פרוטוקול ראיה לכאורה .1המערער בתיק זה הובא לדין לפני כב' השופט גמזו. בכתב- האישום פורטו העובדות המהוות את העבירה וכן צויינו הוראות החיקוק עליהן עבר המערער, והן: אי-מתן זכות קדימה לפי תקנה 64(א)(1), ונהיגה בלתי- זהירה לפי תקנה 21(ג) מתקנות התעבורה תש"ל- 1970[13]. .2עם פתיחת הדיון, קם בא-כוח המערער ואמר לשופט גמזו: "טענה מקדמית כפולה יש לי ואבקש לבררה תחילה והיא, שמרשי כבר עמד לדין באישומים הנ"ל וזוכה מהם ולחילופין, כי עמד בפני "סיכון כפול". הא כיצד? שכבר היה עשה והמערער הובא לדין לפני השופט טברון (בתיק פלילי 6900/78) והרי דין מפורש הוא, ש"אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו..." (סעיף 2לחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה-1965) [14]. עיין השופט גמזו בכל הכרוך בהליכים שהיו לפני השופט טברון וגילה בלי- קושי, שהדיון שם נסתיים בביטול האישום, הכל כאמור בסעיף 84לחוק סדר הדין הפלילי [14] (הנ"ל): "חזר בו התובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית-המשפט את האישום שממנו חזר בו התובע; חזר בו לאחר-מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום". .3וכבר חזר והסביר בית-המשפט העליון (ע"פ 176/74, יהודה נ' מדינת ישראל בעמ' 555) [1] כי: "השיקול המכריע המבדיל בין ביטול כתב-אישום לפי בקשת התביעה ובין זיכוי הנאשם כתוצאה מחזרה ממנו, הוא אם הבקשה או החזרה היתה לפני או אחרי תשובת הנאשם לאישום" (וכן ראה: ע"פ 250/77 מדינת ישראל נ' קרישנסקי [2]; ע"פ 859/78 זיידה נ' מדינת ישראל [3]. ניתנה האמת להיאמר: אי-אפשר להגיע למסקנה אחרת, כתוצאה מן העיון בתיק, מזו שאליה הגיע השופט גמזו: אף בא-כוח המערער מודה ומסכים, כי על-פי האמור בתיקו של השופט טברון הדיון נתבטל ונסתיים בטרם נדרש המערער להשיב דבר. אלא מאי? ביקש בא-כוח המערער מן שופט גמזו כי יתיר לו להביא ראיות בקשר עם כל שאירע באולמו של השופט טברון. ראיות שיהיה בהן כדי להוכיח שהמערער השיב גם השיב לכתב-האישום ואף כפר בו, ולפיכך מן הדין היה שהשופט טברון יציין ויקבע בפסק-דינו כי המערער זוכה מן האשמות שהוטחו נגדו, הכל כמפורט בסעיף 84, סיפא, הנ"ל. לדעתו של בא-כוח המערער, אין כל מכשול עומד בפני השופט גמזו בדרכו זו והדבר קל, שהרי בפרוטוקול עסקינן ואין פרוטוקול אלא ראיה לכאורה על כל הקורות בבית-המשפט. ואם ראיה לכאורה הוא, יבדקנה השופט גמזו, ישמע ראיות ועל-פיהן - אם יגיע למסקנה זו אף יתקן את פרוטוקולו של השופט טברון. ובתום כל הדברים האלה יאמר בפסק-דינו (המתוקן) של השופט טברון, כי המערער יצא זכאי ושוב לא ידון השופט גמזו את המערער, שהרי כבר נדון על מעשה שזוכה וטוהר ממנו. עד כאן הבאתי את הלך מחשבתו ודרך טיעונו של בא-כוח המערער. .4השופט גמזו לא אבה לשמוע מחדש ראיות לגבי מה שאירע ונדון אצל השופט טברון. הוא הלך, בתיק זה, בדרך הרגילה והמקובלת, שמע עדים ובחן ראיות לגבי כתב-האישום שלפניו ובסיומה של הכרעת-הדין קבע לאמור: "בסיכום, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום. אני קובע כי התביעה השכילה להוכיח את המוטל עליה ובהעדיפי גירסתה הנאמנה של המעורבת, המסתייעת ומתחזקת במימצאים אוביקטיביים מהימנים, הן של הבוחן מחד גיסא, והן של עד ההגנה מס' 2(בן-חיים סעדיה) מאידך גיסא ועל-פי גירסתו הבלתי נאמנה של הנאשם בכל הקשור להתנהגותה של המעורבת למעט הודאתו בקשר לכשלונו בחובת התצפית, אני מרשיעו כאמור". את המלים "גירסתו הבלתי נאמנה" של הנאשם הדגיש השופט גמזו הדגשה חזקה. ולאחר ששמע, מפי שני הצדדים, טענות לגבי העונש, הטיל על המערער קנס כספי בגובה של 000, 6ל"י וכן פסל את המערער מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 9חודשים, מזה 3חודשים בפועל ו- 6חודשים פסילה על-תנאי לשנתיים ימים והתנאי הוא, שלא יעבור בשנית על התקנות הנזכרות בכתבהאישום. כל הדברים האלה מופיעים בפרוטוקול של השופט גמזו, ובערעור שלפנינו אין איש כופר בנכונותו, או מבקש לתקנו. .5בערעורו לפנינו, חוזר ומעלה המערער בשנית את טענתו שהיה מקום והיתה הצדקה על-פי הדין, להרשות לו להביא ראיות לגבי השתלשלות הדברים באולמו של השופט טברון. ועוד מוסיף הוא וטוען שתי טענות: האחת, שלא היה מקום להרשיעו על-פי חומר הראיות שהובא לפני השופט גמזו; והשניה לגבי חומרת העונש. על שתי טענות אחרונות אלה מציע אני להשיב בקיצור נמרץ - כיאה להן - שאין בהן ולא כלום, ולא אוסיף. .6את רובו של זמן הדיון בערעור, הקדיש בא-כוח המערער לטענתו, אותה כינה "תיקון פרוטוקול". את הבסיס המשפטי לבקשה זו מגלה הוא בלשונו של סעיף 127לחוק סדר הדין הפלילי, שבו נאמר: "פרוטוקול ישמש ראיה לכאורה למהלך המשפט, אולם בערעור באותו ענין אין לטעון נגד דיוקו של הפרוטוקול ואין להביא ראיות לטעות בו, אלא ברשות בית-המשפט שלערעור". אומר בא-כוח המערער: סעיף זה יש לחלקו לשניים, ואין חלקו הראשון ("פרוטוקול ישמש ראיה לכאורה למהלך המשפט") קשור ותלוי בחלקו השני, ששניהם נפרדים זה מזה, ואין בין זה לזה ולא כלום. ואם אכן זהו הפירוש הנכון, ממילא קמה למערער הזכות להביא הוכחות לסתור "ראיה לכאורה" זו. ועוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, שאין כל הגבלה ואין כל סייג, מבחינת הזמן והמקום, לתקוף ראיה לכאורה זו. וכמו במקרה שלפנינו, רשאי הוא לערער על נכונות הפרוטוקול של השופט טברון להביא ראיות לסתרו, גם לפני השופט גמזו, ואפילו חלפה עברה לה כשנה תמימה בין סיומו של הדיון לפני השופט טברון ותחילתו של הדיון לפני השופט גמזו. סבורני, כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, ותוצאותיה - אם תתקבל - יפגעו וישימו לאל את העקרון שצריך להיות קץ, סוף פסוק, לכל הליך משפטי. .7אפתח ואומר, שלצורך עניננו מן הראוי לעיין בסימן ג' בפרק ה' (הליכי משפט) של חוק סדר הדין הפלילי. כותרתו של סימן ג' היא "פרוטוקול ותרגום". ולאחר שלושת הסעיפים הראשונים ( 122- 124) המתייחסים לאופן ניהול ורישום הפרוטוקול, באים שלושה סעיפים המטפלים בסוגיה שלפנינו. סעיף 125("תיקון פרוטוקול") אומר: "בית-המשפט רשאי, לבקשת בעל-דין ולאחר שנתן ליתר בעלי-הדין הזדמנות להשמיע את דבריהם, לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו. בית- המשפט יזקק לבקשת תיקון כאמור גם אם הוגשה לאחר מתן פסק-הדין וכל עוד לא עברה התקופה לערער עליו". עלינו לתת תוקף - והדבר הוא מן המפורסמות במסכת פרשנות - לכל חלקי הסעיף. ומן הסיפא אנו למדים שהמחוקק בחר להציב גבול ולסייג בזמן את המועד להגשת בקשה לתיקון פרוטוקול. ועל שום מה קבע, כגבול אחרון, את תקופת הערעור? הטעם לכך הוא, שיבוא יום (אם לא הוגש ערעור) ושוב לא ניתן יהיה לתקוף את הפרוטוקול, או שפרוטוקול זה יעמוד לביקורתו של בית-משפט גבוה יותר (אם יוגש ערעור). נשאלת, אם כן, השאלה: מה דינו של נאשם שגילה, לאחר המועד, כי אין הפרוטוקול משקף נאמנה את דבריו? על-פי האמור בסעיף זה, ובמסגרת התיק האמור, שוב אין בידי הנאשם דבר לעשותו. אומרים לו: אחרת את המועד, והשופט שדן בענין, שמע, ראה וידע כל שנעשה ונאמר באולם בית-המשפט חסר אונים הוא לתקן את לשון הכתוב. על אחת כמה וכמה כשעוסקים אנו, למעשה, לא בתיקון ביטוי זה או אחר בפרוטוקול, אלא בשינוי פסק-הדין. שהרי כל כולה של הטענה מטרתה לשנות את פסק-הדין מביטול לזיכוי. ואם השופט שדן בענין אין בידו להושיע - שופט אחר, בזמן אחר ובתיק אחר - לא כל שכן? והגיונם של הדברים נראה פשוט בעיני. .8ולא רק סעיף זה מלמד על רצונו של המחוקק להביא לקיצו כל ויכוח או ספק לגבי נכונותו של הפרוטוקול. גם הסעיף הבא אחריו, סעיף 126לחוק הנ"ל, מבהיר מגמה זו באמרו: "בקשה לתיקון של פרוטוקול וכל החלטה על בקשה כזאת ירשמו בפרוטוקול וההחלטה תיחתם בידי בית-המשפט". לאמור: שאפילו היתה עמדתו של צד כלשהו לדיון ביקורתית כלפי תכנו וניסוחו של הפרוטוקול, אין דרך אחרת מאשר לפנות לבית-המשפט בקשה כי יתקן את הפרוטוקול. ובין אם הסכים בית-המשפט לתקנו, בין אם לאו, חובה עליו לרשום זאת בפרוטוקול ולחתום על החלטתו. ואף כאן המטרה היא שהעיון בתיק עצמו ילמד, ומתוכו, את שאירע בין כתלי בית-המשפט. ראה: ע"פ 100/55 מאיר נ' י"מ [4]. לפיכך, אין לפרש סעיף זה כאילו כל כוונתו שיהיה רישום נוסף בעלמא בתיק. אלא, יש לקבוע שהוא משלים, והולך בעקבות האמור בסעיף 125, את הרעיון שערכאת הערעור תוכל להעביר תחת שבט ביקורתה גם החלטה זו. ממילא, חייבים אנו לומר שכוונת סעיף זה היא לבקשה המוגשת כאמור בסעיף 125ובמועדים האמורים בו. בע"פ 100/55הנ"ל מאיר נ' י"מ [4] קובע מ"מ הנשיא (חשין) כי השופט - "אינו מצווה, כאמור לעיל, להיעתר לכל מבקש ולתקן את הרשימות מדי הידרשו לכך, אך בין כך ובין כך - כלומר, אם הוא מחליט לתקן ובין אם הוא מחליט לסרב - עליו לתת טעם להחלטתו. שאם לא כן, אין יודע מה ראה על ככה שהחליט מה שהחליט, ואם צדק במה שהחליט" (בעמ' 1220פסק- הדין). .9עתה, מגיעים אנו, לפי הסדר, לסעיף 127(הנ"ל) ולמען הנוחיות אחזור על האמור בו בשנית: "פרוטוקול ישמש ראיה לכאורה למהלך המשפט, אולם בערעור באותו ענין אין לטעון נגד דיוקו של הפרוטוקול ואין להביא ראיות לטעות בו, אלא ברשות בית-המשפט שלערעור". סעיף זה, כקודמיו, ממשיך לטפל בשאלת פרוטוקול של תיק המובא לפני ערכאת הערעור, לאחר שבית-המשפט של הדרגה הראשונה דן (סעיף 125) והחליט (סעיף 126) בבקשה לתיקון פרוטוקול, אולם המחוקק העניק לערכאת הערעור סמכות לשמוע טענות נגד דיוקו של הפרוטוקול של הערכאה הראשונה. ואף להרשות הבאת ראיות בשאלה זו, אם מצאה זאת לנכון ערכאת הערעור. מכאן, שתכנו של סעיף 127מדבר בעדו: לגבי ערכאת הערעור, אין האמור בפרוטוקול של הערכאה הראשונה אלא בבחינת "ראיה לכאורה", שהרי עדיין ניתנת ההזדמנות והאפשרות לבאי-כוח הצדדים לתקוף דיוקן של הפרוטוקול. מה שאין כן בכל הליך אחר שאיננו במסגרת התיק המקורי וערעור עליו: לגבי זה הפרוטוקול הוא סוף פסוק ואין בית-משפט אחד מוסמך לתקן פרוטוקולו של בית-משפט אחר. וכבר פסק בית-המשפט העליון (ראה ע"פ 135/50 י"מ נ' פרידמן בעמ' 575) [5] כי: "הפרוטוקול אשר עורך השופט היושב ראש, מפאת החובה החוקית המוטלת עליו, לא זו בלבד הוא ראוי להתקבל כראיה לאמירת דברי העדות שנרשמו בו, אלא יש לראותו "כהוכחה הטובה ביותר" בנדון זה". כך גם פסק בית-המשפט העליון בע"פ 184/54 גולדברג נ' י"מ בעמ' 112) [6] כי: "רשימותיו של בית-המשפט אשר שמע את הענין הן הן הקובעות, לכאורה, וכל עוד אין לפני בית-המשפט לערעורים הוכחות משכנעות כי הרשימות אינן נכונות, או כי חל בהן אי-דיוק, אין לפסול אותן. מסוכן יהיה הדבר אם ישמעו את דבריו של כל מערער המכוונים לסתור את הכתוב". אין צורך להוסיף, שהלכה למעשה אף פעל בית-המשפט העליון והעביר תחת שבט ביקורתו, בשבתו כערכאת ערעור, את האמור בפרוטוקול ודרך כתיבתו ועריתו על-ידי הערכאה הראשונה. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בע"פ 483/62 סופיוף נ' י"מ (בעמ' 244) [7]. קובע כב' מ"מ הנשיא כתוארו אז - אגרנט את הדברים הבאים: "בישיבה הראשונה, בה השמיעו באי-כוח בעלי-הדין את טענותיהם בערעור, לא השכלנו לפענח את הפרוטוקול של השופט המלומד, ביחוד אותו חלק מהפרוטוקול, בו נרשמו העדויות של דיולד ובן-כוכב. לפיכך, הוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי בהוראה, כי הפרוטוקול של הדיון יפוענח על-ידי השופט שרשם אותו, עתה, הוחזר התיק אלינו לאחר פענוח הפרוטוקול והדפסתו מחדש, אולם גם היום אין בידינו לומר, לאחר שעיינו בפרוטוקול, כי העדויות של שני העדים הנ"ל - והן נרשמו בצורה מקוטעת - מצביעות בכיוון מסקנתו של השופט המלומד או שדי בהן, בעדויות אלו, כדי להצדיקה; וגם מר חסיד, סגן פרקליט המדינה, הודה בפנינו גלויות, ברוב הגינותו, כי מן הנמנע לתמוך בהרשעה על-סמך העדויות, כפי שנרשמו בפרוטוקול, במצב דברים זה אין אנו רואים מנוס מהמסקנה, כי ההרשעה איננה יכולה לעמוד..." .10סבורני, כי אין צורך להרחיב את הדיבור לגבי התוצאות העלולות לנבוע מכל פירוש אחר. אם נרשה הבאת ראיות "לתיקון פרוטוקול" בתיק אחר, ממילא פותחים אנו פתח גדול כפתחו של אולם, לדיון מחדש במשפטים (האזרחיים והפליליים) שכבר נדונו ונסתיימו. בכל משפט ניתן יהיה להעלות את הטענה, כמו זו המופיעה בתיק זה, שלא היה ביטול אלא זיכוי. והוא הדין במשיבה: אף היא תוכל להגיש מחדש תביעות פליליות נגד נאשמים שזוכו (לאחר שהתייחסו והשיבו לכתב- האישום), ותבקש להביא ראיות (בתיק החדש), שעל-פיהן לא השיב הנאשם על כתב-האישום. כלום צריך לתאר באריכות את ההתפתחות הצפויה מקבלת טענה זו? הוא שאמרתי: עקרון טוב יש בידינו והוא, שכל טענותיהם של הצדדים תתבררנה ותתבהרנה במסגרת משפט אחד (כולל הערעור), ולא הייתי מציע לנתצו או לזנחו. עקרון זה הוא אביהם-מולידם של תורות אחרות, ואין צורך שאזכיר את הלכות בית-המשפט העליון לגבי טענת "כבר הורשעתי" או "כבר זוכיתי" (ע"פ 132/57 נכט נ' י"מ [8]; ע"פ 244/73רבר נ' מדינת ישראל [9]; ע"פ 450/77בעל טכסא נ' מדינת ישראל [10]; וכן ראה: ד"ר מ' שלגי, "איסור כפל-האישם" [16], או הסוגיה הקרובה לכך של מעשה בית-דין (ע"פ 52/51 בכר נ' י"מ; [11]; ע"פ 72/60 י"מ נ' גועיה ואח' [12]. ובמלים אחרות: הדרך שהותוותה על-ידי המחוקק, ואין בלתה, לתקוף נכונותו של הפרוטוקול ופסק-הדין שניתן בעקבותיו, היא הגשת ערעור. ודינו של הפרוטוקול כדינו של פסק-הדין: לא הוגש עליו ערעור הופך הוא להיות סופי ושוב אין דרך אחרת לתקנו או לשנותו. .11המסקנה העולה מן הדברים הנ"ל היא, שהמערער החמיץ את ההזדמנויות שניתנו לו לבקש לתקן את הפרוטוקול, כפי שאלה פורטו בסעיפים 125- 127לחוק סדר הדין הפלילי. מן הראוי שאוסיף כמה מלים לגבי האפשרות להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול "כל עוד לא עברה התקופה לערעור עליו" (ראה סעיף 125סיפא). אין הסעיף מזכיר ומציין מספר ימים מוגדר. מכאן ניתן להסיק, כי אם נענה בית-המשפט, על- פי סעיף 182לחוק, והאריך את המועד להגשת הערעור, ממילא לא חלפה התקופה בה רשאי המערער אף להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול. ואפילו זו לא נענתה ובית-המשפט של הדרגה הראשונה לא תיקן את הפרוטוקול - עדיין אין הדבר בבחינת סוף-פסוק, ויוכל המערער להביא את הענין לפני בית-המשפט שלערעור (ואפילו לבקש שם, בערעור, הבאת ראיות) כאמור בסעיף 127לחוק. עתה, שקבע המחוקק ופירט את הצעדים שיש לנקוט בהם, השלבים והמועדים, שעל-פיהם יתוקן הפרוטוקול, שוב אין אנו בני-חורין לפרוץ גבולות אלו ולהרחיבם, על-ידי קביעת אפשרויות נוספות שלא עלו כלל על דעתו של המחוקק. .12נראה לי שאין קשר בין סוגיה זו של תיקון הפרוטוקול ובין סוגיה אחרת שענינה הוא פירוט הכתוב בו, אם נזקקים אנו לפרשנות מפני שהדברים סתומים או משתמעים לכאן ולכאן. כמובן שזכאי כל צד לנסות ולשכנע את בית-המשפט כי משמעות הדברים ומובנם הנכון - על-סמך האמור בפרוטוקול - נוחים יותר ומתיישבים עם גירסתו וטענותיו. ואין כל מניעה שבית-המשפט, במשפט האחר יעיין בכתוב ויפרשו כדרך שבית-המשפט נוהג לעשות לגבי מסמכים הטונים פירוש. ברם על נכונות הפרוטוקול והעובדה כי הוא מכיל ומשקף את כל הדברים שנאמרו במהלך המשפט - על אלה שוב אין מקום לערער במשפט אחר. .13אולי לא יהיה זה למותר להעיר שאין בחוות-דעתי זו אלא התייחסות לשני התיקים בהם היה מעורב המערער, ואין צורך לומר לעבירות (על תקנות התעבורה) שהיה מעורב בהן. כפי שהסברתי לעיל, לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער וקבעתי כי הוא קשור בפרוטוקול שערך השופט טברון ואין הוא יכול לנתק עצמו ממנו. ברם, לא אמרתי דבר ולא היה צורך כי אתייחס לעבירות אחרות, מיוחדות מבחינת אופיין, שלגביהן יש - אולי - מקום לדלות כוונה אחרת מלשונו של החוק. כך למשל, קובע סעיף 240(ג) לחוק העונשין תשל"ז- 1977[15] ("עדויות סותרות") כי "הפרוטוקול של המשפט והודעה או עדות שנרשמו כדין בחקירה כאמור, יהא ראיה לכאורה לדברי העד שבהם" (ראה דברי השוט - כתוארו אז - אגרנט בע"פ 135/50הנ"ל י"מ נ' פרידמן [5] (בעמ' 575) לגבי עבירה של מתן עדות שקר ביודעין. הוראה מיוחדת ומפורשת זו צמחה על רקע מהותה ואופיה של העבירה. אולם, וכאמור, אין אני נדרש, בתיק זה, להשיב אם הדין לגביה שונה מן המסקנה אליה הגעתי לעיל, ואף אינני מתייחס לשאלה כיצד יש להבין את דבריו של כב' השופט - כתוארו אז - אגרנט (בע"פ 135/50הנ"ל) י"מ נ' פרידמן [5] בענין זה: אם כוונתו היתה להרשות העלאת טענות לסתור פרוטוקול או שמא אפילו ראיות. .14אני מציע לדחות את הערעור. השופט פלפל: .1ראשית עלי לומר כי אני מסכים לדעת חברי הנכבד השופט בןדרור בהשיבו על השאלה שהציג כך: "מה דינו של נאשם שגילה לאחר המועד כי אין הפרוטוקול משקף נאמנה את דבריו? על-פי האמור בסעיף זה (הכוונה לסיף 125לחוק סדר הדין הפלילי - א.פ.) ובמסגרת התיק האמור (ההדגשה שלי א.פ.) שוב אין בידי הנאשם דבר לעשותו". הדגשתי את המלים "ובמסגרת התיק האמור" משום שלדעתי - ובכך חלק אני על דעתו של חברי - ברור לחלוטין שבמסגרת תיק אחר, דהיינו כאשר יוצג פרוטוקול דיון בתיק אחד כראיה בתיק אחר, תהיה זו ראיה לכאורה בלבד. ראיה זו בדבר העובדה שכך אמנם נאמר במשפט הראשון עפ"י הפרוטוקול, תהיה ראיה הניתנת לסתירה בראיות אחרות שיבקש להביא כל צד בתיק השני, בין אם היה עד ובין אם היה צד במשפט אזרחי או פלילי שהתקיים בתיק הראשון. הרישא של סעיף 127לחוק סדר הדין הפלילי האומרת: "פרוטוקול ישמש ראיה לכאורה במהלך המשפט..." משקפת למעשה את ההלכה שניתן לה ביטוי בע"פ 135/50י"מ נ' פרידמן [5], שאוזכר בחוותדעתו של חברי השופט בן-דרור. וכך נאמר שם (בעמ' 575): "...אין לראות בהצגת הפרוטוקול ראיה סופית דוקא על העדות שניתנה במשפט הקודם כלומר, יש לאפשר לצד שכנגד - בין אם הינו הנאשם במשפט פלילי או בעל-הדין היריב במשפט אזרחי - להסביר, להשלים ואף לסתור את הדברים המצויים בו. ולבסוף, אנו מדגישים, כי ההלכה, שאנו קובעי במשפט זה, נוגעת רק לכשרותו של הפרוטוקול כראיה במשפט אחד על דברי העדות שנגמרו במשפט קודם ולא נתכוונו לנגוע כלל בתפקיד שממלא מסמך זה בערעור". (ראה גם א' הרנון, דיני ראיות [17] חלק ב' עמ' 211- 210). אשר לתפקיד שממלא הפרוטוקול בערעור אומר לנו עתה חלקו השני של סעיף 127הנ"ל כך: "...אולם בערעור באותו ענין אין לטעון נגד דיוקו של הפרוטוקול ואין להביא ראיות לטעות בו, אלא ברשות בית-המשפט שלערעור". הפרוטוקול אינו מהווה על-כן, לדעתי, לאור הדברים החד-משמעיים הנ"ל, סוף פסוק בכל הליך שאיננו במסגרת התיק המקורי והערעור עליו. בעוד אשר בכל הליך אחר הפרוטוקול מהווה ראיה לכאורה בלבד, הרי שבערעור - וכאן קיימת כאמור החמרה מיוחדת - אפשר לטעון נגד דיוקו ולהביא ראיות לטעות בו, רק ברשות בית-המשפט. אין כלל מקום, לדעתי, לראות את הבקשה להביא ראיות במסגרת ההליך האחר כדי לסתור את נכונות הכתוב בפרוטוקול של ההליך הקודם, משום בקשה לתיקון פרוטוקול. אף כי תוצאת הבאת ראיות בהליך מאוחר לגבי מה שנאמר במשפט קודם בניגוד למה שנכתב בפרוטוקול של אותו הליך, יכולה אמנם להיות כי בית-המשפט בהליך השני יקבע שהדברים שנאמרו בהליך הראשון הם שונים ממה שנכתב בפרוטוקול - אין בכך משום תיקון הפרוטוקול ואין הוראות הסעיפים 124ו- 125לחוק סדר הדין הפלילי חלות לגבי מצב זה. סעיפים אלה דנים, כאמור בהם, בבקשה לתיקון פרוטוקול המוגשת במסגרת אותו הליך - זאת ותו לא. בקשה כזאת יכולה להיות מוגשת רק ע"י בעל-דין ובמסגרת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין. הדבר מתבקש כמובן מאליו לדעתי מטעמים של צדק, כי מי שאינו בעל-דין ואינו יכול לבקש כלל עפ"י סעיפים אלה את תיקון הפרוטוקול - כי יהיה זכאי להביא ראיות במשפט אחר, הוא הוא יהיה צד, בין בהליך פלילי ובין בהליך אזרי, ולנסות להוכיח כי האמור בפרוטוקול של המשפט הקודם, אינו משקף נאמנה את מה שנאמר בשעתו על ידו. אפשר היה אולי לחשוב כי אין צורך לתת אפשרות כזאת גם בידי מי שהיה בעצמו בעל-דין במשפט הראשון, כי הלא ניתנה לו בשעתו אפשרות לבקש את תיקון הפרוטוקול; אולם ההלכה, כאמור לעיל, והמחוקק ברישא של סעיף 127, בפירוש אינם קובעים כך. ולדעתי, עם כל הכבוד, יש טעם רב לדבר: הלא הנושא של המשפט השני יכול להתייחס לדברים שבשעתו נחשבו לטפלים במשפט הראשון, ועל-כן אפשר להניח כי בעל-הדין במשפט הראשון, אף כי סבר בשעתו שהפרוטוקול איננו משקף את מה שנאמר על-ידו, לא טרח לבקש את תיקונו של הפרוטוקול משום שהדבר לא נראה לו כחשוב באותו משפט. לא תמיד הוא צריך להעלות על דעתו כי דברים אלה שנרשמו בפרוטוקול ישמשו ראיה נגדו במשפט אחר שאין בינו ולא כלום עם המשפט הראשון. .2אשר למצב שבפנינו - השאלה האמיתית שעלינו לדעתי להכריע בה היא זאת: האם יש לראות בדיון שהתקיים בפני כב' השופט גמזו את המשכו של המשפט שהתקיים בפני השופט טברון, דהיינו אם יש לראות בהם הליך אחד. אם נאמר כן יהיה מקום גם לקבוע, כמסקנת חברי השופט בן-דרור, שהאפשרות היחידה לתיקון הדברם שנרשמו ע"י השופט טברון מפיו של הנאשם היתה במסגרת הסעיפים 124, 125לחוק סדר דין הפלילי. אך מכאן תהיה גם מסקנה נוספת שבערעור שבפנינו (אם אמנם כאמור הדיונים בפני השופטים טברון וגמזו נחשבים כענין אחד), תחול הסיפא של סעיף 127לחוק סדר דין הפלילי, דהיינו שהמערער יכול ברשותנו לבקש לטעון ולהביא ראיות כנגד הפרוטוקול. אולם לדעתי אין זה כך. ההליך שהיה בפני כב' השופט טברון נסתיים בבטול האישום, עפ"י מה שאמור בפרוטוקול של כב' השופט טברון. בפני כב' השופט גמזו הוגש כתב-אישום אחר - והרי זה הליך אחר. רשאי היה על-כן, לדעתי, המערער בהליך האחר בפני כב' השופט גמזו להביא ראיות כדי לסתור או להשלים את הפרוטוקול של הדיון בפני כב' השופט טברון. זוהי, לדעתי, המסקנה העולה מהוראות החוק, ויורשה לי להוסיף כי גם אינני רואה בכך תוצאה בלתי נכונה וצודקת. בסופו של דבר הרי לא היה צריך המערער בשעתו, כשבוטל האישום נגדו בפני כב' השופט טברון, להניח כי יוגש נגדו כתב-אישום אחר על אותה עבירה. על-כן אפשר להבין שלא התעניין לדעת מה בדיוק נכתב בפרוטוקול ע"י כב' השופט טברון, ואף אם עשה כן - אין להקפיד עמו על כי לא ביקש בשעתו מכב' השופט טברון לתקן את הפרוטוקול ולהוסיף כטענתו בפני כב' השופט גמזו ובפנינו, שהוא גם נתבקש להשיב על האשמה לפני שכתב-האישום בוטל. .3מטעם זה הריני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא שיאפשר למערער להביא ראיות ביחס לדברים שנאמרו בעת הדיון בפני כב' השופט טברון. אוסיף עם זאת כי אם לא תתקבל דעתי האמורה בנדון הרי שגם אני סבור שדינו של הערעור להידחות לגופו של ענין ובענין זה תמים דעים אני עם דעת חברי כב' השופט בן-דרור. השופט מלץ: במחלוקת שנפלה בין חברי להרכב, תמים דעים אני עם ברי כב' השופט פלפל כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לשופט השלום המלומד עלמנת שיאפשר לנאשם לנסות ולהוכיח כי כבר זוכה בהליך קודם מאותו אישום. בעיני, הבעיה היא פשוטה בתכלית: המערער הובא בפלילים בפני כב' השופט גמזו וביקש להשמיע ראיות כדי להוכיח כי כבר הובא לדין בהליך קודם, בפני השופט טברון, וזוכה. טענה זו - "כבר זוכיתי" היא טענה לגיטימית הפתוחה לכל נאשם, ונטל ההוכחה הוא עליו. מובן מאליו שדרך ההוכחה הנוחה ביותר היא המצאת פרוטוקול מאושר של אותו הליך קודם המראה כי אכן נקרא הנאשם להשיב על האשמה, עשה כן ולאחר מכן זוכה או שהופסק ההליך נגדו. במקרה שלפנינו דרכו של הנאשם לא היתה קלה שכן אותו פרוטוקול בהליך הקודם, לא נכלל בו רישום של העובדה כי אכן נקרא הוא להגיב על האישום וכפר, כפי שהוא טוען. לטענתו אכן כך קרה אלא שמשום מה לא נרשמו הדברים בפרוטוקול ע"י השופט טברון. לפיכך ביקש להביא ראיות אחרות להוכחת עובדה זו. שופט השלום המלומד לא הירשה השמעת ראיות אל. משתמע מדבריו שהוא עשה כן משום שהיה סבור שהפרוטוקול של השופט טברון - שכאמור אין בו זכר לכפירתו של המערער - סוף פסוק הוא, ואין להרהר אחריו. קיימות שיטות משפט (לרבות המשפט הצבאי בארצנו) בהן נקבע בחוק כי פרוטוקול של בית-משפט - סופי הוא ואין אחריו ולא כלום. לא כן אצלנו: כאן קבע המחוקק במפורש כי פרוטוקול כזה אין הוא אלא הוכחה לכאורה למה שהתרחש באולם בית-המשפט. "הוכחה לכאורה" נאמר ולא "הוכחה מכרעת". ואם ראיה לכאורה היא, ממילא היא ניתנת לסתירה ע"י ראיות אחרות. כדי לחדד את הבעיה אתן דוגמא היפוטטית: מתייצב פרקליט המערער הנאשם בפני כב' השופט גמזו ומבקש להשמיע כעד את השופט טברון עצמו, שיבוא ויעיד כי אכן זכור לו שהנאשם לפניו כפר באשמה וכי משום מה לא נרשמו הדברים בפרוטוקול. האם יעלה על הדעת שמישהו יאמר לו - לא אשמע אותך. הפרוטוקול שכתבת קובע הוא אפילו אם נשמט ממנו העיקר? מובן שפרוטוקול כזה הוכחה חזקה היא ולא קל לסותרה. יתן שהמשימה שקיבל על עצמו פרקליט המערער היא קשה ביותר. יתכן שהתוצאה המעשית של החזרת התיק לשופט השלום המלומד איננה אלא בזבוז זמן ואכן לא יעלה בידי הפרקליט המלומד לסתור את ההוכחה לכאורה שבאותו פרוטוקול. אך מה שעשה שופט השלום המלומד היה בבחינת סתימת הפה לנאשם בכך שלא איפשר לו אפילו לנסות - ולכך אינני מוכן לתת את ידי. מסיבה זו אף דעתי היא, כדעת כב' השופט פלפל, כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לשופט השלום המלומד על-מנת שיאפשר למערער להשמיע ראיות להוכחת טענתו כי כבר זוכה בהליך הקודם. תהיינה ראיות אלה קבילות ומהימנות עליו ויגיע למסקנה כי אכן זוכה המערער בהליך הקודם - יזכה את המערער. אם לאו - יעמדו ההרשעה לגופו של ענין והעונש שנגזר בעינם. לענין זה, אף אני סבור ככב' השופט בן-דרור, שלגופן של עובדות - לא היה בערעור זה ממש, לא לענין הכרעת-הדין ולא לענין העונש. לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור לבטל פסק-דינו של ביתמשפט קמא ולהחזיר אליו את התיק להשלמת הדיון ולהורות לו להתיר הבאת ראיות כפי שנתבקש על-ידי המערער, הכל כאמור וכמפורט בחוות-דעתם של השופטים פלפל ומלץ. לאחר שמיעת הראיות הנ"ל יאפשר בית-המשפט לשני הצדדים להביא סיכוי טענותיהם, ולאחר-מכן יתן פסק-דין חדש. ניתנת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.פרוטוקול דיוןפרוטוקול דיון בית משפטראיות לכאורהמסמכיםפרוטוקול