מבוא: בפניי בקשה להורות למועצה המקומית מגדל (המשיבה - 3), לגלות ראיה ספציפית - מפות המדידה אשר מצויות במשרדי המועצה והמתייחסות ל"שטח המריבה" שבין הצדדים. עיקר העובדות הצריכות לעניין: המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט קמא להורות על פינויו וסילוק ידו של המערער משטח שהוחכר להם לטענתם על ידי המינהל, לרבות הריסת הסככה שנבנתה על שטח זה (להלן: ייקרא "שטח המריבה"). במסגרת התובענה טענו המשיבים כי שטח המריבה נכלל בשטח שהוחכר להם בהתאם להסכם החכירה שנחתם עם המינהל ביום 19.4.93, על כן למערער אין כל זכות להמשיך ולהחזיק בשטח המריבה. מנגד, טען המערער כי חלקה 116 (בה מצוי שטח המריבה) לא עברה פרצלציה ולא חולקה, על כן טרם נקבעו גבולותיו הסופיים של המגרש שרכשו המשיבים. לפיכך, המשיבים אינם יכולים לטעון כי שטח המריבה הוא חלק ממגרשם (כך עולה סעיף 11 להסכם החכירה עליו חתמו המשיבים). לחלופין טען המערער, כי הוא בעל זכות לרשות בלתי הדירה. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבים והורה על פינויו וסילוק ידו של המערער משטח המריבה. מכאן הערעור שבפנינו. ביום 23.4.12 הגיש המערער בקשה זו לגילוי ראיה ספציפית. עיקר טענות הצדדים בבקשה: לטענת המערער, אחד מציריו המרכזיים של הערעור מבוסס על מיפוי- קיומה של מפה אשר יש בה כדי להוכיח מי מחזיק בשטח המריבה. במכתב ששלח ב"כ המשיבה 3 למשיבים, ביום 6.1.08 נאמר בסעיף 2 כך: "ממפות המדידה, המצויות במשרדי המועצה עולה כי הסככה של מר כרסנטי, בנויה בחלקה על שטח ציבורי וחלקה על המגרש שחכרת ממ"י" (להלן: "המכתב"). המערער פנה למועצה בכתב פעמיים (פנייה מיום 26.3.12 ופנייה מים 18.4.12) בבקשה לקבל עותק ממפות המדידה, אולם פניותיו לא נענו כלל. לטענת המערער, המפות המצויינות במכתב עשויות להטות לשבט או לחסד את הערעור, ולפיכך יש להורות למועצה להעביר לידיו עותק ממפות אלה. מנגד טוענים המשיבים כי הבקשה מוגשת בחוסר תום לב, תוך שיהוי רב וניצול לרעה של הליכי משפט. לטענתם, המבקש היה מודע לעמדת המועצה המקומית מגדל באשר לזהות בעלי הזכויות במקרקעין שבמחלוקת, כפי שהובאה במכתבה מיום 6.1.08, כבר במהלך ניהול ההליכים בבית המשפט קמא, שכן מכתב זה צורף כנספח 2 לכתב התביעה וכנספח 40 לתצהיר העדות הראשית מטעם המשיבים. המבקש לא הגיש כל בקשה לבית המשפט קמא לגילוי הראיה - המפות, אליהן מתייחס המכתב. לפיכך, טוענים המשיבים, כי המבקש אינו עומד בתנאים הקבועים בדין (תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי) להגשת ראיות נוספות הערעור, ומטעם זה יש לדחות את הבקשה על הסף. דיון והכרעה: המתווה הנורמטיבי: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), קובעת לאמור: "ראיות נוספות בערעור בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". (ההדגשות לעיל ולהלן- שלי - נ"מ). הכלל הוא ש"אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השיגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה בית המשפט שדן בערעור הבאת ראיה נוספת ולעניין זה יש משקל מכריע לשאלה, אם הייתה אפשרות להגיש את הראיה בשלב הדיוני הקודם" (ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח (4) 141 (1984)). יש להבחין בין ראיות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין נשוא הערעור, לבין ראיות להוכחת עובדה שאירעה לאחר מתן הפסק (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית) 665). ראיה להוכחת עובדה שארעה לאחר מתן פסק הדין, יותר להביאה במידה והמבקש הראה כי הראיה הנוספת עשויה לסייע לו, ובכפוף להתנהגותו בתום לב (ע"א 325/68 איטונג - בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ, פ"מ כב (2) 901 (1968)). באשר לראיות נוספות המתייחסות לתקופה קודמת לפסק הדין, הכלל הוא כי אין להתיר הגשתן, אלא אם הוכח כי המבקש לא ידע על קיומן, ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, הכל בכפוף לחובת תום הלב (ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2),136, 142 (1992), ראה גם ע"א 5429/04 כהן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 11.09.07)). בעניין זה ציין המחבר י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי [מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין] 1995, סעיף 413 בעמ' 510, כי אין ליתן היתר להגשת ראיות באיחור "...כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט, ולא ייעשה צדק". לפיכך, לא תותר הבאת ראיות נוספות בהליך הערעור "אם הייתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת... ובעל הדין איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה..." (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 698 (1994)), ועוד נפסק כי "רשלנותו של בעל- דין שבגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר" (רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלווה, פ"ד נו (3) 831, 842 (2002)). אולם, הגשתן של ראיות נוספות בערעור תאושר, רק מקום שהן בעלות חשיבות ניכרת לצורך ההכרעה בפסק הדין, היינו - רק מקום שיכול שתהא לראיה השפעה של ממש על תוכן ההכרעה, שיש בה כדי לבסס "סיבה חשובה אחרת" להבאתן של הראיות (ע"א 105/05 דהאן נ' קסון, (לא פורסם, 10.11.05). כך גם על המבקש להוכיח, כי הראיות לא הובאו בשלב ההוכחות, בשל סיבות שאינן תלויות בו ואינן בשליטתו. (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט (1) 450 (1995)). לאחר הוכחת נסיבות אלה, על בית המשפט לבדוק, האם לראיות החדשות חשיבות מכרעת לבירור האמת העובדתית וקביעת זכויותיהן המהותיות של בעלי הדין. אם הראיות החדשות יכול שתהיינה בעלות השלכה משמעותית על בסיס ההכרעה בפסק הדין, אזי יש מקום להתיר הבאתן, אף בשלב הערעור (ראה דברי כב' השופטת דורנר (כתוארה דאז) ברע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (4) 577, 579 (2001)). מן הכלל אל הפרט: בענייננו ולאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים וכן בתשובה לתגובה, מצאתי כי הראיה שצירופה מבוקש הייתה קיימת עובר למתן פסק הדין ומכאן שהיא מתייחסת לתקופה קודמת למתן פסק הדין. הכלל הוא כי אין להתיר הגשתה של ראיה כזו, אלא אם נטען והוכח כי המבקש לא ידע על קיומה, ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה (ע"א 5429/04 כהן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 11.09.07). המערער איננו מספק הסבר כלשהו לכך שלא הגיש בקשה זו בפני בית המשפט קמא, אעפ"י שידע על אודות קיומו של המכתב והמפות המוזכרות בו, כבר בעת שהתנהל ההליך בבית המשפט קמא. פניותיו של המערער למועצה המקומית מגדל בבקשה לקבל עותק מהמפות המוזכרות במכתב נעשו לאחר הגשת הערעור שבכאן, ואין בפניות אלה כדי לרפא את השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. עסקינן בראיה שהמבקש ידע על אודות קיומה משך זמן רב ויכול היה להגיש בקשה לגילויה והגשתה עוד במהלך ניהול ההליך בבית המשפט קמא. בין הצדדים התנהלו הליכים משך תקופה ארוכה מאוד כך שהיה בידי המבקש זמן מספיק לשם הגשת בקשה זו. בנסיבות המתוארות כאן, ברור כי המערער יכול היה לגלות בשקידה ראויה את מפות המדידה, כך יכול היה לפנות למשיבה 3 בבקשה לקבל עותק מהפות במהלך ניהול ההליך בבית המשפט קמא ואם הייתה המשיבה מסרבת או מתעלמת מפנייה כזו, יכול היה המערער לפנות לבית המשפט בבקשה להורות למשיבה לגלות את הראיה. די באמור מעלה כדי לדחות בקשה זו. למעלה מן הצריך אומר, כי לטעמי אין בכוחה של ראיה זו להכריע בסוגיה העומדת לפתחו של בית המשפט כאן. לא ברור מה טיבן של מפות המדידה המוזכרות במכתב, לא כל שכן ברור כי אין בהן כדי לבטל או לשנות את התשריט שצורף להסכם החכירה שבין המשיבים למינהל. משכך, נדמה כי אין במפות המדידה כדי לסייע לגרסת המבקש. לפיכך, גם מטעם זה דין הבקשה להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשיבים 1 ו- 2, בסך של 3,000 ₪. היה והמשיבה 3, כפי הודעתה, תמסור את המפות למבקש, לא יהיה בכך כדי לשנות החלטתי זו. ניתנה היום, ט' אייר תשע"ב, 01 מאי 2012, בהעדר הצדדים. נחמה מוניץ, שופטתאב"ד תקסד"א 1984 (הישנות)