סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מקומיים ביהודה ושומרון 1. האם בית משפט בישראל מוסמך לדון בתביעתו של אזרח ישראלי המתגורר באזור יהודה ושומרון שעילתה נובעת מן הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), תשמ"א-1981, ותקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון), תשמ"א-1981, או שמא לבתי המשפט לעניינים מקומיים הפועלים באזור יהודה ושומרון סמכות ייחודית לדון בעילה כזו. זו השאלה הנדונה בהחלטה זו. 2. המבקש, תושב העיר מודיעין עילית, הגיש נגד המשיבים תובענה, וכן בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. התובענה עוסקת בדמי טיפול הנגבים ע"י המשיבה 1, כחברה משכנת של נכסי מקרקעין שבנתה במודיעין עילית, וע"י המשיבים 2-3, הפועלים מטעמה, בגין העברת זכויות במקרקעין, רישום משכנתא, הנפקת אישור זכויות וכיוצא באלה. לטענת המבקש, דמי הטיפול הנגבים ע"י המשיבים, עומדים בניגוד להוראות חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996, ולשני צווים שניתנו מכוחו: צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), תש"ס-1999, וצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), התש"ס-1999, הקובעים מחיר מרבי לשירותים האמורים (להלן - חוק הפיקוח וצווי הפיקוח). אין חולק כי חוק הפיקוח וצווי הפיקוח האמורים, הוחלו על תושבי המועצות המקומיות באזור יהודה ושומרון מכוחו של הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), התשמ"א-1981, ותקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981, שהותקן מכוחו (נספח 10 לתקנון). 3. המשיבים הגישו תשובתם לבקשה, ובה טענו, בין יתר טענותיהם, כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתובענה. לטענת המשיבים, הסמכות הייחודית לדון בתובענה נתונה לבתי המשפט לעניינים מקומיים הפועלים באזור יהודה ושומרון. טענות המשיבים 4. לטענת המשיבים, חוקי מדינת ישראל לא הוחלו על שטחי יהודה ושומרון, ושטחי ההתיישבות היהודית בכללם. התפיסה שהוחלה על ההתיישבות היהודית באזור היא מוניציפאלית באופייה, ע"י ארגון ההתיישבות במועצות אזוריות ומקומיות, וקביעת תקנון מיוחד למועצות אלה, באמצעותו "מיובאות" נורמות חוקיות מן המשפט הישראלי, ובעיקר בתחום המקומי והמוניציפאלי. לטענת המשיבים, יבוא הנורמות הישראליות באמצעות התקנון נעשית באופן נקודתי, מדוד וזהיר, בדרך של הקניית סמכות מנהלית לפקידים הישראליים המוסמכים לפי חיקוקים אלה, ותוך התאמתו לסביבה המשפטית של יהודה ושומרון. בכל הנוגע לסמכות שיפוטית, נזהר המחוקק במיוחד. הוא לא הסמיך בית משפט ישראלי לדון בעניינים אזרחיים ופליליים מכוח הדינים "המיובאים" ליהודה ושומרון, אלא הקים בתי משפט מיוחדים ביהודה ושומרון לעניינים אלה - בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה ובית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור. החלת החיקוקים הישראליים בתקנון נעשית, לפיכך, ע"י הקניית סמכות מנהלית לפקידים הישראליים המוסמכים לפי חיקוקים אלה, וע"י הקניית סמכות שיפוטית לבית המשפט לעניינים מקומיים לדון מכוח אותם החיקוקים. לכן, למרות שבדרך כלל שאלת הדין לחוד ושאלת הדיין לחוד, ואין שני אלה קשורים בהכרח זה בזה, הרי שכאן הדין והדיין באים כאחד, ו"אין דין אלא ע"י הדיין הספציפי שהוסמך לדון לפיו" (ס' 17 לתשובת המשיבים). 5. התוצאה המשפטית הנובעת מן האמור היא, לטענת המשיבים, שהסמכות הייחודית לדון בתביעה אשר עילתה נובעת מתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון) תשמ"א-1981, נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים אשר הוקם מכוחו של התקנון. בענייננו, עילת התביעה העומדת ביסוד התובענה צומחת מנספח 10 לתקנון, המפרט רשימה של דיני צרכנות, תעשיה ומסחר, שהוחלו על תושבי המועצות המקומיות באזור, בהם חוק הפיקוח וצווי הפיקוח, ולפיכך הסמכות הייחודית לדון בתובענה נתונה לבתי המשפט לעניינים מקומיים באזור. יוסף כי המשיבים אינם חולקים על כך שבעניינים שאינם מנויים בתקנון המועצות המקומיות, נתונה סמכות שיפוט לערכאות השיפוטיות בישראל. טענות המבקש 6. המבקש מצטרף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שתפורט להלן. עוד הוא מוסיף וטוען כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים באזור מקבילה לתחום סמכותו של בית משפט שלום בישראל, זאת מאחר ששופטי בית המשפט לעניינים מקומיים בערכאה הראשונה הם שופטי שלום. לפיכך, בתובענה שסכומה מעבר לתחום סמכותו של בית משפט השלום, ובאין בית משפט מחוזי באזור, נתונה סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי בירושלים. המבקש מוסיף וטוען כי התקנון, בהתייחסו לסמכות בתי המשפט לעניינים מקומיים, אינו נוקט לשון של סמכות ייחודית, ולפיכך אין לראות בסמכות שניתנה לבתי המשפט לעניינים מקומיים בתקנון, משום סמכות ייחודית. עוד טוען המבקש כי פרק ט"ז לתקנון, העוסק בבתי המשפט לעניינים מקומיים, קובע שני מבחנים מצטברים המקימים את סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בתביעה: מבחן העילה, כמפורט בס' 126 לתקנון, ומבחן זהות הצדדים לפי ס' 136 לתקנון. מבחן אחרון זה מגביל את זהות הצדדים להתדיינות לשלושה גורמים: מפקד כוחות צה"ל באזור, מתיישב ו"מי שהסכים להיות צד לדיון". מבחן זה אינו מתקיים בענייננו. המבקש הוסיף והתייחס בטיעוניו למאפיינים הישראליים הרבים של התובענה, בהם הדין החל, זהות הצדדים, מקום גביית דמי הטיפול, ועוד. אלה מורים, לטענתו, כי יש לדון בתובענה בפני בתי המשפט בישראל. עמדת היועץ המשפטי לממשלה 7. היועץ המשפט לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך, מכוח סמכותו לפי ס' 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], והגיש עמדתו בשתי סוגיות: סוגיית סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה, ושאלת תחולתם של חוק הפיקוח וצווי הפיקוח על מקרקעין באזור. 8. באשר לסמכותו של בית המשפט, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי אין בהקמת הערכאות השיפוטיות באזור כדי לשלול את יכולתם של אזרחים ישראליים המתגוררים באזור לפנות לערכאות השיפוט הישראליות, אף בנושאים המנויים בתקנון. הדבר נובע מכללי המשפט הבינלאומי הפרטי המקימים את סמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בתובענה מכוח המצאתה לנתבע, בכפוף לכללי נאותות הפורום וברירת הדין. לפיכך, אזרח ישראלי המתגורר בהתיישבות ישראלית באזור, זכאי לתבוע חברה ישראלית בערכאות המשפטיות בישראל, ואין בכוחה של תחיקת הביטחון של המפקד הצבאי באזור להגביל את זכותו זו. אף אין בכוחה של תחיקת הביטחון של המפקד הצבאי באזור כדי להגביל את סמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בעניינים שבתחום סמכותם על פי חוק. מסקנה זו מתיישבת יפה, הן עם כללי המשפט הבינלאומי פרטי, הן עם החקיקה החלה באזור, והן עם המדיניות הראויה ויחסי הגומלין שבין מדינת ישראל לתושבים הישראלים החיים באזור. 9. היועץ המשפטי מוסיף וטוען כי התכלית המרכזית והמקורית של כינון מערכת בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור, היתה טיפול בסוגיות בעלות אופי מקומי מובהק, הנוגעות לישובים ולתושבים הישראליים באזור. מטרת המפקד הצבאי בהקימו את בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור, לא היתה להגביל את האזרחים הישראליים המתגוררים באזור, אלא ליצור עבורם ערכאת שיפוט נוחה ויעילה אשר תדון בעניינם. דיון והכרעה 10. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי בתי המשפט בישראל מוסמכים לדון בתביעתו של אזרח ישראלי המתגורר באזור יהודה ושומרון, גם כשעילת תביעתו צומחת מן הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), תשמ"א-1981, והתקנון שהותקן מכוחו. בטרם אפרט את טעמי, אדרש תחילה בקצרה לדין החל באזור. הדין החל באזור 11. המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל אינם חלים באזור יהודה ושומרון. אזור זה לא סופח לישראל, חוקיה לא הוחלו עליו, והוא מוחזק ע"י ישראל בדרך של תפיסה 'לוחמתית'. באזור הוקם ממשל צבאי אשר בראשו עומד מפקד צבאי, אשר סמכויותיו יונקות מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על פי כללים אלה, כל סמכויות הממשל והמינהל מוחזקות בידיו של המפקד הצבאי. בהפעילו את סמכויותיו, פועל המפקד הצבאי על פי הדין המקומי שעמד בתוקפו ערב התפיסה הלוחמתית. במנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967, נקבע כי "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור". יחד עם זאת, ובמסגרת הסמכות הנתונה לו על פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי, כחליף לריבון באזור, לשנות את הדין המקומי, והוא אכן עשה כן (במה שקרוי "תחיקת הביטחון"). הדין החל כיום באזור מורכב, אפוא, מהדין ששרר בו עם כניסתם של כוחות צה"ל לאזור בשנת 1967 (הדין הירדני) ומתחיקת המפקד הצבאי. על דין זה נוספו הוראות חוק ישראליות פנימיות אשר הוחלו באופן פרסונאלי על אזרחים ישראליים המתגוררים באזור יהודה ושומרון, במובחן מכלל תושבי האזור. עוד נפסק כי המפקד הצבאי, בהפעילו את סמכויותיו באזור, כפוף לעקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי, כגון הגינות, אי שרירות, סבירות, מידתיות וכללי הצדק הטבעי, זאת מבלי שיש בכך משום החלת המשפט הישראלי באזור (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, בע' 519, בג"ץ 5324/10 מלכה נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, ניתן ביום 28.12.11). 12. מכוח סמכויותיו האמורות חוקק המפקד הצבאי את הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), התשמ"א-1981 (להלן - צו הניהול). בניגוד לצווים אחרים שהוצאו ע"י המפקד הצבאי, אשר חלים על כלל תושבי האזור, ישראלים ושאינם ישראליים, חל צו זה רק על תושבי המועצות המקומיות שבאזור. בהתאם לס' 2(א) לצו, חוקק המפקד הצבאי את תקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981 (להלן - התקנון) אשר קובע את הכללים לניהולן של המועצות המקומיות באזור (צו ניהול ותקנון מקבילים חוקקו גם בהתייחס למועצות האזוריות באזור). צו הניהול והתקנון הסדירו את ענייני תושבי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון והחילו עליהם, בשורה של עניינים, את דיני מדינת ישראל. 13. ס' 2(ב) לצו הניהול הסמיך את המפקד הצבאי להקים בית משפט לעניינים מקומיים, ולקבוע בתקנון את "סמכות בית המשפט, הדין שעל פיו ידון, הרכבו וכן כל הוראה אחרת הדרושה לפעולתו התקינה של בית המשפט". פרק ט"ז לתקנון המועצות המקומיות מסדיר את פעילותם של בתי המשפט לעניינים מקומיים. ס' 125 לתקנון, המצוי בפרק זה, קובע: "מפקד כוחות צה"ל באזור רשאי להקים בתי משפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה ובתי משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור לניהולן התקין של כל המועצות המקומיות ולצורך הסדרת ענייני תושביהן". בהתאם להוראות אלה, אכן הוקמו בתי המשפט לעניינים מקומיים הפועלים בתחום הרשויות המקומיות באזור. בית משפט המחוזי בירושלים משמש כבית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת הערעור. 14. תחומי סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים בעניינים אזרחיים ופליליים נקבעו בס' 126 לתקנון, המורה כדלקמן: "על אף האמור בכל דין ותחיקת בטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון - (א) לפי הדין ותחיקת הבטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום הישובים. (ב) בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו. ג) בעבירה על התקנון ועל חיקוק המנוי בנספחים לו ובכל עבירה על חוק עזר, לרבות עבירה שנקבעה כעבירת קנס שהתקינה מועצה וכן בכל עבירה שנעברה בתחום ישוב על הדין ותחיקת הבטחון המפורטים בתוספת לתקנון". התקנון ונספחיו מאמצים, בשינויים המחויבים, שורה ארוכה של חיקוקים ישראליים, שהוחלו בתחומי המועצות המקומיות באזור. בכלל חיקוקים אלה, ובמסגרת נספח דיני צרכנות, תעשייה ומסחר (נספח מס' 10), מצויים גם חוק הפיקוח וצווי הפיקוח העומדים ביסוד התובענה. סמכות בית המשפט 15. הסוגיה שבדיון היא, למעשה, סוגיית סמכותם הבינלאומית של בתי המשפט בישראל לדון בתביעה שהוגשה ע"י אזרח ישראלי תושב האזור, בעילה הצומחת מן התקנון. על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, בית משפט בישראל קונה סמכות שיפוט בינלאומית לדון בתובענה, עם המצאת הזמנה לדין לנתבע, על פי כללי ההמצאה הרגילים. באשר לנתבע הנמצא בישראל, קונה בית המשפט סמכות מכוח ביצוע ההמצאה לנתבע, אפילו נמצא הנתבע בישראל באקראי. ככל שהנתבע אינו נמצא בישראל, קונה בית המשפט סמכות עם ביצוע המצאה לנתבע, במקום מושבו, לאחר שניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כך באו הדברים לידי ביטוי בספרות ובהלכה: "זוהי השאלה: מה הם הגבולות הטריטוריאליים של בתי המשפט הישראליים? .. ... אין הריבון הישראלי רשאי לשפוט אנשים זולת אלה שמרותו עליהם, וגבולות המרות הם בדרך כלל, גבולות המדינה, לרבות מימי החופין שלה כפי שהוגדרו בס' 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. כל מי שנמצא גופו בתוך גבולות המדינה, שיפוטו של בית המשפט הישראלי חל עליו, וקיימת האפשרות להפעיל את השיפוט על ידי כך שבית המשפט ימסור לו את ההזמנה לדין. גם עכשיו, אחרי שבוטל סימן 38 לדבר המלך, מוסיף אותו רעיון לתפוס והוא נובע מעקריו של המשפט הבינלאומי שמחוץ לתקנות והתקנות המטפלות בהמצאת כתבי בי-דין מיישמות אותו עקרון... .. ומה הדין כשאין אפשרות למסור לנתבע את ההזמנה באחת הדרכים האלה? במקרה זה אין הנתבע חייב להתדיין לפני בית המשפט בישראל, אלא אם כן היתה התביעה נמנית על אותן התביעות בהן רשאי בית המשפט להתיר לתובע המצאת ההזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט, ובית המשפט נתן את ההיתר" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בע' 35-39). וכן: סמכותם של בתי-המשפט בישראל נקנית, ככלל, בהמצאת הזמנה לדין (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [7], בעמ' 34). דרך המלך להמצאת ההזמנה לדין היא המצאתה לנתבע המצוי בישראל. כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל דרך קבע, כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל באקראי, וכך הוא גם כאשר הנתבע עצמו אינו מצוי בישראל, אך מצויים בה מורשהו או עורך-דינו בנושא ההתדיינות (תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי). בכל המקרים הללו קונה בית-המשפט בישראל את הסמכות לדון בתביעה מכוח ההמצאה שבוצעה בתוך תחום השיפוט הישראלי. לצד מקרים אלה קיימים מקרים שבהם לא ניתן לבצע את ההמצאה בדרך המלך, בישראל, ובכל זאת ראוי ונכון הוא שבית-משפט בישראל יקנה סמכות לדון בתובענה. במקרים אלה עוסקת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת עניינים שונים שבהם בית-המשפט רשאי להתיר המצאת כתב-בי-דין לידי בעל-דין המצוי מחוץ לתחום המדינה. המכנה המשותף לעניינים המנויים בתקנה הוא קיומה של זיקה כזו או אחרת בין הסכסוך העומד לדיון ובין ישראל, למשל כאשר נושא התובענה הוא מקרקעין המצויים בישראל, או כאשר התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום ישראל. מתן היתר להמצאת הזמנה לדין אל מחוץ לתחום השיפוט מותנה כאמור באישור בית-המשפט, והלכה פסוקה היא כי גם אם שוכנע בית-המשפט כי קמה אחת העילות למתן היתר המנויות בתקנה, עליו להוסיף ולבחון אם ראוי להעניק את ההיתר בנסיבות הספציפיות של המקרה.... הטעם לגישה הזהירה שמצווה בה בית-המשפט בהקשר זה נעוץ בעובדה שההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מקנה לבית-המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה שבדרך-כלל אין לו סמכות לדון בה, והדיון בה עלול להביא להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומייםו(רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, 209, וראה גם רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר, ניתנה ביום 12.4.12). 16. כאשר מדובר בנתבע הנמצא באזור יהודה ושומרון, הסמכות הבינלאומית כלפיו נרכשת מכוח המצאה על פי תקנה 2 לתקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל-1969, ואין צורך בנטילת היתר להמצאה אל מחוץ לתחום (זוסמן, שם, בע' 44, ע"א 489/85 סאלחאת נ' עיריית שכם, פ"ד מב(1) 497, בע' 502, ע"א 301/77 מנצורה נ' כהן, פ"ד לב(3) 406, ע"א 318/81 כהן נ' מנצורה, פ"ד לו(1) 222). 17. ויודגש: המצאה או מסירת ההזמנה לנתבע, בהתאם לסדרי הדין הנוהגים בישראל, משמשת לא רק אמצעי להודיע לנתבע שנפתחו נגדו הליכים משפטיים, אלא היא גם מקנה לבית המשפט המוציא את ההזמנה את כוח השיפוט לגבי אותו נתבע, ומטילה עליו בדרך זו את מרות השיפוט הישראלי (זוסמן, שם, בע' 39). "ההמצאה אינה רק אמצעי להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; להמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית המשפט" (רע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית נ' גולדמן, ניתנה ביום 2.5.10, בע' 9, וראה גם רע"א 39/89 general electric corp נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762, בע' 767). עוד יודגש, כי גם במקום בו קמה סמכותו הבינלאומית של בית המשפט לדון בתובענה, עדיין יהיה מקום לבחון את שאלת נאותות הפורום וברירת הדין. 18. בענייננו, אין חולק כי בוצעה המצאה למשיבים, והמשיבים אף הגישו תשובתם לבקשה. די בכך כדי לקבוע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה. 19. המשיבים טוענים, כאמור, כי בענייננו "הולך הדין עם הדיין", וכי הסמכות הייחודית לדון בתביעה אשר עילתה נובעת מצו הניהול והתקנון, נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים אשר הוקם מכוחו של התקנון. יש לדחות טענה זו. ראשית, אין בכוחו של המפקד הצבאי להגביל את תחום סמכותם של בתי המשפט בישראל. מעמדה הנורמטיבי של תחיקת הביטחון, פרי יצירתו של המפקד הצבאי, נושאת עמה, על פי הפסיקה, "דואליות נורמטיבית". מחד, המפקד הצבאי באזור הוא אורגן של המדינה ונחשב כזרוע של הרשות המבצעת הישראלית (בג"ץ 1661/05, בע' 519), ומאידך, שואב המפקד הצבאי את כוחו כמחוקק גם מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, ללא תיווכה של הרשות המבצעת הישראלית, ומבחינה זו חקיקתו היא דין זר (בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו שעל מפעלים חינוכיים נ' יוסף, ניתן ביום 14.5.06, חוות דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין, וראה גם בג"צ 302/72, 306/72 אבו חילו נ' סלאימה, פ"ד כ"ז(2) 169, בע' 183-184). ואולם, יהא אשר יהא מעמדה ההירארכי של חקיקת הביטחון, בין אם מדובר בדין זר ובין אם מדובר בחקיקת משנה של הרשות המבצעת, אין בכוחם של אלה, אשר תחולתם מוגבלת לאזור, כדי להגביל את סמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בתביעה. שנית, וכנובע מכך, המפקד הצבאי אף לא התיימר להגביל את סמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בעילות הצומחות מצו הניהול והתקנון. לא צוין בתקנון כי סמכותם של בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור לדון בענין הנובע מן התקנון היא סמכות ייחודית, וגם אם היה הדבר מצוין, היה הדבר מתייחס לתחום המשפט הפנימי באזור. 20. נוכח הדברים האמורים, ובכל הנוגע לקביעת סמכותו של בית משפט בישראל לדון בתובענה, אין כל רלבנטיות להוראות התקנון, אשר איננו חיקוק ישראלי. ממילא, אין מקום להידרש לאלו מטענות הצדדים המתייחסות לפרשנות הוראות התקנון. חרף זאת אציין בקצרה, כי טענת המשיבים כי בכל המתייחס לעילה הנובעת מן התקנון, הולך הדין עם הדיין, נסתרת מתוך התקנון גופו. פרק ט"ז לתקנון, המסדיר את סמכותם של בתי המשפט לעניינים מקומיים, תוחם את סמכות בתי המשפט הן מבחינת הענין (כמפורט בס' 126 לתקנון) והן מבחינת זהות המתדיינים (כמפורט בס' 136 לתקנון - מפקד כוחות צה"ל באזור, "מתיישב" כהגדרתו בתקנון, ומי שהסכים להיות צד לדיון). משמעות הדבר היא כי לגבי מתדיינים שאינם מנויים בס' 136 לתקנון, אין הדין הולך עם הדיין. 21. לסיום יצוין כי תכלית הקמתם של בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור נועדה, כך נראה, להקל עם תושבי הרשויות המקומיות באזור, ולאפשר להם לקבל שירותי משפט באזור מגוריהם, ולא על מנת להגביל את זכותם לפנות לערכאות בישראל. הדים לכך מצויים בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין דלתא, כפי שיצוטט להלן: "הקמת בתי-המשפט לעניינים מקומיים בתחומי המועצות המקומיות והמועצות האזוריות באזור שלובה בהסדרים משפטיים אחרים שהתקנון מחיל על מועצות אלה במטרה לאפשר תפקוד ראוי של הרשויות המינהליות וניהול אורח חיים תקין של התושבים בתחום המועצות. ראו סעיף 2(ב) לצו וסעיף 125 לתקנון, לעיל פיסקה 3. כדי לקדם מטרה זאת הולך התקנון בדרך משולבת. ראשית, הוא קובע הוראות של דין מהותי, אזרחי ופלילי בשורה של עניינים שהם חיוניים לתפקוד הרשויות ולניהול חיי התושבים. שנית, הוא מקים ערכאה מקומית שתדון בסכסוכים הנוגעים לעניינים אלה כדי לחסוך מהתושבים ומהרשויות את הטרחה הכרוכה בניהול הליכים משפטיים בבתי-המשפט בישראל. עם זאת, כיוון שקביעת מקום ההתדיינות באזור נובעת משיקולי נוחות, אין זה ראוי שכתוצאה מכך ייפגעו זכויות דיוניות שהיו עומדות לרשות בעל-דין אילו ההתדיינות הייתה מתקיימת בישראל. כך במיוחד לאור העובדה שהדין המהותי שעליו מבוססת ההתדיינות הינו בעניינים רבים הדין הישראלי.... הווי אומר, התכלית המונחת ביסוד ההוראות בתקנון המסדירות את ההקמה ואת הפעילות של בתי-המשפט לעניינים מקומיים באזור, ובכלל זה סעיף 134(ב), היא כפולה: מצד אחד, הקלה על ציבור המתדיינים הנזקק לשירותי בית-המשפט; מצד אחר, השוואה מרבית של ההליכים בבית-המשפט באזור להליכים בבתי-המשפט בישראל" (בג"ץ 336/99 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, פ"ד נה(3) 246, בע' 259-260). 22. טענת המשיבים נדחית, אפוא. הצדדים יוזמנו לדיון מקדמי שיתקיים ביום 23.5.12 בשעה 10:00. המשיבים ישלמו למבקש את הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪.סמכות ענייניתבית המשפט לעניינים מקומייםשטחי יהודה ושומרון