ארנונה שיטת הצמדה לא חוקית

א. לפניי בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה עיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה" או "המשיבה") בהתאם לסעיף 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"). ביסוד הבקשה לאישור נטענת הטענה כי העירייה שינתה שלא כדין, בניגוד לדיני ההקפאה, את שיטת החיוב בארנונה בכל הנוגע לחיוב שטחי יציע - גלריה (להלן: "גלריה") בתשלומי ארנונה (להלן: "הבקשה לאישור"). ביום 5.10.2011 מסרה העירייה הודעת חדילה בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הודעת החדילה"), ומשכך עניינו של פסק דין זה בגמול ובשכ"ט למבקשת לפי הוראות סעיף 9(ג), סעיף 22(ב) וסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות. רקע עובדתי: המבקשת היא המחזיקה של נכס ברח' דרך השלום בת"א, המשמש כחנות סיטונאית למכירת ציוד משרדי. הנכס מחויב בתשלום ארנונה על פי סיווגו כנכס עסקי. ביום 21.12.2008 נשלחה למבקשת הודעה על תוספת לחיוב ארנונה לשנת הכספים 2009, שבה הודיעה לה העירייה כי שטח הנכס הוגדל מ-86 מ"ר ל-140 מ"ר. ההגדלה בשטח הנכס נעשתה כתוצאה מחיוב בארנונה שהוטל על שטח נוסף, המשתרע על פני 54 מ"ר, והמתייחס לגלריה שבנכס. יוער כי הגישה לגלריה שבנכס היא באמצעות סולם נייד ללא מתקן עליה קבוע לגלריה. ביום 24.3.2009 הגישה המבקשת השגה כנגד חיובה בארנונה בגין שטח הגלריה. בהשגתה טענה המבקשת כי חיוב שטח הגלריה בארנונה הוא בלתי חוקי ונעשה תוך שינוי אסור של שיטת מדידת הנכס, בניגוד לדיני ההקפאה. ביום 20.5.2009 דחה מנהל הארנונה את השגת המבקשת. בתשובתו ציין מנהל הארנונה כי בירור טענות המבקשת, שלפיהן חיוב הגלריה חורג מדיני ההקפאה, אינו בסמכותו של מנהל הארנונה על פי האמור בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. על החלטת מנהל הארנונה הגישה המבקשת ביום 15.6.2009 ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה. בעוד ערר המבקשת מתברר, הגישה המבקשת את הבקשה לאישור שלפניי - בקשה לאישור תובענה כייצוגית בסעד השבה של כ-5,300,000 ₪, בשם "כל מי ששילם למשיבה בשנתיים שקדמו ליום הגשת התובענה, או בחלק מהן, ארנונה כללית בגין שטח יציע (להלן: "יציע"), אשר המשיבה לא היתה רשאית לגבות עליו ארנונה, בשל כך כי הטלת הארנונה וגבייתה מנוגדת ל"חוקי ההקפאה". ביסוד הבקשה לאישור עמדה, כאמור, הטענה כי העירייה אינה רשאית, עפ"י דיני ההקפאה, לחרוג משיטת חיוב גלריה בארנונה, כפי שנקבעה בסעיף 1.8 לצו הארנונה של העירייה לשנת הכספים 1985-1986, שזו לשונו: "שטח יציע בבנין שלא למגורים יכלל בשטח היחידה אם גובה היציע עולה על 1.70 מטר וקיים מתקן קבוע לעליה. שטח יציע בעסקים המוגדרים בפריט 3.2.1 להלן יכלל בשטח היחידה אם גובהו עולה על 1.70 מטר, גם כאשר אין מתקן קבוע לעליה ליציע". כלומר, המבקשת טענה כי העירייה לא הייתה רשאית להשית ארנונה בגין גלריות המצויות בנכסים, אשר מסווגים כנכסים שאינם משמשים למגורים, אלא אם גובהה של הגלריה מעל 1.70 מטר וקיים מתקן קבוע לעליה לגלריה. בהמשך, מסרו הצדדים הודעה משותפת מטעמם, אשר תוקנה בהודעה נוספת (להלן: "ההודעה המתוקנת"). בהודעתם המתוקנת נמסר כי המבקשת, בהסכמת העירייה, תמחק מהתובענה ומהבקשה לאישורה כייצוגית את כל הטענות הנוגעות לחיוב גלריה, בנכסים המשמשים למגורים. כמו כן הודיעה העירייה בהודעה האמורה על חדילת גבייה בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. עוד ציינה העירייה בהודעתה כי על פי רישומיה לא ניתן לדעת את מספר הנכסים אשר הבקשה לאישור רלוונטית להם, ולכן ביקשה כי היישום של הודעת החדילה יהיה על דרך של פרסום הודעה בשני עיתונים יומיים, הקוראת לנישומים הבאים בגדרי הקבוצה הייצוגית, לפנות לב"כ המבקשת. ב"כ המבקשת תעביר פניות נישומים אלה לעירייה, שתערוך בדיקה בנכס, ובהתאם לתוצאות הבדיקה יופחת שטח הגלריה משטח הנכס המחויב בארנונה. כמו כן, בגין כל נכס חדש שיש לחייבו בארנונה, אשר אינו משמש למגורים ואינו משמש לתעשיה או מלאכה, תבדוק העירייה האם לנכס גלריה, ואם קיימת גלריה ללא מתקן עליה קבוע, לא יחויב שטח הגלריה בארנונה. ואכן, בהמשך, פרסמה העירייה בשני עיתונים יומיים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", הודעה הקוראת לנישומים הבאים בגדרי הקבוצה הייצוגית לפנות לב"כ המבקשת, כמפורט בהודעה המתוקנת. לאחר הפרסום הגיעו לעירייה פניות ספורות בלבד להפחתת שטח גלריה מהשטח המחויב בארנונה (סעיף 20 לתגובת העירייה מיום 31.3.2012). לפיכך נחלקו דעות הצדדים בשאלה האם יש לשנות את אופן יישום הודעת החדילה מטעם העירייה. המבקשת מצידה הודיעה כי פנתה למומחה, על מנת שיערוך סקר שמטרתו לאמוד את מספר חברי הקבוצה (הודעת המבקשת מיום 21.3.2011). לטענת המבקשת מתוצאות סקר זה, אשר כלל מדגם של 131 עסקים, עולה כי מספר חברי הקבוצה עומד על כ-8000 נישומים (להלן: "הסקר"). העירייה מצידה התנגדה לבקשת המבקשת למינוי מומחה, טענה כי דרישת המבקשת אינה מעשית, וכי לא ניתן לראות בסקר שנערך לבקשת המבקשת אסמכתא להיקף הקבוצה הייצוגית. עוד ציינה העירייה בתגובתה כי בכל הודעות החיוב בנכסים שאינם משמשים למגורים, ולא רק בנכסים חדשים, נוספה הודעה שלפיה אם קיימת גלריה בנכס מתבקש הנישום להודיע לעירייה כי עליה לבדוק אם מתקיימים התנאים הפוטרים מחיוב ארנונה בגין שטח הגלריה (בקשת המבקשת מיום 21.3.2011, תגובת העירייה מיום 31.3.2011 ותשובת המבקשת מיום 3.4.2011). ביום 25.5.2011 מסרה העירייה הודעת עדכון בכל הנוגע ל'חדילת הגבייה'. בהודעתה ציינה העירייה כי הופחת שטח הגלריה בנכסה של המבקשת. עוד ציינה, כי החל מיום 24.3.2011 עודכנה מערכת המיחשוב לחיוב וגביית ארנונה באופן שלפיו החל מיום 25.3.2011 כל הודעות החיוב המופקות, באופן יזום, בנכסים שאינם משמשים למגורים, כוללות תמיד הודעה, כי אם קיימת גלריה או יציע בנכס, מתבקש הנישום לבדוק בעירייה אם מתקיימים התנאים הפוטרים אותו מתשלום ארנונה בעבור שטח הגלריה. עוד הודיעה העירייה בהודעת העדכון, כי בדקה את הנכסים שבסקר ומצאה כי אין התאמה בין הנתונים שצוינו בסקר, לבין אלה המתקיימים בפועל. ביום 30.5.2011 הגישה המבקשת תגובה להודעת העדכון מטעם העירייה. בין השאר טענה המבקשת בתגובתה כי העירייה הותירה בצו הארנונה לשנת 2011 נוסח בלתי חוקי ומטעה, שלפיו שטח גלריה בבניין ייכלל בשטח הבניין, אם גובה הגלריה עולה על 1.70 מטר, בלא התייחסות למתקן קבוע לעליה לגלריה. ביום 23.11.2011 בהתאם להחלטתי מיום 1.6.2011 מסרה העירייה הודעת עדכון נוספת. בהודעתה הודיעה העירייה כי עד כה הגיעו אליה 33 פניות להפחתת שטח גלריה, בגין העדר מתקן עליה קבוע, מתוכן התקבלו 24 בקשות, ו-4 מהן התקבלו באופן חלקי. עוד ציינה העירייה כי היא ממשיכה להודיע לנישומים, במסגרת הודעות חיוב הארנונה המופקות באופן שוטף, כי אם הנכס כולל קומת גלריה או יציע ללא מתקן עליה קבוע, על הנישום לפנות לעירייה לבדיקת העניין. ביום 15.12.2011 במסגרת הדיון שהתקיים לפניי הגיעו הצדדים להסכמה כדלהלן: "העירייה מצהירה כי מועצת העיר אישרה תיקון הסעיף העוסק בחיוב יציע בצו הארנונה לשנת 2012 באופן שיחול נוסח הסעיף שהיה קיים בצו הארנונה לשנת 1985, והחליטה להעבירו לאישור השרים. העירייה מתחייבת להמשיך ולכלול בכל הודעות חיוב הארנונה (שנתיות ודו חודשיות) את הנוסח בענין הפחתת שטח יציע ללא מתקן עליה קבוע כפי שעשתה בחודשים האחרונים לגבי אותם סוגי נכסים וזאת עד לפרסום צו הארנונה המתוקן לשנת 2012. הצדדים ינסו להגיע להסכם בענין שכ"ט וגמול לתובע הייצוגי..ככל שהצדדים לא יגיעו להסכם הם יגישו טיעוניהם בכתב...". בהמשך לאמור, הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה בעניין גמול ושכ"ט לתובע הייצוגי וביקשו לסכם בעניין. משכך, ולאחר שנוכחתי בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות כי אכן העירייה חדלה מהגבייה, בשים לב לכך שהעירייה התחייבה להעביר את התיקון בעניין הגלריה בצו הארנונה לשנת 2012 לאישור השרים, דין הבקשה לאישור להידחות, והבקשה לאישור תובענה כייצוגית - נדחית. בהתאם להוראת סעיף 9(ג) לחוק, אדון בסוגיית הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו. טענות הצדדים המבקשת סבורה כי ההליך נוהל על ידה ביעילות ובהגינות. לטענתה טרחה במיוחד על מנת לבטל את החיוב הבלתי חוקי, ובכלל זה הגישה השגה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר, וכן שכרה שירותיו של מומחה בעניין. המבקשת טוענת כי היקף הגביה הבלתי חוקית שבוצעה על ידי העירייה עומד על כ-100 מיליון ₪. המבקשת טוענת כי הבקשה לאישור הביאה תועלת בשיעור עשרות מיליוני שקלים לחברי הקבוצה. כמו כן, לטענתה המדובר בתובענה הדנה בנושא סבוך ומורכב - מיסוי מונציפאלי, ומקובל לשלם שכ"ט בשיעור שבין 10% ל-35%, מסכום החסכון לנישום. עוד מציינת המבקשת כי הושקעו בתיק מאות שעות עבודה, והמבקשת נשאה בסיכון שמא יפסקו כנגדה הוצאות בגין דחיית הבקשה לאישור. לטענת המבקשת בהגשת הבקשה לאישור היה גלום אפקט חינוכי כמו גם אפקט הרתעתי. לטענתה, על מנת להרתיע רשויות שלא לגבות כספים שלא כדין, ראוי לקבוע במסגרת סעיף 9(ג) לחוק, סכומים משמעותיים כגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו. לטענת העירייה אין הצדקה במקרה זה לפסוק למבקשת גמול ושכ"ט, ולחלופין ראוי לפסוק סכומים מינימאליים בלבד. העירייה טוענת כי יש להשית על המבקשת הוצאות בגין הגשת תביעת סרק חסרת כל בסיס, בהתייחס לנכסים המשמשים למגורים, באשר המבקשת חזרה בה מהבקשה לאישור בכל הנוגע לנכסים אלה. לטענת העירייה ההשקעה בבקשה לאישור מצד המבקשת הייתה מועטה, שכן העירייה מסרה מיד הודעת חדילה, וההליך נמשך רק בשל אכזבת המבקשת 'ממספר הנכסים הרלוונטים לתובענה', כך בלשון העירייה, לכן, לטענת העירייה, התנערה המבקשת מההסכמות אליהן הגיעה עם העירייה. העירייה מציינת כי עד כה הוגשו לה 55 פניות שאחדות מהן כוללות מספר חשבונות להפחתת שטח הגלריה, ורק לגבי כ-50 חשבונות התקבלה הבקשה. העירייה ציינה גם כי בין הפניות כלולים גם מקרים שבהם העירייה יזמה את השינוי לאחר ביקורת שנערכה בנכס. עוד טענה העירייה כי מספר נמוך זה של פניות, חרף ההודעה הנמסרת לכל הנוגעים בדבר, במסגרת הודעות החיוב השוטפות, מעיד כי לא קיימת כלל קבוצה בגינה ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית, וכמובן שאין המדובר ב-8000 נכסים, כפי שטוענת המבקשת. עוד טוענת העירייה כי לא ניתן להסתמך על הסקר שערך המומחה מטעם המבקשת, ולכן לא ניתן לגזור את סכומי הגמול ושכ"ט מממצאי סקר זה. בנוסף טענה העירייה כי בקביעת שכ"ט וגמול יש לשקול גם את הצורך להגן על הקופה הציבורית, ועל כך שהסכומים שנגבו שמשו לתועלת כלל הנישומים בעיר ובכללם חברי הקבוצה. בסיכומי התשובה מטעמה ציינה המבקשת כי היא עותרת לגמול בסכום של 150,000 ₪ בתוספת החזר הוצאות בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן לשכ"ט עו"ד בסכום של 500,000 ₪ המורכב מ-200,000 ₪ בגין שעות עבודה ומרכיב הסיכון. עוד הבהירה המבקשת כי לא חזרה בה מהבקשה לאישור, בכל הנוגע לנכסים המשמשים למגורים בהעדר עילה, אלא עשתה כן על מנת לקדם את ההליך, ומאחר שהעירייה ציינה כי אינה מחייבת כלל בארנונה גלריות למגורים. המבקשת טוענת כי העירייה מסתירה נתונים באשר להיקף הקבוצה הייצוגית, והעדיפה שלא לחקור את המומחה מטעם המבקשת בעניין זה. בנוסף, טענה המבקשת, כי אין לקבל את טענת העירייה בעניין הפגיעה בקופה הציבורית, שכן מלכתחילה ניתנה לעיריות הטבה על פי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר לעירייה למסור הודעה על 'חדילת גבייה', אשר לאחר מסירתה נדחית הבקשה לאישור. דיון חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") מהווה הסדר כולל למוסד התובענה הייצוגית. תובענה ייצוגית מוגשת על ידי תובע בשם קבוצת אנשים שלא ייפו את כוחו לכך. היא נועדה למקרים בהם תאגיד או רשות ציבורית פוגעים בציבור גדול, באופן שהנזק הנגרם לכל פרט הוא קטן, ואינו מצדיק הגשת תביעה על ידו, אולם סך הנזק המצטבר לציבור הנפגעים הוא משמעותי. כך התובענה הייצוגית מרכזת את התביעות הרבות שאינן, כל אחת לכשעצמה, 'ברות תביעה', מבחינת כדאיותן הכלכלית, לכדי תביעה אחת משותפת שמבחינה כלכלית כדאי להביאה לפתחי בית המשפט. הבקשה לאישור שלפניי הוגשה בגין שינוי שיטת גביית ארנונה עבור שטח גלריה בנכסים, באופן החורג, לטענת המבקשת, מהוראות דיני ההקפאה. סכום התביעה האישי של המבקשת הוא יחסית ראוי ובר-תביעה ברמת היחיד, אולם גם באיחודן של תביעות אישיות כדאיות, לכאורה, מבחינה כלכלית, קיימים יתרונות משמעותיים. למשל, בהיבט של החיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבים הנדרשים הן מן המתדיינים והן מבתי המשפט, כמו גם בהיבט של קידום האחידות בהחלטות בתי המשפט בעניינים דומים (עע"ם 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל- מנהל המכס ומס בולים (טרם פורסם, 27.12.2010) (להלן: "עניין אכדיה"). על מאפייני התובענה הייצוגית ועל התכליות העומדות בבסיסה עמדה כב' השופטת שטרסברג כהן בפסק דינה בעניין רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003), כדלהלן: "לתובענה הייצוגית השלכות כלכליות וחברתיות משמעויות. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגנה היא על אינטרס היחיד שנפגע ושאיננו מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך [...] תכליתה של התובענה הייצוגית היא למנוע עשיית עושר ולא במשפט על-ידי אותם גופים המתעשרים שלא כדין על חשבון היחידים, המצטרפים לציבור גדול. כמו כן היא אמצעי לאכיפת החוק במישור האזרחי מקום שבו הסנקציה הפלילית-עונשית וסנקציות הרשויות המפקחות אינן מספיקות (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992; חביב-סגל בספרה הנ"ל [92], בעמ' 554, 562-557). התובענה הייצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים. היא משרתת אינטרס ציבורי שהוא יעילות וחיסכון במשאבים הן של הצדדים הן של בית-המשפט, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי-המשפט בתביעות אישיות דומות". לתכליות אלה רלוונטיות מיוחדת משהמדובר בבקשות לאישור תובענות כתובענות ייצוגיות, המוגשות נגד רשויות מקומיות. בעניין זה קבע עמיתי כב' השופט בנימיני בפסק דינו בעניין ת.מ 113/06 סריגי שלום ומלכה בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (מאגר נבו, 2009) "תכליות אלו של התובענה הייצוגית באות לידי ביטוי גם, ואולי ביתר שאת, ביחסי האזרח עם רשות הגובה תשלומי חובה. האזרח מניח - ובוודאי רשאי לצפות - שגביית תשלום החובה נעשית בדרך חוקית, והוא נאלץ לשלם את המס הנדרש ממנו, פן יהא צפוי לסנקציות אזרחיות, ולעיתים גם פליליות. מסתבר, למרבה הצער, ששימוש לרעה בכוח השלטון, ביחסיו עם האזרח, מתגלה מדי פעם אצל רשויות ציבוריות. המחוקק הכיר בכך בחוק החדש, כאשר התיר (אמנם במגבלות מסויימות, ותוך קיצור תקופת ההתיישנות לשנתיים) הגשת תובענה ייצוגית מנהלית נגד רשות, להשבת תשלומי חובה שנגבו שלא כדין (ראה פרק ג(1) לעיל). גם כאן מתקיימת התכלית הנוגעת לצורך לאפשר מימוש זכות הגישה וקבלת סעד יעיל לאזרחים רבים שנפגעו ממעשה הרשות, ולא היו טורחים או מעיזים להתמודד עם הרשות בגין נזק שאיננו גדול יחסית, אלמלא קיומו של מכשיר התובענה הייצוגית. כך גם מתקיימת בתביעה ייצוגית נגד רשות התכלית הנוגעת לפיקוח ואכיפה של נורמות התנהגות ראויות של הרשות ביחסיה עם האזרחים, והצורך בניהול יעיל וחסכוני של מספר רב של תביעות בהליך אחד. על אחת כמה וכמה רלבנטית לענייננו התכלית הנוגעת להשבת רווח לא-חוקי שעשתה רשות על חשבון האזרח, כאשר גבתה ממנו תשלום חובה שלא כדין" (שם, בפסקה 30). למרות האמור, החליט המחוקק, במסגרת חוק תובענות ייצוגיות, להגביל, משמעותית, את האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות כנגד רשויות ציבוריות, הן בצמצמו את העילות בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית, וגם בקביעת מנגנונים המגבילים את אישור התובענה הייצוגית כנגד הרשות. לאחרונה נתקפו מגבלות אלה שנקבעו בחוק 'לטובת המדינה ורשויותיה' בבית הדין הגבוה לצדק, במסגרת בג"צ 2171/06 שני כהן נ' יו"ר הכנסת (טרם פורסם, 29.8.2011). ביהמ"ש העליון קבע כי בקביעת הגבלות אלה ביקש המחוקק לאזן "בין הרצון להשתמש בתובענה הייצוגית ככלי להרתעת הרשות הציבורית, למניעה ולהפסקה של גבייה בלתי חוקית תוך איחודן של תביעות פרטניות לתביעה אחת, ובין הרצון למנוע פגיעה קשה בניהול התקציבי של הרשות" (שם, בפסקה 41), וכי אין בהגבלות שבחוק 'לטובת המדינה ורשויותיה' כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות פגיעה שאינה חוקתית. סעיף 9(ב) לחוק נמנה על המנגנונים שנקבעו בחוק המגבילים את אישור התובענה הייצוגית כנגד הרשות. בסעיף קבע המחוקק כי "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור, לכל המאוחר במועד הקובע". יחד עם זאת נקבע בסעיף 9(ג) לחוק כדלהלן: "החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא - (1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב); (2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23". אם כן, בהתאם לסעיף 9(ג) רשאי בית המשפט, אשר דחה תובענה ייצוגית להשבה עקב הודעת הרשות על 'חדילת הגבייה', לפסוק גמול למבקש ושכ"ט לב"כ מייצג, בהתאם לשיקולים וההוראות המפורטים בסעיפים 22 ו-23 לחוק, כדלקמן: "22. (א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מוצדק בנסיבות הענין. (ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; (2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית. (ג) בית המשפט רשאי, במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו - (1) לפסוק גמול למבקש או לתובע המייצג אף אם לא אושרה התובענה הייצוגית או שלא ניתנה הכרעה בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, לפי הענין, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב); (2) לפסוק גמול לארגון שהשתתף בדיונים בתובענה הייצוגית לפי הוראות סעיף 15, אם מצא שהדבר מוצדק לאור הטרחה שטרח והתרומה שתרם בהשתתפותו בדיונים כאמור". "23. (א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור. (ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; (4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; (5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)". בע"א 9134/05 אליעזר לויט עו"ד נ' קו אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (מאגר נבו, 2008) קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז), כי רשימת השיקולים המופיעה בסעיף 23 לחוק אינה רשימה ממצה, וכי "המדובר בהתוויה של שיקול הדעת של בית המשפט ואין מקום לשרטט נוסחה קשיחה" (שם, בפסקה 13 לפסק דינו). עוד קבע בית המשפט העליון כי ביהמ"ש, הנדרש להכריע בעניין קביעת שכר טרחה לב"כ מייצג, מונחה ע"י שלושה סוגי שיקולים. הסוג האחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תובענות ייצוגיות חשובות, כאשר בעניין זה יש לאזן בין הרצון ליצור תמריץ חיובי להגשת תובענות ייצוגיות, לבין הצורך למנוע תובענות סרק. במסגרת זו יש להתחשב בתועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת, באינטרס הציבורי בהגשת התובענה הייצוגית ובהיקף ההשקעה והסיכון הכרוכים בהגשת התובענה הייצוגית. סוג שני של שיקולים נוגע להכוונת התנהגות ב"כ מייצג, ובמסגרתם יש לשקול את אופן ניהול התובענה הייצוגית על ידי ב"כ המייצג, עניינו של סוג השיקולים השלישי ביחס ההולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית, בהתחשב בכלל מאפייניה, לרבות התועלת שהניבה לקבוצה (שם, עמ' 10 - 11). בנוסף הדגיש בית המשפט העליון כי "שיקול חשוב בעת הדיון בסוגיית שכר הטירחה נוגע לשאלה האם היה צורך להגיש את התובענה הייצוגית כדי לזכות בסעד המבוקש" (שם, בפסקה 14). השיקולים בקביעת שכר טרחת ב"כ מייצג רלוונטיים, בעיקרם, גם לטעמים שביסוד פסיקת גמול לתובע הייצוגי. חלוקה שונה של שיקולים אלה ניתן למצוא במאמרו של ד"ר אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט תשס"ז 167 (להלן: " ד"ר קלמנט"). לדעת ד"ר קלמנט השיקולים בקביעת גמול ושכ"ט לב"כ מייצג נחלקים לשלוש קטגוריות. הקטגוריה הראשונה מכונה 'שיקולי תשומה'; הקטגוריה השניה - 'שיקולי תפוקה לקבוצה המייצגת; והשלישית מכונה 'שיקולי הכוונה ציבורית'. השיקולים שנקבעו בסעיף 22 וסעיף 23 לחוק רלוונטיים, ככלל, למקרים בהם שוקל בית המשפט פסיקת גמול למבקש ושכ"ט לבא כוחו, במסגרת ניהול התובענה הייצוגית. שיקולים אלה רלבנטיים הן כאשר התובענה הייצוגית הוכרעה, חלקה או כולה, לטובת הקבוצה, הן כאשר הצדדים הגיעו להסדר פשרה שאושר על ידי בית המשפט (סעיף 19(ו) לחוק), והן בפסיקת גמול ושכ"ט לאחר שנדחתה התובענה עקב הודעה על הפסקת חדילה (סעיף 9(ג)). על ייחודיותה של הוראת סעיף 9(ג) עמד בית המשפט העליון בעניין אכדיה בדבריו הבאים: "מצב של דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית מפאת הפסקת הגבייה על ידי הרשות הוא בעל ייחוד מבחינת מורכבות השיקולים שיש להתחשב בהם ביחס לפסיקת גמול ושכר טרחה. סעיף 9(ג) לחוק העוסק בסיטואציה מיוחדת זו מפנה בענין זה לשיקולים המפורטים בהוראות הכלליות בדבר גמול מיוחד ושכר טרחה, המקרינים על מהות הגורמים שיש לשוקלם לענין זה. אולם ברי, כי ייחודו של מצב זה מחייב התייחסות מיוחדת לגורמי הדחייה של בקשת האישור, הנעוצים בהודעת הרשות על הפסקת גביית תשלומים שבגינם הוגשה התובענה. בגדרן של אמות המידה לבחינת ענין זה יש לומר, ראשית, כי ראוי לתת משקל לעובדה כי בעקבות הגשת התובענה הייצוגית, או לאחריה, החליטה הרשות לשנות את מהלכיה, והודיעה כי לא תוסיף עוד לגבות כספים שבעטיים הוגשה התובענה הייצוגית להשבה, והיא אף יישמה הודעה זו. ככל שהגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הולידה שינוי בהתנהלות הרשות הציבורית, ותרמה להשגת התכלית שלשמה הוגשה בהפסקת גביית תשלומים מהאזרחים שלא נמצא להם בסיס מוצק בדין, כך היא תרמה להגשמת האינטרס הטמון בה, גם אם לא הושקעו בכך משאבים דיוניים רבים. שיקול מעין זה עשוי להצדיק מתן גמול מיוחד ושכר טרחה ליוזמי מהלך התובענה הייצוגית; הדבר עשוי לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני" (שם, בפסקאות 38-37). ואכן מדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה עלה, לדעתי, המסר כי במסגרת קביעת הגמול ושכה"ט יש ליתן משקל לאיזון העדין שביקש המחוקק ליצור, בקביעת המנגנונים שבחוק 'לטובת המדינה ורשויותיה'. כך ביקש המחוקק מחד גיסא, להבטיח את השימוש בכלי התובענה הייצוגית להרתעת הרשות הציבורית, למניעה ולהפסקה של גבייה בלתי חוקית, ומאידך גיסא, ביקש שלא להטיל נטל כספי כבד על הרשות ותקציבה, נטל שבסופו של יום יפגע בציבור כולו. פסיקת גמול שכ"ט גבוהים מדי אמנם ירתיעו, ואולי אף מעבר למידה הנדרשת, את הרשות הציבורית מגביית כספים שלא כדין, אך יהיה בהם כדי להטיל נטל כבד על תקציב הרשות הממומן, כאמור, מכספי הציבור. זאת במיוחד כאשר התביעה הייצוגית נדחתה בשל הודעת חדילה, הכסף שנגבה, שלא כדין, לא הושב לכיסו של הציבור, אלא חלק ממנו הועבר לידי המבקש ובא כוחו בלבד. המבקשת הפנתה למגוון רב של אסמכתאות באשר לקביעת גמול לתובע מייצג ושכ"ט לבא כוחו. אולם מרבית האסמכתאות שצוינו עסקו, כללית, בפסיקת גמול ושכ"ט כאמור, ולא נכללה בהן התייחסות מיוחדת לשאלת פסיקת גמול ושכ"ט לאחר שניתנה 'הודעת חדילה' מטעם רשות. אין ספק כי קיימים הבדלים משמעותיים בין תביעה ייצוגית כנגד גוף פרטי לבין תביעה ייצוגית כנגד רשות ציבורית המשליכים, לדעתי, על השיקולים בפסיקת גמול ושכ"ט. כך למשל, בתביעה ייצוגית כנגד רשות ציבורית, שעניינה כספים שנגבו שלא כדין, ברור כי כספים אלה לא הגיעו לכיסם של נציגי הציבור, אלא נכללו בתקציב הרשות, וככל הנראה שימשו את הציבור (למשל בשיפור תשתיות, שירותים עירוניים נוספים וכיוצ"ב). כמו כן, סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות קובע הסדר שלפיו אם נמסרה הודעת החדילה, והתביעה הייצוגית נדחתה, נותר לקבוע רק גמול ושכ"ט. במקרה כזה, עיקר מאמצי המבקש ובא כוחו היו בהגשת הבקשה לאישור, שכן כבר במועד הקובע (90 יום לאחר הגשת הבקשה לאישור) נמסרה הודעת החדילה ולא התקיים דיון לגופה של הבקשה לאישור. ההבדלים עליהם עמדתי, בקליפת האגוז, בין תביעה ייצוגית כנגד גוף פרטי לבין תביעה ייצוגית כנגד גוף ציבורי, בהקשר של פסיקת גמול ושכ"ט, מצביעים, לדעתי, על כך שאת השיקולים המנויים בסעיף 22 וסעיף 23 לחוק יש ליישם מתוך התחשבות בכך שהמדובר בגוף ציבורי, אך זאת בלא להתעלם מהתכליות העומדות בבסיס התובענה הייצוגית, אשר לשיעורי פסיקת שכה"ט והגמול השלכה ישירה על השגתן (ד"ר קלמנט, בעמ' 157). לפיכך, שומה עלינו לקבוע סכומים שיש בהם כדי להגשים את מטרות התובענות הייצוגית, ולהמריץ את המבקש ובא כוחו להביא לפתחו של בית משפט בקשות ראויות לאישור, וכן לתמרץ את הרשות לבצע בחינה מדוקדקת בטרם תגבה סכומים, אך כל זאת בלא להטיל נטל כבד מנשוא על הרשות הציבורית, על תקציבה, ועל הציבור הנושא בסופו של יום בתשלומי הסכומים שיפסקו. בעניין זה נקבע ע"י כב' השופט י' נועם מבית המשפט המינהלי בירושלים בעניין ת"מ (י-ם) 202/06 התנועה להגינות שלטונית נ' מדינת ישראל (מאגר נבו, 2007): "עוד יש להתחשב, בעניין שיעורם של הגמול וההוצאות, בכך שאלו ישולמו מהקופה הציבורית. בהקשר זה יצוין, כי תכליתו החקיקתית של סעיף 9(ב) לחוק, הנה לשמור על הקופה הציבורית, אף במקרים שבהם מתברר כי נגבו כספים שלא כדין, וזאת כאשר הרשות הציבורית מודיעה כי חדלה מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית [...]. מתכלית זו ניתן להקיש גם לענייננו, ולקבוע כי אף בפסיקת גמול והוצאות שתשלם הרשות הציבורית לתובע הייצוגי, על בית המשפט לנהוג באמות מידה זהירות, שיביאו בחשבון את השמירה על הקופה הציבורית" (שם, בפסקה 9). (לעמדה שונה שהובעה בפסיקה ראו ת"צ 8862-01-11 (מחוזי ת"א) די אנד איי ייזום ובניה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו (מאגר נבו, 2010), וכן ת"מ (מחוזי ת"א) 111/09 גנץ נ' עיריית לוד השירות המשפטי (מאגר נבו, 2010)). בענייננו, סבורה אני כי הבקשה לאישור שלפניי קידמה תועלת לקבוצה ותועלת ציבורית, בכך שהביאה לחדילת גביית ארנונה בגין שטחי גלריות שלא בהתאם להוראות צו הארנונה המקורי משנת 1986. העירייה גבתה גביית יתר, ויתכן מאוד כי לולא הבקשה לאישור לא הייתה מתקנת את דרכי הגביה, והייתה ממשיכה להשית ארנונה על שטחי גלריות שלא בהתאם לדין. מקובלת עליי טענת המבקשת כי הושקעה עבודה רבה בבקשה לאישור וכן נערכה בדיקה משפטית מקיפה קודם להגשתה. יחד עם זאת העילה בגינה הוגשה הבקשה לאישור הייתה ברורה ופשוטה מבחינה משפטית. בירורה של הבקשה מעין זו אינו ארוך והוא פשוט יחסית ואינו כולל בחובו שאלות משפטיות ועובדתיות מסובכות. בנוסף, אין לומר כי המבקשת ובאי כוחה לא נשאו בסיכון של פסיקת הוצאות באם תידחה הבקשה לאישור, גם אם אין המדובר בסיכון מיוחד. כמו כן העירייה הביעה מיד נכונות להודיע על חדילת הגבייה והיתה נכונה לבחון בשיתוף פעולה עם המבקשת דרכים ליישום הודעת החדילה. אדרבא, צודקת העירייה כי ההליך נמשך רק בשל העובדה שהמבקשת חזרה בה מההסדר הדיוני אליו הגיעה עם העירייה, וטענתה של המבקשת כי יש למנות מומחה לבחינת גודל היקף הקבוצה, על אף שהתקבלו אצל העירייה כ-50 פניות בלבד. משכך, ולאחר שכאמור מצאתי כי הבקשה לאישור הביאה תועלת לקבוצה ואף טמונה בה חשיבות ציבורית, סבורה אני כי יש לפסוק גמול למבקשת ושכ"ט לבאי כוחה. הסכומים להם עתרה ב"כ המבקשת, שכ"ט בגובה 500,000 ₪ וכן סכום של 150,000 ₪ כגמול, נראים לי גבוהים, גם בשים לב לעובדה שלמרות הפרסום שנעשה בעיתונות, וכן העובדה שלמרות שבמשך תקופה ארוכה הציעה העירייה במסגרת ההודעות השוטפות לנישומים בעלי גלריה לפנות אליה, פנו לעירייה רק כ-50 נישומים. לפיכך, ובשים לב לשיקולים שפורטו לעיל לקביעת גמול ושכ"ט, פסיקת הסכום, לו עותרת המבקשת, מטיל נטל כספי כבד על הרשות אשר בסופו של יום יפגע בציבור כולו. מנגד, איני מקבלת את טענת העירייה כי יש לפסוק סכומים מינימליים בלבד. פסיקת סכומים מינימאליים אינם משקפים את החשיבות שבבקשה לאישור והתועלת לקבוצה, ואף עשויים לרפות ידיהם של מבקשים מלהגיש בקשות ראויות נגד רשויות מקומיות. בנסיבות העניין ולאור השיקולים שפירטתי לעיל, תשלם המשיבה סכום של 250,000 ₪ שכ"ט לבאי כוח המבקשת; סכום של 75,000 ₪ גמול למבקשת, וכן הוצאות בסך 10,000 ₪. הסכומים, כמפורט, ישולמו לא יאוחר מתוך 45 יום מיום קבלת החלטה זו, וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שנקבע לתשלומם ועד מועד תשלומם בפועל. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים. ניתן היום, ג' אייר תשע"ב, 25 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. ארנונה