ערעור על תקנה 15 1. בפני ערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 13.7.2011 אשר קבעה למשיב דרגת נכות צמיתה בשיעור 40% נכות. העובדות 2.         המשיב נפגע ביום 22.10.1986 בקרסול ימין בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה (להלן - "התאונה הראשונה"). בעקבות התאונה קבעה ועדה רפואית לעררים למערער נכות צמיתה בשיעור 15% וזאת לאחר שהופעלה תקנה 15. 3. ביום 28.11.2007 המערער מעד ונפל ושבר את קרסול ימין, שבר שהצריך ניתוח לצורך קיבוע (להלן - "התאונה השנייה"). 4.         בעקבות התאונה השנייה הגיש המשיב בקשה להכיר בתאונה השנייה כנובעת מהתאונה הראשונה. בקשת המשיב נדחתה הן ע"י הוועדות הרפואיות והן על-ידי בית הדין בפסק דין מיום 23.11.2010 (בל 4473/09).         5.         ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למשיב ביום 6.12.2010 כי למשיב נכות זמנית בשיעור 100% בקרסול ימין (הנובעת מהתאונה השנייה) בתקופה שבין 21.6.2010 לבין 31.3.2010. על החלטה זו המל"ל לא הגיש ערעור על אף שלגישתו החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות. 6. לקראת תום תקופת הנכות הזמנית התכנסה ועדה נוספת על מנת לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה. ביום 8.3.11 קבעה הוועדה כי למשיב 20% נכות רפואית צמיתה (במקום 10% כפי שהיה לפני תקופת הנכות הזמנית) וגם הפעילה את תקנה 15 במלואה, כך שהנכות הכוללת עלתה מ- 15% ל- 30%. 7. המל"ל הגיש ערר ביום 30.3.2011 כנגד ההחלטה רק לעניין תקנה 15. 8. הוועדה מושא הערעור דנן דנה בעניינו של המשיב בשתי ישיבות. בראשונה, ביום 27.4.2011 בדקה את המשיב בדיקה קלינית והתייחסה לצילום רנטגן של רגל ימין בעקבות התאונה השנייה (שנקבע לגביה העדר קשר סיבתי). הוועדה קבעה כי היא מקבלת את ערר התובע (למרות שלא הוגש ערר כזה) וקובעת למשיב 30% נכות רפואית במקום 20%. לאחר מכן העבירה הוועדה את התיק לדיון בוועדת רשות אשר קבעה שאין להפעיל את תקנה 15 כלל עקב גילו של המשיב. 9. בדיון השני מיום 13.7.2011 קבעה הוועדה לעררים כי יש להפעיל את תקנה 15 בשליש וקבעה למשיב סה"כ 40%. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. טענות הצדדים 10.        לטענת ב"כ המערער שגתה הוועדה בכך שלא הבחינה כי ההחמרה עליה התלונן המשיב ואליה התייחסו המסמכים הרפואיים הינה בגין התאונה השנייה, בעוד שבית הדין כבר קבע בפסק דין חלוט שאין קשר סיבתי לעניין תאונה זו. 11. עוד נטען, כי הוועדה טעתה בכך שהפנתה את המשיב לוועדת רשות אולם דחתה את החלטת ועדת הרשות ללא נימוק, כאשר לגופו של עניין נטען, כי הוועדה טעתה בכך שהפעילה את תקנה 15 בגין עבודה חלקית לאחר הפרישה, למרות שעבודה חלקית זו הסתיימה 3 שנים לפני תחילת הנכות הזמנית. בנוסף, הוועדה טעתה בכך שקיבלה את ערר המשיב למרות שלא היה ערר כזה וממילא שגתה הוועדה בכך שדנה בעניין הנכות הרפואית מבלי שהוגש ערר בעניין זה, כי אם ערר לעניין תקנה 15 בלבד. 12.        על כן מבקש המערער לקבל את ערעורו ולהחזיר את עניינו של המשיב לוועדה לעררים על מנת שתדון מחדש בערר המוסד לעניין תקנה 15 ובו בלבד. 13. ב"כ המשיב טענה כי טענת המערער לפיה הנכות הזמנית שנקבעה בדרג הראשון ניתנה בחוסר סמכות, כביכול, הינה שגוייה. המשיב טען, בהקשר זה, כי הפגימה שהוכרה לו במקור ע"י המל"ל הינה בקרסול ימין והניתוח שעבר ובעקבותיו נקבעה לו הנכות הזמנית הינו גם בקרסול ימין. לפיכך, אין המערער רופא היכול לדעת האם המהלכים שבוצעו בניתוח נובעים או קשורים לפגימה אחת מלבד לפגימה נשוא הנכות המקורית. עוד נטען, כי המערער נמנע מלערער על ההחלטה שלטענתו ניתנה בחוסר סמכות ולפיכך ההחלטה הפכה חלוטה. 14. המשיב מודה כי בפרוטוקול נכתב בטעות "ערר התובע", אולם כעולה מהפרוטוקול הוועדה הייתה ערה לכך כי היא יושבת בגין ערעורו של המוסד. כמו כן לוועדה לעררים סמכות ללא קשר לנוסחו ולהיקפו של הערר לקבוע את דרגת הנכות בהתאם לשיקולה ולמצפונה המקצועי. כמו כן רשאית הייתה הוועדה שלא לקבל את המלצת וועדת הרשות. 15. המשיב מבקש, איפוא, לדחות את הערעור ולהשאיר את החלטת הוועדה על כנה. הכרעה 16. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפרוטוקול הדיון ובשאר החומר שבתיק באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן. 17. בית דין זה מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדות רפואיות לעררים בשאלות משפטיות בלבד (סעיף 123 לחוק; דב"ע נז/ 50-1 אורי רשתי נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך ל (2) 198). 18. על פי סעיף 118 לחוק, ועדה רפואית היא שאמורה לקבוע אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה, באיזו מידה וככל שהתשובה חיובית - גם את דרגת הנכות. לוועדה הרפואית לפיכך הסמכות הבלעדית לקבוע אם הנכות שטוען לה הנפגע נובעת מהפגיעה בעבודה, אם קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות וכן את שיעור הנכות. 19. בענייננו, טענותיו של המערער מכוונות כולן לשיקול דעתה הרפואי של הועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע מאחר שזהו תפקידה של הועדה. 20. מעיון בפרוטוקול ישיבת הועדה עולה, כי עניינו של המשיב הובא בפני ועדה בהרכב מלא ונכון. הועדה שמעה את תלונות המערער, עיינה בתיקו הרפואי על כל מסמכיו וקבעה את אחוזי הנכות המתאימים למשיב. בהקשר זה יובהר, כי הוועדה הייתה מודעת לכך כי היא דנה בגין ערעורו של המוסד וכי לטעמי היה בסמכות הוועדה לדון במצבו של הרפואי של המערער הגם שהערעור הוגש רק לעניין תקנה 15 וזאת מכוח סמכותה הטבועה של הוועדה. הוועדה העריכה, איפוא, על פי שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה את אחוזי הנכות שיש להעניק למשיב בגין הליקוי ממנו הוא סובל וקבעה למשיב נכות יציבה בשיעור 30% תוך הפעלת תקנה 15 בשליש וסה"כ קבעה למשיב נכות בשיעור 40%. כאן גם המקום לציין כי היה בסמכותה של הוועדה הרפואית שלא לקבל את המלצת וועדת הרשות ובסופו של דבר היה עליה להפעיל את שיקול דעתה. 21. הועדה נימקה כדבעי החלטתה מדוע היא איננה מקבלת את המלצת ועדת הרשות. על פי הפסיקה יציאתו שלגמלאות של מבוטח אינה מעידה בהכרח על מסוגלות או אי מסוגלות לעבוד. "בבוא ועדה רפואית לשקול, האם וכיצד ליישם, לגבי פנסיונר, את תקנה 15, אל לה להביא בחשבון את שיעור הגמלה המשתלם לו, כשם שאין להביא בחשבון הכנסות ממקורות אחרים. על הוועדה לשאול את עצמה, אם הנכות שנותרה מכבידה במיוחד על הנכה שבו דנים, בשים לב למקצועו, לכושרו להשתכר ולגילו." (דיון (ארצי) 01-491/לז שרגא שפר נ' המוסד לביטוח לאומי , ט (1) 145 שם עמ' 147 - פורסם במאגרים האלקטרוניים) 22. לפיכך, לא מצאתי כי נפלה במקרה זה טעות משפטית המחייבת התערבותו של ביה"ד ודין הערעור - להידחות.   סוף דבר: 23. א.        הערעור נדחה. ב.         המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.תקנה 15 (ביטוח לאומי)ערעור