סעיף הסכם מקפח בנוגע לריבית פיגורים עובדות בין התובע לבין הנתבעים נכרת ביום 29.8.93 הסכם הלוואה (נספח א' לסיכומים מטעם התובע) ע"ס 200,000 ש"ח, לצורך מימון רכישת דירה ע"י הנתבעים. ההלוואה היתה אמורה להיפרע ב240- תשלומים חודשיים, שווים ורצופים. בהסכם נקבע, כי פיגור בתשלומים יחוייב בריבית פיגורים בשעור שיהא מקובל אצל התובע (סעיפים 5 ו16- לנספח א'). כמו כן נקבע, כי התובע יהא רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי, אם הלווה לא ישלם תשלום כלשהו במועדו (סעיף 17 בנספח א'). בתאריך 31.7.94 נפגע הנתבע בתאונת דרכים, ולטענתו נבצר ממנו לעבוד ולשלם את התשלומים לתובע כסדרם. למעשה, אין עוד מחלוקת שגם לפני קרות התאונה לא שילמו הנתבעים את התשלומים המגיעים בחודש 01.94, 03.94, 04.94, 05.94, אך לגבי חודשים אלו ניתן כבר פסק דין בהעדר הגנה, בבימ"ש שלום בירושלים (נספח 5 לסיכומי התובע). 3. בתאריך 14.11.96 פנה התובע אל הנתבעים במכתב המורה להם להסדיר את חובם תוך 7 ימים. במכתב תשובה מיום 1.12.96 הודיעו הנתבעים כי בכוונתם להסדיר את החוב שנצבר עד ליום 15.01.97. 4. בתאריך 19.12.96, עוד בטרם חלפה התקופה שצוינה במכתב תשובתם של הנתבעים, הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר לפרעון מיידי של ההלוואה. הנתבעים עתרו למתן רשות להתגונן, והרשות ניתנה להם על יסוד שתי טענות: א. שימוש בזכות שלא בתום לב - הגשת התביעה 18 ימים לאחר שהנתבעים הביעו בצורה מפורשת את נכונותם לשלם לתובע את מלוא חובם. ב. חיוב ריבית הפיגורים בהסכם ההלוואה - תנאי מקפח בחוזה אחיד. 5. ב"כ הצדדים ויתרו על שמיעת עדים מטעמם, והסכימו כי שתי הפלוגתאות דלעיל תוכרענה על דרך של סיכומים בכתב, כאשר לכל צד ניתן היתר לצרף מסמכים ואסמכתאות לסיכומיו. 6. אין מחלוקת כי לאחר הדיון בבר"ל שילמו הנתבעים סך של 30,000 ש"ח ע"ח חובם, כפי שהמלצתי בהחלטתי מיום 18.5.98. שימוש בזכות שלא בתום לב 7. פיגור בתשלום אחד - האמנם? ב"כ הנתבעים טוען, כי העמדת מלוא סכום ההלוואה לפרעון מיידי נגועה בחוסר תום לב ואינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההסכם, שכן, לדבריו, מעיון בדף החשבון שצורף לכתב התביעה (נספח ג') עולה כי הנתבעים פיגרו בתשלום אחד בלבד, בחודש אוקטובר 1996, עובר להגשת התביעה. ב"כ הנתבעים מוסיף וטוען (סעיף 21 לסיכומים), כי רק לאחר הגשת התביעה, ועל מנת להצדיק את הגשתה, "נזכר" התובע לטעון, כי הנתבעים פיגרו גם בתשלומים נוספים. 8. נראה לי כי ב"כ הנתבעים מיטיב היה לעשות לולא העלה טענתו בדבר פיגור בתשלום אחד, כביכול. במהלך חקירתו הנגדית הודה נתבע 1, כי פיגר בתשלומים בחודשים ינואר, מרץ, אפריל ומאי 1994, (עמ' 2 שורה 6). בהמשך הוברר כי הוגשה בגין הפיגור הנ"ל תביעה וניתן בה פס"ד ע"י ביהמ"ש השלום בירושלים. הנתבע אף הודה, כי לא שילם את התשלומים בחודשים אוקטובר ודצמבר 96, ובחודש מרץ 97, והוסיף (עמ' 2 שורה 4): "את ארבעת החודשים האחרונים גם לא פרעתי" בהתיחסו לארבעת החודשים האחרונים התכוון הנתבע, ככל הנראה, לחודשים שקדמו לחקירתו במסגרת הדיון בבר"ל, שהתקיים בתאריך 18.5.98. ב"כ הנתבעים לא התנגד כי הנתבע יחקר בנוגע לפיגור בתשלומים, ולכן תמוהה בעיני טענתו, כי ב"כ התובע "נזכר" בכך לאחר הגשת התביעה, או הטענה כי מדובר בהרחבת חזית שהנתבעים "כמובן" מתנגדים לה (כאמור בסיכומיהם סעיף 21). להתנגדות המאוחרת, בשלב הסיכומים, אין מקום ולכן אינני מקבלת טענת ב"כ הנתבעים, כי חוסר תום הלב מתבטא בעובדה שהתביעה הוגשה בגין אי עמידה בתשלום אחד בלבד. סבורתני כי הוכח במידה הנדרשת, כי התביעה הוגשה לאחר פיגור במספר ניכר של תשלומים, אשר לגבי חלקם כבר הוגשה תביעה קודמת לבימ"ש השלום בירושלים, וניתן בה פס"ד. הגשת התביעה בסמוך למכתב ההתראה 9. ב"כ הנתבעים טוען, כי התובע כבנק חב בחובת תום לב מוגברת כלפי הנתבעים, והגשת התביעה פחות משלושה שבועות לאחר משלוח מכתב ההתראה, תוך שהתובע מודע לנסיבות המיוחדות שפקדו את הנתבעים, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. 10. אינני מקבלת טענתם של הנתבעים, כי הגשת התביעה 18 יום לאחר מכתב ההתראה, מצביעה על אי הגינות, חוסר תום לב, או שרירות לב מצד התובע. הצגת דברים זו של ב"כ הנתבעים, כאילו תחילתו של ההליך במכתב ההתראה וסופו בהגשת התביעה, אינה תואמת את המציאות. תביעה זו מהווה אך חוליה אחרונה בשרשרת אירועים, אשר בסופה הוגשה התביעה. הנתבעים הפרו את ההסכם ולא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי התובע גם לפני שהנתבע 1 נפגע בתאונה. אין המדובר בהפרה אחת, אלא בהפרות חוזרות ונישנות, אשר בסופן הוגשה תביעה זו. לא זו אף זו. אם ראו הנתבעים לאחר התאונה, כי אין ביכולתם לעמוד בהסדר התשלומים, שומה היה עליהם לפנות מיוזמתם אל התובע, על מנת לנסות ולהגיע להסדר תשלומים שונה. הנתבעים לא רק שנמנעו מלעשות כן, אלא כשנתיים לאחר קרות התאונה - לאחר קבלת מכתב ההתראה - הודיעו כי בכוונתם להסדיר את החוב כנדרש, אך לא עמדו בהתחיבותם. למותר להוסיף ולציין, כי אילו היו הנתבעים עומדים בהתחייבותם לשלם את יתרת החוב עד לתאריך 15.1.97 לא היה מקום להמשך ההליכים בתביעה זו, אך הנתבעים לא עשו כן. 11. בע"א 118/93 חיים גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ מח (4) 463, 476 נקבע כי: "מימוש זכות על פי חוזה, או עמידה על זכות על פי חוזה, אינה מצביעה, כשלעצמה, על חוסר תום לב. אולם אין היא גם שוללת, כשלעצמה, אפשרות של חוסר תום לב. שהרי טענת חוסר תום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 מתייחסת תמיד לקיום של חיוב או לשימוש בזכות על פי חוזה. השאלה איננה אם נעשה שימוש בזכות, אלא אם השימוש שנעשה בזכות היה בתום לב. התשובה לשאלה זאת תלויה בנסיבות המקרה". הדרישה לפרעון החוב תוך 7 ימים, והגשת התביעה סמוך לאחר משלוח מכתב ההתראה, הן בגדר עמידה על זכות מפורשת, עליה הוסכם בין הצדדים בהסכם ההלוואה. עמידתו של התובע על זכותו לפרעון מיידי של ההלוואה, בשל פיגור בתשלומים, אינה יכולה להיחשב לחוסר תום לב, רק בשל כך שהיא גורמת נזק לצד שהיפר את התחיבותו עפ"י ההסכם. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בסוגיה זו בע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו (4) 793, 812: "עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מילה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב. הדרישה לקיום התחייבות מפורשת, עליה הסכימו הצדדים... אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להעדר תום לב רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע". ראה גם ע"א 538/96 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פ"ד מב (4) 433, 436. שאלה נפרדת מאופיה של הזכות המוקנית לבנק הינה אופן השימוש בה. אכן דעתי לא היתה נוחה, אילו ניצל הבנק את זכותו להגיש תביעה על אתר, ואילו היה מדובר בהפרה ראשונה של הנתבעים להחזר התשלומים במועד. אולם, אין זה המצב בעניננו. כפי שראינו לעיל, אין המדובר במקרה ו/או בצרוף מקרים, אלא בתופעה חוזרת ונשנית, שגרמה להפעלתה של זכות המוקנית לתובע. לכן מסקנתי היא, כי התובע פעל בהתאם לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים, ואין פגם בהתנהגותו. ריבית פיגורים - תנאי מקפח בחוזה אחיד 21. סעיף 16 א' לנספח א' קובע כדלקמן: "הלווה ישלם לבנק על כל סכום הפיגור ריבית פיגורים ללא הצמדה בשיעור שהבנק יקבע ושיהיה נהוג בבנק מפעם לפעם בגין פיגורים וזאת עובר התקופה מיום הפיגור או סיום קרות אחד המיקרים או יותר כאמור בסעיף 17 הכל לפי הענין (להלן: "מועד הפרעון") ועד לסילוק המלא בפועל של כל סכום הפיגור והריבית עליו וזאת מבלי לפגוע באיזו צורה שהיא בזכויות אחרות של הבנק לנקוט בכל האמצעים לגביית כל סכום שהלווה יהיה חייב לבנק". ב"כ הנתבעים טוען, כי הסעיף האמור הוא בגדר תנאי מקפח ולכן על ביהמ"ש להכריז עליו כבטל. תנאי מקפח, כמשמעותו בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982, הוא: "...תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן: "תנאי מקפח")". בע"א 1795/93 קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקב תקדין עליון כרך 97 (4) בעמ' 682, קובע כבוד השופט י. אנגלרד כי: "המבחן לתנאי מקפח הוא מעצם טבעו מהותי (קיפוח לקוחות או יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח). גישתו של המחוקק היא, איפוא, כי יש להעמיד לביקורת שיפוטית את כל ההתקשרויות (למעט הסייגים המפורטים בסעיף 23 לחוק) שנערכו על יסוד נוסח סטנדרטי של חוזה. נמצא כי אין זה מספיק כי נפגע הצדק החוזי המהותי, אלא חייבת להתקיים נסיבה "פרוצדורלית", והיא השימוש בנוסח אחיד של חוזה..." 13. הסכם בדבר ריבית פיגורים משתנה הינו הסכם מחייב, גם כאשר שעור הריבית נקבע ע"י הבנק מפעם לפעם. חוק הריבית, תש"ז - 1957 מורה, בסעיף 6: "מצא בית המשפט, כי הריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מפורזת יפחית הוא את הריבית לשיעור המקסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה... צו הריבית וקביעת שיעור הריבית המכסימלי תש"ל - 1970 מגביל את שיעור הריבית המותרת בגביה לגבי הלוואות "צמודת ערך". ריבית פיגורים מוגדרת בסעיף 1 לצו הריבית באופן הבא: "ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם מילווה שלא שולם במועד פרעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי המילווה לפרעונו של אותם סכםו לבין מועד פרעונו בפועל". בהתיחסו לתוקפו המחייב של הסכם בדבר ריבית פיגורים, קבע כב' השופט אנגלרד, בע"א 7948/90 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ (פסקה 6 לפסה"ד,טרם פורסם): "נמצא כי הלוואה בלתי צמודה אינה כפופה לצו הריבית ושיעור הריבית במסגרתה חופשי, כלומר, נקבע ע"י כוחות השוק ובהתאם להסכמת הצדדים". בע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים תקדין 97 (4) עמ' 564 קבע המשנה לנשיא ש. לוין כי: "הוראות חוק הריבית הן קוגנטיות אולם הן חלות רק על מלווה צמוד ערך, ומכאן שאין הן חלות על מלווה שאינו צמוד ובכללו האשראי שניתן במסגרת החח"ד". סעיף 16 (א) להסכם ההלוואה קובע, כזכור, כי כל סכום שבפיגור ישולם עפ"י שיעור הריבית שהבנק יקבע מפעם לפעם בגין פיגורים. ב"כ התובע מציין (בסעיף 25 לסיכומיו), כי ריבית הפיגורים הנהוגה היום אצל התובע היא 23%. ריבית זו משתנה מפעם לפעם, אך אין בכך כדי לפגום בהתחיבותם של הנתבעים לשלם את סכום הריבית הנוהג מפעם לפעם. לענין זה ראה דברי כב' השופטת שטנברג - אליעז בת"א (ת"א) 291/84 פוטשניק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"מ תשמ"ו (ג) 213, 218: "בחוזים לקבלת אשראי שעליהם חותמים לקוחות הבנק מחייב שעור הריבית הנוהג בבנק מידי פעם". 14 לא מצאתי כי התנאי שנקבע בסעיף 16 להסכם ההלואה, בדבר ריבית פיגורים המשתנה מפעם לפעם, הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד, במיוחד לאור העובדה שהתובע אינו דורש הצמדה נוספת לריבית האמורה. דברים ברוח זו נאמרו גם ע"י כב' השופטת פרוקציה בת"א (י-ם) 912/92 בן יעקב נ' מ.ב.י תקדין מחוזי (96) 19, אליו היפנה ב"כ התובע בסיכומיו. בתי המשפט אינם נוטים לראות בכל תנאי הנקבע בהסכמי הלוואה עם לקוח תנאי מקפח. באופן דומה נפסק, כי תנאי בהסכם בין בנק ללקוח, הקובע כי ספרי הבנק ישמשו כראיה לכאורה לנכונות חוב שחב שחב הלקוח לבנק, אינו תנאי מקפח. ר' ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה (3) 188, 197. מכאן, שהתובע רשאי לדרוש ריבית פיגורים על ההלואה שניתנה לנתבעים, ואינני מקבלת טענתו של ב"כ הנתבעים,כי התנאי בדבר החיוב בריבית פיגורים הינו תנאי מקפח, במישור העקרוני. 15. לא אוכל לקבל גם טענתו הנוספת של ב"כ הנתבעים, כי יש לראות בתנאי המתייחס לריבית הפיגורים כתנאי מקפח "בנסיבות הענין", קרי - נסיבות פגיעתו של הנתבע בתאונת דרכים. לא לכך נתכוון המחוקק בהגדרתו של תנאי מקפח בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים. על מהותו של תנאי מקפח ופירוש המונח קיפוח עמד השופט ברק בע"א 294/91 חברה קדישא גרשא קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו (2) 464, 526 באומרו: "מבחן הקיפוח הוא מבחן ההגינות והסבירות. תנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות. הוא אינו מקפח אם נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק". ובעמ' 527: "אמת המידה בדבר 'תנאי מקפח' אינה ברורה...מטבע הדברים הוא שמוענק שיקול דעת שיפוטי נרחב באשר למהות הקיפוח". אין ספק כי הבנק פעל לשמירה על אינטרס כללי לגיטמי שלו, נוכח העובדה שהנתבעים פיגרו בתשלומים לא מעטים. לעובדה המצערת כי הנתבע נפגע בתאונת דרכים - לאחר קבלת ההלוואה והחתימה על הסכם ההלוואה - אין כל השלכה על האופן בו יפורש התנאי בדבר תשלום ריבית הפיגורים, שכאמור אינני רואה בו תנאי מקפח, בהתחשב בנסיבות הענין. ריבית פיגורים על מלוא סכום התביעה 16. התובע נקט בסנקציה של העמדת ההלוואה כולה לפרעון מיידי. ב"כ הנתבעים טוען, כי אין זה צודק לחייב את הנתבעים בריבית פיגורים על מלוא סכום ההלוואה, שהועמדה לפרעון מיידי (סעיפים 78 ו83- לסיכומי ב"כ הנתבעים). לדבריו, הנתבעים נדרשים לשלם את ריבית הפיגורים על מלוא סכום התביעה, למרות שהמשיכו לשלם תשלומים מסוימים מאז הגשת התביעה,ואף שילמו את הסכום שבפיגור בסך 30,000 ש"ח. על טענה אחרונה זו לא מצאתי תשובה בסיכומי ב"כ התובע, למרות שהיא נראית צודקת ונכונה על פניה. סעיף 16 א' להסכם ההלוואה קובע כי ריבית פיגורים תשולם "על כל סכום הפיגור...". אין הסעיף מקנה לתובע זכות לדרוש ריבית פיגורים על מלוא סכום ההלוואה, המועמדת לפרעון מיידי, עקב הפיגור בתשלומים. מכאן שצודק ב"כ הנתבעים בטענתו, כי יש להחיל את ריבית הפיגורים אך ורק על התשלומים ששולמו באיחור, עובר להגשת התביעה, ולא מעבר לכך. עצם העובדה שהנתבעים פיגרו בתשלומים, גם לאחר הגשת התביעה, מחזקת אך את טענתו של התובע בדבר זכותו להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי, אך אינה מאפשרת לתובע לגבות ריבית פיגורים על סכום התביעה במלואו. סוף דבר 17. א. אני קובעת כי התובע זכאי לדרוש החזר ההלוואה במלואה, וכן ריבית פיגורים על התשלומים שלא שולמו במועדם, עובר להגשת התביעה, כאמור בסעיף 16 (א) להסכם ההלוואה, אך אינו זכאי לדרוש ריבית פיגורים על סכום ההלוואה כולו. ב. ב"כ התובעים יערוך תחשיב חדש של הסכום לו זכאי התובע, כאמור בסעיף 17 (א) לעיל, עד ליום הגשת התביעה לסכומים האמורים שבפיגור תתוסף ריבית פיגורים, ואילו לסכום ההלוואה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. ג. בנוסף אני קובעת, כי על הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט שהוצאו על ידו, משוערכות ונושאות ריבית, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בצרוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. פסיקתא תוגש לחתימתי בהתבסס על הסכומים כאמור לעיל. חוזהריביתריבית פיגוריםתנאי מקפח