השופט יהונתן עדיאל: .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ח' בן-עמי) מיום 12.12.94, בת"א 10489/92, שבו נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע שהגיש נגד המשיב. .2סיפור המעשה, כך היה: א. המערער הוא אזרח ישראלי, המגדיר את עצמו בכתב התביעה כ"איש ציבור פוליטי המזוהה עם הקצה הימני של המפה הפוליטית בישראל ומשמש, בין היתר, כדובר תנועת 'כך'". המשיב שימש בכל המועדים הרלוואנטיים לכתב התביעה כמפקח הכללי של משטרת ישראל. ב. ביום 27.7.92אמר המשיב, בתשובה לשאלה שנשאל במסגרת הרצאה פומבית שנשא בירושלים, את הדברים הבאים, שהם עילת התביעה: "... אנחנו צריכים להיות ערניים מאוד לכך שמדינת ישראל בדמות צה"ל נותנים אישורים לבחורים צעירים שגרים בקריית ארבע לשאת נשק לטובת הגנתם. אנשים כמו טיראן פולק, נעם פדרמן, ברוך מרזל, שהם עושים שימוש בנשק מעבר למה שהתכוון מי שנתן להם את הנשק". דברי המשיב המצוטטים לעיל שודרו בתקשורת, בין היתר ביומן הבוקר של שידורי ישראל, ביום .28.7.92 ג. אין חולק על כך, כי ביום 20.7.92, היינו, כשבוע לפני ההתבטאות הנ"ל, נכנס טיראן פולק, שגם הוא פעיל בתנועת "כך" וגם הוא מתגורר בקריית-ארבע, לתיאטרון "אל חכוואתי" שבירושלים, כשברשותו תת-מקלע "עוזי", שנמסר לו מצה"ל לצורך הגנה עצמית. משנחסמה דרכם של פולק וחבריו למקום שבו התקיימה באותה עת מסיבת עיתונאים בהשתתפות חנאן עשראווי, הניפו פולק וחבריו כרזות וקראו קריאות גנאי כ"מוות לערבים" לעבר משתתפי מסיבת העיתונאים, ואף שנדרשו פעמים מספר לעזוב את המקום, סירבו לעשות כן. במהלך האירוע הרים פולק את נשקו הנ"ל, דרך אותו ואיים לירות בכל מי שינסה להתקרב אליו. על תיאור העובדות עד כאן אין חולק, והן מוסכמות גם על המשיב. .3המערער דרש מהמשיב לחזור בו מהדברים שאמר, ולהתנצל. משסירב המשיב לעשות כן, הגיש המערער תביעתו זו, שבה תבע פיצוי בסך 000, 40 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע. .4המשיב טען, כי התבטאותו כמפורט בסעיף 2(ב) לעיל היתה על רקע האירוע המפורט בסעיף 2(ג) לעיל וכי בנסיבות המקרה היה זה מחובתו הציבורית להתייחס לאותו אירוע ולאירועים דומים, ולהבהיר לציבור, כי בדעת המשטרה לשים קץ לתופעות מסוג זה של שימוש בנשק שנתן צה"ל לצורך הגנה עצמית בלבד, למטרת איומים ופרובוקציות, כדוגמת התנהגותו של טיראן פולק. .5בתצהיר העדות הראשית שהגיש המשיב לבית המשפט חזר המשיב על תיאור אותו אירוע, כמפורט בסעיף 2(ג) לעיל והוסיף והסביר: "הנושא עורר סערה ציבורית והעלה את השאלה בדבר שימוש בנשק שנעשה על ידי אנשי 'כך' - תושבי קריית ארבע, שקיבלו את הנשק להגנתם". לרקע זה הוסיף המשיב והסביר בתצהירו, כי התרשם ש"יש בציבור תחושה שבאה לידי ביטוי גם בתקשורת, של הפקרות בכל הנוגע להתנהגותם של אנשי כך והשימוש שהם עושים בנשק". "לתחושה זו", הוסיף המשיב והסביר בתצהירו, "מן ההכרח היה לתת מענה. מחובתי הציבורית והחוקית היה להתייחס לאירוע זה ולטעת בציבור את הביטחון כי המשטרה נחושה בדעתה לאכוף את החוק גם בתחום זה". "עקב כך השמעתי", מוסיף המשיב ומסביר, "ב- 27.7.92את הדברים שבסעיף 3לכתב התביעה וזאת במענה לשאלת אזרח במהלך הרצאה שנתתי". באותו תצהיר הוסיף המשיב ושפך על המערער קיתונות של רותחין. בין היתר ציין, כי במהלך תפקידו עמד על פעילותה של תנועת "כך" ומנהיגיה, ובהם המערער, כמי שנוהגים ליצור פרובוקציות כלפי ערבים או כלפי יריבים פוליטיים, וזאת בדרך של הפרות סדר ועבירות אלימות כלפי רכוש ואדם. עוד הזכיר המשיב בתצהירו הרשעות קודמות, שבהן הורשע המערער ושבגינן ריצה, בין היתר, תקופות מאסר בפועל; כמו-כן צוינו תיקים רבים שנפתחו נגדו בשנים האחרונות, שבחלקם גם הוגשו כתבי-אישום. המשיב אף ידע לספר בתצהירו, כי נגד חבריו של המערער: טיראן פולק וברוך מרזל, הוגשו בעבר תלונות בגין שימוש שאינו חוקי בנשק. אשר למערער, הוסיף המשיב וטען בתצהירו, כי במהלך תפקידו הובאו לפניו "ידיעות חסויות על פעילותו העבריינית של התובע, לרבות שימוש בלתי חוקי בנשק", וכי אמר את הדברים שאמר "מתוך מודעות למידע זה ולעברם הפלילי של התובע וחבריו טיראן פולק וברוך מרזל, הפועלים בדרך כלל בצוותא". במהלך הבאת הראיות לא פסחה ההגנה על פרט כלשהו שהיה בידיה והציגה ראיות מראיות שונות לגבי עברו הפלילי של המערער, ובין היתר: הרשעה בת"פ 88/94 (בבית המשפט המחוזי בירושלים) בעבירות של הצתת כנסיית "סנט-פול" בירושלים, ניקוב צמיגי מכוניות ורישום סיסמאות נאצה על קיר ביתו של ראש עיריית ירושלים ועל קיר בניין הטלוויזיה, שבגינו נידון המערער ל- 20חודשי מאסר בפועל על פי הודאתו. עוד הפנתה ההגנה לכתב-אישום שהוגש נגד המערער ב-ת"פ 2598/90 (בבית-משפט השלום בירושלים) בגין התנהגות פרועה בבית-משפט השלום בירושלים, הקמת מהומה והשמעת קריאות גנאי לעבר פייסל חוסייני ויריקה בפניו. למותר לציין, כי המערער, בתשובותיו לשאלון וכן בחקירה הנגדית, כפר בנכונות אישום זה. על פי אותו קו-הגנה העלה המשיב במהלך חקירת המערער קיומם של כתבי-אישום נוספים שהוגשו נגד המערער (ראה עמ' 5ו- 6לפרוטוקול וכן שאלות 16- 22לשאלון שהוגש למערער נ/1), הגם שכל אותם כתבי-אישום טרם הסתיימו בהרשעה (או בכלל), וכן העלה במהלך החקירה קיומם של אירועים נוספים שבהם לא "הצטיין" המערער בהתנהגות שקטה במיוחד, אף שבגינם לא הוגש כתב-אישום. המשותף לכל אותם אישומים ומעשים שיוחסו למערער הוא, כי אף לא באחד מהם הואשם או הורשע המערער במעשה שיוחס לו בהתבטאותו של המשיב, היינו, בשימוש בנשק שצה"ל הפקיד בידיו "מעבר למה שנתכוון מי שנתן לו את הנשק". לעניין זה יש להעיר, כבר עתה, כי לא היה מקום לכרוך בדיון זה את שאלת הנזק בשאלת החבות. סעיף 22לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה בחקירת עד כאמור - ... (2) במשפט אזרחי אחרי החלטה שהנתבע חייב בפיצויים - להפחתת הפיצויים; (3) במידה שהנפגע מצידו הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו". הפסיקה פירשה סעיף זה כמחייב את בית המשפט, בדונו בתביעת לשון הרע, לפצל את הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק, שכן רק פיצול כזה ימנע הבאת טיעונים וראיות הנוגעים לעניינים האסורים להוכחה על פי סעיף 22הנ"ל במסגרת הדיון בשאלת החבות (ראה: ע"א 34/71 [1], בעמ' 532-534). בית המשפט קמא לא נהג כך בתיק זה, ולפיכך התאפשר למשיב, לדעתי, שלא כדין, להביא ראיות רבות לגבי אופיו, עברו, שמו הרע, מעשיו או דעותיו הפגומים של המערער, וזאת בניגוד להוראתו המפורשת של סעיף 22לחוק. אציין, כי בא-כוח המערער העלה התנגדות לקו חקירה זה במהלך הבאת הראיות (ראה עמ' 15לפרוטוקל). בא-כוח המשיב השיב להתנגדות וניסה להכשיר הגשת ראיות מסוג זה כי: "במקרה שלפנינו ה- issueהוא עברו הפלילי של התובע. אינני מנסה להשחיר את פניו. אני טוען כי התובע הוא בריון ומתנהג בבריונות ומכך אנו מבקשים להסיק שורה של מסקנות". בית המשפט קמא דחה את ההתנגדות, לדעתנו שלא בדין. נושא המשפט לא היה עברו הפלילי של התובע, גם לא השאלה אם הוא מתנהג בביריונות, אם לאו. השאלות היחידות שעמדו לפני בית המשפט היו, אם יש באמירה משום לשון הרע ואם עומדת למשיב ההגנה שלעניינה טען - היא הגנת תום הלב כמשמעה בסעיף 15(2) לחוק. על רקע זה יש גם להבין את הוראת סעיף 22, המסייגת את האיסור על הבאת ראיות הנוגעות לשמו הרע של הנפגע וכיוצא בזה "אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט". יגעתי ולא מצאתי את הקשר שבין הפרטים הנוגעים לעברו של המערער, או בין העובדה שהוא בריון, כאשר בכל אלה אין ולו מקרה אחד בו הואשם המערער או נטען שנגדו כי הוא עושה שימוש בנשק שנותן לו צה"ל, או בנשק בכלל, שלא כדין. בנסיבות אלה, לא היה מקום, לדעתי, להתיר הבאת כל אותן ראיות שנועדו להביא לפני בית המשפט - את עברו הפלילי או את מעשיו הפגומים או אופיו הרע של המערער. כל אלה יש להם קשר לשאלת גובה הנזק, אך אין להם כל שייכות לשאלת החבות. מסיבה זו אני סבור, שלא היה מקום לדחות את התביעה ככל שזו התבססה על ראיות אלה, ובכלל זאת, המסקנה שהסיק בית המשפט קמא כי: "כאשר אדם כמו התובע, נושא נשק שניתן לו על ידי שלטונות צה"ל לשם הגנה על בטחונו, מתפרע ומתקהל כשהנשק נמצא בחזקתו, טבעי הדבר שתצוץ, ולו השערה, שמא הוא עשה בו שימוש לא חוקי. במיוחד אמורים הדברים לאור מכלול העבירות והמעשים שהתובע ביצע בשנים האחרונות שהובאו לידיעת בית המשפט". השערה כזו, גם אם יש בה משום סבירות מסוימת, די בה כדי להפעיל את המשטרה כדי לסכל הפרות חוק צפויות, אך אין בה די כדי להוציא דיבתו של אדם רעה, ואין בה די אפילו כדי לבסס את הגנת תום הלב, שבה נדון להלן. לשם כך יש צורך בהרבה יותר מאשר השערה גרידא. .6נימוקו הראשון של בית המשפט קמא לדחיית התביעה מבוסס על המסקנה כי אמירתו של המשיב, שעליה נסבה התביעה, היא "אמירה שיש בה כדי להוות לשון הרע, אם אמנם היתה נאמרת כנגד אזרח תמים וישר דרך". להלן עוד אתייחס לסיפא של הקביעה האמורה, שאינה מוסכמת עליי, אך בשלב זה אתייחס לרישא שלה, היינו, כי אמירה זו שאמר המשיב יש בה (כל עוד מדובר באזרח תמים וישר דרך) כדי להוות לשון הרע, שכן גם חלק זה של פסק הדין אינו מקובל על המשיב. לעניין זה הגיע בית המשפט קמא, לדעתי, למסקנה הנכונה. כפי שציין בית המשפט קמא, הבסיס לקביעה אם התקיים לשון הרע אינו תחושתו האישית של הנפגע, שכן "המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: 'לא קובע מהחושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום' (ע"א 466/83 [2] בעמ' 740וכן בעמ' 274). ואולם, כאמור, המשיב אינו מקבל קביעה זו של בית המשפט קמא והוא סבור כי אין התבטאותו מגעת כדי הוצאת "לשון הרע" (זאת - גם אם מדובר באדם תמים וישר דרך). המשיב מבסס טיעון זה על כך שהדגש בהתבטאותו של המשיב היתה "אנו צריכים להיות ערניים..." ועוד טוען המשיב, כי לא טען שבנשק שניתן לו ביצע המערער עבירות. המשיב הזכיר את דברי כבוד הנשיא שמגר בד"נ 9/77 [4], שבו נאמר: "המחוקק לא קבע בצורה חדה וחלקה שכל מי שאינו מדייק במסירת עובדה קלה כחמורה, חשובה או שולית, מהותית או בלתי-רלוואנטית מתחייב לעולם במעשה עוולה". עוד מוסיף המשיב וטוען בהקשר זה, כי "מדובר בהתבטאות שאינה די חד-משמעית ואינה די חריפה כדי שתהווה לשון הרע", וכי לא ייתכן "כי כל התבטאות של מה בכך תוגדר כלשון הרע המקימה עילת תביעה". עמדה זו של המשיב אינה מקובלת עליי. התבטאותו של המשיב כלפי המערער היתה התבטאות חמורה, ואפילו לא ציין המשיב במפורש שהמערער ביצע עבירות בנשק שניתן לו, הרי שגם כך, אדם סביר השומע או קורא את הדברים אינו יכול שלא להסיק מדברים אלה שהשימוש שעשה המשיב בנשקו הוא שימוש לא-כשר ושאינו למטרות שלמענן נמסר לו הנשק. על רקע היות המערער מוכר בציבור כאיש "כך", קשה שלא להסיק מדברים אלה את המסקנה, כי השימוש הלא-כשר שעשה המערער בנשקו, יש לו קשר לפעילותה של "כך" נגד ערבים ואולי אף נגד אחרים, המונעים מהתנועה להגשים יעדיה. אין מדובר לדעתי בהתבטאות של "מה בכך" או בהתבטאות שאינה "די חד-משמעית או "די חריפה", כטענתו של המשיב. "לשון הרע" מוגדרת בחוק כדבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו. (3) לפגוע באדם, במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". לדעתי, מתקיימים באמירתו של המשיב כל האלמנטים המאפיינים לשון הרע כהגדרתה בחוק, ועל כן צדק בית המשפט קמא בקביעתו, כי הדברים שאמר המשיב הם בגדר לשון הרע כהגדרתה בחוק. .7ואולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, סייג בית המשפט קמא את קביעתו האמורה כאשר קבע (ראה הרישא לסעיף 8לפסק הדין), כי אמירתו של המשיב "הינה אמירה שיש בה כדי להוות לשון הרע, אם אמנם היתה נאמרת כנגד אזרח תמים וישר דרך", אך "דא עקא, לא אלה פני הדברים בענייננו". כשמצטרפים אלה לדברים שראה בית המשפט קמא לייחס למערער כמי ש"מתפרע ומתקהל כשנשק נמצא בחזקתו" (ולא מצאתי ביסוס לקביעה זו בחומר הראיות), וכמי שלחובתו "מכלול העבירות והמעשים שהתובע ביצע בשנים האחרונות וכפי שהובאו לידיעת בית המשפט", ניתן להבין, כי לדעתו של בית המשפט קמא, יש להבחין בין לשון הרע לגבי אזרח תמים וישר דרך לבין לשון הרע, כפי שהיא נטענת נגד אדם שאינו כזה ואשר קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. סייג זה אינו מקובל עליי כלל ועיקר. הגדרת "לשון הרע" היא, כפי שנקבע בפסיקה, הגדרה אובייקטיבית. משמע, קיום או אי-קיום לשון הרע נבחנים על פי אמות המידה האובייקטיביות בדבר היות הפרסום עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו וכיוצא בזה. גם אדם, שמלכתחילה הוא בעל אופי רע, לדוגמה - מי שהורשע ברצח, אין ניתן לומר עליו כי כינויו כרוצח אין בו כדי להשפילו או לבזותו בעיני הבריות. אמת הדבר, מקום שאתה מכנה רוצח בכינוי "רוצח" תעמוד לך הגנת "אמת דיברתי" (בתנאי שגם היה בפרסום עניין לציבור), אך לכך אין כל קשר לשאלת עצם היות הפרסום בגדר לשון הרע. מכאן, שגם אם אניח כי נכונה טענתו של המשיב, כי קופה של שרצים תלויה למערער ומשתרכת מאחוריו, אין לעניין זה כל שייכות לשאלת הוצאת לשון הרע, ואין בה כדי לשלול מהפרסום את אופיו כלשון הרע. לאור האמור, יש לקבוע, כי המשיב אכן הוציא על המערער לשון הרע כמפורט לעיל. .8מה היא אם כן הגנתו של המשיב כנגד לשון רעה זו? ראשית, חשוב לציין איזו הגנה לא ראה המשיב להתגונן בה, וכוונתי להגנת "אמת הפרסום" או כפי שהיא ידועה, כטענה של "אמת דיברתי". המשיב לא התגונן בפני התביעה בטענת "אמת דיברתי" ולא טען כי הדברים שאמר על המערער הם אמת. ואם לא די בכך, הרי שכדי להסיר כל ספק, הודיע בא-כוח המשיב בישיבת בית המשפט מיום 4.3.93, כי "ההגנה מודיעה כי אין בידה ראיות להוכיח כי התובע עשה שימוש שלא כדין בנשק שניתן לו ע"י צה"ל וזאת למעט האירוע האחרון שבגינו נעצר עד תום ההליכים". הגנתו של המשיב (פרט לטענה כי אמירתו אינה בגדר לשון הרע) היא הגנת תום הלב שבסעיף 15(2) שבחוק, דהיינו, כי אמר את הדברים "בתום לב, כשהוא מאמין בנכונות הדברים וכשהוא ער לסכנה הפוטנציאלית הטמונה במערער נוכח פעילותו הבלתי-חוקית הנ"ל". מלבד עצם אמונתו של המשיב בתום-לב בנכונות הדברים, שהוא תנאי היסוד להוכחת הגנת תום הלב, מוסיף המשיב ומעלה גם את הטיעון, שלפיו אמירת הדברים נעשתה "מתוך חובה חוקית, מוסרית וחברתית כמפקח הכללי של המשטרה כלפי הציבור, ולמען קיום הסדר הציבורי כמתחייב מסעיף 3לפקודת המשטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971". טיעון זה בא לבסס את התנאי השני הנדרש לצורך הוכחת ההגנה, היינו, הוכחת קיומו של אחד מהתנאים המנויים בסעיפיו הקטנים של סעיף 15לחוק, במקרה זה סעיף-קטן (ב). סעיף-קטן זה מחיל את הגנת תום הלב על מקרה שבו "היחסים שבינו (בין מוציא לשון הרע) לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". .9נפתח ביסוד הראשון של ההגנה, היינו, לטענה כי המשיב האמין בתום-לב באמיתות האמירה ככל שהיא מתייחסת למערער. המשיב ניסה להשתית טענה זו על כמה טיעונים ובהם עברו והרשעותיו הקודמות של המערער, ואלה, כפי שצוינו לעיל, אינם מקובלים עלינו כבסיס להוכחת תום הלב. עם זאת, מבין שלל הטיעונים שהעלה המשיב לצורך ביסוס טענת תום הלב נראה לנו נימוק אחד שניתן לקבלו, גם זאת, בהיסוס, והוא הנימוק שהעלה המשיב בסעיף 9 לתצהירו, שם טען: "במהלך תפקידי הובאו בפני ידיעות חסויות על פעילותו העבריינית של התובע לרבות שימוש בלתי חוקי בנשק". בהמשך התצהיר הוא טוען כי, אמר את שאמר מתוך מודעות למידע זה. יש להדגיש, כי תוכנן של אותן ידיעות חסויות, שאותן טוען המשיב בתצהירו, לא הוכח על ידיו ולנוכח העובדה, כי בשום שלב של ניהול המשפט לא טען המשיב להגנת "אמת הפרסום", הרי המסקנה המתבקשת היא, כי גם הוא אינו טוען שאותן ידיעות חסויות שהובאו לפניו על פעילותו העבריינית של התובע, לרבות שימוש בלתי חוקי בנשק, הן ידיעות אמת, על כל פנים, אין הוא מנסה להוכיח ידיעות אלה, בין משום שתוכנן אינו אמת ובין משום שאין הוא מסוגל להוכיחן. טענה זו גרמה לי לבטים. אין דעתי נוחה מהדרך שבה הועלתה והוכחה, ועליי להודות, כי הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור בהתבסס על טענה זו בהיסוס. מי שמוציא על "חברו" לשון הרע, עובר עליו הנטל להעמיד לו הגנה כנגד לשון רעה זו. נטל זה אינו עניין של מה בכך, ואין זו הדרך הנאותה להרים נטל זה באמירה סתמית, שהיו בידו "ידיעות חסויות", גם אם הוא משמש מפכ"ל משטרת ישראל. טקטיקה זו בעייתית עוד יותר כאשר, מלכתחילה, ויתר המשיב על הגנת "אמת הפרסום"; משמע, הוא מודה בכך שידיעות אלה, אינן אמת או, לפחות, אינן ניתנות להוכחה. המשיב גם לא פירט מדוע חסויות אותן ידיעות. בהנחה שאין הכוונה לחיסיון מהטעם של פגיעה בביטחון המדינה או יחסי החוץ של המדינה, הרי שמדובר בחיסיון במובן סעיף 45לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, היינו, מדובר בידיעה שמסירתה "עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב". אולם, כדי להכשיר חיסיון מסוג זה היה על הנתבע להמציא תעודה חתומה בידי שר בממשלת ישראל, וגם אז יכול היה בית המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהחליט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותה. אף על פי כן, איני רואה לדחות הגנת "תום הלב" המבוססת על טענה זו, זאת, משני נימוקים. הנימוק האחד הוא, כי בא-כוח המערער ויתר על בקשתו לגילוי מסמכים וגם לא מצא לנכון, משום מה, לחקור את המשיב על אותן ידיעות, כפי שהתבקש לעשות בנסיבות המקרה. אילו כך היה נעשה, ניתן היה להעמיד את הטענה במבחן. אולם, משטען המשיב אשר טען, ולא נעשה כל ניסיון לתקוף טענה זו, והמשיב אף לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית, איני רואה להתערב בעניין זה ולפקוד על המשיב את עוון אי-מתן ההסברים המלאים בעניין. בהיעדר חקירה נגדית, חזקה על המשיב, כי אכן היה בידו בעניין זה מידע חסוי. עוד אציין בהקשר זה, כי טענתו של המשיב נתמכת במידה חלקית בעדותו של העיתונאי אוריאל בן עמי, שפירסם ידיעה בעיתון "על המשמר", מיום 28.5.89, שבה נאמר כי המערער - דובר "מדינת יהודה" מסר כי "מדינת יהודה הקימה תשתית נרחבת לצבא..." כי בידיהם מצבורי נשק וכי "השימוש בנשק ייעשה אם וכאשר תסיג מדינת ישראל את כוחותיה מיש"ע". בהודעתו במשטרה מיום 23.8.89, אישר העיתונאי בן עמי, כי דברים אלה אכן אמר לו המשיב. בידיעה זו מדובר, לכאורה, בשימוש בלתי חוקי בנשק. נימוק נוסף, בשלו אין להתערב בעניין זה בשיקול-דעתו של בית המשפט קמא, הוא, שבית המשפט קמא אשר שמע את המשיב והתרשם מעדותו נתן בו אימון וראה לקבל את עדותו. מדובר בקביעה עובדתית, ומשראה בית המשפט קמא לקבלה, אני סבור כי לא יהא נכון להתערב בקביעה זו, חרף ההיסוסים שהזכרתי לעיל. .10היסוד השני שבהגנת תום הלב, שאותו העלה המשיב לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, הוא זה שעל פיו "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". טענה זו מקובלת עליי, כפי שהיתה מקובלת גם על בית המשפט קמא. אני סבור, כי אם אמנם היו בידי המשיב ידיעות, כפי שהוא טען, לגבי שימוש שאינו חוקי בנשק מצד המשיב, היתה זו אכן חובתו, בין חובה חוקית ובין חובה חברתית או מוסרית, לדווח על כך לציבור ולהפגין את נחישות המשטרה בטיפולה בתופעות כאלה של הפרת החוק בכלל ותוך שימוש לא-חוקי בנשק הנמסר למשיב ואחרים לצורכי הגנה בפרט. לפיכך אני סבור שיש לדחות את הערעור. השופט עזרא קמא: אני מסכים. השופט דוד חשין: .1קראתי בעיון את חוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט עדיאל, אך לצערי, איני יכול להצטרף לתוצאה שאליה הגיע. מסכים אני עם חברי, כי הפרסום נושא התביעה (להלן: הפרסום) יש בו הוצאת לשון הרע נגד המערער. שכן, גם אדם בעל דעות קיצוניות, המבצע עבירות מסוימות נגד החוק לצורך הגשמת דעותיו, זכאי לכך שלא יוצג בציבור - ובוודאי, לא על ידי מפכ"ל המשטרה - כמי שגם מבצע עבירה נוספת, אף שלא ביצעה. יפים הם לכאן, בשינויים המחויבים, הדברים שנאמרו בבית המשפט העליון בע"א 334/89 [6], בעמ' .563 לעומת זאת, לא שוכנעתי כי קמה לו למשיב ההגנה של פרסום בתום-לב לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965(להלן: החוק). התשתית העובדתית הנוגעת לעניין סוכמה בחוות-דעתו של השופט עדיאל, ולכן אוכל לקצר בהנמקה. סעיף 15(2) לחוק מורה בזו הלשון: " .15במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;". לדידי, קיים ספק של ממש, אם נסיבות הפרסום והיחסים שבין המשיב לבין קהל המאזינים בהרצאה, שבמסגרתה נעשה הפרסום, אכן הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. לעניין זה יש לציין את העובדות הבאות: ראשית, הפרסום נעשה ביום 27.7.92, דהיינו, כשבעה ימים לאחר האירוע בתיאטרון "אל-חכוואתי" שבירושלים, אירוע שבו לא השתתף המערער. שנית, הפרסום האמור לא נעשה באופן יזום מטעם המשיב, כמפכ"ל דאז של המשטרה, אלא כתשובה לשאלה ששאל אזרח במסגרת הרצאה פומבית, שנשא המשיב במועדון "מנורה" בירושלים: "לאחר שגמרתי את הרצאתי נשאלתי שאלות על ידי הציבור. שאלה אחת נסובה לגבי האירוע שהיה בחקוואתי. אז אמרתי את הדברים כפי שצוטטו בכתב התביעה. לא הייתי מודע לזה שהקליטו אותי לרדיו. ראיתי שיש עיתונאים" (עמ' 9לפרוטוקול בבית-משפט קמא). לאור אלה, דהיינו, שהפרסום נעשה באופן מקרי ושבעה ימים לאחר האירוע, דעתי היא, כי הנסיבות שבהן נעשה הפרסום - כמו גם היחסים שנוצרו בינו לבין קהל המאזינים באותה הרצאה - לא הטילו על המשיב בתפקידו כמפכ"ל המשטרה חובה לעשות אותו פרסום. .2ברם, אפילו אצא מן ההנחה, כי נסיבות הפרסום אכן הטלו על המשיב חובה לעשותו, ולו רק בשל העובדה שהוצגה לו שאלה בעניין זה בתום הרצאתו, עדיין נשאלת השאלה, אם חייב היה לעשותו כפי שעשאו, דהיינו, אם צריך היה לכלול בו גם את שמו של המערער כמי שנמנה עם אלה ה"עושים שימוש בנשק מעבר למה שהתכוון מי שנתן להם את הנשק"; ושאלה זו מצריכה תשובה, לנוכח העובדה, שכיום אין מחלוקת בין הצדדים, שלא היו בידי המשיב "ראיות להוכיח כי התובע עשה שימוש שלא כדין בנשק שניתן לו על ידי צה"ל" (ראה הצהרת בא-כוח המשיב לפרוטוקול בבית-משפט קמא מיום 4.3.93). שאלה זו מכוונת למעשה לשאלת תום הלב, העומדת ביסוד ההגנה שנקבעה בסעיף 15(2) לחוק ואשר הוכחתה מוטלת על כל מי שמבקש לחסות בצילה של הגנה זו. במה דברים אמורים? סעיף 16לחוק, הנושא את כותרת השוליים "נטל הוכחה", מורה בזו הלשון: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15". בע"א 670/79 [7] (להלן: מזרחי), נקבע מפי כבוד השופט ש' לוין (בעמ' 188): "בהעדר חזקה שבדין לקיומו של תום לב מוטל כיום נטל השכנוע בדבר קיומו על הנתבע. סעיף 16לחוק קובע חזקות ראייתיות שמותר להחילן רק כל עוד אין קיימת ראיה פוזיטיבית בדבר קיומו או אי קיומו של תום לב; אך ברור שאם אף אחת מהחזקות אינה חלה ובית המשפט מצוי בספק אם הוכח או לא הוכח קיומו של תום לב יד הנתבע היא על התחתונה" (ההדגשה במקור). בענייננו, נראה לי, שאין קיימת ראיה פוזיטיבית בדבר קיומו או אי-קיומו של תום הלב מצד המשיב. לפיכך, יש להידרש לחזקות הראייתיות - לכאן ולכאן - כפי שנקבעו בסעיף 16לחוק. לא נעלמו ממנו הדברים שאמר בית-משפט קמא בעמ' 8לפסק-דינו, לאמור: "העובדה שכנגד התובע לא הוגש כתב אישום לענין עבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק יכולה להצביע על כך שלא היה בידי המשטרה חומר ראיות מספיק כדי להעמידו לדין בעבירה זו, ואולם על מנת שהנתבע יהנה מהגנת סעיף 15(2) לחוק, אין צורך בכמות ראיות כזו הנחוצה בהליך פלילי. די שהנתבע אמר את הדברים במסגרת תפקידו בתום לב ומתוך מודעות לחובתו הציבורית לאמרם, ואמנם על פי התרשמותי הוא אמר את הדברים מתוך שהאמין כי חובתו הציבורית היתה לטעת בטחון בציבור ביחס לאכיפת החוק על כל המגזרים בציבור" (ההדגשה שלי - ד' ח'). ואולם, קביעתו של בית-משפט קמא, שהנתבע עשה את הפרסום בתום-לב, לא נסמכה על ראיה פוזיטיבית, כי אם על עדותו של המשיב (כמו גם על עברו הפלילי של המערער ופעילותו בתנועת "כך", שלא נגעו במישרין לדיבה נושא התביעה, כפי שעמד על כך חברי, השופט עדיאל). שכן, המידע החסוי, שעליו הסתמך המשיב בעת עשיית הפרסום, לא הוצג לפני בית-משפט קמא, כך שלא היה בידו של בית המשפט להתרשם ממקור ראשון עד כמה היה מידע זה אמין ועד כמה ניתן היה לבסס עליו את לשון הרע, שהוציא המשיב כנגד המערער במסגרת הדברים שייחס לו בפרסום (השווה לדבריו של השופט לוין בפסק-דין מזרחי [7], בעמ' 201ג-ד). במצב דברים זה נראה לי, כי נותר לפחות ספק לגבי שאלת תום-ליבו של המשיב, ומכאן - שאין מנוס מלהיזקק לחזקות שנקבעו בסעיף 16לחוק. בטרם אעבור לדון בחזקות אלה אציין כאן, כי טרם הוכרע בפסיקה: "מה טיבו של תום הלב הנדרש בסעיף 15(2), ואם מדובר במושג סובייקטיבי או אובייקטיבי, ושמא במושג מעורב. לעניין זה יש להפנות לע"א 292/57, 298, המצביע על אופיו הסובייקטיבי של תום הלב שנדרש לענין סעיף 20/57לפקודת הנזיקין האזרחיים. אין אנו נדרשים להחליט, אם זהו המבחן הנכון אף לגבי סעיף 15לחוק, וכשלעצמו הענין מוטל בספק; מכל מקום שומה היה על 'הארץ' לפחות להוכיח, שקיים היה מצידו תום לב מהבחינה הסובייקטיבית" (דברי כבוד השופט לוין בעניין מזרחי [7], בעמ' 201; וראה גם דברי כבוד השופט ברק בע"א 788/79 [8], בעמ' 148-149). אצא איפוא מן ההנחה, המקילה עם המשיב, כי תום הלב הנדרש לביסוס ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק, הוא תום-לב סובייקטיבי. .3כזכור, סעיף 16(א) לחוק קובע, שאם הוכיח הנתבע כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (הכוונה במקרה שלפנינו לנסיבות המנויות בסעיף 15(2) לחוק) - חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב. נראה לי, כי בנסיבות העניין אין ניתן לקבוע שהמשיב הוכיח, כי לא חרג מתחום הסביר. זאת, בעיקר, משום שהוא יכול היה למלא את חובו כלפי קהל השומעים בהרצאה (בהנחה שבכלל קמה עליו חובה להשמיע את הדברים) - ולהשיג אותה מטרה שביקש להשיג - אך בלי לציין את שמו של המערער. בהקשר זה יש לציין, כי המשיב נשאל והשיב בעניין זה בחקירתו הנגדית, כלהלן: "ש. מדוע לא דיברת באופן כוללני על אנשים קיצוניים בימין? ח. נתבקשתי לענין חקוואתי, תנועת כך והאירוע המסויים שהיה ואז אמרתי שזה מלמד אותנו שאפרופו נשק שניתן להגנה עצמית שימו לב למה הוא משמש... כשאמרתי את שלושת השמות התכוונתי שאנשים כאלה שמקבלים נשק צריך לשים לב שלא יעשו בו שימוש שלא נועד לכך ע"י צה"ל" (עמ' 10). אך תשובה זו אינה מניחה את הדעת כל כך, הן משום שניתן היה להשיג אותה מטרה בלי לציין גם את שמו של המערער והן משום שהפרסום, כלשונו, לא התייחס רק לצורך בנקיטת אמצעי זהירות בעתיד, כי אם גם למעשים שכביכול ביצע המערער בעבר: "אנשים כמו טירן פולק נועם פדרמן וברוך מרזל שהם עושים שימוש בנשק מעבר למה שהתכוון מי שנתן להם את הנשק" (ההדגשה שלי - ד' ח'). כמו-כן, המשיב, כמי שידע שאין בידו ראיות להוכיח את המידע החסוי שעליו הסתמך, יכול היה לנקוט לשון פחות החלטית, כגון שקיים חשד כי המערער עושה שימוש בנשק צה"לי מעבר למטרה שלשמה ניתן לו אותו נשק, או לציין, כי יש לו מידע חסוי בעניין זה, ולהימנע מלהתבטא בצורה החלטית, שממנה ניתן להבין כי מדובר כביכול בעובדה גמורה ומוכחת. .4זאת ועוד. כזכור, סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה של היעדר תום-לב, בהתקיים אחת מהחלופות המנויות בו. לענייננו חשובה החלופה שבסעיף-קטן (2), לפיה קמה חזקה של היעדר תום-לב כאשר: "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא (הנתבע - ד' ח') לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו". בענייננו לא הוכח, כי הדבר שפורסם היה אמת. נהפוך הוא. המערער כפר בתצהיר עדותו בבית-משפט קמא בנכונות הפרסום (ראה סעיפים 3- 4לתצהירו), כמו גם בחקירתו הנגדית בבית-משפט קמא (עמ' 6- 7לפרוטוקול קמא), כאשר עדותו זו לא נסתרה וכאשר בא-כוח המשיב אף הודיע במפורש לפרוטוקול, כי אין בידו ראיות להוכיח את אמיתות הפרסום. לפיכך, ניתן היה לקבוע, כי הפרסום לא היה אמת, ולמצער - כי לא הוכחה אמיתותו. זו למעשה, המסקנה שאליה הגיע בית-משפט קמא, אלא שלא מצא בפרסום משום לשון הרע כיוון שלא נעשה "כנגד אזרח תמים וישר דרך" (ועל כך כבר העיר חברי השופט עדיאל מה שהעיר - ואני בהחלט מצטרף לדבריו בעניין זה). על כן, נשאלת עתה השאלה, אם נקט המשיב אמצעים סבירים לפני הפרסום כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו. בא-כוח המערער טוען בסיכומיו, כי המשיב לא נקט אמצעים סבירים אלה וכי על כן קמה נגדו החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום-לב. טענתו זו של בא-כוח המערער מקובלת עליי. אפרט מעט. בסעיפים 9ו- 10לתצהיר עדותו אומר המשיב: " .9במהלך תפקידי הובאו בפני עדויות חסויות על פעולותיו העברייניות של התובע לרבות שימוש בלתי חוקי בנשק. .10את הדברים שבסעיף 3לכתב התביעה אמרתי מתוך מודעות למידע זה ולעברם הפלילי של התובע וחבריו טירן פולק וברוך מרזל, הפועלים בדרך כלל בצותא". במהלך חקירתו הנגדית השיב המשיב לשאלת בית המשפט קמא בעניין זה בזו הלשון (עמ' 10): "היה לי בסיס להזכיר את שמו של נועם פדרמן בין אלו שהזכרתי במצוטט והסיבה היא הרבה מאד מקורות שמהם אנחנו מקבלים מידע לא אמרו אף פעם שנועם פדרמן לא נגע בנשק. מתוך המידע שהיה בידי נעם פדרמן כן נגע בנשק. ענין השימוש בנשק והכוונות שייכות לתחום המידע שהגיע אלי לכן כשאמרתי את מה שאמרתי זו לא היתה אמירה בעלמא". בהמשך חקירתו הנגדית מטעם בא-כוח המערער, הוסיף המשיב ואמר: "אני מבסס דבריי על מידע. על הרבה מאוד מפקדים ואנשי מודיעין" (עמ' 11). השאלה היא, על כן, אם די היה באותו מידע חסוי, שהיה מצוי בידי המשיב, כדי לעמוד בחובה לנקוט את האמצעים הסבירים כדי לוודא את אמיתות הפרסום. דעתי היא, כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות שלילית. ראשית, כפי שציין בית-משפט קמא, ובצדק (בעמ' 9לפסק הדין): "יש לדרוש מכל אדם ובמיוחד ממי שנושא במשרה רמה ואחראית כפי שנשא הנתבע בעת אמירת הדברים, לשקול ולבדוק את דבריו היטב, טרם אמירתם" (ההדגשה שלי - ד' ח'). שנית, והוא עיקר, חזקה על המשיב, בתור המפכ"ל, להבדיל מאזרח מן השורה או עיתונאי, כי הוא יודע להבחין הבחן היטב בין ידיעות מודיעיניות - בדבר השימוש שהמערער עושה בנשק הצה"לי מעבר למה שהתכוון מי שנתן לו את הנשק - לבין ראיות כשירות וקבילות שיש בהן כדי להוכיח אותן ידיעות. מוסכם על הצדדים, כי הידיעות החסויות שהיו בידי המשטרה לא היה בהן כדי לספק תשתית ראייתית להוכחת הדברים שהמשיב ייחס למערער בפרסום. לפיכך, נראה לי, כי אין לומר שהמשיב נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדברים שאמר. יפים הם לעניין זה, בשינויים המחויבים, הדברים שאמר השופט לוין בעניין מזרחי [7] לאמור: "בגדר המשפט הנוכחי השאלה היא אך זאת, אם ננקטו על ידיו אמצעים סבירים לוודא אמיתות המידע המתייחס למזרחי. אמצעים סבירים שננקטו על ידי הארץ - כדי לאתר חומר מפליל כנגד אהרוני, אושרי ואחרים, שאין בהם ראיה נגד מזרחי, לא יוכלו להושיע את 'הארץ' בתביעתו של זה האחרון" (עמ' 203-204). ולמטה מכך: "לענין זה אין לנו צורך לקבוע עמדה לענין השאלה, אם המבחן שנקטה השופטת לענין סבירות האמצעים - ידיעתו של המפרסם לגבי אי אפשרות ההוכחה של לשון הרע - בדין יסודו אם לאו, ודי בקביעה, שהחומר שהיה בידי ולנטין היה דל והוא ידע או לפחות צריך היה לדעת שאין הוא מצדיק את הפרסום" (עמ' 204-205). התוצאה היא, לדעתי, שהמשיב גם לא הצליח לסתור את החזקה שנקבעה בסעיף 16(ב)(2) לחוק. ממילא גם לא הוכחה ההגנה שבסעיף 7לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן הפרסום היה רשלני, באשר חרג מן הסביר (ראה ע"א 211/82 [9], בעמ' 218-219). טוען בא-כוח המשיב: "אף שמדובר בהתבטאות מפי בעל תפקיד ציבורי, אין ביהמ"ש הנכבד פטור מלהתמודד עם שאלת איזון האינטרסים בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי... ". בטענתו זו הסתמך בא-כוח המשיב על דבריו של כבוד השופט ברק בע"א 214/89 [10], בעמ' 874, לאמור: "בהתנגשות בין השניים יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי, שהוא תנאי ויסוד לזכויות אדם אחרות, לרבות השם הטוב, ולמשטר הדמוקרטי כולו. טעות, ולו קטנה, בהנחת היסודות עשויה להביא לטעות רבתי ביציבותו של המבנה כולו. מכאן הזהירות הרבה שעלינו לגלות בנושא זה. מכאן גם תפיסתי כי במקרה של ספק עדיף 'לטעות' לטובת חופש הביטוי. אם נטיל על סופרים, מחברים, עיתונאים ומפרסמים אחרים את הנטל להגיש את דברם לעיון מוקדם, אם נאפשר הוצאת ציוויים לשעה רק משום שהם סירבו לכך, אם נמחק הגנתם רק משום שהם עמדו על זכותם לומר את שבלבם ולשאת באחריות לכך - אם נעשה כל אלה, נאפשר היום סטייה מחופש הביטוי שתוצאותיה בעתיד מי ישורן". אף כי דברים אלה נאמרו לגבי סופרים, מחברים, עיתונאים ומפרסמים אחרים, טוען בא-כוח המשיב, כי יש "לדון בשאלה שלפנינו בהנחה כי הדברים נשמעו מפיו של עיתונאי או יריב פוליטי למערער". אין בידי לקבל טענה זו. שני טעמים לכך. ראשית, דבריו הנ"ל של השופט ברק נאמרו בהתייחס לשלב המניעתי (צו-מניעה זמני) ולא לשלב העונשי או התרופתי שלאחר הפרסום, שבו אנו מצויים כעת. שנית, נראה לי, כי כאשר מדובר בפרסום דיבה שעשה בעל תפקיד ציבורי כה רם דוגמת מפכ"ל המשטרה - נגד אזרח, נקודת האיזון צריכה להשתנות לטובת האזרח, כך שבמקרה של ספק, עדיף "לטעות" לטובת ההגנה על שמו הטוב של האזרח (או מה שנותר ממנו). רוצה לומר, שאין לגזור גזירה שווה מחופש הביטוי של האזרח או העיתונות לחופש הביטוי של השלטון ונושא כליו. מה שמותר לראשונים, אינו בהכרח מותר לאחרונים. לשון אחר: אותן הלכות של בית המשפט העליון, שנועדו להגן על חופש הביטוי של האזרח או העיתונות נגד השלטון (או נגד גורמים כלכליים-חברתיים המרכזים בידיהם עוצמה רבה), לא נועדו מדעיקרא לחול - ובוודאי לא באמות המידה - גם על התבטאויות דיבה של בעלי תפקידים ציבוריים נגד האזרח. כפי שאומר בא-כוח המערער בסיכומיו: "דרכן של תביעות דיבה שהן באות מצד אישי ציבור מפורסמים למיניהם כלפי העיתונות או כלפי האזרח הקטן שלא הבחין בין ביקורת ראויה לדיבה פסולה. במקרה דנן התהפכו היוצרות. המושמץ הוא האזרח... כשהפוגע הוא אחד מהאנשים הבודדים במדינה בידיהם אוחזים כוח ועוצמה יוצאי דופן, מפכ"ל המשטרה". מן המותר להוסיף בשולי עניין זה, כי סעיף 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מורה, כי "אין פוגעים בכבודו של אדם באשר הוא אדם". סעיף 11 לאותו חוק יסוד מוסיף וקובע, כי כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את כבוד האדם. ואף מיותר לציין, כי כל פגיעה בשמו הטוב של האדם יש בה משום פגיעה בכבודו, ובמיוחד כאשר פגיעה זו נעשית מפיו של בעל תפקיד ציבורי כה בכיר וסמכותי, דוגמת מפכ"ל המשטרה, אשר הציבור מייחס משקל מיוחד לכל התבטאות שלו, בתחומים שהוא מופקד עליהם. לאור כל האמור לעיל, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא. הוחלט לדחות את הערעור, כאמור בפסק-דינו של השופט עדיאל. בנסיבות העניין אין אנו מחייבים את המערער בהוצאות המשפט. ערעורלשון הרע / הוצאת דיבה