תעודות משלוח דוגמא

תעודות משלוח דוגמא התובעת סיפקה לנתבע סחורה בתחום הקוסמטיקה. לטענת הנתבעת נותר הנתבע חייב לתובעת סכום קרן של 50,296 ₪. התביעה הינה על סך 139,225 ₪ כולל נזק שנגרם לתובעת מכך שהייתה מצויה ביתרה חריגה בחשבונה עקב אי תשלום החוב על ידי הנתבע. גרסת התובעת התובעת הינה חברה שעוסקת בייצור ושיווק מוצרי שיער וקוסמטיקה תחת שמות מותגים שונים. הנתבע הינו בעל עסק שפעל בשם המסחרי "שיווק דרומי - מאיר כהן" או "שיווק דרומי". הנתבע הזמין במהלך שנת 1997 מוצרים אצל התובעת. על הנתבע היה לשלם עבור הסחורה תשלום דחוי ל- 90 יום לאחר מועד האספקה של הסחורה. לכתב התביעה מצורפים תעודות משלוח על פיהם סופקה הסחורה. התובעת הוציאה לנתבע חשבוניות מס על סכום של 50,296 ₪ כמפורט בתעודות המשלוח. סכום זה לא שולם עד ליום הגשת התביעה. סכום זה מורכב מ- 4 חשבוניות, חשבונית 451 מיום על סך 25,712.20 ₪, חשבונית 454 מיום 21.10.97 על סך 5,681.30 ₪, חשבונית 470 מיום 24.11.97 על סך 9,127.99 ₪, חשבונית מס' 472 מיום 1.12.97 על סך 9,776.75 ₪. התובעת שלחה לנתבע מכתבי התראה לתשלום החוב אולם הנתבע לא שילם את החוב. התובעת חויבה בריבית חריגה בגין יתרת החובה שנוצרה בחשבונה והתובעת דורשת מהנתבע פיצוי בגין ריבית זאת. התובעת צירפה לתצהירה חוות דעת רואה חשבון שנערכה ביום 27.8.08. (להלן: "חוות הדעת"). על פי חוות דעת זאת יתרת החובה ליום 30.12.97, מועד סיום הפעילות העסקית של הנתבע עומדת על סכום של 56,548.72 ₪. התביעה הוגשה ביום 23.11.04. גרסת הנתבע לטענת הנתבע, בכתב התביעה צוינו מספר תעודות משלוח, אולם רק 4 מהם מצוינות בחשבוניות המס הנתבעות. המדובר בתעודות משלוח 514, 523, 538, 522. לטענת הנתבע, התביעה על בסיס תעודות משלוח שמספרם 445, 439, 460 ו- 475 התיישנה, שכן המועד בו התגבשה עילת התביעה הינו 30.10.97. לגרסת הנתבע, היו קיימות בינו לבין התובעת 2 שיטות עבודה, האחת לפיה התובעת סיפקה לנתבע טובין, הנתבע היה חותם על תעודות משלוח, לאחר מכן הייתה מונפקת חשבונית מס. השניה, התובעת הוציאה חשבונית מס להזמנה שביצע הנתבע, בטרם סופקו לו הטובין, והנתבע היה משלם לתובעת את הסכום הנקוב בחשבוניות המס בהמחאות דחויות. הסחורה סופקה לאחר מכן. שיטת עבודה זו גרמה לכך שהיו בידי התובעת המחאות בגין חשבוניות מס שהוצאו, מבלי שסופקו לנתבע המוצרים המפורטים בחשבוניות המס. הנתבע מעלה טענה כלפי כרטסות הנהלת החשבונות שצירפה התובעת לכתב התביעה. הנתבע מעלה השגות כלפי חוות דעתו של רואה החשבון. לטענתו, היה מקום כי התובעת תוציא לזכותו תעודות זיכוי נוספות, שכן חיבור של החשבוניות והפחתת הקבלות, מלמד, שקיים הפרש לגביו יש להוציא תעודת זיכוי. הנתבע לא נדרש מעולם לשלם עבור הפרשים אלה, שכן במהלך ניהול העסקים היה ברור שעליו לקבל תעודת זיכוי. הנתבע מעלה טענה לגבי ביטול תקבול על סך 7,014 ₪ בחוות הדעת למרות שהוצאה לגביו קבלה, על בסיס טענה לפיה מספר השיק זהה לשיק שמופיע בקבלה אחרת. לטענת הנתבע, מדובר בשני שיקים נפרדים שנתנו בקבלות שונות ובסכומים שונים ולא היה מקום לבטל את הזיכוי בגין תשלום זה. הנתבע מעלה טענה כלפי ביטול תעודות זיכוי בהם זוכה הנתבע בכרטיס הנהלת חשבונות שהתנהל בספרי התובעת. המדובר בתעודות זיכוי מספר 56 על סך 15,216.55 ₪ מיום 26.8.97. תעודת זיכוי מספר 57 על סך 9,547.55 ₪ מיום 26.8.97. תעודת זיכוי מספר 60 על סך 9,806.94 ₪ מיום 10.9.07. בחוות דעת המומחה מטעם התובעת בוטלו תעודות הזיכוי. לטענת הנתבע, לא היה מקום לבטל אותם. לטענת הנתבע, הסדיר את תשלום החוב במלואו לתובעת. מטעם זה לא הוגשה התביעה במשך 7 שנים. הנתבע כופר בכך שקיבל מכתבי התראה. לטענתו, נכתבו מכתבי ההתראה בדיעבד תוך שינוי התאריכים. ההכרעה אין מחלוקת בין הצדדים כי הסחורה שפורטה בחשבוניות, שלטענת התובעת טרם נפרעו, התקבלה על ידי הנתבע. כפי שפירטתי קודם לכן, יתרת החובה בכרטיס הנתבע, על פי כרטיס מעודכן שנערך על ידי המומחה עומדת על 56,548.72 ₪. עיון בחוות הדעת מעלה, כי חוות הדעת מבוססת בעיקרה על רישום של מסמכים בטבלת חשבון שמתייחסת לנתבע. (להלן: "הטבלה"). כאשר לא היו בפני המומחה מסמכים, התבסס הרישום על כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת. (להלן: "הכרטסת"). כבר עכשיו אציין מסמך אחד, שאילו היה מובא בפני יכול היה לשמש ראיה במחלוקות בין הצדדים. המדובר בקבלה 256. בקבלה זו נרשם, ככל הנראה, כי הנתבע שילם סכום של 20,000 ₪ בשני שיקים של 10,000 ₪, האחד ל- 10.12.97 והאחר ל- 30.12.97. מאחר שהקבלה לא היתה בפני רואה החשבון, וגם אינה בפני, הסתמך ברישום הטבלה על הפרטים שמופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות. עיון בקבלות האחרות שהוצגו מלמד, כי נרשם בהם מהם החשבוניות שמשולמות באמצעות הקבלה. אילו היתה הקבלה מוצגת, ניתן היה ללמוד מהי המטרה לשמה שולמו השיקים. המומחה מציין בחוות דעתו כי ביצע פעולה של ביטול קבלה מספר 7 שנרשמה לזכות הנתבע. המדובר בקבלה על סך 7,014 ₪ שמתייחסת לשיק שמספרו 4630 וזמן פרעונו 28.9 על סך 7,014 ₪. המומחה סבור כי המדובר ברישום כפול, שכן שיק במספר זהה נרשם בקבלה 3 על סך 15,000 ₪ שזמן פירעונו 15.8. על בסיס הזהות במספרי השיקים מגיע המומחה למסקנה, לפיה מדובר בקבלה כפולה ומבטל את קבלה 7. כתוצאה מביטול הזיכוי של 7,014 ₪ נמצא הנתבע ביום 3.12.96 ביתרת חובה של 9,468 ₪ במקום ביתרה של 2454 ₪, אילו היה נשאר הזיכוי בעינו. בקבלה מספר 93 מיום 3.12.96 נאמר, כי במועד זה מתבצע סיום התחשבנות עם הנתבע. אציין בהערת אגב כי על הקבלה מופיע התאריך 3.12.97 אולם ברור שהכוונה היא ל- 3.12.96. מאחר ובמועד רישום הקבלה נרשם עליה כי היא מסיימת את החשבון במועד זה, היה הנתבע אמור להיות ביתרת 0 בספרי הנהלת החשבונות של התובעת. יש להעדיף מסמך שנכתב בזמן אמת כאשר הצדדים זכרו את מערכת ההתחשבנות ביניהם על פני כרטיס חשבון שנערך בדיעבד על ידי המומחה. את ההתחשבנות יש לבצע ממועד זה. יש לבטל את יתרת החובה בה נמצא הנתבע במועד זה, 9468 ₪, ולהעמיד אותה על יתרה של 0. כתוצאה מתיקון זה, תעמוד היתרה הסופית של הנתבע בחוות הדעת של המומחה על סכום של 47,080 ₪. (9,468 - 56,548) פעולת התאמה מרכזית נוספת שעשה המומחה, פעולה בעלת השלכה משמעותית על גובה החוב, היא ביטול 3 מסמכים שנרשמו לזכות הנתבע בכרטסת ובוטלו בטבלה שערך המומחה. המדובר בתעודת חיוב מספר 56 מיום 26.8.97 על סך 15,216 ₪, בתעודת חיוב מספר 57 מיום 26.8.97 על סך 9,547 ₪ ותעודת חיוב מספר 60 מיום 10.9.97 בסך 9,806 ₪. לטענת העד מטעם התובעת מר בריליאנט יוסף הוא מניח שזאת הסחורה שסופקה לו (עמוד 8 שורות 14 - 16 לפרוטוקול מיום 2.3.10). בתעודות החיוב האלה נרשם בכותרת תעודת חיוב / זיכוי ומה שמוקף בעט היא המילה "חיוב". בגוף המסמך מופיע "הרינו להודיעכם כי זיכינו את חשבונכם אצלנו כדלקמן". עולה מכך כי למרות שהוקפה המילה "חיוב" הרי שעל פי נוסח התעודה המדובר בזיכוי. עובדה חשובה נוספת היא, שבמסגרת רישום הנהלת החשבונות בכרטסת, נרשמו תעודות אלה לזכות הנתבעת. מה שעשה המומחה הוא, שהתעלם לחלוטין מתעודות אלה לצורך החשבון. הוא לא רשם אותם לחובת הנתבע ואף לא רשם אותם לזכותו, אלא קבע שתעודות אלה לא אמורות כלל להירשם בהתאם לכללי החשבונאות. תעודות אלה חריגות במהלך העסקים הרגיל שניהלו התובעת והנתבע. בכל מקרה בו סופקה סחורה הוצאה תעודת משלוח ולאחר מכן הוצאה חשבונית. אין כל היגיון בהוצאת תעודת חיוב כאשר הוצאה בעבר חשבונית, המשמשת בסיס לחיוב הנתבע בספרי הנהלת החשבונות. באותו יום שבו מוצאת לתובע תעודת חיוב כביכול בגין הספקת סחורה, מוצאת תעודת משלוח שמספרה 493 מיום 26.8.97 בגין הספקת סחורה אחרת, ועל גבי תעודת המשלוח נאמר שיש להוציא חשבונית. על תעודת החיוב שמספרה 56 נאמר, כי היא מתייחסת לחשבוניות 367, 368. עיון בחשבוניות אלה מעלה, שהמדובר בסחורה שהחשבוניות לגביה הוצאו ביום 24.6.97. השיק שפורע חשבוניות אלה שולם במסגרת קבלות 217 ו- 223. קבלה 217 הינה מיום 15.6.97 על סך 30,000 ₪ ואילו קבלה 223 מיום 25.6.97 הינה על סך 23,809 ₪. סכום זה של 53,809 ₪ פורע את החשבוניות שמספרם 367 ו- 368 שהסכום המצטבר שלהם הוא 53,809 ₪. בקבלות אלה מופיעים שיקים דחויים. עיון ברשימת הפריטים שמופיעה בתעודת החיוב שמספרה 56, מלמד על דמיון אם לא על זהות, בין הפריטים שנרשמו בחשבוניות 367, 368 לפריטים שמפורטים במסגרת תעודת חיוב 56. די לציין כי בחשבונית 367 נרשם כי סופקו 240 טיפות סיליקון במחיר של 10.5 ₪ ליחידה וזאת ביום 24.6.97 ובתעודת החיוב 56 מיום 26.8.97 נרשמת אותה כמות באותו מחיר. עובדה זו מחזקת מאוד את גרסת הנתבע. כזכור, טען הנתבע כי התובעת הוציאה לו חשבוניות לגבי סחורה שטרם סיפקה אותה, והנתבע שילם את אותה סחורה בשיקים דחויים ל- 90 יום. כאשר לא סופקה הסחורה היה אמור לקבל תעודת זיכוי על הסחורה שסופקה, וזאת במטרה לבטל את החיוב המיותר. התובעת טענה במהלך כל הדיון, שלא יכולה להיות אפשרות לפיה שילם הנתבע מראש, על סחורה שטרם קיבל. עיון בחשבוניות ובתעודות החיוב מלמד, שגרסת הנתבע היא הגרסה הנכונה. אם לגרסת התובעת משקפת תעודת החיוב את משלוח המוצרים, הרי שהדבר מלמד על כך שמוצרים נמסרו באיחור של חודשיים, ובמקרה כזה אכן אין מקום להוציא חשבונית נוספת. אין גם מקום להוצאת תעודת חיוב כי אם להוצאת תעודת משלוח. לגרסת הנתבע המדובר בתעודות זיכוי שבאות לבטל את החשבונית שהוצאה מבלי שסופקה סחורה. הרישום על גבי תעודת החיוב הוא שיש לזכות את החשבון של הנתבע, מה שתומך בגרסתו. הרישום בפועל בזמן אמיתי של מסמכים אלה מלמד על רישום זיכוי בכרטסת. גם עדותו של מר משה מנשה שעבד באותה תקופה אצל התובעת וחבר בשלב מסוים לנתבע, מלמדת על כך שמפנקס זה הוצאו תעודות זיכוי. עדותו של עד זה גם תומכת בשיטת העבודה שמתוארת על ידי הנתבע, לפיה שולמו כספים עבור סחורות שטרם התקבלו. עובדה נוספת שתומכת בגרסת הנתבע היא, שעל גבי חשבוניות 367, 368 לא נרשם כלל מהם תעודות המשלוח בגינם הוצאו. סביר להניח כי אילו היתה הסחורה מסופקת קודם להוצאת החשבונית, כפי שטוענת התובעת, היתה התובעת מציינת את מספרי תעודות המשלוח על גבי החשבונית. השוואה בין החשבוניות שמספריהם 451, 454, 470 ו- 472 עליהם נרשמו תעודות המשלוח בהם נשלחה הסחורה, לבין חשבוניות 367, 368 וחשבוניות נוספות עליהם לא נרשמו תעודות המשלוח, מלמדת, כי כאשר נמסרה הסחורה לפני הוצאת החשבונית מצוין הדבר בחשבונית, וכאשר נמסרה הסחורה לאחר מכן, לא מצוין הדבר בחשבונית. מה משה מנשה שהוא זה שכתב את תעודות החיוב, העיד, כי המדובר הלכה למעשה בתעודות זיכוי בגין סחורה שלא סופקה לבסוף. מבחינה חשבונאית מתיישב האמור בתעודות עם העובדה שמדובר בתעודת זיכוי. הטעם לכך הוא שאם התובע חויב בכרטיס בחשבונית לגבי סחורה שלא קיבל אותה בפועל, יש צורך לתקן את הרישום באמצעות הוצאת תעודת זיכוי. אם לעומת זאת מדובר בהספקת סחורה שמתייחסת לחשבונית שהוצאה חודשיים קודם לכן, לא היה מקום להוציא מסמך חשבונאי נוסף, אלא היה מקום לשלוח את הסחורה באמצעות תעודת משלוח, שאינה באה לידי ביטוי בכרטסת. ראיה נוספת לכך שהמדובר בתעודת זיכוי היא, שלא מופיעה חתימה של הנתבע על קבלת הסחורה. אם גרסת התובעת היא הנכונה, ובאמצעות תעודה זאת נשלחו סחורות לנתבע באיחור של חודשיים, היה על התובעת להחתים את הנתבע על קבלת הסחורה. אם לא תעשה זאת, עלולה להיות מועלית טענה לפיה הנתבע לא קיבל את הסחורה. התובעת אינה מספקת הסבר להוצאת תעודת החיוב. באותה מידה אינה מספקת הסבר כיצד התקבלה הסחורה שמפורטת בחשבוניות 367, 368. יכולה היתה התובעת להמציא תעודת משלוח אחרת שמלמדת על משלוח הסחורה. למרות מאות המסמכים שהוצגו בתיק, תעודת משלוח בגין משלוח הסחורה לא קיימת. במובן זה לא הוכיחה התובעת כי מסרה את הסחורה שמופיעה בחשבוניות לנתבע. העד מטעם התובעת מר ברילנט אינו יודע את העובדות מידיעה אישית שכן הצטרף לתובעת רק בחודש 8/97. העד מטעם הנתבעת מר משה מנשה שכתב את תעודות החיוב/זיכוי העיד כי המדובר בתעודות זיכוי (עמוד 1 שורה 21 לפרוטוקול בכתב יד מיום 2.3.10). בהמשך עדותו הוא מעיד כי הוא לא הקיף בעיגול את המילה חיוב, זה היה פנקס לזיכויים בלבד. חיובים נעשו מפנקס חשבוניות ולא מפנקס תעודות חיוב/זיכוי. (עמ' 3 שורות 13 - 18 לפרוטוקול בכתב יד מיום 2.3.10). מה שתומך בגרסתו לפיה נועד הפנקס לזיכויים בלבד היא העובדה שבהדפסה בגוף התעודה נאמר: "הרינו להודיעכם כי זיכינו את חשבונכם". לא קיימת חלופה לחיוב. סיכומי התובעת משתרעים על פני 42 עמודים. מתבקש היה, כי התובעת תתייחס בסיכומיה לתמיהות אלה, ותיתן הסבר כלשהו לתעודות החיוב שרואה החשבון מצא לנכון להתעלם מהם במסגרת חוות הדעת. בעמ' 38 לסיכומים תחת הכותרת "התייחסות התובעת בקצרה לתעודות החיוב והזיכוי" מדגישה התובעת, כי מדובר בתעודות חיוב כפי שסומנו וכפי שהוצג במקור ויש להתייחס אליהן כאל תעודות חיוב. התובעת אף מסתמכת על עדותו של משה מנשה שאומר את הדברים הבאים: "היה פנקס זיכוי וזה הפנקס, 99% היה לזיכויים. היו חשבוניות ששמשו לחיוב וזה לא מפנקס זה" (עמ' 3 שורות 15-16 לפרוטוקול בכתב יד מיום 2.3.10). התובעת מתעלמת מדברים אחרים עליהם העיד משה מנשה כגון העובדה שפנקס זה לא שימש לחיובים. התובעת מתעלמת מכך שעד זה העיד שהוא עצמו לא הקיף את העיגול על תעודת החיוב. רואה החשבון נתן לתובעת הוראה להכין פנקס שייועד לזיכויים בלבד. עד זה גם העיד במפורש שעם הנתבע היה נוהל לפיו הוציאה התובעת חשבוניות, הנתבע שילם ורק לאחר מכן קיבל את הסחורה. גם בסיכומי התגובה מטעם התובעת כאשר עליה להשיב למהות הרישום בתעודות חיוב אלה, מסתפקת התובעת בטענה הכללית, לפיה הוצאת תעודת החיוב והצורך בהוצאתן הינן בגדר עובדה שבמומחיות. (סעיף 26 לסיכומי התשובה). התובעת לא מנסה להתמודד עניינית עם הטענות שמעלה הנתבעת, ומסתפקת בקביעה שהמדובר בענין שבמומחיות. אינני מקבל עמדה זאת. השאלה אם המדובר בתעודות חיוב או זיכוי היא שאלה שבעובדה ולא שאלה שבמומחיות. בכל מקרה לא מתמודדת התובעת עם הטענה, לפיה אם נשלחה סחורה באמצעות תעודות אלה, מערערת עובדה זאת את גרסת התובעת, לפיה הוצאו חשבוניות רק לאחר מסירת הסחורה. התובעת מסתמכת בסיכומיה על כך שהנתבע הודה בקבלת הסחורה שמפורטת בחשבוניות 451, 454, 470 ו- 472. המדובר בסחורה בהיקף כולל של 50,296 ₪ לגביהם קיימות תעודות משלוח ולגביהם אין ספק כי הסחורה סופקה לפני הוצאת החשבוניות. בכך שהתובע מוכיח כי סחורה זו נמסרה, אין די בכדי להוכיח את התביעה. יתרת החוב מבוססת לא רק על 4 חשבוניות אלה אלא גם על שורה ארוכה של זיכויים, של קבלות, של חשבוניות שגם אותם יש להוכיח על מנת שתתקבל התביעה לגבי גובה החוב. למרות כמות המסמכים העצומה שצורפה לא מוכיחה התובעת את הספקת הסחורה לגבי חלק מהחשבוניות. כפי שפירטתי קודם לכן יתרת החובה הנכונה בכרטסת הנהלת החשבונות שערך המומחה היא 47,080 ₪ לאחר ביטול היתרה השגויה של 9,468 ₪. אני סבור שמיתרה זו יש להפחית את שלושת תעודות הזיכוי שהסכום הכולל שלהם הוא 34,569 ₪. באופן זה תעמוד היתרה המעודכנת בספרי התובעת על סך של 12,511 ₪. התובעת טוענת בתצהירה כי טענות הנתבעת נטענו בשלב מאוחר ולא הועלו בשלבים המוקדמים. לטענה זו אין בסיס. כבר בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה ביום 19.1.06 בבש"א 1122/06 נאמר במפורש כי לגבי חשבוניות 367, 368, 408 ו- 430 לא הוצאו כלל תעודות משלוח. עוד נאמר בתצהיר התומך בבקשה כי פעמים רבות שילם הנתבע מקדמות כספיות עבור סחורה שטרם סופקה לו. ניתנה רשות להתגונן כללית ולכן היה על התובעת להוכיח את מסירת הסחורה. לפחות היה על התובעת להתחשב בתעודות שהיא עצמה הוציאה, ואשר נרשמו לזכות הנתבעת. התובעת מתבססת על מכתב מיום 22.1.98 ששלח הנתבע לתובעת ובו לא מצוינת דרישה לקבלת זיכוי עבור סחורות שלא סופקו. התובעת מתעלמת מכך שלשיטת הנתבע קיבל תעודות זיכוי בגין הסחורה שסופקה, והתעודות זוכו בחשבונו. לא היה עליו למחות על מה שתואם את טענותיו. פניה זאת מתייחסת לשנת 96 ואין להסיק ממנה לגבי שנת 97. התובעת תובעת גם ריבית חריגה. תביעה זאת הינה בניגוד להחלטת כב' הרשם סעדון מיום 1.3.05 במסגרת בש"א 1123/08 ובה נקבע שסעיף 15 בכתב התביעה בו נדרשת ריבית חריגה בבנק יימחק. אני סבור שעל הנתבעת לשאת ביתרה לאחר ביצוע הזיכויים. המדובר ביתרה על סך 12,511 ₪. שתי החשבוניות שמספריהן 470 על סך 9,127 ₪ מיום 24.11.97 ו- 472 על סך 9,776 ₪ מיום 1.12.97 עולים על סכום היתרה. לגבי חשבונית 472 צורפה לכתב התביעה תעודת משלוח שמספרה 552 ואילו לגבי חשבונית 470 צורפה לכתב התביעה תעודת משלוח 538. לא קיימת קבלה לאחר מועדים אלה. סביר להניח ששני הסכומים של 10,000 ₪ שזמ"פ 10.12.97 ו- 30.12.97 שולמו לפני מועד הוצאת החשבוניות שכן התשלומים התבצעו בשיקים דחויים ל- 90 יום. לא מתקבל על הדעת ששיקים אלה פרעו חשבוניות שטרם הוצאו. סוף דבר: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 12,511 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.97 ועד היום ובסך הכול 28,226 ש"ח. אינני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות המומחה מטעם התובעת. עבודתו של המומחה הסתכמה בריכוז נתוני הנהלת החשבונות לטבלה מסודרת. אילו הייתה התובעת מנהלת את ספריה בצורה רציפה, כאשר קיים קשר בין יתרות הסגירה של שנת 2006 ליתרות הפתיחה בשנת 2007, לא היה כלל צורך בהמצאת חוות דעת. אני מחייב את הנתבע באגרה יחסית על הסכום שנפסק 750 ₪. אני מחייב את הנתבע בשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.משלוחתעודת משלוח