פגיעה של עורך דין בתאונת דרכים - שברים באגן

שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) מיום 24.10.2011 בת"א 21103-09-10. 1. המערער בע"א 8891/11 הוא המשיב בע"א 8602/11 (להלן ולשם הנוחות: המערער), יליד 2.5.1951, עורך דין במקצועו, תושב חיפה, נפגע ביום 25.12.2003 בתאונת דרכים. פגיעותיו כללו שברים באגן משמאל, בשכמה השמאלית ובצלעות משמאל וכן המטומה קטנה באזור המצח מימין. בעקבות התאונה אושפז המערער למשך 48 יום, תחילה בבי"ח רמב"ם ולאחר מכן בבי"ח אלישע. המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה בע"א 8891/11 היא המערערת בע"א 8602/11 (להלן ולמען הנוחות: המשיבה) לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 2. בית המשפט המחוזי מינה שני מומחים רפואיים לצורך הערכת הנכות הרפואית של המערער. פרופ' מלמד, בתחום הנוירולוגיה, העריך את נכותו הצמיתה של המערער בגין פגיעה חלקית בחוש הריח בשיעור של 2.5% לפי סעיף 69(3) לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות הנכות). פרופ' רופמן, בתחום האורתופדיה, העריך נכותו הצמיתה של המערער בשיעור של 33.5% לפי סעיפים 41(4)(ב) ו-48(1)(ז) לתקנות הנכות (30% בגין הגבלה בינונית בתנועות פרק הירך, ו-5% בגין הגבלה בתנועות הכתף מעל גובה השכם). פרופ' רופמן ציין בחוות דעתו, כי גם לפני התאונה המערער סבל וטופל בשל כאבים ובעיות בכתף שמאל ובגב התחתון. הרופאים לא נחקרו על חוות דעתם, ובית המשפט העמיד אפוא את הנכות הרפואית המשוקללת של המערער על 35.16%.   3. בית משפט קמא נמנע בפסק דינו מקביעה מפורשת של שיעור הפגיעה התפקודית, אך ציין כי היא לא כוללת את הנכות הנוירולוגית שנקבעה בחוות דעתו של פרופ' מלמד, ופחותה מהנכות הרפואית שנקבעה בחוות דעתו של פרופ' רופמן. את התרשמותו מעדותו של המערער ואת הערכתו את הנכות התפקודית סיכם בית המשפט במילים אלה: "התרשמתי עמוקות מאישיותו של התובע, כושר הדיבור והירידה לפרטים, היושרה והחריצות, תוך שימת לב לעלויות ולפרטים הכספיים הצריכים לעניין. אני נותן כמובן, משקל ראוי, לעדותו הרהוטה של השופט בדימוס נאמן (שותפו לשעבר ושותפו דהיום של המערער - י.ע.). יחד עם זה אין ביכולתי לקבל כפי שהם את תיאוריו של התובע הן ביחס למצבו לפני התאונה והן ביחס למצבו אחריה, אודות יכולותיו המופלגות ביותר לפניה, לעומת חוסר האונים המלווה אותו לאחריה. אין ספק כי התאונה הייתה תאונה קשה. גם הטיפולים והניתוחים היו קשים ומכאיבים. כל זה הותיר בתובע חותם מסוים עד היום. אולם, יש לזכור כי הנכות בתחום הנוירולוגי (אובדן חלקי של חוש הריח) אינה תפקודית בכל הנוגע לכושר ההשתכרות והעבודה במקצוע עריכת הדין, כל עוד לא באה בעקבות הפגיעה הנוירולוגית האמורה, פגיעה נפשית. הנכות התפקודית שנגרמה בתאונה היא הנכות האורטופדית. עיקר כושר ההשתכרות של התובע כעורך דין עצמאי מתבטא ביכולותיו האינטלקטואליות, בכושר התמדתו, בחריצותו, בידע המשפטי שהוא אוחז בידו ובמוניטין שלו. התאונה גרמה להפרעה גם בהקשר לעבודתו כעורך דין. הפרעה מסוימת נותרה גם כיום, ולעתיד. ההפרעה הייתה קשה במיוחד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. בהמשך הלכה והתמעטה השפעה זאת, עד כי כיום היא פחותה, להערכתי, משיעור הנכות הרפואית". על סמך הראיות שהובאו בפניו, העמיד בית המשפט את גיל הפרישה של המערער על 75, ובהתאם לכך חישב את הפסד השתכרותו של המערער לעבר ולעתיד. בית המשפט נקט בדרך של הערכה גלובלית, והעמיד את הפסד ההשתכרות לעבר על 550,000 ₪ ואת הפסד ההשתכרות לעתיד על 700,000 ₪. לכך נוסף ראש הנזק הבלתי ממוני בסך של 80,230 ₪; וראש נזק כללי אליו נזקפו הוצאותיו של המערער לתרופות, לטיפולים רפואיים, הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, עזרת הזולת לעבר ולעתיד - סך של 100,000 ₪. סה"כ נפסקו לזכות המערער 1,430,230 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד, ועל כך נסבים שני הערעורים המאוחדים שלפנינו. 4. המערער הלין על מספר קביעות בפסק דינו של בית משפט קמא, כמו שיעור הנכות הרפואית, אי פסיקת הפסדי פנסיה, שכר הטרחה שנפסק ועוד. טענה מרכזית של המערער נסבה על חישוב הפסד השתכרותו לעבר ולעתיד. לטענתו, לא היה מקום לפסוק הפסדי ההשתכרות בדרך של הערכה גלובלית, אלא לפי חומר הראיות שהוגש לבית המשפט לרבות שומות מס הכנסה לפני התאונה ולאחריה, ולמצער, היה צריך לפסוק סכום גלובלי גבוה יותר בגין הפסדי ההשתכרות. עוד הלין המערער על כך שנפסק סכום גלובלי נמוך בגין הוצאות ניידות ונסיעות, עזרה, השתתפות בתרופות ועוד. עוד טען המערער כי היה על בית המשפט להעמיד את גיל הפרישה שלו לפחות על 80, וכראיה לכך, נקב בשמותיהם של מספר עורכי דין בחיפה אשר הגיעו זה מכבר לגבורות, אך עדיין ממשיכים לעסוק במקצוע עריכת הדין. בערעור שכנגד, השיגה המשיבה בעיקר על קביעתו של בית המשפט לפיה יש להעמיד את גיל הפרישה של המערער על גיל 75. 5. אקדים ואומר, כי העמדת גיל הפרישה על 75 אכן חורגת מהמקובל והנהוג לגבי עצמאיים. עם זאת, בהתחשב בגילו של המערער ובעיסוקו כבעלים של משרד עורכי דין, איני רואה להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא, באשר רשאית הערכאה המבררת לסטות מהחזקות בעניין גיל הפרישה על פי התרשמותה והראיות שמובאות בפניה (ע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511, פסקאות 5-4 לפסק דינו של המשנה לנשיא ת' אור (2001)). אציין כי אך לאחרונה אישר בית משפט זה גיל פרישה של 75 שנה לרואה חשבון שנהרג בתאונת דרכים (ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל בפסקה 11 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ( 21.1.2010)). אשר על כן, דין טענת המשיבה להידחות, ומנגד, יש לדחות גם את ערעורו של המערער שטען כי יש להעמיד את גיל הפרישה שלו על 80.   6. לא מצאתי ממש בטענות המערער לגבי הנכות הרפואית שנקבעה על ידי פרופ' רופמן, שאף לא נחקר על חוות דעתו. כך גם אין ממש בהשגותיו של המערער לגבי שכר הטרחה (שנפסק ללא מע"מ - ראו דעת הרוב בע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל ( 11.10.2011)). 7. הפסד ההשתכרות של המערער - דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי. ברם, כאשר קשה או בלתי אפשרי להעריך את אחד המשתנים לצורך החישוב - ואחד המקרים הבולטים לקושי זה הינו הפסד השתכרותו של עצמאי, שהכנסתו עשויה להיות תלויה במשתנים שונים - יפנה בית המשפט לפסיקת פיצוי גלובלי (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף עמודים 136, 562-559 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: קציר)) כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא. בחנתי את הסכום שנפסק לזכות המערער בראש הנזק של הפסד שכר לעבר ולעתיד, במעין "הנדסה לאחור" (reverse engineering), על ידי פירוק הסכום הגלובלי שנפסק למרכיביו הבסיסיים. בענייננו, ניתן לשחזר את הפרמטרים של בסיס השכר והפגיעה בכושר השתכרותו של המשיב, מאחר שתקופת ההפסד לעבר ולעתיד ידועה, והשופט אף ציין כי הפגיעה התפקודית נמוכה לטעמו מהנכות הרפואית המשוקללת (להבחנה בין המושגים: נכות רפואית, פגיעה תפקודית ואובדן השתכרות, ראו רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, פסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין (25.3.2012)). מהסכום שנפסק עולה כי בית המשפט העמיד את הפסדי השכר בעבר ובעתיד על הסך של כ-5,000₪ לחודש. סכום זה משקף בסיס שכר של שילוש השכר הממוצע במשק נטו ופגיעה תפקודית בשיעור של כ-25%. הנחות אלו סבירות בנסיבות העניין, מה עוד שקביעת הנכות התפקודית, וליתר דיוק, שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, מסור ברגיל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.   בחנתי גם באופן פרטני את החישובים והטבלאות שערכו הצדדים על סמך דו"חות מס ההכנסה של המערער בשנים לפני ולאחר התאונה, והגעתי למסקנה כי קשה "לחלץ" מהם אינדיקציה ברורה להפסדי ההשתכרות של המערער. אכן, ניתן להצביע על ירידה בהכנסתו ברוטו של המערער לאחר הוצאות, בשנים לאחר התאונה, וככלל, קביעת נזקו של עצמאי תיעשה על פי הפסד ההכנסה הנקייה לאחר ניכוי ההוצאות ששימשו אותו לייצור ההכנסה (ע"א 38/74 זבדה נ' זמיר, פ"מ כט(1) 785, עמוד 789 בפסק דינו של השופט ברנזון (1975)). עם זאת, ניתן להיווכח כי מחזור ההכנסות במשרדו של המערער אף עלה לאחר התאונה, אלא ששיעור ההוצאות גדל עד מאוד כך שהרווח של המערער לאחר ניכוי הוצאות הלך וקטן. המערער טען כי את הגידול במחזור ההכנסות השנתי יש לייחס לשני תיקי עזבונות בהם טיפל עוד לפני התאונה, ואשר "הזרימו" הכנסות בשנה שלאחר התאונה ובחלוף מספר שנים לאחריה. לכן, לשיטת המערער, יש לנטרל מהמחזור את ההכנסות מאותן עזבונות. טענה זו בעייתית, באשר עורכי דין עובדים לפי שיטת המזומן ולא לפי שיטת החשבונאות הכפולה. כך, מי לידינו יתקע כי המערער לא יהיה זכאי בשנים הבאות להכנסות כתוצאה מעבודה שביצע בשנים שלאחר התאונה. ברם, גם בהתעלם מההכנסות מאותם עזבונות, ניתן להצביע על עלייה במחזור ההכנסות בשנים אחרות ועליה דרסטית בשיעור ההוצאות. המערער טען כי על מנת לשמור על משרדו-מפעל חייו, וכחלק מחובתו להקטנת הנזק, גדלו הוצאותיו. כך, הוא נדרש לשלם משכורות גבוהות מהרגיל לשכיריו, ובמיוחד לעו"ד שכיר שהפך לשותף במשרד בשנת 2009, ועזב שנה לאחר מכן. מנגד, הצביעה המשיבה על כך שממוצע הרווח של המערער נותר כשהיה בשנים 2004-2006, וירד באופן חד בשנים 2007-2008, הגם שמחזור ההכנסות נותר יציב כל התקופה. אכן, ברי כי אדם שניזוק, ויכולת השתכרותו פחתה, יידרש להוצאות מוגדלות על מנת לשמור על רמת הכנסתו הקודמת. עם זאת, לאחר שעיינתי בתחשיבים ובנתונים השונים, מצאתי כי קיימים משתנים שונים המקשים על הערכת הפסדי ההשתכרות של המערער. מה עוד שבית המשפט המחוזי מצא אף הוא כי אינו יכול לקבל את תחשיביו של המערער בנקודה זו: "המקרה אינו מתאים לעריכת חישוב בין ההשתכרות על פי שומות מס ההכנסה לפני התאונה, לבין ההשתכרות על פי אותן השומות לאחריה. באותה מידה לא השתכנעתי כי קיים קשר ישיר בין התאונה והפגיעה בה לבין התשלומים ששולמו לעו"ד קליקה" (עורך הדין השכיר במשרדו של המערער - י.ע.). בנסיבות אלה, הערכתו של בית משפט קמא את שיעור הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד - לפי הערכה של 25% משילוש השכר הממוצע במשק נטו כאמור לעיל - נראית לי סבירה, ואינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור. 8. בית משפט קמא פסק בסעיף הסל אליו נזקפו כל ראשי הנזק האחרים, לרבות ראשי הנזק של ניידות ועזרת צד ג', סכום של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד בלבד. לטעמי, סכום זה הוא על הצד הנמוך, אך לא באופן המצדיק התערבות על רקע הסכום הכולל שנפסק, וכידוע, ערכאת הערעור נותנת משקל לסבירות התוצאה הסופית (ראו, לדוגמה, ע"א 8621/09 המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול נ' סאלח ניזאר ( 25.9.2011). אשר על כן דין הערעורים להידחות. אין צו להוצאות.  עורך דיןאגןתאונת דרכיםשבר