם (טיעון אחרון זה עומד גם בניגוד לעדותו של מנשה), לא כוונו לכיוון הנכון ולא התריעו מפני סכנת החלקה קונקרטית על ירוקת מצויה. התובע לא הוכיח טענותיו בעניין היעדר שילוט. ההיפך, נמצא כי החוף היה משולט באופן ברור, הן במלל והן בציור, במיקום טוב וגלוי לעינם של היורדים למים ובכללם התובע. מעקה או מאחז יד בסעיף 8.1. לכתב התביעה הסתפק התובע באמירה כללית כי הנתבעות "לא התקינו אמצעים בטוחים לעליה/ירידה במדרגות אשר בנויות מאבן מחליקה". לראשונה, בתצהירו, העלה טענה כי המעקה לא נמשך לצידה של המדרגה המכוסה במים עליה החליק, אלא הסתיים קודם לכן. הוא אף הצהיר כי החליק עת עמד עם רגלו השמאלית על מדרגה גלויה, הכניס את רגלו הימנית למים ונגע במדרגה המכוסה מים הראשונה. תמוה בעיני מדוע טענה עובדתית כה ממוקדמת, לא הובאה בכתב התביעה מלכתחילה אך לטעמי אין מדובר בהרחבת חזית. כפי שהחלטתי, יישקל ניסוח זה של כתב התביעה במסגרת קביעות המשקל של הראיות. נקודת המשען הארכימדית כאן היא אם כך - קיומה של המדרגה הראשונה המכוסה במים. וכאן עומד מפלס הכינרת לרועץ לתובע. המהנדס יודלה מטעמו מסכים כי ביום התאונה, היה מפלס הכנרת גבוה יחסית לתמונות שצולמו לאחר מכן (בשנת 2008 - על ידי שני המומחים ובשנת 2005 - על ידי אנשי החוף וללא קשר לתביעה זו). יודלה הסכים תחילה כי המים, לפי צילום ג' של אופיר, כיסו את מדרגה מס' 2 לפי מספור בחוות דעתו שהיא המדרגה הממוספרת 9 בחוות דעת אופיר (עמ' 45, ש' 26- 29). לאחר מכן הוצגו לו התמונות משנת 2005. בהתחשב בירידה המצערת במפלס הכינרת, הסכים כי בעת התאונה, שנה קודם לכן, היה המפלס אף גבוה יותר ועל כן, לדעתו עמד התובע עובר לתאונה על מדרגה מס' 8 (אופיר) שהינה מס' 3 (אצלו) (עמ' 46, ש' 1- 7). והמסקנה לא איחרה להגיע - במקום בו עמד התובע טרם התאונה וטרם הכניס רגלו למים ודרך על המדרגה המכוסה - היה גם היה מעקה. ואף כאן, "תמונה אחת שווה מאלף מילים": "מתמונה ג' עולה בבירור שהמעקה נמשך לא רק לצד מדרגות 8- 9 (או 2- 3 לפי יודלה), כאשר התובע החליק על מדרגה 9, אלא נמשך הוא גם לאחר מדרגה 10. לדעת המהנדס אופיר מטעם העירייה, נמשך המעקה עוד כ- 70 ס"מ מעבר למדרגת הנפילה (סעיף 5.4. לחוות דעתו). מדידה זו לא אותגרה בחקירתו הנגדית. די בכך על מנת לדחות גם גרסת התובע על היעדר מעקה מלווה לאורך גרם המדרגות ובפרט המדרגות הרלוונטיות לתביעה זו. מעבר לכל נדרש, התובע ניסה "להרחיק" את מקום ההחלקה ואת מדרגת ההחלקה מהמעקה. זאת על מנת לקדם את גרסתו, כי עת החליק, לא היה לצידו מעקה, אלא הוא נאחז במעקה שנותר מאחוריו "באופן שזווית ידי השמאלית הייתה מושטת מעט לאחור" (סעיף 12 לתצהירו, עליהם חזרו בדקדקנות גם העדים מטעמו. על כן טרח והסביר בחקירתו הנגדית כי הגרם שבצילומים אינו מייצג את המדרגות ביום התאונה, שכן היו קיימות אז עוד שתי מדרגות מתחת למים (עמ' 19, ש' 5). התובע סימן ב- X על גבי תמונה בעמ' 3 לחוות דעת יודלה, מהי המדרגה שלאחריה יש עוד שתי מדרגות נוספות לגרסתו. הוא אף טרח וסימן ב- X על גבי תמונה בעמ' 2 למטה לחוות דעת יודלה, על איזו מדרגה נפל (היא מוסיפה על ידי יודלה 1 -).המתבונן בתמונה מבין שאם אכן נפל התובע על מדרגה זו, הרי מיקומה בדיוק במקום סיום המעקה אבל אז צריכות להיות עוד שתי מדרגות בתוך המים. מדרגות כאלו אינן מופיעות בצילומים ועצם קיומן לא הוכח על ידי התובע: יודלה מסביר כי המדרגה 1 - קבורה בהווה במקרקע החוף (סעיף 3 לחוות דעתו). מדרגה זו ממוספרת 11 בחוות דעת אופיר. הסבר זה אינו מדויק. המדרגה קבורה אך רק בחלקה. המשך השלח שלה, כעולה מהתמונה בעמ' 3 למעלה לחוות דעתו, גלוי. יודלה המשיך והסביר כי קיימות לפחות שתי מדרגות קבורות מתחת למדרגה 1 -, אך לא עלה בידו לחפור ידנית מחמת קושי (סעי ף2.10.6 לחוות דעתו). אני סבורה כי מדובר בסברה לא מוכחת ולא מבוססת. ראשית, קיומו של קושי נטען בחפירה ידנית לא צריך היה למנוע מיודלה ומהתובע לחפור באמצעות כלים מתאימים. הימנעותם מחפירה כזו פועלת לחובת הגרסה. בנוסף, לפי חוות דעת מהנדס אופיר (סעיף 2.6.) בחפירה עם פועל במקום לא נמצאה מדרגה נוספת מתחת למדרגה 1 -. על כך משיב התובע בחקירתו הנגדית כי העירייה כיסתה את ה"מדרגות הקבורות" בחצץ ובאבנים קטנות וזאת נגלה לו כאשר הלך לצלם את החוף לבד. הוא הציג את הטענה בפני גילה מהחוף אך היא אמרה לו שאינה יודעת ושלא ישאל אותה. לפי התמונות והקלטת שצילם יכול היה לגרסת להוכיח "שיש עוד מדרגות מתחת לאיקס", אך לצערו איבדה עו"ד קודמת מטעמו, עו"ד שנסי, את התמונות. על כן בתמונות שצילם יודלה "זה כבר היה למעלה" (עמ' 19, ש' 10- 17). לא האמנתי לתובע: גרסה זו ראוי היה שתופיע בתצהירו ולא לראשונה בחקירתו הנגדית. התובע לא שכנע כי עו"ד שנסי איבדה את כל התמונות ולא נותרו בידיו עותקים. ב"כ התובע שחקר את מנהלת החוף גילה בוהדנה לאחר חקירת התובע, לא הציג לפניה תזה חדשה זו. הן לפי צילומי שני הצדדים והן לפי חוות דעת אופיר, אין זנב של ראיה לתמיכה בגרסת התובע. נמצא כי התובע לא הוכיח קיומן של שתי מדרגות נוספות. מעבר לכך ניסיונו הכושל של התובע להרחיק את עצמו בעת התאונה מהמעקה, מצטרף ליתר הראיות בדבר חוסר אמינותו. זאת מעבר לעובדה שבכל מקרה, כיסו המים ביום התאונה את כל המדרגות (יהא מספרן אשר יהא) עד כולל מדרגה 9. ובשולי הדברים, אחותו של התובע הצהירה (סעיף 13 לתצהירה) כי כשהכניס התובע את רגלו לים, הייתה ידו השמאלית משוכה לאחור ואוחזת במעקה שהסתיים. אך גרסה זו התמוטטה בחקירתה הנגדית כאשר הדגימה, בלי משים, את הנפילה של אחיה והראתה אחיזתו במעקה בקו הגוף. כשנשאלה מפורשות על כך לא הכחישה את הדגמתה אלא לדבריה "אל תשכח שאני הייתי במרחק מה ממנו. לא יודעת בדיוק באיזו זווית..." (עמ' 38, ש' 17- 19). נסכם עד כה: התובע לא הוכיח כי הירוקת היא זו שגרמה לתאונה. בנוסף לא הוכיח היעדר שילוט המתרה מפני סכנת החלקה ולא הוכיח היעדר מעקה מתאים לצד המדרגה המכוסה מים ובכלל. מבנה המדרגות התובע לא העלה בכתב תביעתו טענה קונקרטית כלפי המדרגות בכלל. הוא הסתפק בטיעון כללי "הפרו חובות שבדין" (סעיף 8.6 לכתב התביעה). הטענה קיבלה תוכן לראשונה בחוות דעתו של יודלה שהוגשה לקראת שלב ההוכחות. העירייה התנגדה להרחבת חזית ובסיכומיה אף לדיון בעוולה של הפרת חובה חקוקה לאור היעדר פירט בכתב התביעה (תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984). כאמור בראשית פסק הדין, התרתי התנגדות העירייה מטעמי משקל בלבד. יודלה מדד ומצא בין היתר כי רומה המדרגות אינם אחידים בסטיות של עד 4 ס"מ ובסטיות מהנוסחה המופיעה בתקנות התכנון והבניה [בקשה להיתר, תנאיו ואגרות] התש"ל- 1970 (להלן - "התקנות"). העירייה טענה כי המדידות לא בוצעו במקום המדויק בו ירד התובע במדרגות, אלא רק לצד המעקה ובמרחק מה משם (לכיוון הרוחב, קרי, השלח של המדרגות). איני מקבלת טענה זו: העירייה יכולה הייתה לבצע מדידה נגדית ולא עשתה כן. מקובלת עלי השיטה של יודלה באשר אין לו דרך לדעת היכן בדיוק ירד התובע. על כן, נמצא כי אכן בניית המדרגות אינה הולמת את התקנות. ואולם לא שוכנעתי כי התקנות, החלות על פי לשונן על בניינים ובזיקה אליהם, חלות גם על בניית גרם מדרגות בירידה אל הכנרת. זאת בפרט שהגרם בנוי מאבן טבעית, שממילא מצריכה תשומת ליבו של המשתמש בגרם, כלומר, הוא אינו יכול להניח (בנבדל מהמשתמש בגרם מדרגות בבנין), כי מידות המדרגות אחידות. איני נזקקת לטענות נוספות ואף קביעותיי לעיל הינן מעבר לנדרש. זאת משום שהתובע מעולם לא טען כי התואנה נגרמה עקב מבנה המדרגות עצמן. כאשר התובע טוען לאורך כל הדרך כי נפל עקב ירוקת, אין לשמוע לטענה עובדתית, הבאה מפי המומחה שלו בלבד, בדבר אי תקינות המדרגות עצמן. דברים אלה יפים גם לגבי הטענה כי גרם המדרגות נבנה ללא היתר בנייה. העירייה נשאלה, אך לא הציגה היתר בנייה. המהנדס אופיר מטעמה הסכים כי עשוי להידרש היתר לבנייה כזו (עמ' 53, ש' 14). נמצא כי לא הוכח קשר סיבתי בין בנייה לא תקנית של המדרגות לבין התאונה כפי שאירעה. על כן נדחית טענה זו. ירוקת אצות ירוקת אצות: העירייה מודעת לקיומה בכל עת רלוונטית ולא נקטה מעולם באמצעים להסרתה. ואולם לאור ממצאיי לעיל, אין לכך רלוונטיות שכן התובע לא הוכיח כי ירוקת זו היא שגרמה לתאונה. למעשה כאן ניתן היה לסיים את פסק הדין אך לאור טיעוני הצדדים ובמידה וטעיתי ובכל מקרה זאת הייתה ירוקת אצות אחד הגורמים לתאונה, מצאתי לפרט את המצב המשפטי. המצב המשפטי עוולת הרשלנות - סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה"). מחזיק במקרקעין חב חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם ועושים בהם שימוש (ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לו(1) 113, ע"א 4597/91, להלן - "עניין ועקנין", קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111). חובה זו עוצבה והודגשה ביחס לגופים מוניציפאליים כגון עיריות, הן כמחזיקות הנושאות באחריות ישירה והן כאחראיות על תחזוקה של אחרים בגדר סמכויותיהן (ע"א 862/80, עיריית חדרה נ' זוהר, פד"י לז(3) 757). הדגשה נוספת לענייננו ניתנה לחובתן של עיריות לתחזק, למנוע מפגעים ולפקח על כל אלה בחופי רחצה לצד מקווי מים טבעיים (ע"א 10457/04, אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ, מתוך אתר נבו). כיום אין חולק על החובה המושגית. הדיון לענייננו, מתמקד בחובות הקונקרטיות של מחזיק ספציפי מול מבקר ספציפי בחוף הספציפי. ובעיקר, באמצעים הסבירים הדרושים להפחתת הסיכונים הגלומים בחוף זה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי סיכוני ההחלקה בכנרת הינם "סיכונים סבירים" בגינם אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית ודינם כדין רצפה חלקה בבית מרחץ או רצפה בוצית במקום עבודה (עניין ועקנין בעמ' 126, ע"א 371/90, סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345, 349, ע"א 383/77, ברוק נ' עיריית תל אביב, פד"י לד(1) 157, 161). איני בטוחה כי הפסיקה התמידה בקו תיחום סיכונים זה. יש הסבורים כי אף מקום בו קיימים סיכונים סבירים (או "טבעיים"), ראוי להטיל על המזיק חובה קונקרטית, אם יכול היה למנוע את התממשותם באמצעי זהירות סבירים (ראו ביקורתו של אריאל פורת, דיני הנזיקין: עוולת הרשלנות, מתוך ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו, 373, 404). הדברים יפים אף לגבי אתרי טבע מוסדרים לרבות חופי רחצה מוכרזים. על כן אמשיך בניתוח מתוך הנחה כי הצטברות ירוקת אצות, על גבי מדרגות שנבנו על ידי העיריה, הינה בגדר סיכון בעל פוטנציאל להטלת אחריות נזיקית אותו יש להלום באמצעי זהירות סבירים. וכך הוטלה על העירייה ועל מתפעל חוף החובה להתריע בפני המבקרים באופן מפורש על הבחנה בין חוף מוסדר ומוכרז לחוף שאינו כזה. הפרה של חובת ההתרעה גרמה לחיוב העירייה, גם לגבי חוף בלתי מוסדר, באמות מידה החלות על חוף מוסדר (ע"א 1457/07, עיריית הרצליה נ' ארי כץ, ע"א (מח- חיפה) 1256/05, עיזבון מג'יד נ' מועצה אזורית עמק הירדן, מתוך מאגר נבו). עקרונית, הכלל הנקוט לבחינתם של חובות קונקרטיות ואמצעים אלו הוא כלל התוחלת שנוסח במקורו על מנת לבחון קיומה של רשלנות בכלל, על ידי השופט LEARNED HAND: קרי, עלותם - מול תוחלת הנזק אותו באים הם למנוע וזאת בראיה EX ANTE. ומהן חובות אלה? החובה הראשונה הינה זו הבאה להתריע מפני סיכון וסכנה: סוג אחד של סיכונים - הינו הסוג "הטבעי", כלומר, סיכונים שנוצרו על ידי הטבע והבריאה: בענין אטריק, מדובר היה בקיומו של מצוק תת- מימי קרוב לירידה אל החוף ולכניסת רוחצים אל המים. בעניין ארי כץ, מדובר היה בשונית טבעית נסתרת במים הרדודים. ראו גם קפיצה "סתם" ל"סטף" שהינו מאגר מים טבעי (ת.א. (מח- ת.א), 1353/03, שמואל נ' הקק"ל, מתוך אתר נבו). סוג שני של סיכונים - הינו סוג תלוי התנהגות של הרוחץ עצמו: כך למשל בעניין ועקנין, שם קפץ נער קפיצת "נר" אנכית למי בריכה רדודים. כך בעניין אטריק, שנכנס למי הים כשאינו יודע לשחות. מובן כי קיים גם סוג שלישי של סיכונים והוא - סיכונים יצירי אדם, לגביהם חלים הכללים הרגילים, החלים על כל מזיק יוצר או מאפשר סיכון: כך למשל ניתן להשקיף על הפסיקה בעניין אטריק, שם "קירבו" פעולות הייבוש של העירייה את המצוק החבוי במים אל הרוחצים (בעניין ארי כץ, לא נקבעו ממצאי אחריות ביחס לטענה בדבר השלכת סלעים לים על ידי אדם, שכן הוסכם כי הללו היו גלויים לעין). לא ניתן, למרבה הצער, לגדר את רשימת הסיכונים או למנוע שילוב של כמה סיכונים. דווקא על שום כך - קמה חובת ההתרעה והיא קמה, בראש ובראשונה, מפני הסיכונים ידועים למחזיק ואשר אינם ידועים, ודאי לא באותה רמת ידיעה, למבקר. אשר לחובת ההתרעה: חובה זו התגלמה עד כה ולענייננו, בעיקר בשילוט. הפסיקה לעיל קבעה כי עליו להיות ברור, בשפות הרלוונטיות וממוקם באופן הנגלה לעיני המבקש לרחוץ במים. כמו כן ניתן להשקיף על הדרישות לפעולת מצילים בחוף רחצה כולל פיקוח שלהם על המתרחצים כחלק מחובה זו. החובה השנייה הינה זו הדורשת התערבות אקטיבית להסרת סיכונים ידועים: לגבי מפגעים יצירי אנוש חלה הפסיקה הכללית המחייבת הסרתם (ראו למשל עניין זוהר). אשר לסיכונים יצירי הטבע, לטעמי, יש היגיון להתייחסות סובלנית, שאינה נוטה להתערב בטבע, על שום הרצון לשמר את הטבע ואת איכותו ולהתחשב בקיומו (השוו ע"א 702/82 מ"י נ' ג'ון כהן ואח', פד"י מח(2) 705). זאת כמובן, בין היתר, בהתחשב ברמת המסוכנות, ברמת הפגיעה האקולוגית עקב הפעלת התערבות זו או אחרת ובכלל הנסיבות (ניתן לחשוב למשל על התייחסות שונה לנגישות מתרחצים לכרישים טורפים מול נגישותם למדוזות, ברוח ימי קיץ אלו). החובה השלישית "תופסת" דווקא במקום בו קיימים סיכונים טבעיים ידועים, אך אין מקום להפעלת החובה השנייה: לא הופניתי לפסיקה ספציפית, אך איני מוצאת מניעה להחיל את אמות המידה הכלליות, בפרט כשעסקינן בחוף מוסדר ולגביו נגבה מהמבקרים תשלום. דומני, כי מקום בו קיים מורד או מעלה, יש לדאוג למאחז יד בטוח לצידו. בקביעה זו אין משום הגדרת טיבו של המאחז או של המורד ואין משום החלה אוטומטית של דיני התכנון והבנייה, החלים לפי לשונם על בניינים ומדרגות בזיקה אליהם. דעתי היא, ולא הופניתי לפסיקה שונה, כי מקום בו קיימים סיכונים טבעיים ידועים, שדרגתם כשלעצמה אינה מייצרת סכנה ברורה ומידית, יש מקום להסתפק דרך כלל בהתרעה ברורה ובאמצעים סבירים הבאים לסייע למבקר בטבע בהתמודדותו עם אותו סיכון יציר הטבע, ללא צורך בהסרה אקטיבית של הסיכון הזה. מן הכלל אל הפרט ירוקת האצות, כך מוסכם, הינה תופעה טבעית. ממילא מצטברת היא על קרקע הכנרת ועל האבנים או החלוקים המהווים מדרך רגל לרוחץ כשהוא נכנס לים. כאן, התקיימה מעורבות אדם בטבע, כאשר העירייה בנתה את גרם מדרגות ובכך אפשרה הצטברות הירוקת על המדרגות המכוסות במים. ואולם, העירייה נקטה לטעמי באמצעים סבירים ומספקים על מנת להלום את הסיכונים שנוצרו: שילוט ברור המתריע מפני סכנת החלקה ומעקה התומך במשתמש בגרם המדרגות. איני סבורה כי היה על השילוט לפרט כי סכנת ההחלקה עשויה להיגרם מאצות. סכנת החלקה קיימת גם כאשר יורד הרוחץ על מדרגות שנרטבו כתוצאה מעליית רוחצים אחרים מהמים וההיפך. סכנת החלקה קיימת גם כאשר החורץ נכנס אל מי הכנרת ונתקל באבנים ובקרקע טבעית וכדומה. די לטעמי בהתרעה מפני סכנת החלקה כשלעצמה. איני סבורה ואף לא הוכח לי אחרת, כי אמצעים סבירים בנסיבות העניין, כוללים הסרה אקטיבית של האצות מהמדרגות. איני סבורה ואף כאן לא הוכח אחרת, כי אמצעים אלו כוללים יצירת "כבש", פסים מונעי החלקה או כל אמצעי דומה אחר. אציין כי "פתרונות" מוצעים אפשריים אלו לא נכללו בחוות דעתו של יודלה, אלא עלו רק בחקירתו הנגדית, באופן מאוד כוללני, ללא הצגת יתרונותיהם וחסרונותיהם, מיד האפקטיביות שלהם וכל תכונה או שיקול אחרים. על כן נמצא כי העירייה נקטה בכל האמצעים הסבירים והדרושים על מנת להתמודד עם הסיכון של הצטברות ירוקת אצות. אזכיר כי ממצאים אלו הינם למעלה מן הצורך, שכן לא שוכנעתי כי התאונה אירעה עקב החלקה על ירוקת אצות. נוכח ממצאיי ומסקנותיי, איני נדרשת לדון בעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה. סוף דבר התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעות וכן בשכ"ט עו"ד של הנתבעות בסכום של 8,000 ₪. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. חוף היםתאונות נפילהנפילה במדרגותכנרתמדרגותנפילה