ארנונה על קאנטרי קלאב ערעור זה משקף מחלוקת בין המערערת לבין המשיבה שעיקרה הוא יישום עובדתי-פרשני של הוראות צו הארנונה והשלכתו על היקף חיוב נכס המוחזק בידי המערערת בתשלומי ארנונה. הנסיבות המערערת מחזיקה בנכס ברחוב אורי צבי גרינברג 19 בשכונת אזורי חן בתל אביב ומפעילה בו עסק הקרוי "קאונטרי אזורי חן" (להלן בהתאמה: "הנכס" ו-"העסק"). הנכס בבעלות עיריית תל אביב (להלן: "העירייה") והוחכר לעמותת אזורי חן מועדון ספורט ובריאות לשם הקמת מרכז ספורט שכונתי. העמותה מפעילה את מרכז הספורט - הוא העסק - באמצעות המערערת. העסק הכולל בריכות שחייה ומתקני ספורט שונים סווג בידי העירייה לצורך חיובי ארנונה כ"מרכז ספורט ונופש (קאונטרי קלאב)" לפי סעיף 3.4.17 לצו הארנונה העירוני (להלן: "מרכז ספורט ונופש"). בהשיגה על היקף חיובי הארנונה טענה המערערת לפני ועדת הערר כי מן הראוי היה לסווג את העסק כ"בריכת שחייה" ולחייב את הנכס לפי סעיף 3.4.5 לצו הארנונה (להלן: "בריכת שחייה"). כן טענה לפטור בגין חלקים שונים של הנכס: (1) חלק מן המדשאות ושטחים הפתוחים שהוא בגדר "גינה ציבורית"; (2) הגג שהוא בגדר מבנה מסוכן שלא ניתן לשימוש; (3) המקלט שהוא בגדר מקלט ציבורי; (4) הקטנת חיוב שטח מעבר המשמש את הציבור. השגות המערערת נדחו בידי ועדת הערר לענייני ארנונה [תיק 2008-05-192 (עו"ד יבין רוכלי - יו"ר; רו"ח צדי מור חיים; יועץ מס אמיר בר)]. לעניין סיווג הנכס כ"קאונטרי קלאב" ולא כ"בריכת שחייה", בחנה הוועדה את הנסיבות על פי הראיות שבאו לפניה ומצאה כי הן מאפיינות מרכז ספורט שכונתי שיש בו מגוון פעילויות ספורטיביות, מתקני נופש פעיל ומתקנים נלווים. הבריכה היא אמנם מרכיב מרכזי של מרכז הספורט אך אין היא מרכיב יחידי; מצויים מתקני ספורט נוספים (חדר כושר, מגרשי טניס, אולם ספורט רב תכליתי ועוד). טענת המערערת לכך שלפי צו הארנונה סיווג מרכז ספורט מצריך קיומם של אולמות ספורט ובנכס מצוי אולם יחידי, נדחתה הן בשל כך שהוכח שיש בנכס שלושה אולמות ספורט והן מכוח הוראות סעיף 5 לחוק הפרשנות תשמ"א - 1981 המשמיעה שלשון יחיד בחיקוק היא כלשון רבים וכן להיפך. לטענת הפטור בגין "גינה ציבורית" מצאה הוועדה שאין כל אפשרות להגדיר בתוך 4000 מ"ר של שטחי המדשאות של הנכס שטח מסוים כלשהו המהווה גינה ציבורית. המדשאות במלוא שטחן מצויות בתחום השטח המגודר של מרכז הספורט. אמנם שערי הכניסה בחלקם פתוחים והציבור יכול להיכנס ולהשתמש במדשאות ללא תשלום אך בכל לא סגי כדי להופכן ל"גינה ציבורית". שכן המציאות מראה כי עיקר המשתמשים במדשאות הם באי מרכז הספורט. על כן על פי מבחני ע"א 9368/96 מליסרון נ' עיריית קריית ביאליק (להלן: "הלכת מליסרון") - אין מקום להגדיר את המדשאות (או כל חלק בהם) כ"גינה ציבורית". הטענה ששטח הגג אינו ראוי לשימוש נדחתה הן מנימוק דיוני, שלא הוגשה השגה בעניין זה והן לגופה, משום שלא הוכח שהגג אינו ראוי לשימוש. התברר שהגג אינו בשימוש אך אין ראיה מספקת לכך שלא ניתן להשתמש בו. לטענה כי המקלט מהווה מקלט ציבורי ושיש לפטור אותו מארנונה פסקה הוועדה שלא הוכח בסיסו החוקי של הפטור המבוקש. יתר על כן הראיות מראות כי המקלט משמש את המערערת לצרכים מסחריים וממילא אין היא נאמנה בטענתה שהמקלט עומד לתכלית זו לרשות הציבור. הטענה לחיוב שטחי מעברים ב-50% משטחם נדחתה אף היא בהעדר בסיס נורמטיבי לקביעה כזאת. אכן המעברים משמשים את הציבור המשתמש בשירותים שונים שאינם חלק ממרכז הספורט (גן ילדים, חנויות ועוד) אך אין בצו הארנונה בסיס עיגון להפחתת החיוב המבוקשת. הוועדה נמנעה מלדון בטענות של אי סבירות, אי תקינות והפלייה הנובעות מהוראות שונות בצו הארנונה. הערעור הוא על ממצאי ועדת הערר ומסקנותיה ומשולבות בו גם אותן טענות שועדת הערר נמנעה מלדון בהן משום סברתה שהן מצויות מחוץ לגדרי סמכותה העניינית. טענות ומענות בין "בריכת שחייה" ל"מרכז ספורט ונופש" טענות המערערת צו הארנונה מבחין בין מרכז ספורט ונופש לבין בריכת שחייה שאיננה חלק ממרכז ספורט ונופש. מרכז ספורט ונופש הוא תשלובת הכוללת בריכת שחייה, מגרשי ספורט ואולמות ספורט. הנכס דנן כולל בריכת שחייה, מגרשי ספורט ושלושה אולמות. לסברת העותרת רק אחד מהם - אולם ספורט רב תכליתי - עשוי להיחשב בין מרכיבי ההגדרה של מרכז ספורט. אחד משני האולמות הנוספים משמש כחדר כושר. חדר כושר הוא עסק טעון רישוי נפרד ולכן אינו יכול להיחשב כאולם לצורך הגדרת מרכז ספורט. האולם הנוסף השני הוא מקלט ציבורי אטום תת קרקעי. שימוש במקלט למטרות ספורט אינו שימוש ייעודי ולכן פעילות ספורט חלקית אינה יכולה להביאו בגדרם של מרכיבי מרכז ספורט ונופש. המערערת גורסת שלא בכדי נקט צו הארנונה לשון רבים בביטוי "אולמות ספורט". בכך ביקש להוציא מגדר הסיווג מתקן הכולל אולם אחד בלבד. לפיכך בעניין זה אין לשון רבים כלשון יחיד. טענה נוספת שבפי המערערת היא שהנהגת סיווג מרכז ספורט ונופש נוגדת את חוק ההסדרים במשק המדינה שכן מדובר בשינוי סיווג המעלה את שיעור הארנונה בעשרות אחוזים במנוגד לחוקי ההקפאה [עת"ם 1799/07 קר פרי נ' עיריית חולון]. תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) אוסרות על הרשויות המקומיות לשנות סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה. שינוי הסיווג מותר רק בנסיבות של שינוי אופי השימוש בפועל בנכס. המערערת סבורה שעל העירייה מוטל נטל השכנוע להראות כי הנהגת הסיווג בדין יסודה. תשובת העירייה העירייה סבורה שאין להתערב בממצאי ועדת הערר שהתרשמה, הן מכוח תיאורים של הנכס שנמסרו לה והן מן הדרך שבה מפרסמת המערערת את הנכס ואת העסק באתר האינטרנט שלה, שמדובר במרכז ספורט - קאונטרי קלאב לכל דבר ועניין. העסק מציע פעילות ספורט ופנאי מגוונת מאד (בריכה, טניס, כדורגל, כדורסל, ספא, חדר כושר ועוד), היקף שטחו של הנכס ואופי הפעילויות הנעשות בו תואמים לחלוטין את סיווגו כמרכז ספורט. אין גם מקום להתערב בממצא העובדתי שהנכס כולל מספר אולמות ספורט. המערערת הודתה בכך שיש לכל הפחות שני אולמות שבהם מקוימת פעילות ספורט. אין כל נפקות לכך שאחד משני האולמות הוא מקלט. בפועל נעשה בו שימוש כאולם ספורט ושימוש זה יש בו כדי להשלים את דרישת מרכיב האולמות שבהגדרת מרכז ספורט. לטענת אי חוקיות הסיווג השיבה העירייה כי ועדת הערר הייתה מוצדקת באומרה שהסוגיה אינה מצויה בתחום סמכותה העניינית. ממילא לא ניתן לכלול את הטענה במסגרת הליך של ערעור כנגד החלטת ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים היושב לדין בערעור לא ידון בטענה החורגת ממתחם הסמכות העניינית של ועדת הערר [עע"ם 5840/04 מקורות נ' מועצה אזורית לכיש;בר"ם 1541/08 טכנו חשמל נ' מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל; בר"ם 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עיריית טבריה]. המסגרת הדיונית ההולמת את טענת אי החוקיות היא זו של עתירה מנהלית. אילו הוגשה עתירה בעניין זה הייתה העירייה נדרשת לתגובה עניינית. הגינה הציבורית טענת המערערת המערערת הציגה לוועדת הערר חוות דעת של אינג' אנדרי וקסלר האומרת, בין היתר, שכ-1300 מ"ר מכלל השטחים הפתוחים משמשים כגינה ציבורית שהכניסה אליה אינה כרוכה בתשלום והיא משמשת את כלל תושבי השכונה. הוועדה, לפי הטענה, לא התייחסה לחוות דעת זו, שלא נסתרה. על כן מן הראוי לקבוע שהמערערת הוכיחה את קיומה של גינה ציבורית בתחום השטחים הפתוחים של הנכס ולפיכך יש לפטור אותה מתשלום ארנונה בגין שטח הגינה. לחילופין מן הראוי להחזיר את הדיון לוועדה לשם בדיקת ראיות בעניין זה. תשובת העירייה הטענה לקיומה של "גינה ציבורית" הצריכה את הוועדה להכרעה עובדתית. הכרעה כזאת נעשתה בהתבסס על דו"ח חוקר מטעם העירייה (המערערת ויתרה על חקירתו הנגדית). אין טעם ראוי להתערב בהכרעה זו. חוות הדעת מטעם המערערת אינה מבארת טעם להבחנה בין כל השטחים הפתוחים לבין אותו חלק בלתי מסוים שלגביו נטען שהוא בגדר גינה ציבורית. מכל מקום ברור שהמערערת היא הנהנית העיקרית מן השטחים הפתוחים במלוא היקפם שכן היא מעמידה את השטחים הללו לשימוש של באי מרכז הספורט. כל שימוש אחר שנעשה בשטחים הללו אינו אלא שימוש אקראי ומזדמן [ הילכת מליסרון; בר"ם 3878/10 בנק לאומי לישראל נ' מנהלת הארנונה של עיריית קריית ים]. הגג טענת המערערת המערערת סבורה שהוכיחה די הצורך שהגג אינו בשימוש ואינו ראוי לשימוש. עיקר ההנמקה לדחיית טענתה נעוץ בטיעון פורמאלי שעניין הגג לא נכלל בהשגה שהוגשה למנהל הארנונה. המערערת טוענת כי הציגה לוועדת הערר די ראיות להוכיח כי הגישה השגה נפרדת בעניין הגג וכי מנהל הארנונה לא השיב להשגה ועל כן יש לראותה כאילו התקבלה. נפילת הנימוק הפורמאלי צריכה להוביל לקבלת הערעור בנקודה זו. שכן הסכנה הבטיחותית שבגג וחוסר היכולת להשתמש בו מבוססים על חוות דעת מומחה מטעם המערערת ועל דברי החוקר מטעם העירייה גם יחד. אין ראיה לסתור. תשובת העירייה לא נפלה כל שגגה בהחלטת ועדת הערר. המערערת לא כללה את עניין הגג - כמו גם את עניין המקלט - בהשגתה. ממילא מנהל הארנונה לא יכול היה לקבל החלטה ברכיב השגה שאינו קיים וועדת הערר לא הייתה רשאית להתייחס לרכיב השגה שלא בא לעולם. טענת המערערת שהגישה בעוד מועד השגה משלימה או נוספת שעניינה הגג והמקלט נדחתה בידי הוועדה מפני שלא היה לאיל ידי המערערת להוכיח את הגשת ההשגה הנוספת. לגוף הטענה השיבה העירייה כי הראיות שבאו לפני ועדת הערר (בעיקר דו"ח המבקר מטעם העירייה והצילומים שנלוו לו) מוכיחים בעליל כי הגג יצלח לכל מיני שימושים. על הגג הנחה רצפת עץ והותקנו בו עמודי תאורה מעוצבים. עיצוב הגג אינו חסר תכלית. הוא נעשה לשמם של שימושים אפשריים. המערערת לא הוכיחה שהגג אינו ראוי לשימוש והוא מהווה מבנה מסוכן. נטל השכנוע מוטל בעניין זה על המערערת ועליה להוכיח מציאות של חוסר שמישות קיצונית [בר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח נ' עיריית תל אביב]. המקלט טיעון המערערת הוכח שהמקלט שנכס משרת את הציבור כולו שכן הגישה אליו פתוחה לכל מי שחפץ. על כן דין המקלט הזה כדין כל מקלט ציבורי בעיר. תשובת העירייה עניין המקלט לא נכלל בהשגה שהגישה המערערת, על כן היה על הוועדה להתעלם מרכיב ערר זה (ראו שוב את עניין המקלט). מכל מקום התברר לוועדה שהמקלט מנוצל למטרה מסחרית (אולם ספורט) ומשזה שימושו העיקרי, אינו דין שיחול עליו פטור בגין היותו מקלט ציבורי. שטח המעברים טיעון המערערת שגגה יצאה מתחת ידי ועדת הערר שסברה כי המעבר שהמערערת טוענת לו מתייחס למזנון שהוא חלק מן הנכס ומשרת בראש ובראשונה את המזנון. הטעות נעוצה בהתעלמות הוועדה מכך שהמזנון ממוקם על מעבר מרכזי אל כל חלקי המתקן - גן הילדים, המקלט וחלקים אחרים. תשובת העירייה לפי צו הארנונה ניתן להפחית 50% משטח מעברים בחצר של מסעדה. הוראה זו אינה רלוונטית לעניין הנכס. המערערת לא הצביעה על מקור נורמטיבי להפחתה המבוקשת ולא הוכיחה כי הדבר ישים לעניין הנכס. דיון והכרעה המערערת ליקטה נימוקים "מן הגורן ומן היקב" כדי לצמצם את היקף חיובי הארנונה שהושתו עליה. רוב מניין ובניין הנימוקים הללו הושתת על טיעון נסיבתי. ועדת הערר ביררה את הנסיבות וקבעה ממצאי עובדה ביחס לכל טיעון וטיעון. מרחב ההתערבות בממצאים כאלה מצומצם למדיי. כיון שהוועדה איננה בית משפט ומסורה לה גמישות גדולה בהקשר לטיב הראיות שעליהן היא רשאית להסתמך, אין יסוד להתערב בממצאיה אלא אם כן דלות בסיסם הראייתי בולטת או שדרכי הבירור העובדתי אינם הולמים את כללי הצדק הטבעי הדיוני. לא זה ולא זה מתקיימים בעניין דנן. "מרכז ספורט ונופש" או "בריכת שחייה" ההבחנה בין "מרכז ספורט ונופש" לבין "בריכת שחייה" מושתתת בעיקרה על התכליות הטיפוסיות של העסקים הללו. מטבע הדברים בריכת שחייה הוא עסק שבמרכזו הפעלת בריכת שחייה ופעילות נלווית לכך (כגון: פינות מרגוע ומנוחה, פינות משחקים ומזנון). מרכז ספורט ונופש הוא עסק שבמרכזו מספר מתקנים לפעילות ספורט למיניה, לרבות בריכת שחייה. ועדת הערר מצאה, לפי דו"ח החוקר העירוני שלא נסתר, שהעסק מגלם פעילות ספורט מסוגים שונים (טניס, כדורגל, כדור סל, חדר כושר, בריכת שחייה ועוד) ובריכת השחייה אינה דומיננטית בו. על כן מוצדקת הייתה הוועדה לאשר את הסיווג שניתן לעסק כמרכז ספורט ונופש. המציאות בנכס עולה בקנה אחד גם עם הגדרת מרכז ספורט ונופש הכלולה בצו הארנונה. הצו מגדיר שמרכז ספורט ונופש מאופיין בכך "שיש בו בריכת שחייה, מגרשי ספורט ואולמות ספורט...."(סעיף 3.4.17 לצו הארנונה). ברי שיש בנכס בריכת שחייה ומגרשי ספורט. המחלוקת סבה על השאלה האם יש בו אולמות ספורט. הוועדה מצאה שיש בנכס לכל הפחות שני אולמות ספורט; אולם רב תכליתי ואולם הפועל המקלט. אינני סבור שנפלה שגגה ביד הוועדה בסברתה שמקלט המשמש למטרת אולם ספורט מהווה אולם ספורט בגדר ההגדרה האמורה. אכן מקלט אינו מיועד לתכלית אחרת מאשר מקלט אולם משעה שהמערערת עושה בו שימוש כאולם ספורט היא מגבשת בכך את אופיו של העסק כמרכז ספורט. הממצאים והמסקנות של ועדת הערר מבוססים היטב ואין עילה להתערב בהם. עליי לדחות את טענת אי החוקיות המיוחסת להתקנת הסיווג מרכז ספורט ונופש, ראש וראשונה מפני שאין זו טענת ערעור. הסוגיה לא נדונה בידי ועדת הערר והערעור בנקודה זו סב על אין מה. למעלה מן הצורך אעיר כי הטענה נטענה באורח כה סתמי עד שלא ניתן להבין אותה כל עיקר. לכאורה נשמע מן הטענה שהעירייה העלתה באורח מלאכותי את תעריף הארנונה על ידי יצירת סיווג חדש; יצירה שאינה מותרת לפי חוקי ההקפאה בלי אישור מוקדם של שרי האוצר והפנים. אולם המערערת לא הראתה כי מדובר בסיווג חדש כלל ועיקר. לא נאמר ולו ברמיזה שהעירייה ערכה שינוי בצו הארנונה ביחס לשנה שקדמה. מי לידי יתקע שהסיווג מרכז ספורט ונופש לא הוכלל בצו הארנונה מעיקרא או בשנים קודמות. לא נאמר שהעסק החל לפעול רק בשנה הנדונה. הדעת נותנת שזה עסק ותיק. לפיכך היה עליו לערר את טענת אי החוקיות בשנה שבה הותקן הסיווג לראשונה. הגינה הציבורית אין תֵמַהּ שוועדת הערר קבעה כי קיומה של "גינה ציבורית" לא הוכח. עיינתי בחוות הדעת מטעם המערערת וכל שמצאתי בהו הוא אמירה שכ-1300 מ"ר מכלל השטחים הפתוחים צריך להיחשב כגינה ציבורית. היכן השטח הזה? מה מבחין אותו מ-3000 מ"ר נוספים של שטחים פתוחים? מדוע חלק הארי של שטחי המדשאות נחשב לחלק מן העסק וחלקם האחר "ציבורי" דווקא? הטעם היחיד שהוצג מפי המערערת הוא שלציבור יש נגישות חופשית לגינה הציבורית. גם נקודה זו לא הוכחה כדבעי. מכל מקום הוועדה סברה שאפילו נתונה לציבור רשות להשתמש במדשאות או בחלקם אין בכך כדי להפוך את השטח ל"גינה ציבורית" שטח זה הוא חלק מן הנכס שאותו החכירה העירייה. החלטת המערערת להניח לציבור גישה חופשית לשטח החכור אינה משנה את מעמדו. השקפת ועדת הערר נראית לי נכונה ומבוססת על הראיות שבאו לפניה. הגג והמקלט משקבעה ועדת הערר כממצא עובדתי שהמערערת לא הוכיחה שערכה השגה כדין בהקשר לגג ולמקלט, אינו דין שאתערב בממצא זה. המערערת לא הציגה לפניי ראיות שונות מאלה שבאו לפני ועדת הערר. הראיות שהיו לפני הוועדה נשקלו בידיה ופסיקתה בעניין זה היא סוף פסוק. גם לגוף הטענות אני סבור שוועדת הערר לא שגתה. לעניין שמישותו בכוח (בפוטנציה) של הגג נשענה הוועדה על תיעוד מצולם ועל דברי החוקר מטעם העירייה. אין כל ראיה לסתור. לעניין המקלט, נשמעה מפי המערערת הודאה בשימוש בו כאולם ספורט. על כן אין מקום לפטור את המקלט כאילו היה מקלט ציבורי. מעברים פי המערערת ענה בה שהמעבר שהיא מבקשת להקטין את החיוב הנוגע לו הוא מעבר ליד המזנון. אין זה מעבר בחצר מסעדה. המערערת מבקשת לדמות את המעבר ל"רחוב" הפטור מחיובי ארנונה. אלא שהפטור של רחוב נובע מכך שהציבור כולו (או ציבור בלתי מסוים) משתמש בו. בדידן מדובר במעבר בתוך העסק שמיועד בעיקר לבאי העסק. המערערת ולקוחותיה הם המשתמשים העיקריים - לפי ממצאי הוועדה - במעבר. לפיכך על פי הילכת מליסרון אין מקום להתייחס אל המעבר כאל רחוב ציבורי גם אם באי גן הילדים ועוד אחרים משתמשים בו. התוצאה הערעור על כל מרכיביו נדחה. המערערת תשלם לעירייה הוצאות בסך 20,000 ש"ח. ארנונה