הסכם פשרה הוצאה לפועל

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שטופמן) ברע"א 15420-01-11 שניתנה ביום 5.9.2011 בו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט מ' סובל) ברע"צ 37605-08-10 שניתן ביום 8.12.2010. תמצית העובדות והליכים קודמים 1. בין המבקש למשיבים סכסוך משפטי ארוך שנים, במסגרתו נתן ביום 24.3.2003 בית משפט השלום בתל-אביב-יפו פסק דין (להלן: פסק הדין המקורי) ובהמשך לכך חתם על פסיקתא (להלן: הפסיקתא) לפיה חויבו המשיבים לשלם למבקש סך של 655,109 ש"ח, וכן סך של 43,348.19 ש"ח בגין הוצאותיו וסך של 154,406 ש"ח בגין שכר טרחת בא כוחו. כן נקבע כי סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד מועד תשלומם בפועל. המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין המקורי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במקביל, פתח המבקש בהליכי הוצאה לפועל ובהמשך אף בהליכי פשיטת רגל כנגד המשיבים שלא שילמו את חובם לפי הפסיקתא, במסגרתם מונתה עו"ד רבקה גוטליב-גרינברג ככונסת נכסים (להלן: הכונסת). ביום 3.1.2006 נחתם בין המבקש לבין המשיבים ואמו של המשיב 2 (להלן: האם) הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה) לפיו תשלם האם למבקש סך של 130,000 ש"ח (להלן: התשלום). כן נקבע בהסכם כי עם חתימתו יעוכבו כל ההליכים כנגד המשיבים, וכי עם פירעון התשלום יבוטלו כל ההליכים שננקטו בתיק ותיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד המשיבים ייסגר. 2. ביום 18.6.2007 ניתן פסק דין בערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין המקורי (להלן: פסק הדין בערעור) ונקבע כי היה על המשיבים לשלם למבקש סך של 288,622 ש"ח וכן סך של 17,353 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה וכן שכר טרחת עורך דין. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי על המבקש להשיב למערערים כל סכום ששילמו ביתר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. בעקבות כך הגישו המשיבים להוצאה לפועל בקשה להשיב את הסכומים ששולמו למבקש. לאחר מכן הגיש המבקש תביעה כנגד המשיבים בה עתר לאכיפת הסכם הפשרה. ביום 9.8.2010 ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל, בה קבע כי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) מעניק לו סמכות לפתוח מחדש את תיק ההוצאה לפועל בעקבות מתן פסק הדין בערעור וכי אין לראות בהסכם הפשרה כויתור מצד המשיבים על השבה של כספים בעקבות ההחלטה בערעור, שהיה תלוי ועומד כאשר נחתם הסכם הפשרה. כן קבע רשם ההוצאה בפועל כי המבקש והמשיבים יתחלקו בהוצאות הכינוס בתיק. בהמשך לכך הורה הרשם כי המשיבים יגישו חוות דעת של רואה חשבון שעל פיה ייקבע איזה סכום יהיה על המבקש להשיב לידיהם. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. כן הוגשו שתי בקשות ערעור נוספות בידי המשיבים ובידי הכונסת שאינן מענייננו. 3. בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש וקבע כי יש למנות מומחה מטעם בית המשפט כדי שיערוך את תחשיב ההשבה, או לחלופין למנות מומחה מטעם כל אחד מן הצדדים, והורה על השבת התיק לרשם ההוצאה לפועל כדי שיקבע מהי הדרך הנכונה לערוך תחשיב זה. כן קבע בית המשפט כי על רשם ההוצאה לפועל לתת דעתו על טענת המבקש לעניין חיוב המשיבים בריבית בגין התקופה בה חל עיכוב הליכים. עם זאת, דחה בית המשפט את הטענה לפיה לא הייתה לרשם ההוצאה לפועל סמכות לדון בבקשת המשיבים ואת טענת המבקש לפיה יש להחיל על הסכומים שהגיעו לו מהמשיבים את הריבית המקסימאלית על פי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה,  התשכ"א-1961.   על פסק דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וכן הוגשו שתי בקשות ערעור נוספות בידי המשיבים ובידי הכונסת, שאינן מענייננו. החלטתו  של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי קבע כי בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ולכן דינה להידחות. למעלה מן הצורך קבע בית המשפט כי דין הבקשה להידחות לגופה. כך, קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית המשפט השלום כאשר קבע כי הסכם הפשרה אינו מכיל כל ויתור עתידי על כספים ששילמו המשיבים, במידה והערעור שהגישו על פסק הדין המקורי יתקבל (כפי שאכן קרה בסופו של יום) וכן קבע כי לרשם ההוצאה לפועל הייתה סמכות להורות על פתיחתו מחדש של תיק ההוצאה לפועל בעקבות מתן פסק הדין בערעור. בנוסף לכך, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יש להשית ריבית מקסימאלית על חובם של המשיבים כלפיו וקבע כי האחרונים כבר שילמו את חובם למבקש. כן קבע בית המשפט כי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל מסמיך את רשם ההוצאה לפועל להפחית את שכר טרחת הכונסת והוצאותיה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי החלטת רשם ההוצאה לפועל לחלק את הוצאות הכינוס בין המבקש לבין המשיבים היא מנומקת וסבירה ואין מקום להתערב בה. כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני. תמצית נימוקי הבקשה 5. בבקשה דנן טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון המוקנית לו, כיוון שבקשת רשות הערעור שהגיש נדחתה לא רק על הסף אלא גם לגופה, וזאת בלא שהתקיים דיון לגופו של עניין ובלא שהוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים. המבקש מלין בהקשר זה על כך שבית המחוזי הגביל את סיכומי הצדדים לשלושה עמודים בלבד כך שנמנע ממנו לשטוח את טענותיו ולהביא את האסמכתאות התומכות בהם. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר אישר את קביעת בית משפט השלום לפיה רשם ההוצאה לפועל היה מוסמך להורות על השבת כספים לידי המשיבים בעקבות מתן פסק הדין בערעור. בנוסף, טוען המבקש כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית שטרם נדונה על ידי בית משפט זה. כך, טוען המבקש כי נדרשת הכרעה בשאלה האם רשם הוצאה לפועל מוסמך להורות על השתת מלוא הוצאות הכינוס או חלקן על הזוכה, גם כאשר האחרון לא פעל בחוסר תום לב. נוכח כל זאת, עותר המבקש לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ולכך שטענותיו יישמעו בפני בית משפט זה, ולחלופין לכך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שידון בטענותיו לגופן. תמצית תגובת המשיבים 6. המשיבים טוענים כי המבקש מנסה להביא את עניינו להכרעה שיפוטית בפעם הרביעית, לאחר שעמדתו נדחתה בידי רשם ההוצאה לפועל, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, וכי בקשתו אינה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים ולכן אין הצדקה למתן רשות ערעור בבקשה דנא. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי טענת המבקש המתייחסת לחוסר סמכות לכאורה של רשם ההוצאה לפועל היא טענה חדשה, שכלל לא עלתה במסגרת ההתדיינות לפני רשם ההוצאה לפועל או בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית משפט השלום ואף לא בבקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. יתרה מכך, המשיבים טוענים כי הסכם הפשרה התייחס במפורש להליכי ההוצאה לפועל וכותרתו היא "הסכם פשרה בתיק הוצאה לפועל" ומכאן שאין בסיס לטענת המבקש לפיה פעל רשם ההוצאה לפועל בחוסר סמכות, שכן ברי כי אין מדובר בכספים "מחוץ לתיק ההוצאה לפועל". כן טוענים המשיבים כי עיקרה של בקשת המערער נסובה על פסיקת הוצאות, שאלה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה, קל וחומר שלא במסגרת "גלגול שלישי". בהתייחס לטענתו של המבקש בנוגע לפגיעה לכאורה בזכות הטיעון שלו, טוענים המשיבים כי בית המשפט פעל לפי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ואף הגדיל לעשות וקבע דיון לפניו בהשתתפות הצדדים, ולכן אין בטענת המבקש ממש. נוכח כל זאת מבקשים המשיבים כי בית משפט זה ידחה את בקשת רשות הערעור. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה ובתגובת המשיבים לבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בהתאם להלכה הפסוקה אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וטענותיו של  המבקש אינן חורגות מעניינם של הצדדים, על אף ניסיונו לטעון כי הן מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית. כמו כן לא השתכנעתי כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 8. למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. טענתו של המבקש בנוגע לפגיעה שנגרמה לכאורה לזכות הטיעון שלו נוגעת לסוגיה מובהקת שבסדרי דין הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם אלא במקרים חריגים [ראו למשל: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206, 211-210 (1990)]. קל וחומר שאין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לאורך הסיכומים שהגישו הצדדים לדיון לפניו כאשר מדובר ב"גלגול שלישי". יתרה מכך, המבקש פרש את טיעוניו בפני בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור שהגיש, בדיון שהתקיים בבקשה במעמד הצדדים ואף בסיכומים שהוגשו מטעמו. בנסיבות אלה, השתכנעתי כי לא נפגעה זכות הטיעון המוקנית לו. 9. סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבים בסך של 8,000 ש"ח. ניתנה היום, כ"ה בניסן התשע"ב (17.4.2012) חוזההוצאה לפועלהסכם פשרהפשרה