הגדלת מזונות רטרואקטיבית התובעות הן שתי קטינות ואמן (להלן: "האם"). הבנות נולדו ב- 15.12.77 וב-28.8.81. הוריהן התגרשו בשנת 1985, בעקבות הסכם גירושין שאושר כפס"ד ע"י ביה"ד הרבני ב- 18.7.85. בתביעה זו מבקשות התובעות להגדיל את דמי המזונות, רטרואקטיבית מאז הגיע כל אחת מהבנות לגיל 12, וכן לשלם לתובעות החזר עבור "הוצאות חד פעמיות" שנעשו במהלך השנים שקדמו להגשת התביעה. ומה ראו התובעות כל ככה שהן דורשות הגדלה של המזונות רטרואקטיבית מאז הגיעה כל אחת מהן לגיל מצוות? משום שבהסכם הגירושין מצוי סעיף שיפוי כנגד אם, למקרה שתוגש תביעה להגדלת סכום המזונות (ולחיוב השפוי עבו שני ערבים), אלא שלטענת האם פג תוקפו של סעיף השיפוי בהגיע כל בת לגיל 12. ומדוע פג תוקפו? משום שבסעיף 4 (י"ב) של הסכם הגירושין, הקובע את חובת השיפוי ואת האיסר להגיש תביעה להגדלת סכום המזונות, הוספו המלים "פרט לשינוי בגרות הגופנית של הילדות". מלים אלה הוספו בכתב ידו של אב ביה"ד, שלא נחה דעתו מהסכום הנמוך שנקבעו כדמי מזונות לבנות, והוא התנה את אישור ההסכם בהסכמת הצדדים לתוספת הנ"ל. לאור האמור, טוענות התובעות, נפתח פתח להגשת תביעה להגדלה, מאז כל אחת מהן הגיעה לגיל 12, ואם כי הן השתהו בהגשת התביעה, זכאיות הן לתבוע רטרואקטיבית. הנתבע טען שהתוספת הנ"ל בכתב יד כלל לא הופיעה בהסכם הגירושין, שכן בידו היה עותק שלא כלל את התוספת. בסיכומי הנתבע כבר לא נטענה טענה זו, לאור האמור בהחלטת ביה"ד המאשרת את ההסכם כפסק דין (ת/2). ואולם הנתבע טוען בסיכומיו שהתוספת כלל אינה מובנת, ואין פרושה כפרוש שנותנות לה התובעות. סבורני שראוי לפרש את המלים האמורות כפי שהתובעות מפרשות אותן, וזאת משני טעמים: א) "בגרות" בלשון חכמים היא בגל ההתבגרות הפיסית, היינו בגיל 12 בבנות ובגיל 13 בבנים (ראה גולאק, יסודי המשפט העברי, חלק א' עמ' 41); ב) האם העידה, והנתבע לא הכחיש אותה בנקודה זו, שאב ביה"ד פירש להם את התוספת שכתב, ואמר ש"הכוונה לגיל מצוות", וכידוע גיל מצוות בבנות הוא 12 שנים. לפיכך ראוי לקבוע שחובת השיפוי פקעה אחרי גיל 12. קביעה זו משמיטה ממילא את הודעת צד ג', שהגיש הנתבע נגד האם ושני הערבים, למקרה שיחויב בהגדלת דמי המזונות. לאור האמור, אין עוד צורך שאחליט בטענת הערבים, שערבותם נעשתה בטרם תוסף התוספת, ושמחמת התוספת פקעה הערבות. הבנות רשאיות לתבוע מזונות מכוח עצמן, בהתעלם מהסכם הגירושין. בכך מודה ב"כ הנתבע בסיכומיה. ואולם טוענת ב"כ הנתבע, שנחוץ "שינוי בנסיבות" כדי שייפתח הפתח המכשיר הגשת תביעה. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הצורך בהוכחת שינוי ממשי בנסיבות חל רק כשפסקו לקטינים מזונות בתביעה שלהם, להבדיל מקביעת מזונות בהסכם גירושין. (ראה ע"א 296/80, פ"ד ל"ד (4) 633, 636). מאימתי זכאיות התובעות לתבוע, האם רק מיום הגשת התביעה ואילך, או גם לתקופה שקדמה לתביעה? קטינים רשאים לתבוע מזונות מיום הגשת התביעה ואילך, ולא לתקופה שקדמה ליום הגשת התביעה. ומדוע? משום שהקטינים כבר באו על סיפוקם עד ליום הגשת התביעה, ואין לגבם נפקא מינא מי הוא זה ואיזה הוא האדם שפרנס אותם, והרי אין הם יכולים להיזון למפרע (ראה ע"א 366/77, פ"ד ל"ד (1) 229, בעמ' 236-7). לפיכך, הבנות אינן יכולות לתבוע מזונות לתקופה שקדמה לתביעה. גם אמם של קטינים אינה יכולה לתבוע החזר הוצאות שהוציאה על הקטינים בתקופה שקדמה לתביעה, שכן היא נחשבת כמוחלת. ואולם, במה דברים אמורים? בקטינים שהוריהם נשואים עדיין. לא כן בקטין שנולד מפנויה, או בקטין שהוריו נתגרשו בגט פיטורין. לגבי קטינים כאלה, רשאית אם שפרנסה את ילדיה, שהם גם ילדיו של הנתבע, לתבוע גם עבור ההוצאות שהוציאה למזונות הילדים בטרם תוגש התביעה. התביעה במקרה כזה היא תביעת האם להחזר הוצאות שהוציאה, ולא תביעה בשם הילדים (ראה שם עמ' 235-7). למרות האמור, אין האם בענייננו רשאית לתבוע החזר הוצאות שהוציאה מאז הגיעו הבנות לגיל 12 ועד ליום הגשת התביעה. ומדוע? שום שהדברים שנאמרו לעיל מתייחס למצב "בתולין", שבו אין קיים פס"ד למזונות. לעומת זאת בענייננו, עד ליום הגשת התביעה היה בתוקף פסה"ד למזונות הבנות שניתן ע"י ביה"ד (שאישר את הסכם הגירושין), ועל פיו גבו הבנות את מזונותיהן מאביהן. במצב כזה, לא רק הבנות אינן רשאיות לתבוע מזונות למפרע, כאמור לעיל, אלא גם האם אינה זכאית לתבוע החזר עבור הוצאות שהוציאה מעבר למזונות שגבתה עפ"י הסכם הגירושין. בין האם לנתבע יפה כוחם של הסכם הגירושין ושל פסה"ד המאשרו ואין לשנותו, שכן הסכם הגירושין ופסה"ד, כל עוד לא נפסלו או בוטלו, כוחם עמם. אכן יש טעם בדבר. הסכם הגירושין, ככל הסכם, נעשה על בסיס מו"מ שיש בו קח ותן. בענייננו, למשל, הנתינה מצד הנתבע הייתה בין היתר ע"י הסכמתו לקבל רק 45% משווי הדירה, שהייתה רשומה בחלקים שווים על שם בני הזוג, וכן ע"י הסכמתו לוותר על תכולת הדירה, וכן ע"י הסכמתו להתגרש, דבר שהוא לא שש אליו ואילו האם חפצה בו מאד. הדברים הנ"ל יפים הן לעניין ההפרש בין המזונות שהיו פסוקים עפ"י הסכם הגירושין, לבין ההוצאות בפועל על הבנות, והן לעניין ההוצאות המיוחדות החד פעמיות הנ"ל. אגב, פסה"ד בע"א 744/80 (פ"ד לז (4) 201), שעליו הסתמך ב"כ התובעות בסיכומיו, אינו מסייע לתובעות, שכן גם שם לא היה פס"ד תקף למזונות בטרם תוגש התביעה נגד העיזבון למזונות קטינה. לאור האמור, נותרה לדיון רק האלה כמה מזונות ראוי לפסוק לבנות, מאז הגשת התביעה, ועד מתי ראוי לקצוב להן מזונות. אקדים ואומר שראוי לפסוק מזונות גם לתקופת השרות הצבאי, מכוח ההלכה שנפסקה בע"א 4480/93 (פ"ד מח(3) 461), ושאין מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע, שהבת הגדולה הייתה צריכה להגיש תביעה עצמאית כבוגרת (ולא באמצעות אמה). אני מותיר בצ"ע את השאלה אם הורה יכול לתבוע בשם ילד חייל, כאשר התביעה מוגשת לאחר שהילד עבר את גיל 18. בענייננו הוגשה התביעה כששתי הבנות היו למטה מגיל 18, ובמצב כזה רשאי הורה לתבוע בשם הילד, גם לתקופה שעד גיל 18 וגם לתקופה שלאחריה. איש יהודי חייב לבדו במזונות ילדיו עד גיל 15. הדברים אמורים לגבי הצרכים ההכרחיים של הילדים. לגבי היותרת על המינימום, חייב כל אחד מההורים וזאת מדין צדקה. לגבי ילדים מעל גיל 15, החיוב חל מדין צדקה בלבד, והוא חל על כל אחד מההורים. דין צדקה חל רק על הורה אמיד. אמידות בהקשר זה אינה פרושה עשירות דוקא, אלא הורה שנותרת לו יכולת כלכלית לאחר שהוא מכלכל את עצמו (ולגבי אב גם לאחר ששילם את המינימום ההכרחי לילדיו כאמור) נחשב אמיד וחייב מדין צדקה. בענייננו, כשהוגשה התביעה הייתה הבת הבכורה מעל גי 15, והצעירה כבת 14 וחודשיים. בכתב ההגנה הועלתה טענה של מרידה מצד הבנות כלפי הנתבע, אך במהלך המשפט ובסיכומים נזנחה טענה זו ובצדק. מחלוקת ניטשה בין האם והנתבע לגבי יכולתו הכלכלית של כל אחד מהם. זו אומרת: לנתבע נכסים רבים ועצומים והוא הדין בהכנסותיו השוטפות, ואני דלת אמצעים, וזה אומר: לא כי, אני הדל ואילו האם ברוכה בנכסים ובהכנסות. לצערי גם האם וגם הנתבע לא הקפידו לדייק בטענותיהם ובעדותם בעניין הכנסותיהם השוטפות ורכושם. להלן אפרט את המצב הכלכלי של שניהם. האם נישאה, זמן קצר אחר שילוחיה, בגט ע"י הנתבע, וילדה לבעלה הנוכחי בת, שהיא כבת 9 כיום. בעלה של האם מהנדס ברפא"ל, ומשתכר כ- 12,000 ש"ח נטו לחדש (ראה נ/4, והסכום המצטבר ברוטו לחדשים ינואר עד אוקטובר בנ/4, היינו 217,973 ש"ח, שהם כ- 21,800 ש"ח הוא כ- 12,000 ש"ח). לבעלה של האם יש בת מנישואין קודמים, והוא משלם לה דמי מזונות כ- 1,000 ש"ח לחדש. לפי השתכרות הבעל, חייב הוא לבדו במזונות בתו הגדולה ובתו בת ה- 9, גם מעבר למינימום, והכנסות האם מתפנות למזונות עצמה ולדין צדקה כלפי הבנות התובעות. האם משכרת מעל 5,000 ש"ח לחדש, ורשומה בבעלותה דירה ששווה כ- 110- 130 אלף דולר (בנוסף על דירת המגורים שהאם רכשה עם בעלה). לטענת האם הדירה הנוספת שייכת בחציה לאביה ובחציה לה. הדירה הנוספת מושכרת ב- 440 דולר לחדש. ראוי לציין שלענין מזונות יש להביא בחשבון לא רק את הכנסתו השוטפת של החייב, אלא גם את נכסיו (ראה ע"א 239/85, פ"ד מ (1) 147, 153-4). לפיכך ראוי שהאם לחויב להשתתף מדין צדקה במזונות התובעות. גם הנתבע נשא אשה חדשה והוליד ממנה שני ילדים, כבני 7 ו- 4 היום. אשת הנתבע שוטרת, והיא משתכרת כ- 5000 ש"ח נטו. הנתבע היה בעלים של דירה שעליה רבצה משכנתא, והוא מכר אותה ב- 243,000 דולר, וכיום הוא וזוגתו וילדיהם גרים בשכירות. הנתבע ממשיך לשלם את הלואה במשכנתא הנ"ל בתשלומים, והוא משקיע את תמורת הדירה בבנק, בהשקעה נושאת רבית. הנתבע השתכר במצית השניה של 1995 כ- 6,500 ש"ח נטו לחדש בממוצע. לנתבע יש מכונית ממעבידו, ולזוגתו יש מכונית פרטית נוספת. ב"כ התובעות טען בסיכומיו, שיש לנתבע הכנסות רבות נוספות, שהוא משאיר אותן סמויות מן העין (של התובעות ושל שלטונות המס), אך לא שוכנעתי שמדובר בהכנסות נוספות חשובות, אם כי פה ושם "מגלגל" הנתבע עיסקה במקרקעין או במכוניות ורואה ברכה בכך. לצורך החישובים של המזונות הראויים להפסק לתובעות, אניח שהכנסות הנתבע כיום הן בממוצע כ- 7,500 ש"ח נטו לחדש. לנתבע הוצאות מעון, גן ומטפלת בגין ילדיו החדשים לאור גיליהם. לאור האמור, נראה ששני ההורים שקולים פחות או יותר מבחינה כלכלית לגבי דין צדקה. בהתחשב בנתונים ובשיקולים שפורטו לעיל, ובהעמידי את צרכי כל אחת מהבנות התובעות על סך 1600 ש"ח לחדש, סבורני שראוי לחייב את הנתבע במזונות התובעת 1 בסך 800 ש"ח לחדש, ולגבי התובעת 2 בסך 1200 ש"ח לחודש, עד הגיעה לגיל 15, ומאז בסך 800 ש"ח לחדש. לגבי הבכירה, התובעת 1, החיוב הנ"ל יחול עד סיום כתה י"ב, היינו עד סוף מאי 1996, למרות שהגיעה לגיל 18 ביום 15.12.95. החל ב- 22.6.96 (יום גיוס הבכירה לצבא), ראוי לחייב את הנתבע בשליש מהסכום הנ"ל, היינו בסך 270 ש"ח לחדש, וזאת עד לסיום השרות. בתקופה מ- 1.6.96 ועד 22.7.96, אין מקום לחייב במזונות הבכירה במלואם, אלא רק בסך 500 ש"ח לחדש, כיון שהיא עבדה והשתכרה כ- 1500 ש"ח בכל התקופה הזו. בהגיע הבת הצעירה לגיל 18, או בסיום כתה י"ב, לפי המאוחר מבין השניים, יחדל החיוב, ושליש ממנו יחול בתקופת השירות הצבאי. כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה, והבסיס הוא המדד שפורסם ב- 15.2.97. ההתאמה תיעשה אחת ל- 3 חודשים (ללא הפרשים רטרואקטיביים). מהמגיע כנ"ל ינוכו הסכומים שהנתבע שילם הנתבע כמזונות הבנות מאז הגשת התביעה ועד עכשיו, כל סכום וסכום משוערך לעכשיו עפ"י מדד יוקר המחיה. סוף דבר, אני פוסק כדלקמן: הודעת צד ג' - נדחית. הנתבע ישלם לתובעות 1- 2 באמצעות התובעת 3, מזונות כמפורט בסעיף 10 לעיל. התביעה למזונות העבר ולהחזר הוצאות חד פעמיות נדחית. לאור התוצאות ישא כל צד בהוצאותיו. נכתב ונחתם ביום: כ"ה באדר א' תשנ"ז (04/03/97).הגדלת מזונותרטרואקטיביותמזונות