טענת קיזוז כנגד שטר בפני ערעור על החלטת הרשם אשר נתן למשיבים רשות להתגונן. התביעה היא בגין שני שטרי חליפין על סך 9, 1מיליון יין יפני לגבי כל שטר. טענות הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן, כי המכונה שהוזמנה על ידם היתה צריכה להיות בעלת איכות ותפוקה מסויימת, המכונה סופקה, אך הנתבעים לא הצליחו להרכיבה כהלכה ואספקתה אינה כמוסכם; התובעת היתה צריכה לשלוח מומחה לישראל לתיקון או הרכבה ולא עשתה זאת. הרשם המלומד דחה את הטענות המתייחסות לכשלון תמורה מלא או חלקי-קצוב. נגד דחיה זו, הגישה הנתבעת ערעור נגדי. אין לי מה להוסיף לדחיה שדחה הרשם את הטענות, נימוקיו והסברו מקובלים עלי במלואם. אולם הרשם קיבל את טענת הנתבעים - שהיא טענת קיזוז ע"ס עיסקת היסוד. ולגבי החלטה זו מכוון הערעור. ערעור זה, לעניות דעתי, בדין יסודו. אין אני סבורה כי טענת קיזוז לגבי עיסקת היסוד היא הגנה טובה לגבי שטר. ואנמק את מסקנותי: הרשם הסתמך על פסק-הדין ת"א (ת"א) 1424/80 קמפרי אינטרנשיונל קומפ. נ' "גים" [5] אולם אנכי אינני מסכימה עם מסקנותיו של פסק-הדין הנדון שניתן על-ידי הרשמת-השופטת אליעז, לפיו יש טענת הגנה של קיזוז כנגד שטר, ובגין טענה כנ"ל יש לתת רשות להתגונן. אני סבורה כי אין להחיל זכויות קיזוז על מסמך סחיר, משום שדבר זה פוגע בתכונת הסחירות ובמילים אחרות: זכויות קיזוז כנגד מסמך סחיר היא דבר והיפוכו. אפשר לנתח את הנושא הנדון בשתי דרכים כפי שאתה מתייחס למשוואה מתימטית: הגעת לתוצאה אבסורדית, ואתה יכול לומר: אינני יודע היכן השגיאה בהתפתחות הלוגית של הדברים, אולם כיוון שהתוצאה אינה נכונה על פניה, הרי יש טעות במשוואה. או שאתה מתחיל מהתחלה, הולך שלב אחר שלב בהתפתחות לוגית ומוצא את השגיאה. התחלתי מהתוצאה: טענת קיזוז כנגד שטר, היא דבר והיפוכו. טענת הקיזוז מנוגדת להגדרת המונח שטר, וחותרת תחת כל הוראות חוק השטרות. סעיף 84(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] [6] מגדיר "שטר חוב הוא הבטחה ללא תנאי... בה הוא מתחייב לפרוע... סכום מסויים בכסף". לי נראה כי אם קיימת זכות קיזוז הרי אין זו הבטחה ללא תנאי. כי התנאי הוא "ובלבד שאין לי זכות נגדית לקיזוז". הסבר נוסף נמצא ב-ע"א 193/60 יעקב יעקבי נ' גילער ואח' [1] כפי שצוטט על-ידי השופטת אליעז בפסק דינה: "טענת הקיזוז מחייבת עריכת חשבון הנזק בעד האיחור או הפגם ולא מן המידה לעכב את פרעון השטר עד אשר יערך החשבון. במקרה זה אומרים לנתבע: אילו שלמת מראש חייב היית להגיש תביעה בשל האיחור או הפגם..." נימוקו של ענין הוא שדינו של השטר כדין תשלום במזומנים. השופטת המלומדת היתה ערה לכל הפסיקה בנדון המתייחסת לפקודת השטרות. אולם סברה שהחקיקה החדשה דהיינו, חוק החוזים, שינו את המצב המשפטי. אנוכי סבורה כי חוק החוזים לא שינה דבר וזאת כיוון שמסקנה של שינוי פוגעת ביסודה של פקודת השטרות. עיינתי בפסק-הדין ע"א 143/78 בנק הפועלים נ' רם [2] ולא מצאתי בו שום התייחסות עניינית לנושא. השופט ברק דן שם בשאלה האם ביחסים שבין בנק ללקוחו (המושך) יש זכות שטרית וחובה חוזית ועורר את השאלה אם הם ניתנים לקיזוז על-פי סעיף 53(א) לחוק החוזים [7]. אולם, פרט לכך שהוא עורר את השאלה לא אמר בנדון דבר. כיוון שלא נאמר דבר בענין, אינני צריכה להתייחס גם לשאלה של שוני בין הנושא אשר נדון באותו פסק-דין ובין הנושא של היחס שבין עיסקת יסוד ומתן שטר בגין סחורה. אחזור, איפוא, ואדון בנושא לפי אותה הדרך אשר הצעתי בתחילת דברי, דהיינו, אחפש היכן השגיאה בהתפתחות הלוגית של הדברים: האם חל חוק החוזים (כללי) על פקודת השטרות כיוון שהחיוב לפי השטר זהה לחיוב הנזכר בסעיף 53לחוק החוזים. שאלה ראשונה היא, האם מכוח סעיף 61חל חוק החוזים על דיני שטרות. סעיף 61(א) "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". בפקודת השטרות אין התיחסות לנושא קיזוז אולם "אין" זה, אין פרושו שאין בחוק הוראות מיוחדות. פקודת השטרות במכוון אינה מכירה בנושא הקיזוז משום שנושא הקיזוז מנוגד למהותה של פקודת השטרות. השאלה השניה: האם החיוב הנזכר בסעיף 53ואשר לגביו נקבע בפסיקה (ע"א 664/76 רמט נ' פיוניר [3]) כי מובנו זהה למובן חוב, זהה לחיוב לפי פקודת השטרות. תשובתי היא שלילית, משום שהחיוב לפי פקודת השטרות הוא חיוב שאינו מוגבל בשום תנאי לפי מהותו, בה בשעה שהמונחים "חיוב" ו-"חוב" יכולים לכלול בתוכם כל תנאי מכללא. אינני סבורה כי מחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969[8], יש ללמוד שהמחוקק גילה דעתו שחיוב בגין מסמך סחיר הוא חיוב סתם: א. משום שהמונח חיוב מוזכר בחוק החוזים, אליו אנו מתייחסים משנת תשל"ג וקשה להניח שבשנת תשכ"ט חשב המחוקק על נושא חוק שטרם בא לעולמו בכדי להוציא מתוכו מובנו של מונח. ב. העובדה שבסעיף 10לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969[8] נאמר שהוראות החוק לא יחולו על המחאות לפי מסמכים סחירים, אינה חייבת להתפרש שאלמלא נאמרו הדברים היו הוראות החוק חלות. לא אחת קורה בחקיקה, שלמען הבהירות ולמען מניעת ויכוח משפטי בבוא העת, אומר המחוקק דברים מפורשים. אפילו לא היה קיים סעיף זה, עדיין לא היה חל חוק המחאת חיובים על חיוב שטרי כיוון שחיוב שטרי הוא חיוב מיוחד. סעיף 53לחוק החוזים [7] כאשר הוא מתייחס לחיובים כספיים, שלא מתוך עיסקה אחת, קובע כי הם ניתנים לקיזוז אם הם חיובים קצובים. שטר ועיסקת יסוד הם שתי עיסקות שונות. אין הם עיסקה אחת. וזאת כיוון, שעיסקת היסוד היא ענין אחד והחיוב השטרי הוא ענין אחר. כאשר אנחנו שוקלים אם הנדון הוא עיסקה אחת אם לאו, אין אנו בודקים את הצד "ההיסטורי". כתוצאה מעיסקה של קניית סחורה נולדה "עיסקה" אחרת והיא חיוב כספי בשטר. שני הנושאים אינם עיסקה אחת. אם נלך, איפוא, אפילו לפי סעיף 53(א) לחוק החוזים כנ"ל, לא נוכל להגיע למסקנה שלגבי שטר יכול הנתבע לטעון כקיזוז טענה המתייחסת לנזק שנגרם לו עקב פגם בסחורה, איחור במסירתה וכד'. תביעת נזק כנ"ל אינה חיוב קצוב. על כן, אפילו אם חל סעיף 53(א) כנ"ל, אין לנתבע לפי שטר טענת קיזוז בגין נזקים כפי שהוזכרו. אנכי סבורה כי טעה הרשם גם בכך שלא דן בצורך במתן הודעת קיזוז. אמנם ב-בר"ע 125/8לאופר ואח' נ' אביטל [4] בעמוד 527פסק השופט ח' כהן כי עצם המחלוקת בין שופטי בית-המשפט העליון בשאלה אם יש צורך בהודעת קיזוז לאור קביעותיו של חוק המכר וחוק החוזים (תרופות) [9] לעומת סעיף 53לחוק החוזים (כללי) [7] - מצדיקה מתן רשות להתגונן. אולם במה דברים אמורים? אם טענת הקיזוז מסתמכת על חוק המכר לגבי העיסקה או על חוק החוזים (תרופות) לגבי אותו החוזה. לי נראה, כי כאשר אין ספק, שטענת הקיזוז מתייחסת לנזק שנגרם עקב אי מילוי תנאים מכללא בהסכם או לפי חוק המכר, מתייחסת לעיסקת היסוד - אולם היא נטענת לגבי שטר ברור כי היא מתייחסת לחיוב (אם בכלל) שאינו נובע מעיסקה אחת, ועליו חל סעיף 53לחוק החוזים (כללי) [7]. אולם בנקודה זו לא הייתי מקבלת את הערעור אלמלא קיבלתי במה שציינתי לעיל, ובשתי נקודות נוספות. קיזוז שאינו נובע מעיסקה אחת, חייב להיות חיוב קצוב. החיוב שלו טוענים הנתבעים אינו חיוב קצוב. והנקודה הנוספת מתייחסת לעובדה, שהנתבעים הגישו תביעה נגד התובעת: ת"א 2022/80 בגין טענותיהם לנזקים והם בחרו, איפוא, בדרך של תביעה ולא של קיזוז. המצהיר שנחקר בבית-המשפט אמר שאם יקבל את סכום התביעה, אז יצטרך לשלם את סכומי השטרות. דבריו אלה של המצהיר סותרים את הטענה שהם תבעו את נזקם בקזזם ממנו את מחיר הסחורה-החיוב השטרי, ואף נוסחה של התביעה מוכיח כי הנתבעים לא בחרו בדרך של הפחתת החוב מסכום הנזקים שהם תובעים. במילים אחרות: הנתבעים גילו דעתם מפורשות שהם תובעים את נזקיהם, לא שלחו הודעת קיזוז, ובכך נראה לי כי בנסיבות ענין זה אין זו עוד הגנה טובה לתביעה הנוכחית (גם אילו מלכתחילה הייתי רואה בה הגנה). על כן, אני מקבלת את הערעור. מבטלת את החלטת הרשם והרשות להתגונן שניתנה. כיוון שאין עוד רשות להתגונן זכאית התובעת למתן פסק-דין, אשר ינתן על ידי כאשר תוגש לי בקשה מפורטת לגבי סכום פסק-הדין. אני בוחרת בדרך זו של מתן פסק-דין על ידי, כיוון שהחזרת הדיון לרשם, על-מנת שינתן פסק-דין על ידו, רק יאריך את התקופה עד שישמע ערעור (אשר אנכי מניחה שיוגש) אם יוגש ערעור על החלטתי, מבלי שניתן פסק-דין - יהא צורך בבקשת רשות ערעור, ומספר הדיונים יגדל ויתארך. על כן זוכה המערערת בערעורה והיא זכאית למתן פסק-דין. הערעור שכנגד נדחה. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ושכר טרחה בגין ערעור זה בסכום של 6000שקל צמוד + מ.ע.מ. ניתן בנוכחות עו"ד אמיר מטעם המערערת, עו"ד מנחם לוי מטעם המשיבים והמערערים שכנגד.טענת קיזוזקיזוזשטר