לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ד' מגד) לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. הרקע העובדתי 1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע יוחסו לעורר עבירות של סיוע לרצח, החזקת נשק, נשיאת נשק, עסקה אחרת בנשק ושיבוש מהלכי משפט לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, החזיק העורר באקדח שלא כדין. לפי המתואר, בין אדם בשם יעקב ילאו (להלן: יעקב) לבין אדם בשם דניאל טפסאי (להלן: המנוח) התגלע סכסוך. על רקע זה ומשנודע ליעקב כי המנוח עתיד להשתחרר ממאסר ולחזור לקרית-מלאכי, עיר מגוריו של יעקב, החליט הלה, כך על-פי הנטען, להשיג אקדח על מנת לפגוע במנוח. לשם כך, פנה יעקב לעורר. בראשית חודש אוקטובר 2010, הראה העורר ליעקב את מקום המחבוא של האקדח ואמר לו "אם זה בשביל דני (המנוח – ע.פ.), אתה יכול לקחת אותו מפה מתי שאתה רוצה". בחלוף עשרה ימים, שוחרר המנוח ממאסר וחזר להתגורר בקרית-מלאכי. למחרת היום, ביקש יעקב מהעורר שיסביר לו כיצד להשתמש באקדח. העורר הסביר כי מדובר באקדח ישן אשר לפעמים "נתקע", הראה ליעקב איך להשתמש בו והנחה אותו כי אם "ייתקע" האקדח, עליו להכות בו בקיר. ביום 14.10.10, לפנות בוקר, בילה המנוח במסעדה שבבעלות יעקב בקרית-מלאכי. בשלב מסוים עזב המנוח את המקום. בשעות הבוקר המוקדמות יצא יעקב מהמסעדה והלך לכיוון שכונת המגורים שלו ושל המנוח, כשעל גופו האקדח שקיבל מידי העורר, כשהוא טעון. המנוח עמד בסמוך לבניין ביישוב, ומשהגיע יעקב לאזור, קרא לו. יעקב שלף את אקדחו, כיוון אותו לעבר המנוח ושאל מה רצונו. המנוח עשה תנועה מסוימת בידו ויעקב ירה בו מספר יריות. מיד לאחר מכן, נמלט יעקב מן המקום כשהוא מותיר את המנוח מוטל על הארץ, מתבוסס בדמו. בהמשך, החביא יעקב את האקדח. המנוח הובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. בדרך לקה המנוח בדום לב ונפטר בבית החולים, כתוצאה מפגיעת הקליעים. מספר שעות לאחר מכן, בשעות הבוקר, פגש יעקב בעורר, והשניים נסעו ברכבו של אחר, אשר נהג ברכב (להלן: אריה), לגדרה, שם, על-פי עצת העורר, קנו יעקב והעורר אצטון וצמר גפן ומרחו עצמם באצטון, במטרה להעלים סימנים של שימוש בנשק. למחרת, בשעות הערב, הראה יעקב לעורר היכן החביא את האקדח לאחר המעשה. הליכי המעצר בבית המשפט המחוזי 2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מגד) קבע כי בחומר החקירה מצויות ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, שביניהן, הודעותיו של יעקב; הודעות השוטרים אשר צפו בסרטון מצלמת האבטחה שהייתה בחנות, וכן הודעת עובד החנות אשר אישר את הפרטים הנצפים בסרטון; הודעותיו של אריה שלפיהן יעקב והמשיב רכשו צמר גפן ואצטון ומרחו אותו על ידיהם ופניהם וכן הודעות העורר שבהן אישר כי רכש אצטון. בית המשפט קבע כי העורר ידע, לכאורה, על הסכסוך שבין יעקב לבין המנוח, שאחרת לא היה אומר לו: "אם זה בשביל דני, תיקח אותו מתי שאתה רוצה". לפיכך, נקבע, כי על העורר היה לדעת שקיימת אפשרות כי האקדח ישמש את יעקב לביצוע עבירה כלפי המנוח. כמו-כן, ציין בית המשפט כי מן הראיות הלכאוריות – שמהן עולה כי העורר הראה ליעקב את מקום המסתור של האקדח והסביר לו כיצד להשתמש בו - נובעת המסקנה כי העורר ביקש לסייע ליעקב בביצוע העבירה. בהמשך, דחה בית המשפט את טענת העורר שלפיה לא היה בידו לדעת מה תהיה תוצאת השימוש באקדח. נקבע, כי בנסיבות העניין – על סמך חומר החקירה ועל רקע הסכסוך בין יעקב למנוח – ניתן להחיל על המקרה את "הלכת הצפיות". עוד ציין בית המשפט כי שאלות מהימנות הנוגעות לגרסתו של יעקב יידונו במסגרת התיק העיקרי, ואין בהן לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט הדגיש, כי אין חולק שהעורר, בהיותו מודע למעשה הרצח שביצע יעקב, הדריך אותו כיצד להעלים ראיות ויחד רכשו אצטון ומרחו אותו על גופם, על-מנת להסוות את השימוש שעשו באקדח. נוכח קיומן של ראיות לכאורה, קבע בית המשפט כי חלה חזקת מסוכנות סטאטוטורית, אשר ביחד עם החשש מפני שיבוש הליכי משפט, מקימה עילת מעצר בעניינו של העורר. על רקע גילו הצעיר של העורר, והעובדה כי עברו הפלילי אינו מכביד, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר בעניינו שיבחן אפשרות לשחררו לחלופת מעצר.  3. תסקיר המבחן בעניינו של העורר העלה כי מדובר בבחור שחווה בילדותו קשיים וחייו התאפיינו בחוסר מסגרות. נסיבות אלה הובילו אותו לבצע עבירות רכוש יחד עם נערים נוספים שבגינן הושת עליו צו מבחן בשירות המבחן לנוער. העורר שוחרר בתנאים מגבילים ושהה בבית אימו ובפיקוחה, יחד עם אביו. שירות המבחן התקשה לבחון את קווי אישיותו של העורר ולהעריך סבירות להישנות מעשים פליליים. בשל הפער בין המעשים המיוחסים לו לבין גרסתו שהכחישה את הנעשה, ציין שירות המבחן, כי לא ניתן לשלול סיכון להישנות התנהגות פורעת חוק. עוד צוין, כי העורר מסתגל לתנאי המעצר ולא נראה כי יש לו קשיי תפקוד או מצוקה רגשית כתוצאה ממנו. באשר למפקחים שהוצעו, התרשם שירות המבחן כי הם התגייסו לסייע לעורר, אך הם אינם מעורים בחייו וניכר ריחוק רגשי וחברתי ביניהם. כמו-כן, צוין כי יחסם אליו מאופיין בהגנת יתר. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. 4. לאחר שהוגש התסקיר, התקיים דיון נוסף בבקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בא-כוח העורר טען כי חומר הראיות מצביע על כך שהעורר סיפק, לכאורה,   את האקדח ליעקב לצורך הגנה עצמית. בית המשפט שלל טענה זו, וקבע כי אין בה לכרסם בקיומן של הראיות לכאורה ולהפחית ממסוכנותו של העורר. לעניין חלופת המעצר, צוין כי לא ניתן לתת אמון בעורר. נוכח זאת, חרף התרשמותו החיובית מן הערבים שהוצעו, קבע בית המשפט כי אין בחלופה כדי לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר ואת החשש האינהרנטי מפני שיבוש הליכי משפט. נוכח האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. מכאן הערר שלפניי. טענות הצדדים 5. העורר משיג על קיומן של ראיות לכאורה, וטוען כי למצער יש בראיות חולשה מהותית. לטענתו, התשתית הראייתית מבוססת ברובה על הודעותיו הראשונות של יעקב, שקיים קושי רב להסתמך עליהן. לגישתו, יעקב חזר בו מהודעות אלה, ובדיקות שערכה המשטרה כדי לאמת פרטים שנמסרו בהן לא עלו יפה. פרטים אלה אף נסתרו בהודעות של עדים נוספים. בצד זה מציין העורר, כי רק במקום אחד בהודעתו, טען יעקב כי הוא שמסר לו את הנשק. העורר מדגיש כי החוקר הוא שהוביל את יעקב לומר כי הוא שנתן לו את הנשק, וכי יעקב סירב לומר זאת לפרוטוקול וחזר בו מאמירתו מספר פעמים מאוחר יותר. כמו-כן, נטען כי בית המשפט קמא שגה כאשר קשר את המעשים המיוחסים לעורר קודם לירי עם אלה המיוחסים לו לאחריו. לחילופין, טוען העורר כי אפילו קיימות ראיות לכאורה, הרי שמעשה נתינת האקדח ליעקב אינו מבסס עבירה של סיוע לרצח. זאת משום שלדידו, הראיות מלמדות כי הירי בוצע תוך השתלשלות אירועים אקראית ובאופן ספונטאני, כתגובה להנפת היד של המנוח. עובדה זו מלמדת – לגישת העורר – כי לא היה ביכולתו לדעת שהאקדח ישמש את יעקב לביצוע העבירה. כמו-כן, הראיות מלמדות שיעקב ביקש את הנשק לצורך הגנה עצמית, ולא לצורך תקיפת המנוח, על רקע חששו מפגיעה של המנוח בו. העורר גורס כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לחלקים אלה בגרסתו של יעקב המובאים בהודעותיו. באשר לחלופת המעצר, טוען העורר כי מסקנותיו של שירות המבחן שגויות, ולא היה מקום לקבוע כי הוא מסוכן רק כי דיבר בדריכות ובאיפוק והכחיש את המעשים המיוחסים לו. עוד מדגיש הוא, כי עברו הפלילי אינו מכביד וכולל אך שני רישומים פליליים ללא הרשעה, וישנה חלופת מעצר טובה הכוללת ערבים אשר בית המשפט המחוזי התרשם מהם באופן חיובי. לדידו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לנתונים אלה ושגה בקובעו - בהסתמך על תסקיר שירות המבחן - כי לא ניתן לתת בו אמון. לפיכך, סבור העורר כי יש מקום להורות על שחרורו לחלופה בבית אימו בקרית-מלאכי, בפיקוח הערבים ובתוספת איזוק אלקטרוני. 6. המשיבה טוענת מצידה כי חרף השינוי בגרסתו של יעקב, הרי שבהודעתו מיום 17.10.10 (להלן: הודעה מספר 4) הוא קשר בין מי שנתן לו את האצטון לבין מי שמסר לו את האקדח. לדידה, יש בכך כדי לקשור את העורר למסירת הנשק. עוד היא מסבירה כי הימנעותו של יעקב מחשיפת שמו של העורר נעשתה אך משום החשש שמא יפגע העורר במשפחתו אם "יסבך" אותו בפרשה. כמו-כן, מציינת המשיבה כי הראיות אינן תומכות בכך שהנשק נועד להגנה עצמית, והעורר היה מודע לסכסוך שהתגלע בין יעקב לבין המנוח ומוכן היה למסור לו נשק בידיעה כי הוא הולך להשתמש בו כלפי המנוח. המשיבה מדגישה כי אף אם לא מדובר בסיוע לרצח, אלא אך בסיוע להריגה או אף סיוע לפגיעה באחר, הרי שיש בכך להעיד על מסוכנותו של העורר, אשר סיפק נשק לאחר, לימד אותו איך להשתמש בו ולבסוף סייע לו להעלים ראיות. עוד מדגישה המשיבה, כי התסקיר בעניינו של העורר שלל אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. דיון והכרעה הערר שלפניי נסב הן על שאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן על סוגית שחרור לחלופת מעצר. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חומר הראיות ואת החלטתו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ראיות לכאורה 7. בבחינת קיומן של ראיות לכאורה במסגרת דיון במעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, נדרש בית המשפט לבחון האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996); בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל ( 2.5.10)). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל ( 18.4.10)). בחינת מכלול הראיות בתיק מלמדת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בעבירות המצביעות על מסוכנות העורר. 8. ראשית אציין כי, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא, קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט והצדדים אף לא חלקו על כך. חומר הראיות מצביע על כך שלאחר הרצח, העורר הצטרף לנסיעתו של יעקב לגדרה, הנחה אותו לרכוש אצטון אשר שימש לטשטוש סימני השימוש באקדח, בהמשך רכש בקבוק נוסף של אצטון וצמר גפן בחנות ולפי הודעת נהג הרכב, אריה, הוא ויעקב מרחו את האצטון על גופם. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות בנשק ועבירת הסיוע לרצח. הראיה המרכזית המבססת את האישומים נגד העורר הינה הודעתו של יעקב מיום 22.10.10 המתועדת במסמך המסומן צה (להלן: ההודעה המפלילה). בגדר ההודעה תיאר יעקב בפירוט, כיצד הראה לו העורר היכן מוסתר הנשק והסביר לו איך להשתמש בו במקרה של תקלה. יעקב ציין כי העורר ידע לשם מה הוא היה זקוק לנשק ואף אמר לו "אם זה בשביל דני, אתה יכול לקחת אותו מפה מתי שאתה רוצה" (עמוד 6). בהמשך סיפר יעקב כי לאחר האירוע, הוא הראה לעורר היכן החביא את הנשק, וציין כי העורר לבטח לקח את הנשק ולכן החוקרים לא ימצאו אותו (עמוד 8). הייתה זו הפעם היחידה שבה צוין בחומר הראיות שמו של העורר כמי שסיפק ליעקב את הנשק. בהודעות מאוחרות יותר וכן בעימות בין יעקב לבין העורר, חזר בו יעקב מגרסה זו והכחיש כי העורר הוא שנתן לו את הנשק. יעקב הסביר את טעותו ב"בלבול והעייפות". לטענת העורר, השינוי בגרסתו של יעקב כמו גם סתירות נוספות שנתגלו בהודעותיו, מצביעים על חולשתן ועל חוסר מהימנותו של העורר. 9. אין בידי לקבל את טענת העורר. אכן, לא נעלמה מעיניי העובדה כי יעקב חזר בו מגרסתו המפלילה. ואולם, אין לראות בשינוי, כזה המכרסם בעוצמתן של הראיות לכאורה. על מנת לכרסם כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד (ראו: בש"פ 385/11 ציון נ' מדינת ישראל ( 20.1.11) (להלן: עניין ציון); בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל ( 1.12.09)). בחינת הודעותיו של יעקב מגלה הסבר אפשרי לכך שחזר בו מגרסתו המפלילה - בהודעה מספר 4 סירב יעקב לגלות את שמו של האדם אשר סיפק לו את הנשק משום החשש "שיסבך אותו". כמו-כן, בהודעה המפלילה שב וחזר יעקב על כך שאינו מעוניין לסבך את העורר, וביקש מהחוקר שלא יכתוב בפרוטוקול החקירה כי העורר סיפק לו את הנשק. יעקב הסביר את חוסר רצונו לקשור את שמו של העורר בפרשה בחששו: "...לא רוצה להסתבך איתו לא רוצה שהמשפחה שלי תסתבך לא אף אחד אחר אתה רואה אותו קטן קטן עם משקפיים חמוד אבל הוא מסוכן ביותר אני אומר לך הוא מסוכן..." (עמוד 10). ניתן, אפוא, לראות כי יעקב נרתע מחשיפת שמו של העורר כמי שנתן לו את הנשק בשל חשש לפגיעה בו ובמשפחתו. אין בידי לקבוע בשלב זה, האם אכן ניתן לתלות את חוסר העקביות שבדבריו בחשש זה, ואולם – על פניו –  לא ניתן לדחות טעם זה על הסף, ויש בו כדי לספק הסבר מתקבל על הדעת, המחליש ממשקלן של הסתירות שעליהן הצביע העורר (השוו: עניין ציון בסעיפים 10-8 להחלטתי). לכך מתווספת העובדה כי לאחר שחזר בו יעקב מגרסתו, הוא לא נקב בשמו של אדם אחר שמסר לו את הנשק. 10. יתרה מכך, ראיות נוספות מחזקות את הודעתו של יעקב. כך למשל, בהודעה מספר 4 ציין יעקב כי האדם אשר נתן לו את הנשק הנחה אותו, בטרם האירוע, למרוח אצטון על ידיו לאחר השימוש בנשק. מאוחר יותר, בהודעתו המפלילה, ציין יעקב כי בעת שהיו ברכב, הנחה אותו העורר לקנות אצטון ולמרוח על הידיים והפנים לצורך העלמת סימני אבק שריפה. לשאלת החוקר האם העורר הוא שאמר לו על האצטון והאם יעקב לא ידע על כך לפני שאמר זאת, ענה לו יעקב: "כן מאיפה אני יודע נראה לך אני יודע מה אני" (עמוד 9). צירוף ההודעות הללו קושר, לכאורה, בין האדם אשר סיפק ליעקב את הנשק לבין האדם שהנחה אותו למרוח אצטון, שהינו העורר. בנוסף, ישנו פער בין גרסתו של העורר בהודעותיו מיום 26.10.10 ומיום 29.10.10 שלפיה לא ידע לשם מה נדרש האצטון, לבין הודעותיהם של יעקב ואריה, שלפיהן לאחר שיעקב רכש אצטון, העורר אמר לו כי הכמות המצויה בבקבוק לא תספיק לו וירד לרכוש בקבוק אצטון נוסף. כמו-כן, בתשובה לשאלת החוקר האם העורר ידע בשלב זה כי יעקב ירה במנוח, ציין יעקב: "כן הוא גם ראה אותי כולי לחוץ כולי מזיע" (עמוד 9 להודעה המפלילה). הודעות אלה מעידות, על פניהן, כי בעת שרכש את אצטון, היה העורר מודע לכך שיעקב ירה במנוח ולסיבה שלשמה נדרש האצטון, ויש בהן כדי להחליש את גרסתו המכחישה של העורר. לא מצאתי ממש ביתר הטענות לכרסום או לחוסר עקביות בגרסתו של יעקב, ובכלל זה בטענת העורר כי בעובדה שבדיקות המשטרה לא הצליחו לאמת פרטים עובדתיים שסיפר יעקב בחקירתו יש כדי לפגוע במהימנותו. יש לזכור כי שאלות שעניינן במהימנות העדים תיבחנה במסגרת ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל ( 24.9.09); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל ( 25.5.08)). בשלב מקדמי זה, אני סבור כי ניתן לראות בהודעה המפלילה בצירוף יתר ההודעות האמורות משום ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא שנתן ליעקב את הנשק שבאמצעותו ירה במנוח.  11. טענתו החלופית של העורר הינה שאף בהתקיים ראיות לכאורה לכך שסיפק ליעקב את הנשק, הרי שאלה אינן מבססות עבירה של סיוע לרצח. זאת, משום שלטענתו, האקדח ניתן אך לשם הגנה עצמית והוא לא יכול היה לדעת כי יעקב יעשה בו שימוש לצורך ביצוע עבירה. אין בידי לקבל את טענת העורר. לצורך הרשעה בעבירה של סיוע, נדרש, מעבר ליסוד העובדתי של התנהגות מסייעת גם יסוד נפשי הכולל מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת; מודעות לכך שהמבצע עומד לבצע עבירה; וכן שהמסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי (ראו: ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, 33)). בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי דרישת המודעות עשויה לבוא לידי ביטוי גם בעצימת עיניים. באשר למטרת הסיוע, נקבע כי מקום שבו לנאשם לא הייתה מטרה לסייע, ניתן להפעיל את הלכת הצפיות, שלפיה מספיקה מודעות מצד המסייע לכך שהתנהגותו עלולה, בדרגה קרובה לודאי, לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי (ראו: ע"פ 1285/03 עשור נ' מדינת ישראל ( 29.9.03); ע"פ 9826/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל ( 09.07.08), סעיפים 9-8 לפסק-הדין). כפי שצוין על-ידי בית המשפט המחוזי, ועולה מן התשתית הראייתית, העורר היה מודע לסכסוך שבין יעקב לבין המנוח ואף הסכים לתת ליעקב להשתמש באקדח ללא תמורה "אם זה בשביל דני". העורר הסביר ליעקב כיצד להשתמש בנשק ומה לעשות במידה ותתרחש תקלה בהפעלתו. כמו-כן, בהודעה מספר 4, בתשובה לשאלת החוקר מדוע אפשר לו האדם אשר סיפק לו את הנשק, לקחת אותו, ענה יעקב "כי הוא שונא אותו". באלה יש להעיד כי לעורר הייתה, לכאורה, מודעות לכך שהוא מסייע ליעקב וכן, הייתה לו מטרה לסייע ליעקב או למצער מודעות או חשד ממשי בנוגע לאפשרות כי האקדח אשר סיפק לו ישמש את יעקב לשם פגיעה במנוח. אף אם אניח לטובת העורר, כי הוא סבר שהנשק ישמש את יעקב לביטחונו האישי, הרי שמעצם העובדה שמדובר בנשק קטלני, ושהעורר היה מודע לסכסוך שבין יעקב לבין המנוח ואיפשר ליעקב להשתמש בו כלפי המנוח באופן ספציפי, ניתן לומר כי לעורר הייתה, לכאורה, מודעות לתוצאה האפשרית של פגיעה במנוח באמצעות האקדח. עוד יצוין, כי השאלה האם פעולתו של יעקב בעת האירוע נחשבת להגנה עצמית או שמא לרצח או הריגה תידון על-ידי הערכאה הדיונית בהליך העיקרי. בשלב זה, די לציין שעל אף שבהודעותיו ציין יעקב לא פעם את חששו מן העורר, ואת העובדה כי נזקק לאקדח לשם ביטחונו האישי, יש אחיזה לכאורית לטענת התביעה כי התכוון, למצער, לפגוע במנוח. נוכח כל המקובץ, סבור אני כי קיימת בענייננו תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עבירת סיוע לפגיעה באחר. עילת המעצר וחלופת מעצר 12. המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם מעידים על מסוכנותו הגבוהה של העורר. מעשים אלה אף מקימים חזקת מסוכנות סטאטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת, בטרם יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, עליו לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחירותו תהא פחותה. העורר טוען כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות שחרורו לחלופת מעצר בבית אימו. אין בידי לקבל טענה זו. 13. כפי שצוין על-ידי בית המשפט קמא, שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ( 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ( 22.2.07)). המעשים המיוחסים לעורר והמסוכנות הגבוהה הנובעת מהם יוצרים קושי רב ליתן בעורר אמון. כמו-כן, עבירה של שיבוש מהלכי משפט המיוחסת לעורר - בגין כך שסייע, לכאורה, ליעקב להעלים ראיות לאחר ביצוע המעשה - מעידה מניה וביה על חוסר היכולת ליתן בו אמון. אכן, יש לתת את הדעת לגילו הצעיר של העורר, לכך שעברו הפלילי אינו מכביד וכן, לעובדה כי בית המשפט קמא התרשם באופן חיובי מן הערבים אשר הוצאו מטעמו. עם זאת, בית המשפט קמא קבע - בהסתמך על תסקיר שירות המבחן השלילי שניתן בעניינו של העורר - כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת המעצר. איני סבור כי יש מקום להתערב בקביעה זו. שירות המבחן נפגש עם העורר ועם המפקחים שהוצעו והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. שירות המבחן קבע כי לא ניתן לשלול סיכון להישנות התנהגות פורעת חוק. כמו-כן, הוא התרשם כי החלופות שהוצעו בעניינו של העורר לא יוכלו להוות גורם מרסן עבורו בשל מסוכנותו. על אף שהתרשמות שירות המבחן התבססה, בין היתר, על הפער בין גרסתו של העורר לבין המעשים המיוחסים לו - ואכן, נפסק זה מכבר, כי אין לזקוף פער מסוג זה לחובתו של נאשם (ראו: בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל ( 16.1.11) – לא היה זה, כאמור, הטעם היחיד שבעטיו לא ניתנה המלצה לשחרור העורר לחלופה. שירות המבחן הינו גורם מקצועי האמון על בחינת התאמתה של חלופת מעצר לנאשם ספציפי ונדרשים טעמים משמעותיים וכבדי-משקל על מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר (ראו: בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד ( 2.5.10)). בענייננו, לא מצאתי כי התקיימו טעמים כאלה המצדיקים סטייה מן האמור בתסקיר. לפיכך, לא מצאתי יסוד להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי גם בעניין חלופת המעצר. הערר נדחה אפוא. מעצרמשפט פלילירצחמעצר עד תום ההליכים