תקיפת בת זוג מספר רב של מקרים השופטת אסתר הלמן, אב"ד 1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין, ולחלופין, על חומרת גזר הדין שהושת על המערער בת.פ. 18174-08-09 (כב' השופט ד. פורת). 2. המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של תקיפת בת זוג (מספר רב של מקרים), עבירה לפי סעיף 379+382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן: "חוק העונשין"), תקיפת קטין על ידי האחראי עליו (מספר מקרים), עבירה לפי סעיף 379+382(ב)(2) לחוק העונשין, איומים (מספר מקרים) עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 382+380(ג) לחוק העונשין, תקיפת קטין או חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו, נדון המערער לעונשים הבאים: א. מאסר לתקופה של 5 שנים, מתוכם 4 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, בניכוי ימי מעצרו. ב. חתימה על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח, להימנע למשך 3 שנים החל מיום שחרורו מן הכלא מביצוע כל אחת מהעבירות בהן הורשע בכתב האישום. 4. כתב האישום שהוגש נגד המערער ייחס לו ביצוע עבירות אלימות כלפי בני משפחתו: בת זוגו וילדיו הקטינים, בהזדמנויות שונות. על פי כתב האישום, המערער נשוי למתלוננת מזה כ-10 שנים ולהם 4 ילדות קטנות. במהלך נישואיהם נהג המערער באלימות כלפי בת זוגו (להלן: "המתלוננת"), הכה אותה, לעיתים באמצעות כבל חשמלי ומקל, וכן איים עליה באמצעות סכין. בנוסף, במהלך השנה שקדמה להגשת כתב האישום, נהג המערער להכות את בנותיו הקטינות. 5. כתב האישום מפרט מספר מקרים ספציפיים, בהם נקט המערער באלימות כלפי בני משפחתו: א. באחד המקרים, כך נטען, כשנתיים לפני הגשת כתב האישום, בעת שהמתלוננת הייתה בהריון, כעס המערער על המתלוננת ובעקבות ויכוח ביניהם, נסע לעברה וגלגל הרכב בו נהג עלה על כפכף שנעלה. כתוצאה מכך, נגרם למתלוננת שפשוף ברגלה. ב. באחד המקרים הכה המערער את הקטינה מ. ילידת 25.7.00, וגרם לה לסימני חבלה באפה ובפניה. ג. עוד על פי כתב האישום, ביום 31.7.09 פנה המערער למתלוננת וביקש לקיים עימה יחסי מין, בתגובה הציעה לו המתלוננת כי ימתינו עד שהקטינות תצאנה מהבית. במהלך השיחה הגיעה לחדר השינה הקטינה פ. ילידת שנת 2007, והמערער הוציאה מהחדר ונעל את הדלת. פ. החלה לבכות, דפקה על הדלת והדבר עורר את כעסו של המערער, אשר יצא מן החדר והכה אותה בראשה ובגופה - כל זאת חרף בכייה וצעקותיה. בהמשך התעורר ויכוח בין המערער למתלוננת בעניין תשלום חשבון הטלפון הסלולארי של המערער, במהלכו הוציא המערער את הבנות מן הבית, נעל את הדלת וניגש אל המתלוננת. המערער נטל סכין מטבח, איים על המתלוננת וכן ניסה לדקור אותה. לאחר שהמתלוננת נמלטה אל חדר "הסלון", הניח המערער את הסכין והכה אותה בראשה ובפניה. כעבור מספר דקות, עזב המערער את הבית באומרו למתלוננת "אני חוזר אליך עוד מעט". המתלוננת נצלה הזדמנות זו, עזבה את הבית יחד עם בנותיה, ועברה להתגורר בבית הוריה שבכפר כנא. ד. על פי כתב האישום, לאחר שהמתלוננת הגישה תלונה במשטרה כנגד המערער וביודעו כי הוא דרוש לחקירה, נמנע המערער מלהתייצב בתחנת המשטרה במשך כ- 3 ימים. בתקופה זו התקשר המערער לבית הוריה של המתלוננת, שוחח עימה ואיים עליה באומרו כי עליה להסתכל סביבה, ולראות היכן הוא נמצא. המערער איים על המתלוננת כי אם לא תבטל את התלונה, הוא יתגרש ממנה. המערער אף הגיע לבית הוריה של המתלוננת וניסה לשכנע אותה להגיע עמו "לסולחה" ולבטל את התלונה נגדו. המתלוננת הודיעה כי איננה מעוניינת לעשות "סולחה" עימו, חרף זאת, למחרת הגיע לבית הוריה של המתלוננת, אחיו של המערער ולקח את המתלוננת למשטרה על מנת שתבטל את התלונה. הערעור על הכרעת הדין: 6. בית המשפט קמא שוכנע מעבר לכל ספק סביר בדבר אשמתו של המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בהעדיפו את עדות המתלוננת ויתר עדויות התביעה על פני עדותו של המערער. מדובר בקביעת ממצאים עובדתיים, המבוססת על המהימנות שרחש בית המשפט קמא לעדים שהופיעו בפניו מתוך התרשמותו הישירה מן העדים. כידוע, בכגון דא, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, אלא במקרים חריגים, בהם נפלה טעות בולטת במסקנותיה של הערכאה הדיונית, או שלא ניתן היה להגיע למסקנות אליהן הגיעה באופן סביר מתוך הראיות שהובאו בפניה. "הלכה היא, כי לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם (ע"פ 7595/03 - פלוני נ' מדינת ישראל). 7. בית המשפט קמא נתן אמון בעדות המתלוננת, לה מצא תמיכה בעדויות רבות, כמו עדות העובד הסוציאלי, לואי חביב אללה, ששמע מהמתלוננת תלונות על האלימות שנקט כלפיה המערער, עדות מנהל ומורה בבית הספר, בפניהם התלוננה אחת הבנות הקטינות, על אלימות מצד אביה והם אף הבחינו בסימני האלימות על פניה. עדות זו נתמכו ביומן רישום בית הספר לגבי היעדרותה של הקטינה לצורך טיפול רפואי, לאחר שאמה הגיעה לבית הספר בכדי לקחת אותה לבדיקה. 8. עדות המתלוננת בנוגע לאלימות כלפיה וכלפי הקטינות נתמכה גם בעדות הקטינות מ. ו-ח., בפני חוקרת הילדים. 9. באשר לעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, נקבע בהכרעת הדין, כי גרסת המתלוננת נתמכה בעובדה שאחיו של המערער הסיע אותה לתחנת המשטרה, על מנת שתבטל את תלונתה. בעניין זה מצא בית המשפט קמא תימוכין גם בעדויות השוטרים רפ"ק דודו פיל ואריה גולדנברג. 10. מנגד, עדות המערער הותירה על בית המשפט קמא רושם לא מהימן, נוכח סתירות רבות שמצא בה. 11. המערער קובל על כך שבית המשפט קמא לא נתן משקל לעובדה שעדות המתלוננת הייתה עדות כבושה מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הרב בהגשת התלונה. לא ניתן לקבל טענה זו. בית המשפט קמא היה ער לכך שהמתלוננת לא מיהרה להתלונן על האלימות מצד בעלה והתייחס לכך בהכרעת הדין (בעמ' 6), בקובעו, כי על המתלוננת הופעלה מערכת לחצים מצד המערער, בני משפחתו ובני משפחתה שלה. נימוק זה, בשילוב נימוקים הנעוצים בתרבות ובמסורת, שכנעו את בית המשפט קמא, כי אין בעובדה שהמתלוננת התלוננה בשיהוי, כדי לפגוע באמינות התלונה. בעניין זה ניתן להפנות לעדותה של המתלוננת, (עמ' 20 לפרוטוקול), בה היא מספרת, כי התלוננה באזני בני המשפחה, שלה ושל המערער, על מסכת האלימות שהיא חווה בביתה ובני המשפחה התערבו "וכל הזמן הם עשו סולחה" (שורה 22). המתלוננת הסבירה בהמשך עדותה מדוע לא פנתה למשטרה, ומדוע העדיפה לפנות לגורמי הרווחה, על מנת שיסייעו לה ללא התערבות המשטרה. הסבר זה נתמך גם בעדויות אמה ואביה של המתלוננת וכן בהסברי המערער בחקירתו הראשונה, מדוע לא התייצב לחקירה, מתוך כוונה כי גם הפעם התערבות המשפחה תביא לסיום העניין בדרך של "סולחה" ומבלי שמעשיו יתבררו בהליך פלילי. 12. עדות כבושה הינה בעלת ערך ראייתי רק כאשר הוסבר באופן מניח את הדעת על שום מה נכבשה במשך תקופה ארוכה ומדוע נחשפה (ראה ע"פ 9497/08 פלוני נ. מדינת ישראל). במקרה שלפנינו, ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות ולחשיפת ההתנהגות האלימה רק לאחר המקרה החמור האחרון, בו אוימה המתלוננת באמצעות סכין. 13. תופעה זו, של נשים מוכות, שאינן ממהרות לפנות למשטרה, אלא מנסות בכל דרך לפתור את מצוקתן, בסיוע קרובים ואנשי מקצוע, איננה נדירה ואף רווחת. לא מצאתי סיבה מדוע צריך היה בית המשפט קמא לדחות את הסברי המתלוננת, המתיישבים היטב עם תופעה זו ועם יתר הראיות שהונחו בפניו. נהפוך הוא, מסקנתו כי העובדה שהמתלוננת לא מיהרה להתלונן כנגד בעלה במשטרה לא פוגמת במשקל עדותה, עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפני בית המשפט ומתיישבת איתן היטב. 14. כך גם באשר לטענה, כי המתלוננת ביקרה את המערער, לאחר שנעצר, ואף הביאה עימה את בנותיהם לבקרו, כביכול בכך יש לפגום באמינותה. המתלוננת הסבירה מדוע נהגה כך, לפי עדותה הופעלו עליה לחצים על ידי המשפחות, להשלים איתו ולבקרו, לאחר שהמערער נעצר בעקבות התלונה שהגישה. 15. ב"כ המערער מבקש לקבוע כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא סמך ידו על גרסת המערער, לפיה הגשת התלונה נבעה משיקולים זרים, עקב רצונה של המתלוננת לנתק את הקשר עימו בשל בעיות כלכליות. בית המשפט קמא הסביר ונימק היטב בהכרעת הדין, מדוע לא ראה לסמוך על עדותו של המערער ומדוע אין המדובר בתלונה משוללת כל יסוד הנעוצה בשיקולים זרים. ראשית, המערער עצמו, במספר אמרות בחקירתו במשטרה, הודה בביצוע מעשי אלימות כלפי אשתו. בעדותו בבית המשפט הוסיף וקשר עצמו למעשי אלימות נוספים ואף הודה, כי באחת ההזדמנויות נתן סטירה למתלוננת, גרם לה לזעזוע מוח והיא נזקקה לטיפול רפואי (עמ' 82 לפרוטוקול). בדיון בפנינו חזר המערער וטען כי נתן למתלוננת סטירה אחת ואף הסביר את הרקע למעשיו. בית המשפט קמא התייחס גם לסתירות שמצא בין הגרסאות השונות שמסר המערער וסתירות שנתגלו בין גרסת המערער לבין עדויות אחרות, כמו עדותו של השכן סמי חביבאללה. לעומת זאת, גרסת המתלוננת הייתה מהימנה ונתמכה בראיות רבות, לרבות הגרסה שמסרו הבנות הקטינות לחוקרת הילדים. 16. הקטינה מ. נחקרה פעמיים על ידי חוקרת הילדים בהיותה בת 9. בחקירתה הראשונה דווחה על אירוע ספציפי בה הכה אותה אביה וגרם לה לסימן כחול על אפה. הקטינה דווחה גם על אירועי אלימות, להם הייתה עדה ואשר כוונו כלפי אמה ואחיותיה, ואף מצד האם כלפיהן, אולם לא מסרה פרטים ספציפיים אודותיהם, לכן לא יכולה הייתה חוקרת הילדים להתרשם ממהימנות הגרסה באשר לדיווחים הנוספים. 17. מ. נקראה למסירת עדות נוספת בפני חוקרת הילדים, במסגרת השלמת חקירה, כדי לקבל פרטים נוספים על אירוע האלימות אותו חוותה. בעקבות חקירתה הנוספת חזרה חוקרת הילדים וקבעה כי לפי התרשמותה, הילדה חוותה את שסיפרה לגבי מקרה האלימות הנ"ל. 18. הקטינה ח. ילידת 02/12/01 נחקרה בפני חוקרת הילדים בהיותה כבת 8, גם היא דיווחה על מעשה אלימות מצד אביה ומצד אמה וכן דיווחה על אלימות כלפי אחיותיה. החוקרת התקשתה להעריך את מהימנות הגרסה, פרט לאירוע האלימות הספציפי עליו סיפרה הקטינה, לגביו התרשמה, כי הילדה חוותה את שסיפרה ובנוסף התרשמה, כי הילדה חשופה לאלימות בבית. 19. הקטינה ג. מסרה עדותה בהיותה כבת 7. קטינה זו דיווחה על אלימות מתמשכת, לרבות באמצעות חפצים, מצד אביה כלפיה, כלפי אחיותיה וכלפי אמה וכן על איומים מצידו. החוקרת התרשמה, כי הקטינה ג. נחשפה לאלימות בבית, אך התקשתה להעריך את מהימנותה, מן הסיבות שפרטה בהערכת המהימנות ובעדותה. 20. ב"כ המערער מבקש לקבוע, כי לא היה מקום לסמוך על עדות הקטינות, שהובאה באמצעות חוקרת הילדים, מאחר והאם נלוותה לקטינות בבואן לחקירה. מדובר בבנות רכות בשנים, שאמן הביאה אותן לחקירה בפני חוקרת הילדים, אולם לא נכחה בעת חקירתן. חוקרת הילדים הסבירה, כי לרוב, נהוג שהחקירה נערכת ללא ידיעת ההורים, אך במקרה זה החקירה נערכה בחופשת הקיץ ולא ניתן היה להגיע למוסדות החינוך ולחקור את הקטינות שם, ללא ידיעת ההורים, לכן נתבקשה האם להביאן. החוקרת העידה, כי האם המתינה יחד עם שלוש הבנות שזומנו באותו יום לחקירה, ואישרה, כי לא מדובר במצב אופטימאלי. 21. העובדה שהקטינות הובאו לחקירה באמצעות אמן איננה פוגמת במידה משמעותית במשקל ההודעות שמסרו, בהתחשב בכך שממילא הן שהו במחיצתה של המתלוננת לאחר הגשת התלונה ועד חקירתן. משקל נכבד יותר בשיקולי הערכת מהימנות העדויות, יש ליתן לעובדה ששלוש הקטינות זומנו יחדיו והמתינו לחקירתן בנוכחות האם. יחד עם זאת, חוקרת הילדים הייתה מודעות לאפשרות ההשפעה של המתלוננת על העדויות ובחנה את גרסאות הקטינות על פי קריטריונים מקצועיים, עליהם עמדה בהרחבה בעדותה ותוך נקיטת זהירות מפני הסתמכות על דברים שהקטינות מסרו באופן כוללני, מחשש שמדובר בעדויות מפי השמועה. 22. עדויות הקטינות, שלגביהן נקבע כי ניתן לסמוך על מהימנות גרסתן בכל הנוגע לאירועי אלימות אותן הן חוו בעצמן, חיזקו את גרסת המתלוננת ולא עמדו כראיות בפני עצמן, כך שגם בהתחשב בטענות באשר למשקלן של ההודעות, עדיין ניתן היה לקבלן כראיות לתמיכה וחיזוק בעדותה המהימנה של המתלוננת. 23. עדויות המתלוננת והקטינה, באשר לתקיפתה של מ. על ידי אביה והחבלה שנגרמה לה בפניה, נתמכו גם בעדויות נוספות, כמו עדות הוריה של המתלוננת, מנהל בית הספר והמורה. 24. מנהל בית הספר ומורתה של מ. העידו כי הבחינו בסימני החבלה על פניה של הילדה. אמנם היה זה לאחר שהמתלוננת הגיעה לבית הספר כדי לקחת את מ. לרופא והפנתה תשומת ליבם לכך, אולם המנהל והמורה העידו, כי לאחר שהוסבה תשומת ליבם והם התבוננו מקרוב, יכלו להבחין בסימני החבלות. המנהל העיד גם כי הילדה סיפרה לו שספגה מכות מאביה וכי האם הביאה לבית הספר תיעוד רפואי, לאחר שלקחה את בתה לביקור אצל הרופא. 25. המנהל והמורה תיארו סימנים לא בולטים על מצחה או על לחייה של הקטינה. ייתכן וקיימת סתירה בין התיאור שמסרו לגבי מיקום החבלות, אולם אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת עדותם, אשר ניתנה כשנה וחצי לאחר האירוע, וזאת בפרט בהתחשב בכך שמדובר היה בסימנים לא בולטים, בהם הבחינו רק לאחר שהאם הפנתה תשומת ליבם לחבלות שנגרמו לקטינה. 26. סוף דבר, לא מצאתי בטיעוני הסנגור נימוקים שיצדיקו התערבות בממצאיו של בית המשפט קמא, בנוגע לאמינות שרחש לגרסת המתלוננת על פני גרסת המערער, בכל הנוגע למעשי האלימות שנקט כלפיה וכלפי הקטינות. 27. הרשעת המערער בעבירות של שיבוש מהלכי חקירה והדחה, נסמכה על עדות המתלוננת. לזו נמצאו חיזוקים ותמיכה בראיות נוספות, לרבות דברים שמסר המערער עצמו בחקירתו הראשונה, ת/2, לגבי הסיבה שבגינה לא התייצב לחקירה במשטרה, והעדיף לישון במשך כ- שלושה לילות ביער, ליד בית הקברות בנצרת עילית, עד שתיערך "סולחה" ואשתו תפנה למשטרה כדי לבטל את התלונה. 28. בנוסף, נתן בית המשפט קמא אמון בדברי המתלוננת, כי המערער ובני משפחתו דרשו ממנה לבטל את התלונה, גרסה זו נתמכה בעובדה שאחיו של המערער הסיע את המתלוננת לתחנת המשטרה על מנת שתפעל בהתאם. 29. המערער הורשע, בין היתר, בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380+382(ג) ותקיפת קטין, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין. ב"כ המערער מבקש לקבוע, כי בכך שגה בית המשפט קמא, שכן לא היה בפניו תיעוד רפואי כלשהוא בנוגע לחבלה במתלוננת או בקטינה. 30. בית המשפט קמא היה ער לכך, שלא הוגשו לו מסמכים רפואיים. מסמך רפואי אחד בלבד (ת/5) שהוגש ביחס לפגיעה במתלוננת, נתקבל בכפוף להעדת הרופא ומשזה לא העיד הוחזר המוצג למאשימה. יחד עם זאת, בית המשפט קמא סמך ידו על עדות המתלוננת באשר לחבלה שנגרמה לה באירוע בו דרס אותה המערער כשעלה על כף רגלה. באשר לקטינה מ. הובאו בפני בית המשפט קמא, כמפורט לעיל, ראיות רבות, לרבות גרסת הקטינה עצמה, באשר לחבלות שהיו על פניה כתוצאה מתקיפתה על ידי אביה. ראיות אלו הספיקו בכדי להרשיע את המערער בעבירות אלו (ראה ע"פ 2664/08 פלוני נ. מדינת ישראל וע"פ 4629/09 פלוני נ. מדינת ישראל). 31. סיכומו של דבר, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולהותיר הרשעת המערער על כנה. הערעור על חומרת גזר הדין: 32. על המערער נגזרו 4 שנות מאסר בפועל. מדובר בעונש המצוי ברף הגבוה, בשים לב לעבירות שביצע, ברם, עונש זה איננו סוטה באופן ניכר מן הענישה הראויה, במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור, מאחר ובעניינו של המערער נמצאו נימוקים שהצדיקו ענישה מחמירה זו. 33. ראשית, מדובר במסכת אלימות שנמשכה שנים והופנתה כלפי בני משפחתו של המערער, רעייתו ובנותיו הקטינות. אשתו של המערער נמנעה מלהתלונן על מעשיו במשך תקופה ארוכה, נוכח עמדת המשפחה והסביבה הקרובה, וגם כאשר פנתה למשטרה נמשכה מסכת הלחצים, במטרה להביא לכך שתחזור בה מתלונתה. 34. מסוכנותו של המערער, אשר לא לקח אחריות למעשיו, איננו מפנים את חומרתם וממשיך להטיל את האחריות על כתפי אשתו, ניכרת גם מהתייחסותו של המערער לעבירות ואיומיו בפני קצין המבחן, לפגוע באשתו ובבנותיו, אם ישלח לכלא. 35. אופיו האימפולסיבי והתוקפני של המערער בא לידי ביטוי בהתנהגותו בביתו, כפי שהעידה המתלוננת, וכן בהתנהלותו במהלך הדיונים בבית המשפט קמא, בפגישתו עם שרות המבחן ובטיעוניו בפנינו. 36. שרות המבחן התרשם, כי מדובר באדם נוקשה ואגרסיבי הפועל אמוציונאלית, ללא מודעות להשלכות מעשיו ולפגיעה באחר, המשרה אווירה של דחייה ופחד, חש כעס וצורך בנקמה, לכן העריך קצין המבחן כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות עבריינית. 37. עברו הפלילי של המערער, הכולל מספר הרשעות בעבירות אלימות, נוסף על עבירות אחרות, כמו בתחום הסמים, מעיד אף הוא על נטייתו לפעול בצורה אלימה. 38. שרות המבחן המליץ על עונש שיכלול מאסר בפועל לתקופה שתאפשר שילובו של המערער בהליך טיפולי במסגרת סגורה, מתוך הנחה כי לא יפיק תועלת מטיפול במסגרת אחרת. 39. בשים לב למפורט לעיל, ברי כי אין ממש בטיעוני הסניגור, כנגד כך שבית המשפט קמא לא העדיף שיקולי שיקום על פני שיקולי ההרתעה. 40. נוכח האמור, ניתן לקבוע, כי רמת הסכנה הנשקפת מן המערער לסביבתו הינה גבוהה, וללא אפיק טיפולי שיקומי, הוא עלול לחזור ולפגוע בסביבתו. הואיל והמערער איננו מודה בביצוע העבירות ואיננו לוקח אחריות למעשיו או מגלה אמפטיה לקורבנותיו, ספק אם ישולב בהליך כזה בעתיד הקרוב, על כל פנים, מאסרו לתקופה ארוכה יכול לשרת את המטרה, כי במהלך תקופה זו יערוך את השינוי המיוחל ואולי יימצא לו אפיק טיפולי הולם, עד אז ירחיקו לתקופת מה, מבני משפחתו, עליהם הטיל את מוראו במשך שנים. 41. טענה נוספת שהועלתה בהודעת הערעור, כביכול בית המשפט קמא לא נתן משקל להצהרות המערער, שפניו לפיוס ובכוונתו לחזור לחיות בחיק משפחתו, הובררה כבלתי רלבנטית. מטיעוני הסניגור והמערער בפנינו למדנו כי המתלוננת פנתה לבית הדין השרעי בתביעה לגירושין ותביעתה אושרה. החשש כי עונש מאסר ממושך יפגע בסיכויי הפיוס בין בני הזוג איננו קיים עוד. מאידך, לא ניתן לקבל את הטענה כי נוכח הפירוד אין יותר חשש להישנות העבירות. המתלוננת ממשיכה להתגורר, יחד עם ילדיה, בבית המשפחה, בקרב משפחת המערער והחשש להישנות מעשי אלימות, כלפיה או כלפי אדם אחר, קיים גם היום, וזאת בפרט נוכח המפורט בתסקיר. 42. לאור המפורט לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין. אסתר הלמן, שופטתאב"ד השופט אשר קולה: מסכים. אשר קולה, שופט השופט עאטף עילבוני: מסכים. עאטף עיילבוני, שופט הוחלט איפא, פה אחד, לדחות את הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין. אלימותתקיפה