1. בפני טענה מקדמית מטעם הנאשם מס' 3 (להלן: "הנאשם"), לפיה מתבקש בית המשפט לבטל את כתב האישום מכח דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". טענת הנאשם מתבססת בעיקרה על שיהוי בהגשת כתב האישום. לטענת הנאשם השיהוי בתיק זה גרם לפגיעה ממשית בהגנתו ולפיכך יש להורות על ביטול כתב האישום כפי שיפורט להלן. 2. נגד הנאשם 3 (להלן: "הנאשם") ונגד שתי חברות נוספות (הנאשמות 1 ו - 2), הוגש כתב אישום ביום 11.01.2009, הכולל ארבעה אישומים במועדים שונים, לפיהם הנאשמים ביצעו עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: "חוק מע"מ"). באישום הראשון, נטען כי החל חחודש מאי 2000 שימש הנאשם כמנהלה הפעיל של הנאשמת מס' 1. בתקופה שבין אפריל 2002 לבין ינואר 2003, הגישו הנאשמים למנהל המכס והמע"מ 10 דוחות תקופתיים, בהם ניכו מס תשומות, בהסתמך על 21 חשבוניות מס שלא הוצאו כדין, ואשר נתקבלו על ידם למרות שלא ביצעו בפועל את העיסקאות נשוא החשבוניות. הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים בגין אישום זה הן כדלקמן:- א. ניכוי מס תשומות מבלי שהיה להם לגביו מסמך בניגוד לסעיף 38 לחוק מע"מ, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס - 21 עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ. ב. מסרו דו"ח הכולל ידיעה כוזבת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס - 10 עבירות לפי סעיף 117(ב)(1) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ. באישום השני, נטען כי הנאשמים בחודש נובמבר 2003 הגישו למנהל המכס והמע"מ דו"ח תקופתי ביחס לחודש אוגוסט 2003 לפיו הצהירו על חוסר פעילות עסקית, בעוד שבמהלך חודש אוגוסט 2003, הוציאו הנאשמים 4 חשבוניות מס בגין מכירת ציוד, מבלי לדווח למאשימה על חשבוניות אלה. הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים בגין אישום זה הן כדלקמן:- מסירת דיווח כוזב מתוך כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס - עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ. באישום השלישי והרביעי, אשר מיוחסים לנאשמים מס' 2 ו - 3 בלבד, נטען כי הנאשמים הגישו 6 דוחות בין חודש פברואר 2003 לחודש נובמבר 2003, בהם ניכו מס תשומות, וזאת בהסתמך על 17 חשבוניות מס אשר לא הוצאו להם כדין, ושנתקבלו על ידם למרות שמוציאי החשבוניות או מי מטעמם לא ביצעו את העיסקאות נשוא החשבוניות הללו. בנוסף נטען כי הנאשמים הגישו 5 דוחות בין חודש פברואר 2003 לחודש ינואר 2004 בהם ניכו מס תשומות, מבלי שיש להם לגביו מסמכים. הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים בגין אישומים אלה הן כדלקמן:- א. ניכוי מס תשומות מבלי שהיה להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס - 22 עבירות [17 + 5] לפי סעיף 117(ב)(5) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ. ב. מסרו דו"ח הכולל ידיעה כוזבת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס - 11 עבירות [6 + 5] לפי סעיף 117(ב)(1) בצירוף עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק מע"מ. 3. ב"כ הנאשם עותר לבטל את כתב האישום בהתבסס על דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" בשל השיהוי שחלף ממועד ביצוע העבירות, לכאורה, ועד להגשת כתב האישום. כאמור, הנאשמים מואשמים כי בהגשת דוחות שהגישו בשנים הללו נכללו חשבוניות מס פיקטיביות וניכוי מס תשומות שלא כדין. בדיון מיום 28.03.2011 פירט ב"כ הנאשם את התזה שבטענתו בהתבסס על המועדים הרלוונטיים בהתאם לטענת השיהוי שהועלתה על ידו, כפי שיפורט כדלהלן:- א. העבירות בוצעו, לכאורה, בין השנים 2002 - 2003; ב. ממועד משלוח המכתב בדבר השימוע - חלפו למעלה מ - 4 שנים עד הגשת כתב האישום. ג. הנזק הראייתי שנגרם לנאשם, עם הגשת כתב האישום בחלוף 4 שנים מהשימוע, ובחלוף כעשור ממועד ביצוע העבירות. לטענת הנאשם, בשים לב למועד הגשת כתב האישום, קרי ביום 11.01.2009, כאשר העבירות בוצעו, לכאורה, בשנים 2002-2003, אם כן, הגשת כתב אישום בחלוף שבע שנים מביצוע העבירות, יש בכך שיהוי המביא לפגיעה בזכויותיו של הנאשם. עוד נטען כי מאחר וחלפו ממועד משלוח המכתב לעניין השימוע למעלה מ- 4 שנים, הרי שטענת השיהוי מתגברת. לטענת הנאשם בכך המאשימה גרמה לו נזק ראייתי בדמות הקושי לנהל את הגנתו ולהזמין עדים רלוונטיים למשפט. 4. מנגד טוענת המאשימה כי המקרה דנן אינו מסוג המקרים שיש להורות על ביטול כתב האישום. המאשימה דחתה טענת הנאשם לפיה היא ישבה בחוסר מעש בהתייחס למועדים ולפעולות שבוצעו כפי שיפורט כדלהלן:- א. ביום 17.08.2005 נשלחה למבקש הודעה (להלן: "ההודעה הראשונה") ראשונה בדבר זכות השימוע בהתאם לסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982. ב. ביום 06.11.2007 נגזר דינו של אחר (רפאל אלקיים) במסגרת הסדר טיעון על עבירות מע"מ. בתיק האחר הנאשם נמנה על עדי המאשימה. ג. ביום 04.02.2008 לאחר מתן גזר הדין המאשימה ביקשה לערוך השלמת חקירה באשר לעבירות נשוא כתב האישום דנן (המאשימה גבתה הודעות של עדים נוספים). ד. ביום 18.08.2008 הנאשם נחקר פעם נוספת במסגרת השלמת החקירה. באותו המועד אף נמסר לב"כ הנאשם הודעה שנייה בדבר זכות השימוע. ה. ביום 17.11.2008 התקבלו טיעונים בכתב בדבר זכות השימוע בעניינו של הנאשם. ו. ביום 25.12.2008 התקיים לנאשם שימוע בע"פ. ז. ביום 30.12.2008 שלחה המשיבה הודעה נוספת להלן: "ההודעה השנייה") לפיה טענותיו נדחו וכי יוגש כתב אישום כנגדו. ח. ביום 11.01.2009 הוגש כתב האישום דנן. עוד ציינה המאשימה כי, בין לבין, נוהל הליך השגה כנגד השומות שהוצאו ביום 12.01.2005. ביום 26.05.2008 ניתן פס"ד הדוחה את ההשגות שהגיש הנאשם. בהתאם לאמור, טענה המאשימה כי אין מקום לקבל את טענת הנאשם לפיה חלף 4 שנים ממועד הגשת כתב האישום ולכל היותר חלפו כשנתיים וחצי ממועד משלוח מהמכתב הראשון ולפיכך יש לדחות את טענת הנאשם לביטול כתב האישום. דיון 5. דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" נדונה בפסיקה בהרחבה. בתמצית ייאמר, כי בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק. בית המשפט אינו נזקק למהלך זה כדבר שבשיגרה אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, לאחר איזון נאות בין מכלול האינטרסים העומדים על הכף. כיום הדוקטרינה מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, לפיו, בית המשפט יכול ויורה על ביטול כתב אישום כאשר עולה כי: "הגשת כתב האישום או ניהול הליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל נקבע כי המבחן לקבלת הטענה הינו "ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות' היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". מקרים בהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניבסרלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו". בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, נדונה בהרחבה שוב סוגייה זו. בית משפט העליון הרחיב תחולתה וקבע כי: "אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר...". בד בבד נקבע גם כי במקרים בהם בית המשפט מגיע למסקנה ש-: "..במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, ומבססות מסקנה זו בבירור. מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". אז בית המשפט יקבל הטענה. בנוסף נקבע כי על כל מקרה להיבחן לגופו על פי המודל תלת שלבי כלהלן: זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו ובחינת עוצמתם; בחינת השאלה האם בקיום ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; אם אכן קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, יש לבחון האם לא ניתן לרפא הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. בפסיקה שניתנה אחר פרשת בורוביץ נקבע כי גם לאחר עיגון הדוטרינה בחקיקה, הרי שמבחן זה ימשיך להנחות את בתי המשפט בבואו לבחון האם לקבל או לדחות טענת הגנה מן הצדק (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור,). מן הכלל אל הפרט 6. עיינתי עיין היטב בטענות ב"כ הנאשם, ולא מצאתי ממש בטענותיו. אין מדובר בשיהוי שיש בו כדי להצדיק את ביטול כתב האישום, בשים לב למועדים ולפעולות שבוצעו ופורטו בהרחבה בתגובת המאשימה (סעיף 4 שלעיל). כאמור העבירות בוצעו, לכאורה, החל מחודש אפריל 2002 לבין ינואר 2003 וכלה בחודש נובמבר 2003. היינו, כל האישומים המיוחסים לנאשמים מתייחסים לשנים 2002-2004. המכתב הראשון בדבר כוונתה של המאשימה להגיש כתב אישום נשלח והובא לידיעת הנאשם ביום 17.08.2005. מעיון בתגובת המאשימה עולה כי פעולת חקירה הקשורה ישירות לנאשם נעשתה במסגרת השלמת חקירה כ-3 שנים לאחר מכן, אולם הצורך להשלמת חקירה התעורר בעקבות התיק האחר בו הנאשם נמנה על עדי המאשימה. אם כן, לא ניתן לומר שמדובר בשיהוי המצדיק את ביטול כתב האישום. איני מוציא מכלל אפשרות שיכול ובנסיבות אחרות שלוש שנים הינה תקופה היכולה לבסס את טענת השיהוי, אולם לא בעניינינו, בשים לב לכך שהנאשם נחקר במהלך שנת 2008 וכתב האישום הוגש ביום 11.01.2009 לאחר שנערך לנאשם שימוע. אם כך יוצא איפה כי אין צורך לבחון את המבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ בשים לב לכך שבנסיבות דנן לא עלה בידי ב"כ הנאשם להצביע על "פגמים" המצדיקים בחינת הטענה. במאמר מוסגר יצויין, כי אין די בכך שהנאשם מצביע על ה"פגמים" כדי להביא לביטול כתב האישום. יש להצביע על כך שגם לאחר הפגמים לא יהיה ניתן לקיים משפט הוגן או שקיום ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי. בענינינו טען ב"כ הנאשם כי חלוף הזמן הביא לפגיעה ממשית מבלי להצביע באופן פרטני כיצד נפגעה הגנתו של הנאשם. ככל שהשיהוי גרם לנזק ראייתי, כטענת הנאשם, הרי שטענה זו תוכל להתעורר במהלך המשפט. 7. לפיכך, ומכל המקובץ ולאחר שבחנתי את טענות הנאשם ותגובת המאשימה לטענות, לא נמצא שיש מקום, לעת עתה, לקבל טענה של "הגנה מן הצדק". בניהול המשפט לא יהיה משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות ולא נמצאה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות או התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. אין לפנינו מקרה יוצא דופן בו המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת. טענת הגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים נדירים ביותר, לא כדבר שבשגרה ובענייני דיומא, אלא צריך שחריגתה של המאשימה מנורמות של הגינות תהא חמורה ובולטת, דבר שאיננו עולה במקרה של הנאשם בתיק זה. 8. בטרם אחתום את ההחלטה מצאתי לנכון להפנות את ב"כ הנאשם לפסיקה אשר צירף לבקשתו התומכת בעמדתו. ב"כ הנאשם הפנה לפסק דין שניתן בת.פ. 6548-01-09 (שלום חיפה כב' השופט זאיד פאלח) לפיו בית המשפט ביטל כתב אישום לאחר שקיבל טענת הנאשם להגנה מן הצדק, לאחר שקבע כי העובדה שהמאשימה המתינה כ- 4 שנים מיום סיום החקירה ועד להגשת כתב האישום יש בה כדי לפגוע פגיעה מהותית בעקרונות של צדק והגינות משפטית. חרף השוני המהותי בין המקרה שם, שעה שבעניינינו נערכה השלמת חקירה במהלך הזמן שחלף, הנני סמוך ובטוח שנעלם מעיניו של ב"כ הנאשם כי המאשימה הגישה ערעור על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי ביטל את קביעת בית משפט השלום תוך שהוא מורה על החזרת כתב האישום על כנו (ע"פ 27244-03-10). 9. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל ומכל המקובץ, אני דוחה את הטענה לעניין הגנה מן הצדק. 10. המזכירות תשלח עותק לצדדים. ניתנה היום, ‏ט' ניסן תשע"ב, 01 באפריל 2012, בהעדר הצדדים. שיהוימשפט פליליהגנה מן הצדקביטול כתב אישום