יהודה גרינהויז, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן




לפניי בקשה לחילוט נכס בכפר טרומן, גוש 5716 חלקה 39 מגרש 149 (להלן: "הנכס"). במסגרת הסדר טיעון בתיק העיקרי בו הורשע נאשם 2 (להלן: "הנאשם") הורתי ביום 23.5.2010, על מימוש הנכס. על הנכס הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק אדנים, בעת החילוט. ביום 24.3.2011 דחיתי את בקשת המשיבה לעיכוב הליכי חילוט או לפינוי. ביום 8.11.2011 ולאחר שהוגשה בקשה על ידי הכונס לתיק הוצל"פ הורה רשם ההוצל"פ על פינוי הנכס. ביום 15.12.2011 ולאחר שהמשיבה הגישה בקשה דחופה לביטול הצו, הורה רשם ההוצל"פ על סילוק המשכנתא ועיכוב הליכי הפינוי. ביום 29.12.2011 ולאחר שהמשיבה סילקה את המשכנתא בוטל צו הפינוי על ידי רשם ההוצל"פ.

ביום 18.1.2012 נתן בית המשפט העליון תוקף של פס"ד להסדר, במסגרתו הוסכם כי התיק יוחזר לדיון בפניי בעניין חילוט הנכס.


בטרם אדון בסוגייה, להלן תיאור המסמכים העיקריים שהוצגו בעניינינו: ביום 3.10.2005 חתמו הנאשם והמבקשת על מסמך שכותרתו הסכם שכירות+ אופציית קנייה. במסגרת מסמך זה הנאשם התחייב שביום העברת הבעלות לידיו, הוא ימכור את הנכס למשיבה בסכום של 200,000$. במעמד החתימה הועברו על ידי המבקשת 20,000$. עד לינואר 2008 יועבר סכום נוסף של 18,200$. בנוסף, המבקשת התחייבה להעביר סכום של 40,000$. הסכומים שיועברו מהמשיבה לנאשם עבור השכירות יקוזזו מסכום רכישת הנכס (נספח י' לסיכומי המבקשת).
ביום 2.1.2008 חתמו הצדדים על מסמך נוסף שמהווה המשך לסיכום הקודם ביניהם. במסגרת מסמך זה הצדדים הסכימו על תקופת שכירות נוספת של 5 שנים. כמו כן הנאשם הצהיר כי המבקשת העבירה לו סכום של 42,000$ עבור שכירות מראש, וסכום זה יקוזז מקניית הנכס (נספח יא לסיכומי המבקשת).
בנוסף, קיים הסכם בין הנאשם למושב לפיו מתחייב למכור את הנכס למשיבה, ללא תאריך (נספח יד לסיכומי המבקשת) ומכתב של עו"ד רפפורט מיום 27.1.2011 בו מציין שנמסר לו על ידי הנאשם כי מכר את הבית למשיבה (נספח יג לסיכומי המבקשת).


טענות הצדדים
טענות המבקשת


לטענת המבקשת, הגם שלעיתים זכות קניינית גוברת על האינטרס הציבורי שבחילוט, בהיעדר רישום בעניינינו למשיבה אין זכות קניינית בנכס. טענתה של המשיבה לזכות קניינית בנכס נסמכת על שני מסמכים ועל חזקתה בנכס. המשיבה לא דאגה לרשום את זכותה בנכס ברשומות הרשמיות ולא הציגה אישור על ביצוע התשלומים. כמו כן, העסקה הנטענת לא דווחה לרשויות המס. לטענת המבקשת, למשיבה לא קמה אף זכות מעין קניינית כיוון שלא נעשו פעולות כגון השתכללות חוזה מכר. המבקשת טוענת עוד כי המשיבה בחרה שלא לזמן את הנאשם או גורם מכפר טרומן לביסוס טענותיה.
לטענת המבקשת, העיתוי בו נכתב המסמך מיום 27.1.2011 (נספח יג לסיכומי המבקשת) ובו כתב עו"ד רפפורט לב"כ המשיבה כי נמסר לו על ידי הנאשם כי הבית נמכר למרשתו, הינו תמוה. לגבי מסמך מיוני 2006 בו התחייב הנאשם מול כפר טרומן למכור את הנכס למשיבה (נספח יד לסיכומי משיבה), טוענת המבקשת כי אין בכך ראייה לכך שהתחייבות זו אכן מומשה.
אשר לתום הלב, טוענת המבקשת כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב בכך שפדתה את המשכנתא מול בנק אדנים באופן חד צדדי, ללא יידוע המבקשת או בית המשפט. כמו כן, טוענת המבקשת כי המשיבה טענה לראשונה לזכותה בנכס רק לאחר שפסק הדין הפך חלוט. זאת על אף שמשפחתה מקורבת למשפחתו של הנאשם והמשפט בעניינו אף זכה להד תקשורתי נרחב.
המבקשת טוענת עוד כי המשיבה לא הציגה נימוקים מיוחדים המצדיקים למנוע חילוט.

טענות המשיבה


לטענת המשיבה היא בעלת זכויות בנכס או לכל הפחות בעלת זכות בנכס מסויים היוצרת זיקה בין "הטוען לזכות ברכוש" לבין הנכס באופן שגובר על החילוט. חילוט הנכס משמעו בעניינינו ענישה של המשיבה ולא של הנאשם. המשיבה טוענת כי הואיל וזכויות החכירה טרם נרשמו על שם בן דוד לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה. לגבי רשם המשכונות, מאחר שקיבלה חזקה בנכס במועד החתימה על ההסכם וביצוע התשלום הראשון לא חשבה על כך שזכויותיה בסיכון. למעשה, המשיבה שילמה סכומים ניכרים על חשבון רכישת הנכס, ומתגוררת בו עם משפחתה, עברה וועדת קבלה למושב ויש לה זכויות בנכס: להתגורר בו ולהשלים את רכישתו. לטענת המשיבה, רישום מקרקעין אינו חזות הכול ותיתכן קביעה שרכוש שייך לאדם מסויים למרות שרשום על שמו של אחר.
אשר לטענת המבקשת בעניין זימון עדים המשיבה אומרת כי לא ביקשה להזמין לעדות את הנאשם ואת הנהלת מושב טרומן כיוון שבית המשפט קבע שמדובר במחלוקת משפטית ולא עובדתית והצדדים הסכימו לא להעיד עדים.
לטענת המשיבה מתקיימים בעניינינו נסיבות מיוחדות כיוון שחילוט יביא לפגיעה קשה במשיבה ובמשפחתה וכן לאור ההסכם בין הנאשם למושב טרומן לפיו התחייב למכור את הנכס למשיבה. טענה נוספת היא שעל המדינה היה לפנות למושב טרומן לגבי הסכם זה ערב החילוט.
לחילופין, טוענת המבקשת כי מעמדה בנכס הינו לכל הפחות כמעמדו של דייר מוגן כיוון שמתגוררת בנכס כדין ובעלת זכות קנויה להוסיף ולהחזיק בו. לפיכך המבקשת טוענת כי גם אם יוותר צו החילוט על כנו, זכותה של המשיבה למצות את זכותה להתגורר בו ואין להורות על פינויה כעת.


דיון והכרעה



החוק קובע כי אינטרס קנייני של צד שלישי תם לב, בעל זכות מוכחת ברכוש המיועד לחילוט יגבר על האינטרס הציבורי שעומד בבסיס החילוט. וכך לשון סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים"): "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה".
המונח "טוען לזכות ברכוש" פורש בפסיקה בצמצום, בשים לב לכך שאם תינתן חסינות למי שזיקתו לרכוש מתמצית בהסכמה חוזית, החריג ייהפך לכלל ועבריינים ינצלו את החריג להבריח רכושם בקלות. וכך נקבע בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון (לא פורסם, 31.10.07): "על מנת שייחשב אדם ל"טוען לזכות ברכוש", נדרש כי הוא יהא בעל זכות קניינית ברכוש, ולמצער בעל זכות בנכס מסוים באופן היוצר זיקה בינו כנושה לבין אותו נכס" (ראו גם ע"פ 1428/08 אורי חורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.09).
המשיבה טוענת לזכות להתגורר בנכס ולהשלים את רכישתו. טענותיה נסמכות על ההסכמים עם הנאשם, על מכתב של עו"ד רפפורט ועל ההסכם בין הנאשם למושב.
בהסכם בין הנאשם למשיבה נקבע כי הכספים שהועברו לנאשם מהווים תשלום מראש עבור שכירות למספר שנים. בעת עריכת חוזה המכר בעתיד, יקוזזו הסכומים הללו מסכום הרכישה. לאחר החתימה על ההסכמים עם הנאשם, המשיבה לא דאגה לרישום כלשהו, חרף חשיבותו הרבה של הרישום כראייה לזכות קניינית בנכס. המדינה פעלה בתום לב, והנאשם לא סיפר על מניעה לחלט את הנכס. לפיכך זכות החילוט גוברת על טענת המשיבה לזכות חוזית.
אשר למכתבו של עו"ד רפפורט לפיו בשיחה טלפונית עם הנאשם הובהר לו שהבעלות הנכס הועברה לידי המשיבה- הרי שאין לכך משמעות אמיתית כל עוד הבעלות לא הועברה בפועל. כך גם לגבי ההסכם בין הנאשם למושב, הרי שיש בו רק התחייבות למכור את הנכס למשיבה ולא מעבר לכך.
המשיבה טוענת עוד כי בעניינה מתקיימים נימוקים מיוחדים המצדיקים הימנעות מחילוט.
על פי סעיף 36א(א) ניתן להימנע מחילוט כאשר קיימים נימוקים מיוחדים. לשאלה מהם נימוקים מיוחדים ניתנה תשובה חלקית בפסיקה בע"א 8679/06 ולדימיר חביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2008): "עצם הפגיעה המוסבת לנושה מחילוט רכושו של נידון אינה עולה כשלעצמה כדי "נימוקים מיוחדים" המצדיקים למנוע חילוט... על נושים הטוענים ל"נימוקים מיוחדים" להצביע על פגיעה החורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בהם, אף אם היא קשה".
בעניינינו המשיבה טוענת כי קיימים שני נימוקים מיוחדים להימנע מחילוט: האחד, הפגיעה בה ובמשפחתה והשני, קיומם של הסכמים בינה לנאשם, ובין הנאשם למושב טרומן. בעניין הפגיעה במשיבה ובמשפחתה נקבע כאמור כי אין די בכך שקיימת פגיעה מובנת מאליה לנושה או למשפחתו ויש צורך בטעמים עקרוניים אחרים המצדיקים פגיעה באינטרס הציבורי של חילוט. אשר להסכמים שהוצגו לבית המשפט, אין בהם נימוק עקרוני מיוחד המצדיק להימנע מחילוט בהליך פלילי.
לא למותר לציין, כי אף שהמשיבה שילמה סכומי כסף לנאשם הרי תשלומים אלה מהווים דמי שכירות והיא התגוררה עם משפחתה בפועל בנכס, ולכן קיבלה תמורה בגין הכסף ששילמה ולא נגרם לה עוול משווע.
לכאורה, תרופתה של המשיבה היא בהגשת תביעה אזרחית נגד הנאשם שהסכים לחילוט הנכס בלא ליידע את המשיבה על כך, והסכסוך האמיתי הינו למעשה בין המשיבה והנאשם ולא בין המשיבה והמדינה שזכותה לחילוט הנכס גוברת על זכות המשיבה.
לאור האמור אני מורה על חילוט הנכס, ועל ביטול החלטות על עיכוב ביצוע הפינוי בתיק ההוצאה לפועל. על מנת לאפשר למשיבה ומשפחתה להתארגן, לרבות לעניין שנת הלימודים, מועד הפינוי יהיה החל מיום ה- 1.9.2012.