ערעור על פסק דינה של המפקחת על המקרקעין במחוז ת"א (כב' המפקחת מירה אריאלי, להלן: "המפקחת") בתיק מס' ת/6/10 מיום 16.11.2010 (להלן: "פסה"ד"). ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: הצדדים בתיק הם בעלי דירות בבית המשותף שברח' שרת 27, תל אביב, בגוש 6213, חלקה 881 (להלן: "הבניין"). גג הבניין בשטח 201 מ"ר צמוד לדירת המערערת. לבניין תקנון מוסכם משנת 1963, שלטענת מינץ ולבנשטרק מקנה להם זכות לתלות כביסה על גג הבניין שצמוד לדירת המערערת (להלן: "הזכות"). במשך שנים רבות לבנשטרק ומינץ לא השתמשו בזכות זו ולא אכפו את כיבודה על המערערת. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים, במסגרת תביעה שכנגד, מינץ ולבנשטרק מצידן עתרו למתן צו הקובע את מיקום השטח של 20 מ"ר לתליית הכביסה על הגג, בהתאם לתקנון המוסכם של הבניין. הצדדים הגיעו להסכמי פשרה שסגרו, הן את התביעה העיקרית שהגישה המערערת כנגד המשיבים, והן את מרבית המחלוקות שבתביעה שכנגד שהגישו המשיבים, ונותרו להכרעת המפקחת שתי שאלות: מיקום השטח לתליית הכביסה על הגג בהתאם לתקנון המוסכם של הבניין והוצאות הצדדים בתביעות. המפקחת ציוותה על המערערת ליתן מפתח לדלת גג הבניין בו מתגוררים הצדדים, למשיבות 9 ו - 11 (להלן: "מינץ" ו - "לבנשטרק" בהתאמה), על מנת שיוכלו לתלות כביסה על גג הבניין. עוד קבעה המפקחת כי על המערערת להקצות על גג הבניין אשר צמוד לדירתה 20 מ"ר לצורך תליית הכביסה, לסמן שטח זה על גבי תשריט קומת הגג, ולהעבירו לב"כ התובעים שכנגד תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. טענות הצדדים בערעור ב"כ המערערת טען כי הן למינץ והן ללבנשטרק אין זכות לתליית כביסה על גג הבניין מסיבות שונות. לחילופין, במידה וקיימת זכות כזאת, טען ב"כ המערערת כי יש לבטלה לאור סע' 96 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, מאחר שמינץ ולבנשטרק לא השתמשו בזכות זו במשך שנים רבות. לחילופי חילופין עתרה המערערת לחלופה ריאלית לזכות זו בדמותו של פיצוי. עוד נטען כי השימוש בזכות מהווה מטרד עבור המערערת, שכן הדרך לגג עוברת דרך דירתה. המערערת טענה כי משלא הגיעה המפקחת למסקנה היכן מיקום השטח שהוסכם בשעתו לתליית הכביסה, היא שגתה כשקבעה כי יש להטיל על המערערת להקצות שטח של 20 מ"ר לתליית כביסה על הגג שצמוד לדירתה. המפקחת שגתה בכך שלמרות שהמשיבות לא הצליחו להוכיח את מיקום השטח, הטילה על המערערת להוכיח חלק זה, בניגוד לחובת הראיה במשפט אזרחי. ב"כ המשיבים טען לעומת זאת, כי הושג הסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין ע"י המפקחת, אשר הותיר להכרעת המפקחת רק שאלה אחת - מהו מיקום השטח של 20 מ"ר על הגג לצורך תליית כביסה שעליו סוכם בשעתו. פסק הדין שניתן על דרך הפשרה הפך זה מכבר לחלוט, ומשכך לא יכולה המערערת כעת, במסגרת הערעור דנן, להשיג כנגד קביעות הפסק דין בפשרה. המשיבים הבהירו גם כי אין צורך לעבור בחדרי המערערת לצורך יציאה לגג ובכל מקרה למערערת יש על הגג חדר של 11 מ"ר וחדר קטן למכונות מיזוג אוויר וכל יתר הבניה היא ללא היתר כדין. עוד טענו המשיבים כי המערערת השמיטה מהערעור דנן את ועד הבית של הבניין, שהייה הנתבע 12 בערכאה קמא. דיון בין הצדדים נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד ע"י המפקחת ביום 12.4.2010, אשר חוסם את עיקר טענות המערערת בערעור דנן. הסכם פשרה זה משום מה לא צורף ע"י איש מהצדדים. לא הוגשה גם תביעה לביטול הסכם הפשרה. המפקחת קבעה ברישא לפסק דינה כי לאחר שהגיעו הצדדים להסכמי הפשרה, השאלות היחידות שנותרו להכרעה הם מיקום השטח לתליית הכביסה בגג הבניין וההוצאות בתביעות : "לאחר שהצדדים הגיעו להסכמי פשרה שסגרו התביעה העיקרית ומרבית המחלוקות שבתביעה שכנגד, נותר לי לדון בשתי סוגיות: האחת עתירת מינץ פניה ולבנשטרק נרה (התובעות שכנגד) כמפורט בסעיך 31 לכתב התביעה שכנגד, למתן צו הקובע מיקום שטח לתליית כביסה בגג הצמוד לדירת שפירא שולמית (הנתבעת שכנגד), בהתאם להוראות התקנון המוסכם החל על הבית. השניה; הוצאות הצדדים בתביעות".(עמ' 1 לפסה"ד, ההדגשות שלי, י.ש.). למרות זאת המערערת טענה בסע' 1 להודעת הערעור כי המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה במסגרת התביעות ההדדיות בין הצדדים היא קיומה או אי קיומה של זיקת הנאה וזכות השימוש בה, אלא שטענה זו מתעלמת מהסכם הפשרה וקביעת המפקחת לעיל. למרות שקיומם של הסכמי הפשרה, שהודגש בעיקרי הטיעון מטעם המשיבים, משמעותי ביותר לצורך הערעור דנן, המערערת התעלמה מהם ולא התייחסה לדברי המפקחת בקשר אליהם, לא בהודעת הערעור מטעמה ולא בדיון שהתקיים לפניי. משכך, טענת המערערת באשר לעצם שאלת קיום הזכות, גם לאחר הסכמי הפשרה, דינה להידחות. יתירה מכך, עצם הימנעות המערערת מלהגיש את הסכמי הפשרה, כאשר אלו מסמכים כה חיוניים לערעורה, מקימה את החזקה הראייתית כי מסמכים אלו פועלים לרעתה. נותרו איפוא הטענות באשר למיקום שטח הכביסה על הגג. כפי שציינה המפקחת בפסק דינה, התשריט שצורף לתקנון המוסכם אבד, והצדדים לא הצליחו לשחזרו. המפקחת אף לא הצליחה להסיק מעדויות הצדדים מהו מיקומו הספציפי של השטח לתליית הכביסה, שהוסכם בשעתו, ושהמשיבים לא השתמשו בו עשרות שנים. אכן, לא נותרה למפקחת דרך לקבוע ולהגדיר מהו המיקום שהוסכם בשעתו עבור השטח לתליית הכביסה. משכך, ומתוך התחשבות במערערת, הטילה המפקחת את בחירת מיקום השטח באופן חד צדדי על המערערת עצמה, דבר אשר נועד להועיל למערערת ולהבטיח את נוחותה ורווחתה. לא מצאתי כל פגם בהחלטה זו של המפקחת המצדיק התערבות ערכאת הערעור. בדרך בה נקטה המפקחת בא לידי ביטוי איזון נאות של מאזן הנוחות, והמערערת אינה יכולה לכפות עלהמשיבות לוותר על זכותן במקרקעין תמורת פיצוי כספי. למעלה מהצורך אוסיף כי המערערת ניסתה לצרף להודעת הערעור ראיה חדשה - "תיקון להסכם מיוחד" - לגביה כבר ניתנה החלטה במהלך דיון לפיה לא תותר הגשת הראיה החדשה שלא הובאה לפני המפקחת, ולא הוגשה בקשה מתאימה מלווה בתצהיר להתיר הגשתה בשלב הערעור. סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיבים יחדיו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקסד"א. הסכום ישולם מתוך הפקדון שיועבר למשיבים. ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ב, 05 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים.  מקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפיםתביעה שכנגד