התובע והנתבעים נדברו ביניהם לרכוש במשותף דירה ברחוב חזקיהו המלך בירושלים (להלן: הדירה). לשיטתו של התובע התגבשו בין הצדדים קשרי שותפות ו/או נאמנות ו/או שליחות, שבאו לידי ביטוי בכתב בהסכם נאמנות שנחתם ביום 15.9.04 (להלן: הסכם הנאמנות). על יסוד קשרים משפטיים אלה עותר הוא למתן סעד של מתן חשבונות בנוגע לרכישת ומכירת הדירה על-ידי הנתבעים. הנתבעים לא הכחישו שבתחילת הדרך התעתדו אומנם הצדדים לרכוש את הדירה במשותף, אלא שלשיטתם התובע חזר בו מכוונה זו ונטל דמי תיווך ויזום עבור חלקו בקשירת העסקה עם מוכרת הדירה; וכי מכל מקום התובע מעולם לא שילם את חלקו בעסקה, על אף שההסכם שנכתב על-ידו חייבו לעשות כן כתנאי ליצירת הקשר המשפטי בין הצדדים, ולא השליש לידם ולו אגורה שחוקה אחת עבור חלקו בעסקה. לפיכך טוענים הנתבעים כי הדירה לא נרכשה בשותפות, וכל כוונה ליצירת יחסים משפטיים בין הצדדים חלפה לה מהעולם זמן לא רב לאחר חתימת הסכם הנאמנות. טענותיהם של הצדדים גובו במסמכים רבים שנוצרו בזמן אמת, שלגבי מרביתם לא העלו הצדדים טענות הנוגעות לעצם משלוחם או קבלתם (למעט מכתבו של התובע לב"כ הנתבעים מיום 20.10.04, שצורף כנספח ה' לכתב התביעה, ושהנתבעים מכחישים בתוקף שנמסר לבא-כוחם אי פעם – סעיף 28 לתצהיר הנתבע). טענות לא מעטות של הצדדים לא נסמכו על כל מסמך שהוא, גם כשהיה מקום לצפות שיוצגו המסמכים הנוגעים להם, וחלק ניכר מתצהיריהם אינו אלא צבר של עדויות סברה ו/או אמירות שאינן נתמכות בכל ראייה חיצונית. בהינתן מצב דברים זה, וכאשר ברי היה שכל צד יסתמך על העובדות העולות מהמסמכים ויתקשה עד מאד להוכיח טענות שבעל-פה מול מסמכים בכתב, הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם על בסיס המסמכים והתצהירים, ללא חקירת עורכי התצהירים. מלאכת הגשת הסיכומים הושלמה זה עתה. בשל טיב הטענות תיסקר להלן ההשתלשלות העובדתית באופ ן כרונולוגי, ככל שניתן להתחקות עליה מהמסמכים שהגישו הצדדים וככל שאלה רלוונטיים לנושא שבמחלוקת, קרי: קיומם של קשרים משפטיים ארוכי-טווח בין הצדדים. שאלה זו היא עובדתית בעיקרה, ולפיכך יבחנו טענות הצדדים על רקע העובדות העולות ובוקעות מהמסמכים שנערכו ב"זמן אמת". ההשתלשלות העובדתית אין מחלוקת בין הצדדים כי בתחילת הדרך, בטרם נרכשה הדירה מבעליה, התכוונו הצדדים לרכוש את הדירה יחדיו באופן זה או אחר. תימוכין לטענה זו, המוסכמת למעשה גם על ידי הנתבעים, ניתן למצוא בפנייה המשותפת של התובע והנתבע 1 (להלן: הנתבע) לבנק לצורך קבלת משכנתא כפי שזו משתקפת מחוות-דעת השמאי שצורפה כנספח א' לכתב התביעה (ומתצהיר האדריכל); מהנמענים בהצעת עבודה מאדריכל אליו פנו הצדדים בקשר לדירה (נספח ב' לכתב התביעה); ומטיוטת הסכם עם דייר אחר בבניין בנוגע לרכישת זכויות בניה ובניית מעלית (נספח ג' לכתב התביעה). ביום 15.9.04 חתם הנתבע על "הסכם נאמנות" (נספח ד' לכתב התביעה). אין מחלוקת שהההסכם נוסח על-ידי התובע ונכתב בכתב-ידו. ממילא קשה עד מאוד לשמוע מפיו כיום טענות בנוגע לנוסחו ולאפשרויות דחוקות כאלה או אחרות בנוגע לפרשנותו. ההסכם נוסח כהצהרה של הנתבע, ובכל מקום בו נאמר בו "אני" הכוונה לנתבע, ואילו האמירות "עבורך" או "על שמך" – מכוונות לתובע. מאחר והסכם זה הוא המסמך העיקרי עליו מושתתות טענות התובע, יובא נוסחו במלואו: לכבוד משה אלדר ירושלים הנדון: דירת הגג ברחוב חזקיהו המלך 24 ירושלים מוסכם בזאת כי הנכס ירכש בין הצדדים כדלקמן: 1) 20% אריאל הלברטל 40% רפאל הלברטל 40% משה אלדר (אליהו) 2)  אני רוכש 80% מהנכס באופן זמני כאשר 50% מהרכישה שלי הינה בנאמנות עבורך במסגרת הדיווח למס שבח. 3)  תוך 10 חודשים מיום חתימת חוזה יש לך הזכות להעביר את הסכום היחסי שלך בקניה עפ"י הסכם כולל הוצאות נילוות. 4) עם קבלת הסכום הנ"ל תיכנס לתוקפה הנאמנות וחלכך [צ"ל חלקך – ר.ו.] היחסי בנכס יועבר על שמך. 5) על אף האמור לעיל במידה ותמומש מכירת הנכס ברח' חזקיהו הנ"ל לפני מכירת הדירה ברח' יפה נוף, אזי ישולמו לבנק כל ההוצאות, וההחזרים החודשיים בגין המשכנתא שנלקחה מבנק איגוד. רק לאחר מכן תחולק יתרת כספי המכירה בחלקים שווים בנינו (80% מסכום כולל של המכירה). 6) למען הסר ספק החובות האישיים וההחזרים לבנק איגוד בגין המשכנתא שנילקחה לטובת רכישת הנכס הנידון יוחזר מייד עם מכירת הדירה ביפה נוף ו/או הדירה בחזקיהו המלך (הראשון מבין השניים). מההסכם עולה כי בשלב ראשון תירכש הדירה על-ידי הנתבעים, כאשר 40% מהזכויות בה מוחזקות בנאמנות על ידי הנתבע לטובת התובע. תוקפה של הנאמנות כפוף לכך שהתובע ישלם 40% מעלות הדירה וההוצאות בתוך 10 חודשים מחתימת ההסכם. משילוב הוראות סעיפים 2 ו-4 להסכם נראה לכאורה שרק לאחר ביצוע התשלום תיכנס הנאמנות לתוקפה ותדווח למס שבח. כפי שיובהר להלן אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בתנאי מתלה או תנאי מפסיק, ומה מעמדה של הנאמנות בתקופת הביניים, הן מאחר והסכם זה בוטל בסופו של דבר והצדדים בחרו במתווה אחר ליחסים שביניהם, והן משום שהתנאי בעניין התשלום לא קויים מעולם ולפיכך פקעה כל נאמנות, אם וככל שזו נוצרה. מתצהירי הצדדים עולה שהדירה ברחוב יפה נוף שנזכרה בהסכם היא דירה ששעבד התובע לנתבע בגין הלוואה שנטל ממנו. לכל אחד מהצדדים טענות רבות בנוגע לאותה דירה, אולם אין מחלוקת שבפועל לא נמכרה הדירה כי אם לאחר זמן (כאשר לטענת הנתבע גם לאחר מכירתה חב לו התובע סכום כספי ניכר). מתצהיר התובע עולה כי יום לאחר חתימת הסכם הנאמנות נרכשה הדירה מושא ההסכם (סעיף 24 לתצהירו). הנתבעים לא חלקו על טענה זו. הסכם הרכישה לא הוצג לבית-המשפט. אין מחלוקת שהדירה נרכשה על-ידי הנתבעים בלבד, אלא שלטענת התובע פעלו הנתבעים ברכישה זו כנאמניו ושלוחיו. עוד טוען התובע שהנתבעים לא פעלו לרישום הסכם הנאמנות ולא דיווחו עליו למס שבח. התובע אינו טוען ששילם את חלקו בסכום הרכישה בהתאם להוראות הסכם הנאמנות שהוא עצמו ניסח, אולם לטענתו נבע מחדל זה מהבנתו לפיה הדירה נמכרה כבר לצד ג', וחלקו בתשלום יפרע מתוך סכום התמורה, על פי הבנתו את האמור בסעיף 5 להסכם. אעיר כי פרשנות זו של סעיף 5 להסכם אינה נקייה מספקות, בפרט על רקע החוב בגין הדירה ברחוב יפה-נוף, אלא שאין צורך להידרש לעניין זה בשל ההתפתחויות שאירעו לאחר מכן, כפי שיובהר להלן. ביום 25.10.04 נמכרה הדירה על ידי הנתבעים לגב' קוצר (להלן: הקונה). גם הסכם מכירה זה לא צורף לראיות הצדדים, אולם הנתבעים לא חלקו על עובדה זו. אין גם מחלוקת כי ביום 28.10.04 שילם הנתבע לתובע סכום של 15,000 ₪ וביום 3.11.04 שילם הנתבע לתובע סכום של 2,500 ₪, כאשר באישורים שנתן התובע לנתבע נרשם שהסכומים שולמו "ע"ח רווחים עתידיים שיגיעו לי בגין מכירת הדירה ברח' חזקיהו המלך 24" (נספח ו' לכתב התביעה). כמו כן מסר הנתבע לתובע שתי המחאות על סך 33,000 ₪ כל אחת לתאריכים 25.11.04 ו- 10.12.04 (נספח ז' לכתב התביעה), וכשאחת מהן חזרה – העביר לידיו המחאה חלופית בסך 15,000 ₪ לתאריך 13.12.04 וסכום מזומן של 9,000 ₪ ביום 25.12.04 (נספח ח' לכתב התביעה). מסיבותיו שלו לא הציג התובע את החשבונית שהוציא עבור קבלת הכספים. מעיון בחשבונית, שנכתבה בכתב ידו של התובע, עולה כי זו ניתנה ביום 10.11.04 על סכום של 56,667 ₪ בצירוף מע"מ (סכום כולל של 66,300 ₪) ונרשם בה, בכתב-יד התובע, "עבור תיווך ויזמות עיסקת נכס רח' חזקיהו המלך 24 י-ם" (נספח ג4 לתצהיר הנתבע). הסיבה להעברת תשלומים אלה מהנתבע לתובע שנויה במחלוקת בין הצדדים. התובע טוען שמדובר בתשלום על חשבון רווחים עתידיים, כפי שכתב באישורים שצורפו לתצהירו, ולא בדמי תיווך ויזמות כפי שכתב בחשבונית המס. לשיטתו שולם לו סכום של 74,500 ₪ על חשבון רווחים עתידיים אף שבאותו שלב היה אמור, בהתאם להסכם הנאמנות שניסח בעצמו, להשליש לידי הנתבעים סכום העולה כדי 40% מעלות הנכס על מנת שהסכם הנאמנות ייכנס לתוקף. הנתבעים טוענים שבשלב זה של השתלשלות הדברים החליט התובע לסגת מכוונתו לרכוש חלק מהזכויות בדירה, בין היתר על רקע מצבו הכלכלי העגום, והעדיף לזכות בדמי תיווך ויזום חלף הכניסה כשותף ברכישה, ולפיכך אלה שולמו לו. גירסת הנתבעים בנוגע לעילה להעברת הכספים לתובע זוכה לחיזוק ממסמכים נוספים (למעט החשבונית) עליהם חתם התובע בתקופה שלאחר רכישת הדירה, כפי שיפורט להלן: א. ההתחיבות הבלתי חוזרת ביום 25.10.04 חתם התובע על "התחייבות בלתי חוזרת" (נספח א' לתצהיר הנתבע) ולפיה הוא "מתחייב בזאת, באופן מוחלט ובלתי חוזר, כלפי ה"ה בלהה קוצר... כדלהלן: א. הריני מצהיר כי אין לי כיום במישרין ו/או בעקיפין זכות כלשהי בקשר לנכס הידוע כחלקה 159/9 גוש 30007 (להלן – 'הדירה'), לרבות זכות חזקה, מגורים ו/או זכות כלשהי". התובע טוען שהתחיבות זו ניתנה במישור היחסים שבינו ובין גב' קוצר לבדה וחלה רק כלפיה, שהרי נרשם בהתחייבות שהיא "כלפי ה"ה בלהה קוצר". לפיכך אין בה כדי להשליך על זכויותיו וחובותיו כלפי הנתבעים. טענה זו מעוררת תמיהה: מאחר ואין מחלוקת שמסמך זה נערך לבקשת גב' קוצר, ככל הנראה בשל חששה לטענות של התובע על רקע העובדה שזה התגורר אותה עת בנכס כשוכר (אף שלא שילם דמי שכירות שנים מספר קודם למכירת הנכס) ואולי על רקע עסקת השותפות שרקם בשעתו עם הנתבעים, הרי שאמירתו הנוכחית של התובע מרוקנת את התחיבותו כלפיה מתוכן. התובע התחייב שאינו בעל זכויות בנכס "במישרין ו/או בעקיפין". הדיבור "בעקיפין", במשמעותו הפשוטה בהקשר זה, עניינו בטענות בנוגע לזכויות שאינן כלפי הגב' קוצר ישירות אלא כלפי אחר הטוען לזכויות. גם הרקע לחתימת ההתחייבות, ביום בו נחתם חוזה למכירת הנכס לגב' קוצר, מעלה שהתחייבות זו נחתמה כדי להבטיח שהרוכשת לא תופתע בעתיד מהעלאת טענות בנוגע לזכויות בנכס על ידי אחרים. בפועל הוגשו על ידי התובע לא מעט תביעות כנגד הנתבעים בנוגע לזכויות להן הוא טוען בנכס. מכאן שהחשש שעמד בבסיס חתימת ההסכם אכן התממש. מכל מקום, ברי שכוונת הצדדים היתה למנוע כל טענה מצד התובע בנוגע לזכויות כלשהן בנכס, ולמנוע מצב בו תמצא עצמה הקונה מעורבת בניהול התדיינויות משפטיות עם צדדים שונים בשל טענות כאלה ואחרות של התובע לזכויות בנכס. משחתם התובע והתחייב שאין הוא מחזיק בזכויות כאלה – אין מקום לשמוע מפיו כיום טענה אחרת. לפיכך יש לקבוע שבהתחיבות זו הצהיר התובע על כי אין לו עוד כל זכויות בנכס או כלפיו. ב. כתב ההגנה בין הנתבעים לגב' קוצר התגלע סכסוך משפטי בנוגע לחוזה המכר, שמצא דרכו לבית-המשפט. במסגרת התובענה שהגישו הנתבעים כלפי הגב' קוצר (ת.א. (שלום י-ם) 2623/05 הלברטל נ' קוצר), הגישה הגב' קוצר כתב תביעה שכנגד כנגד הנתבעים והתובע. בכתב ההגנה שהגיש התובע באותו הליך שפתחה נגדו גב' קוצר, טען התובע כי "סבר, בשלב מסויים, לרכוש הזכויות בדירה יחד עם התובעים [הנתבעים בתובענה שבפני – ר.ו.], אולם רעיון זה לא קרם עור וגידים והתובעים רכשו את הדירה בעצמם וממנו את רכישת הדירה מכספיהם. על רקע זה בלבד יש לראות את החתימה על נספח ג' [יתכן שהכוונה ל"התחייבות הבלתי חוזרת" – ר.ו.]. הנתבעת [גב' קוצר – ר.ו.] חשבה שאני אעורר טענות ביחס לזכויותיי בדירה ולכן דרשה חתימה על נספח ג'". יובהר שכתב ההגנה נכתב ונחתם על ידי התובע עצמו, ולא על ידי עורך-דין מטעמו (על פי חותמת הפקס בראש העמוד נראה שכתב ההגנה נשלח ביום 21.4.05; מתצהיר התובע עולה שתובענה זו הסתימה בחודש מאי 2005). לפיכך לא יכול התובע להסתתר מאחרי הטענה שהאמור בכתב ההגנה נובע מחוסר הבנה של גורם אחר כלשהו. מכאן שבמועד בו היה הדבר נוח לתובע הוא מצא לנכון להצהיר בפני בית-משפט כי הרעיון לרכישה משותפת של הזכויות בדירה "לא קרם עור וגידים" והזכויות נרכשו על ידי הנתבעים לבדם. די באמור במסמכים אלה כדי להביא לדחיית התביעה. התובע הצהיר פעם (ב"התחייבות הבלתי חוזרת") ופעמיים (בכתב ההגנה הנ"ל) כי עובר לחתימת ההסכם עם גב' קוצר לא היה הוא עוד בעל זכויות בנכס, לא טען לזכויות כאלה, והזכויות נרכשו על ידי הנתבעים עצמם. קבלת הטענה המנוגדת היום כמוה כקביעה לפיה עובר לחתימת החוזה עם הגב' קוצר מסר עובדות כוזבות בהצהרה בפני עורך-דין ולאחר מכן מסר עובדות כוזבות גם לבית-המשפט. אין כל טעם, ולו לכאורי, להניח כי דווקא היום מוסר התובע דברים כהווייתם, בניגוד לדרך פעולתו בעבר כאשר מסר הצהרות כוזבות לצורך התדיינויות משפטיות. לפיכך אין כל סיבה להעדיף את הצהרותיו היום על אלה שנעשו בזמן אמת. נראה גם כי בהעלאת טענה מנוגדת כיום יש משום פעולה בניגוד לכלל בעניין ה"השתק השיפוטי", שהרי התובע לא נמנע מלטעון את היפוכו של דבר בהליך שבינו ובין הגב' קוצר, ואין מחלוקת שבסופו של יום לא חוייב בדבר במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו גב' קוצר והנתבעים. יש לזכור שדי בכך שהטוען זכה לסעד מכוח טענה כלשהי בהליך קודם כדי להשתיקו מלהעלות טענה הפוכה בהליך אחר וזאת אף אם טענה חדשה זו היא נכונה, עובדתית ומשפטית. הכלל אינו אלא פועל יוצא של הגינות ותום לב בניהול הליכי המשפט (השוו רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418 (1997); ע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3) 769, 808 (2001)), ויש שראו בו כנגזרת של תקנת הציבור (ע"א 1393/92 קזצ'קוב נ' קזצ'קוב, מח(4) 353, 361-360 (1994)). מטרתו היא "לסכל פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (רע"א 11946/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ, מיום 22.5.05; וראו בהרחבה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 632-635 (2005); לשאלה אם הכלל בעניין ה"השתק השיפוטי" חל רק שעה שבעל-הדין זכה בהליך הקודם או גם כאשר לא עלה בידו להנות מפירות הטענה הסותרת ראו הדעות השונות ברע"א 4424/04 הנ"ל; והשוו ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, מיום 3.11.08, בפיסקה 37; וראו גם ע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל, מיום 9.6.10). דומה איפוא שקבלת גרסתו הנוכחית של התובע מעוררת קשיים עובדתיים ומשפטיים ניכרים ביותר. המסקנה מכל האמור לעיל היא שמדברי התובע והצהרותיו עולה כי הכוונה לרכישה משותפת שלו ושל הנתבעים ירדה מהפרק בשלב מסויים, עוד קודם למכירת הנכס לגב' קוצר, ובמקומה הסכימו הצדדים על תשלום דמי תיווך ויזום לתובע. מטעם זה שולמו לתובע סכומים של כ- 75,000 ₪ אף שאותה עת היה עליו להשליש לידי הנתבעים סכום העולה כדי 40% מהעלות הכוללת של העסקה. מטעם זה הוגדרו הסכומים על-ידו ובכתב ידו כ"דמי תיווך ויזום". אומנם מתכתובות מאוחרות יותר עולה שהנתבעים הסכימו להעניק לתובע את האפשרות לשוב ולרכוש 40% מהזכויות בנכס תמורת תשלום חלק העולה כדי 40%, והיו מוכנים אף לאפשר לו להשיב את הסכום של 75,000 ₪ שקיבל "עבור המעורבות שלו ביצירת העיסקה" ולהשליש לידם סך העולה כדי 40% מהנכס (מכתב מיום 21.2.05 – נספח ט' לכתב התביעה; אך ראו המכתבים מיום 28.2.05 ומיום 2.3.05). גם במכתבים מאוחרים יותר, שנשלחו בסמוך ולאחר תום תקופת עשרת החודשים שנקבעה בהסכם הנאמנות, הודיעו הנתבעים על הסכמתם לאפשר לתובע "לרכוש חלק בנכס (בשיעור 40%) באמצעות תשלום 40% ממחיר הרכישה וכל ההוצאות" (מכתב מיום 13.7.05 - נספח ד1 לתצהיר הנתבעים; מכתב מיום 18.7.05 – נספח י"ב לכתב התביעה), אלא שהתובע לא נענה לפניות אלה, ולא שילם את החלק שנקבע בהסכם הנאמנות שנכתב על-ידו. כל שעשה התובע הוא לבקש ארכה של חודשים רבים נוספים, ולצרף תצלום של המחאה לפקודת בא-כוחו של התובע (?) על סכום של 27,180 ₪, משל מסמך מעין זה מהווה תשלום כלשהו. מכאן שאף שהיתה הצעה חוזרת של הנתבעים לקשירת קשר משפטי, היא לא זכתה לקיבול מיד התובע. התובע טען שלא יכול היה לעמוד בתשלום 40% מעלות רכישת הנכס מאחר והמחדל מרישום הסכם הנאמנות גרם לכך שלא יוכל לזכות להלוואה לצורך מימון חלקו ברכישת הדירה. טענה זו לא הוכחה כלל; לא הובהר מדוע לא פעל התובע עצמו לרשום את ההסכם (מה גם שבא-כוחו הודיע כבר במכתבו מיום 24.2.05 על כוונתו לעשות כן); והטענה אף עומדת בניגוד לאמור בהסכם, שנוסח כאמור על ידי התובע, ולפיו תנאי לכניסת ההסכם לתוקף הוא שהתובע ישלם לנתבעים סכום העולה כדי 40% מסכום הרכישה (סעיף 4 להסכם הנאמנות), ומכאן שלכאורה כל עוד לא עשה כן – לא היה מקום לרישום הנאמנות. התובע הוסיף וטען כי רק בחודש יוני 2005 החל בגיוס הכסף עבור רכישת חלקו בדירה מאחר ועד לאותה עת לא ידע שהעסקה בין הנתבעים לגב' קוצר "לא בוצעה בסופו של דבר" (סעיף 35 לתצהירו). טענה זו מעוררת תמיהה לנוכח העובדה שממכתביו של בא-כוחו ניתן ללמוד כי כבר בחודש פברואר 2005 ידע זה לאמר שידווח על הסכם הנאמנות למס שבח "כאשר תבוטל כדין העסקה" עם גב' קוצר. המסקנה מכל האמור לעיל היא שבשלב ראשון אכן הוסכם בין הצדדים כי יכנסו להסדר שותפות, שקיבל ביטוי משפטי בדרך של רכישת חלק מהנכס בנאמנות. כוונה זו, שהועלתה על הכתב ביום 15.9.04, פקעה כבר עובר לחתימת ההסכם עם גב' קוצר ביום 25.10.04, כפי שהצהיר התובע ב"התחיבות הבלתי חוזרת" ובכתב ההגנה שהגיש במסגרת ההליך שפתחה נגדו גב' קוצר. באותה עת בחר התובע לקבל דמי יזום ותיווך עבור חלקו בעיסקה, ושולם לו סכום של כ- 75,000 ₪, תוך שהוא מעדיף תשלום מיידי של סכום העולה כדי קרוב ל- 10% מהעסקה על פני רווח אפשרי הכרוך בהשקעת 40% מעלות רכישת הנכס וההוצאות. מכאן שכבר במועד זה פקעו יחסי השותפות/נאמנות שבין הצדדים. כאשר הוצע לתובע לשוב בו, להשיב את הכסף ולשלם את חלקו בזכויות – סירב לעשות כן, ובפועל לא העביר את הסכום שהתחייב להעביר בהסכם הנאמנות שנוסח על-ידיו, גם לא לאחר שניתנו לו ארכות נוספות לעשות כן. מכאן שהתובע במחדליו גרם לכך שהסכם מעין זה לא נכרת. יוער כי מלכתחילה, על פי הדרך בה נוסח הסכם הנאמנות על-ידי התובע, לא נכנס הסכם הנאמנות לתוקף כל עוד לא שילם התובע את חלקו בסכום. לפיכך יש לקבוע שהזיקה שבין הצדדים, שממילא יצירתה היתה כפופה לכך שהתובע ישלם סכום העולה כדי 40% ממחיר קניית הנכס, פקעה עובר לחתימת ההסכם עם גב' קוצר, ולא נוצרה מחדש מעולם בשל מחדלו של התובע מלהענות להצעות הנתבעים ואי תשלום הסכום על-ידיו. לפיכך יש לקבוע שבין הצדדים לא קיימת זיקה כלשהי המחייבת את הנתבעים במתן חשבונות לתובע. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.חוזהמקרקעיןנאמנותקניית דירהחוזה דירה