התובעת, ילידת 16.3.76, רווקה, נפגעה ביום 4.8.94 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"). הנתבעת מודה בחבותה, והמחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הנזק. עקב התאונה סבלה התובעת משברים עם תזוזה בחוליות הגביות 5 ו - 6, שבר, ללא תזוזה, של החוליה הצווארית 7, שבר של עצם הבריח הימנית, שבר מרוסק של הגליל האמצעי באצבע 2 ביד ימין עם קרע בגיד המכופף השטחי, שבר ללא תזוזה בקצה הרדיוס ביד השמאלית ופצע קרוע בעור הקרקפת.תחילה, עם קבלתה לבית החולים "סורוקה" ובסמוך לאחר מכן, הייתה התובעת מחוסרת הכרה. כאשר שבה אליה הכרתה הסתבר כי איננה מסוגלת להניע את הגפיים התחתונות. במהלך האשפוז עברה התובעת ניתוח קיבוע לייצוב עמוד השדרה הגבי, הגיד באצבע נתפר והאצבע קובעה עם מכשיר חיצוני. יתר השברים טופלו באופן שמרני.לאחר תום האשפוז בבית החולים סורוקה הועברה התובעת לטיפול שיקומי משך 4 חודשים במחלקת השיקום בבית החולים בתל השומר. במהלך אותו אשפוז חל שיפור ניכר במצבה, היא החלה לתת שתן בכוחות עצמה (בעזרת תרופות), ובהדרגה הופיעו תנועות ברגליים. התובעת שוחררה מבית החולים תל השומר ביום 8.12.94, כשהיא הולכת בעזרת קביים, עם שליטה חלקית על כיס השתן, אך עצמאית בפעולות היום-יום (ADL). ארבעה מומחים רפואיים מונו לשם בדיקת התובעת וקביעת דרגת נכותה. בתחום הנוירולוגי קבע פרופ' רכס בחוות דעתו, כי בתאונה נגרם נזק לחוט השדרה ובעקבות כך סובלת התובעת מחולשה ברגליים והפרעה במתן השתן. על יסוד כך העריך פרופ' רכס את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 30% (מותאם) על-פי סעיף 29(2)(א-ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 בגין פרפלגיה בצורה קלה עד בינונית. ד"ר לוין, המומחה הרפואי בתחום האורתופדי, העריך את נכותה של תובעת ב 20% בגין פרפלגיה בצורה קלה, לפי סעיף 29(2)(א) למבחנים הנ"ל, וב7%- נוספים בגין השבר באצבע 2 ביד ימין, שבעקבותיו סובלת התובעת מקשיון נוח של אצבע זו. על אלה הוסיף ד"ר לוין נכות של 10% עבור הנכות האסתטית (כלשונו) בגין הצלקות. אציין כבר כאן, כי מקובלת עלי טענתו של ב"כ הנתבעת, כי הנכות האורתופדית של 20% שקבע ד"ר לוין בגין הפרפלגיה, חופפת את הנכות שנקבעה על-ידי פרופ' רכס על-פי אותו מבחן (אולם לפי סעיף משנה חמור יותר) בתחום הנוירולוגי, אלא שפרופ' רכס הביא בנושא זה שיקולים נוספים מהתחום הנוירולוגי, שמכוחם נקבעה על ידו, כאמור, נכות גבוהה יותר. בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע ד"ר פיינרמן נכות של 20% בגין צלקות נרחבות באזורים שונים בגוף: באצבע 2 ביד ימין, בגב העליון, במפשעה השמאלית, בגב התחתון ובקרקפת. נראה שנכות זו כוללת גם את הקרע בגיד המכופף באצבע 2 ביד ימין, אך פגיעה זו ניתנת, לדעתו של ד"ר פיינרמן, לתיקון באמצעות ניתוח לשחרור ולתיקון העצב באצבע הפגועה. (לכך אין קשר לשבר באותה אצבע, שהתאחה במצב של קשיון נוח). כן קבע ד"ר פיינרמן שהתובעת זקוקה לניתוח נוסף לשם תיקון הצלקת בראשה.בתחום הפסיכיאטרי קבע ד"ר אבני, כי התובעת סובלת מנכות של 10% לצמיתות לפי סעיף 34(ב) למבחנים הנ"ל, המתייחס להפרעות פסיכונוירוטיות המתבטאות בסימנים אובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, על רקע דיכאון וחרדה ממחשבות וחלומות, מהם היא סובלת בעקבות התאונה. הנכות היותר בעייתית הינה זו שבתחום האורולוגי. מסתבר, כי הפגיעה הנוירולוגית בחוט השדרה גררה אחריה פגיעה בשליטה על הסוגרים. בחוות דעתו מיום 27.8.95 קבע ד"ר פרקש, שמונה כמומחה רפואי בתחום זה, כי התובעת סבלה לאחר התאונה מאי שליטה מלאה על הסוגרים. בינתיים השתפר מצבה, ובמועד בדיקתה היא סבלה מאי שליטה חלקית על סוגרי מוצא כיס השתן ופי הטבעת. לאור השיפור שחל במצבה הנוירולוגי הכללי ובמצב השליטה על הסוגרים, ובהעדר הערכה נוירו-אורולוגית ואורודינמית מעודכנת, נמנע ד"ר פרקש מקביעת נכות צמיתה, והוא העריך את נכותה הזמנית דאז ב20%- (לפי סעיף 23א(2)III למבחנים. הנכות על-פי מבחן זה היא בגין דלקת כרונית בינונית של שלפוחית השתן, עם תכיפות בהטלת השתן ביום ובלילה, עם כאבים ועוויות.בינתיים התקבלו תוצאות הבדיקה האורודינמית, שהראו על קיבולת כיס שתן של 200 סמ"ק עם התכווצויות לא רצוניות וזרימת שתן ממוצעת נמוכה. על יסוד כך - קבע ד"ר פרקש בחוות דעתו מיום 14.1.96 כי נכותה הצמיתה של התובעת בתחום זה עומדת על שיעור של 20% לצמיתות, זאת, על יסוד אותו מבחן שלפיו נקבעה על ידו קודם לכן נכותה הזמנית.ביום 14.2.96 פנה ב"כ התובעת לד"ר פרקש בשאלות הבהרה והמציא לו אישור רפואי מבית החולים תל השומר - ת17/, על פיו כיום מרוקנת התובעת את כיס השתן שלה באמצעות צנתרים, כי לאחר תרגול היא למדה לעשות כן וכיום היא משתמשת, לטענתו, בצנתרים 4 פעמים ביום. לאור העובדה שהשימוש בצנתרים החל רק לאחר בדיקתה של התובעת על ידי המומחה הרפואי, ביקש ב"כ התובעת לדעת אם המומחה מאשר כי בפועל אכן נזקקת התובעת לשימוש בצנתרים, ואם כן - האם יש מקום להגדלת נכותה. מתשובתו של ד"ר פרקש מיום 13.3.96, עולה כי יש לו ספיקות לגבי הצורך בשימוש בצנתרים. לדבריו, לא ברור לו מתוך החומר שקיבל בעניין זה ממרפאת השיקום הנוירולוגי של בית החולים תל השומר, מה הסיבה להנחיות שניתנו לתובעת בדבר השימוש בצנתרים - האם נבעו הנחיות אלה מחוסר אפשרות לרוקן את כיס השתן, עובדה שאיננה תואמת את הבדיקות האורודינמיות שהוצגו לפניו ושעל יסודן הוא קבע את הנכות שקבע בחוות דעתו הקודמת, או שמא נבעו הנחיות אלה מהרצון להקל על התובעת מבחינת התכיפות בהשתנה ומבחינת דליפת השתן. מאידך, מוסיף ד"ר פרקש ומציין בתשובתו הנ"ל כי: "אין להתחמק מהעובדה שהמרכז המטפל בה מצא לנכון לשנות את מדיניות הטיפול וזה גם משנה את נכותה. כל זאת במידה ונקבל את החלטת הרופא המטפל בה באשר למדיניות הטיפול.""באם אכן כך ננהג", מוסיף ד"ר פרקש וקובע בתשובתו, "הרי מה שהחוק היבש והכתוב קובע הוא 70% נכות לפי סעיף 23א(2)V וזה נראה לי מוגזם לכל הדעות לאור בדיקתי את ממצאי הבדיקה האורודינאמית ותלונותיה של הגב' חדידה. לכן היות ולא מצאתי סעיף כתוב אשר יענה למצב וגם לא סעיף שאפשר להתאימו לכך, הרי שיש לקבוע לגב ' חדידה נכות שהיא מעל 20% ושלא תעלה על 50% לפי סעיף 23א(2)IV".ד"ר פרקש סיים את חוות דעתו בהתנצלות על כך שאינו יכול להיות החלטי באשר לקביעת הנכות לאור הסיבות שמנה לעיל. לאור חוות דעת זו זימן ב"כ הנתבעת את ד"ר פרקש לחקירה. בחקירתו חזר ד"ר פרקש על הסתייגותו מהטיפול בצנתרים שהומלץ לתובעת בבית החולים תל השומר. ד"ר פרקש הבהיר כי אילו הוא היה הרופא המטפל, "הרי שלפי תוצאות הבדיקה האורודינאמית אינני בטוח שהייתי ממליץ על צנתורים", אלא היה מעדיף במקרה זה לנסות "טיפול תרופתי מסוים לפני הטיפול בצנתרים". עם זאת, לא שלל ד"ר פרקש את האפשרות שקיימות סיבות המצדיקות את הטיפול בצנתור: הסיבה האחת היא לאפשר לנפגעת ריקון טוב יותר של כיס השתן. הסיבה השנייה היא - להוריד את רמת צמחיית החיידקים על ידי ריקון כיס השתן, וזה במקרה והתובעת התחילה לפתח דלקות בכיס השתן. ד"ר פרקש ציין, כי לא ידוע לו מה היה השיקול בשלו החליט הרופא המטפל לשנות את מדיניות הטיפול ולעבור לצנתור, דבר שלא נעשה עד אז. עם זאת, הוסיף ד"ר פרקש והסביר, כי הוא איננו הרופא המטפל בתובעת וככזה "... קשה (לו) להתערב במדיניות הטיפולית", ועל כן הוא רואה את עצמו חייב לכבד את הטיפול שקבע הרופא המטפל, ו"מה עוד שמדובר במרכז מכובד". בחקירתו על ידי ב"כ התובעת הסביר ד"ר פרקש, כי השימוש בצנתר מיועד להקטין את שארית השתן שבכיס השתן אך בנוסף לשימוש בצנתרים נזקקת התובעת להטיל שתן פעם בשעה, שעה וחצי, וגם במצב כזה עדיין עלולות להיות לה דליפות. פעולת הצנתור עצמה היא פעולה של הכנסת צינור פלסטיק באורך של כ 30- ס"מ לתוך כיס השתן. מדובר, לדברי ד"ר פרקש, בפעולה פשוטה שאיננה אורכת, מבחינה מעשית, יותר זמן מהטלת שתן רגילה, אם כי אין זו פעולה נעימה, יש בה משום הפרעה לחיי היום יום, ו"יש להניח שאילו הייתה יכולה להסתדר ללא צנתרים הייתה מעדיפה זאת". חוות דעתו וחקירתו של ד"ר פרקש עוררה, כצפוי, מחלוקת חריפה בין ב"כ הצדדים. באמתחתו של ב"כ הנתבעת היו בהקשר זה טענות רבות. טענתו הראשונה היא שיש להתעלם לחלוטין מהנכות שנקבעה לתובעת על ידי ד"ר פרקש, שכן נכות זו, כדבריהם של ד"ר פרקש ופרופ' רכס, הינה פועל יוצא של הפגיעה בעמוד השדרה ובמערכת העצבים, והיא איננה משקפת פגיעה עצמאית בכיס השתן. אינני מקבל טענה זו. נכון הדבר כי הנכות האורולוגית הינה פועל יוצא של הפגיעה העצבית. אולם, ככל שמדובר בהערכת נכותה של התובעת על ידי פרופ' רכס, זו נקבעה כאמור לעיל, על פי סעיף 29(2)(א-ב), בגין פרפלגיה, וזו איננה כוללת את ההשלכות האורולוגיות של הנכות. טענתו הנוספת של ב"כ הנתבע הינה כי לא ניתן לבסס את נכותה של התובעת על יסוד קביעות של רופאים אחרים, גם אם הם הרופאים המטפלים, ככל שאלה אינן מקובלות על המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט. ב"כ הנתבעת מדגיש בהקשר זה את הסתייגויותיו של המומחה הרפואי ממדיניות הטיפול שנקבעה על ידי הרופא המטפל, ומציין כי הגדלת הנכות נעשתה על ידי המומחה הרפואי רק לאור אותה מדיניות טיפול, ותוך הסתייגות כי "כל זאת במידה ונקבל את החלטת הרופא המטפל באשר למדיניות הטיפול". עוד טוען ב"כ הנתבעת, כי אין לסמוך על אותה "מדיניות טיפול" שקבעה את השימוש בצנתרים שכן לא הוגש למומחה הרפואי, גם לא לבית המשפט, תיקה הרפואי המלא של התובעת במרכז השיקום תל השומר. כל שהוגש בעניין זה הוא מסמך אחד ויחיד (ת/ 17), שעליו לא ניתן לבסס את הוכחת אותו שינוי במדיניות הטיפול. לטענת ב"כ הנתבעת, הואיל ונטל ההוכחה בנושא זה רובץ על התובעת, היה עליה להציג לפני המומחה הרפואי את תיק השיקום המלא שלה בבית החולים, "והעובדה כי היא לא עשתה כן עומדת לה לרועץ". על רקע זה מזכיר ב"כ הנתבעת את הכלל כי בעל דין שאיננו מציג בפני בית המשפט ראייה הנמצאת בהישג ידו, ואשר אמורה להיות לטובתו, ללא הסבר סביר, פועלת כנגדו החזקה שאילו הוצגה אותה ראייה, היא הייתה פועלת כנגדו. על אלה מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען, כי ת/ 17 לא נערך על ידי רופא אורולוג, הוא גם איננו מפרש את הסיבה לשינוי מדיניות הטיפול, וגם בשל כך לא ניתן לבסס עליו את הוכחת השינוי במדיניות הטיפול בתובעת. לטענתו של ב"כ הנתבעת, החלה התובעת בטיפול בצנתרים רק ב- 1/96, ואין ראייה לכך שזהו הטיפול היעיל ביותר עבורה. לאור כך, סבור ב"כ הנתבעת, כי אין זה בטוח שהתובעת תתמיד בטיפול זה, והרי, כפי שקבע ד"ר פרקש, "ההעלאה שעליה המלצתי במרס 96' תוקפה יפה כל עוד היא עושה שימוש בצנתרים". מעבר לכל אלה, מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען, כי מצבה האורולוגי והנוירולוגי של התובעת השתפר מאוד מאז שחרורה מבית החולים, וכי קביעת הנכות שנעשתה על ידי ד"ר פרקש (של 20%) בוססה על קיבולת כיס השתן, הבדיקה האורודינאמית וה-.S.U שנעשו לה לאחר צאתה את בית החולים, וכי על כן יש להניח כי מדיניות הטיפול העולה מ-ת17/ איננה תואמת את מצבה הרפואי המשופר-העדכני.מנגד, טוען ב"כ התובעת, כי אין לקבל את הסתייגותו של ד"ר פרקש מהשימוש בסעיף הנכות המתאים לתובעת. בהתחשב בכך שגם אליבא דשיטתו של ד"ר פרקש, סעיף הנכות המתאים לתובעת הינו סעיף 23(2)(א)V, שהנכות על פיו עומדת על 70%, יש להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על יסוד סעיף זה, היינו, על 70%. המומחה הרפואי איננו יכול, לטענת ב"כ התובעת, "להשיג בהליך זה על קביעת הנכות לפי התקנה או להביע דעתו באשר לסבירות גובה הנכות שקובעת התקנה". לפיכך, מוסיף ב"כ התובעת וטוען, כי "משבחר מתקין התקנות להעניק נכות בגובה של 70% למצב ממנו סובלת התובעת, כפי שתואר ע"י ד"ר פרקש והחופף את מצבה, הרי שאין לסטות מהתקנה, כפי שהציע ד"ר פרקש". אינני מקבל את הטענות המתייחסות לכשירותו של הרופאה החתומה על ת17/ לקבוע את הטיפול בתובעת, כמו גם הטענה כי מדיניות טיפול זו מושתת רק על תלונותיה של התובעת, אשר אינן מהימנות על ב"כ הנתבעת. ת17/ הוגש בתיק זה כראייה, ללא כל הסתייגות. אילו ביקש ב"כ הנתבעת להסתייג מתוכנו של ת17/, הדרך הנכונה לעשות כן, הייתה להתנגד להגשתו שלא באמצעות הרופא שערך את אותו מסמך, ובחקירתו של אותו רופא פתוחה הייתה בפניו הדרך להעלות את כל אותן הטענות שהוא מעלה עתה כנגד המסמך, לרבות הטענה שהמסמך נחתם על ידי רופא שאיננו אורולוג במקצועו, כי בוסס על תלונותיה הבלתי מהימנות של התובעת, לגישתו של ב"כ התובעת, וכיוצא באלה טענות. משלא נקט ב"כ הנתבעת בדרך זו, והשלים עם הגשתו של ת17/ ללא כל הסתייגות, אין הוא יכול להישמע בשלב זה בטענות כגון אלה. הוא הדבר לגבי הטענה בדבר אי הגשת תיק השיקום המלא של בית החולים תל השומר. ב"כ הנתבעת הוא שהזמין את ד"ר פרקש לחקירה, ולא הייתה כל מניעה כי יבקש במהלך חקירתו להציג בפני המומחה הרפואי את התיק הרפואי המלא של בית החולים תל השומר, אילו סבר שהצגתו של תיק זה נדרשת כדי לאפשר בחינה מלאה של הנושא על ידי המומחה הרפואי. עם זאת, גם בהנחה שהמסמך ת17/ אכן משקף את דעתו המקצועית של הרופא המטפל, עדיין עולה השאלה האם ניתן, בהליך זה, לקבוע את נכותה של התובעת על יסוד דעתו של הרופא המטפל, במיוחד, כאשר המומחה הרפואי מסתייג מדעתו. המבחן שבסעיף 23(2)אV לתקנות הנכות מוגדר כ: "אי שליטה או אי עצירה של השתן ומצב המצריך שימוש מתמיד במכשירים". מבחן זה חל אפוא על שני מצבים חלופיים, (ולא מצטברים), אשר כל אחד מהם, אם יתקיים, די בו כדי להצדיק את הנכות הקבועה על-פי מבחן זה. נסח התקנות אמנם השתמש ב-וו החיבור (לפני המילה "מצב"), ולא במילה "או", אך גם כך ברור כי השימוש המתמיד במכשירים, המתואר בסיפא של המבחן, איננו מתייחד אך למצב של "אי שליטה או אי עצירה" המתואר ברישא של אותו מבחן, אלא לכל מצב, גם אם הוא אינו כרוך באי שליטה או אי עצירה של מתן השתן, המצריך שימוש מתמיד במכשירים.כך, למשל, אם אכן מבוססת מדיניות הטיפול במקרה זה על השיקול, שהזכיר ד"ר פרקש, של הורדת רמת הצמחייה של חיידקים, כי אז מצדיק גם שיקול זה קביעת נכות לפי סעיף זה, למרות שאין מדובר במצב של אי שליטה על מתן השתן, ובלבד שהדברים אמורים בשימוש מתמיד במכשירים.על-פי עדותו של ד"ר פרקש, מצבה של התובעת איננו תואם את החלופה הראשונה שבאותו מבחן, שכן, כדבריו: "זה נכון שהמצב המתואר בתקנה האמורה איננו מתאים למצב של התובעת, משום שהמצב שממנו היא סובלת הוא מצב הנקרא חוסר שליטה על השתן בגלל תכיפות ואין מדובר במצב מתמיד של אי שליטה. זאת תופעה שיכולה לקרות אחת לשעה, שעה וחצי, ואם יש לה דלקת - בתכיפות יותר גדולה. היא צריכה להיות כל הזמן באזור שיש בו שירותים". גם אם הרופא המטפל בתובעת סבר אחרת, אין לכך נפקות לענייננו, שהרי הנכות הנקבעת על ידי בית המשפט נקבעת, ככלל, על-פי חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט, ולא בהתאם לחוות דעתו של הרופא המטפל, הגם שבית המשפט רשאי להעדיף בנסיבות חריגות את דעתו של הרופא המטפל. החלופה הנוספת הבאה בחשבון, על-פי מבחן זה, היא זו שעניינה ב"מצב המצריך שימוש מתמיד במכשירים".יש לשים לב, כי על-פי לשונו של המבחן, אין מדובר, במצב שבו משתמש הנפגע במכשירים, אלא במצב המצריך שימוש במכשירים. במקרה שבפנינו, המומחה הרפואי איננו יכול לאשר כי מצבה של התובעת אכן מצריך שימוש במכשירים. גם אם הרופא המטפל סבר שהתובעת נזקקת למכשירים, הרי שיקוליו של אותו רופא אינם ידועים לנו, גם לא למומחה הרפואי. המומחה הרפואי מסתייג ממדיניות טיפול זו, ועל כל פנים, בהעדר מידע על השיקולים שהביאו את הרופא המטפל ל"העלות" את התובעת על צנתרים, אין המומחה הרפואי יכול לאשר כי מצבה של התובעת אכן מצריך טיפול זה. בנסיבות אלה קיים קושי בקביעת נכותה של התובעת על יסוד חלופה זו בהתבסס על דעתו של הרופא המטפל, שכן, כל עוד לא אימץ המומחה הרפואי את דעתו של הרופא המטפל, וכזאת לא נעשה במקרה זה, לא ניתן להחליף את שיקול דעתו של המומחה הרפואי בשיקול דעתו של הרופא המטפל, גם אם מדובר ברופא הנמנה על "מרכז רפואי מכובד". ד"ר פרקש אמנם הסביר כי: "הניסיון מראה שבמצבה של התובעת, אם כבר התחילו בטיפול בצנתרים, ובהנחה שהטיפול יעיל, יש להניח שימשיכו בכך, כל עוד התובעת תסכים לכך". כן ציין ד"ר פרקש כי " ... יש להניח שאילו הייתה יכולה להסתדר ללא צנתרים הייתה מעדיפה זאת". עם זאת, חשוב לציין, כי תנאי להחלתה של חלופה זו שבמבחן האמור הוא, כי מדובר במצב "המצריך שימוש תמידי במכשירים". משמע, כדי לקבוע שנכותה של התובעת עומדת לפי מבחן זה על 70%, עלי להשתכנע כי הנתבעת תזדקק באופן תמידי, משך כל ימי חייה, לשימוש בצנתרים. צורך כזה לא הוכח. לאמיתו של דבר, לא ידוע לנו גם אם הרופא המטפל, אשר נקט בשיטת טיפול זו, סבור כך בעצמו. יש לזכור כי ת17/ נעשה רק כחודש לפני מתן עדותה של התובעת. שיקולי הרופא המטפל, כאמור, אינם ידועים, וודאי שלא ידוע האם הוא סבור כי מדובר במצב המצריך שימוש תמידי בצנתרים. ייתכן, למשל, שהדבר נעשה בשל רצונה של התובעת, אשר העדיפה את השימוש בצנתרים על השימוש בטיטולים וסופגנים. יש להשערה זו יותר מרמז בעדותה של התובעת לפיה "הייתי משתמשת בטיטולים בחודשים הראשונים, אבל יש בזה בעיה של בטחון עצמי, ומשום שלא רציתי להיות מוגבלת ולא רציתי שיראו שבחורה בת 20 הולכת עם טיטולים. רואים את זה אלא אם אני הולכת עם בגדים רחבים, ואז זה לא אני". משמע, ייתכן שהמעבר לצנתרים נעשה על-פי רצונה של התובעת, ועד כמה שיש להבין ולכבד את רצונה, הרי ככל שמדובר במבחן של אי השליטה על הסוגרים, הרי שאי שליטה זו, כפי שהסביר ד"ר פרקש, צריך שתהא מלאה, וזו איננה מתקיימת בתובעת.יתר על כן, כפי שהעיד ד"ר פרקש, קיימת במקרה זה אפשרות לטיפול תרופתי, או לפחות ניתן לנסות טיפול כזה, בטרם יוחלט על השימוש בצנתרים. גם אפשרות זו מצביעה על כך, שלא ניתן לקבוע בשלב זה, בטרם נוסו שיטות טיפול אחרות, כי הטיפול בצנתרים הוא הטיפול המועדף, וכי התובעת אכן תזדקק לשימוש בצנתרים באופן מתמיד כל ימי חייה.בנוסף, על-פי עדותו של ד"ר פרקש, המשך הטיפול מותנה בהוכחת יעילותו של הטיפול, וזו, לא ידוע אם הוכחה. אני ער לדבריו של ד"ר פרקש, על-פיהם "הנסיון מוכיח כי אם כבר התחילו בטיפול בצנתרים, ובהנחה שהטיפול יעיל, יש להניח שימשיכו בכך, כל עוד התובעת תסכים לכך". אולם, ראשית, המשך הטיפול, רק משום שהתחילו בכך, איננו מלמד בהכרח על כך שמדובר במצב המצריך, מהבחינה הרפואית, שימוש תמידי בצנתרים. שנית, יעילותו של אותו טיפול, כאמור, לא הוכחה, ועל כל פנים לא הובאה על כך כל ראיה. שלישית, המשך הטיפול, אם אין בו הכרח מהבחינה הרפואית, מותנה ברצונה של התובעת, וזו, ייתכן שתשנה את דעתה בעתיד. בהתחשב בכל אלה הגעתי לכלל מסקנה שלא הוכח כי מצבה של התובעת תואם את המבחן שבסעיף 32(2)אV לתקנות. מנגד, מקובלת עלי דעתו של המומחה הרפואי, כי מצבה של התובעת, לאור העובדה שהיא משתמשת בצנתרים, קשה יותר מאשר הוערך על ידו מלכתחילה, והוא מצדיק העלאת דרגת נכותה, באופן שזו תעמוד על שיעור שבין 20 ל - 50 אחוזי נכות. אני קובע אפוא את נכותה של התובעת בתחום האורולוגי בשיעור של 35% לצמיתות.אבקש לציין בהקשר זה כבר עתה, כי הנפקות של הפער בנכויות הרפואיות בתחום האורולוגי נוגעת בעיקר לקביעת הפיצוי בראש הנזק הלא ממוני, וכן לקביעת ההוצאות הרפואיות. מבחינת אובדן כושר ההשתכרות ופריטי הנזק הפונקציונליים האחרים (עזרת אחרים וכו'), השיקול הקובע נגזר ממגבלותיה התפקודיות של התובעת, ואלה מתבטאות בעיקר בתכיפות בהטלת שתן וצמידות לשירותים, נושא שאיננו קשור לגובה הנכות או לצורך בשימוש בצנתרים. בעניין הנכות התפקודית של התובעת נקטו ב"כ הצדדים בעמדות קיצוניות ומנוגדות.ב"כ התובעת טוען כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת בפועל על 100% לצמיתות, ואילו ב"כ הנתבעת ראה להעמיד את הנכות התפקודית על 10% בלבד, על יסוד טיעונים השוללים את הפן התפקודי כמעט מכל הנכויות.התובעת התלוננה בעדותה כי היא סובלת מחולשה ברגליים ומקשיים בהליכה. לדבריה, "(אני) הולכת ואני גם מועדת, קשה לי לעלות ולרדת מדרגות. אני צריכה להסתכל על המדרגות שאני עושה את הפעולה הזו". על-פי עדותה, הלכה התובעת תקופה מסוימת עם קביים וכיום היא הולכת עם מקל, אך "יש מקרים שאני הולכת ללא עזרת שום חפץ, מכיוון שאני רוצה לחזור למצב שהייתי קודם, כי הרבה אנשים מנדים אותי".ד"ר לוין לא קיבל חלק מתלונותיה של התובעת. כך הוא היה סבור, למשל, שהתובעת מסוגלת ללכת ללא צליעה ואיננה נזקקת בהליכתה למקל. עם זאת, ציין גם ד"ר לוין, כי "אין מדובר בכך שהיא איננה סובלת ממגבלה"; מגבלה זו מתבטאת, להערכתו, בכך שהתובעת מוגבלת במרחק ההליכה שלה. בכל מקרה, ציין ד"ר לוין בעדותו, כי "לדעתי הנכות התפקודית האורטופדית היא כפי שקבעתי, דהיינו, כפי הנכות הרפואית". על הנכות שקבע ד"ר לוין יש להוסיף, כאמור, את הנכות הנוספת שנקבעה לתובעת על ידי פרופ' רכס (לא כולל החלק החופף לנכות האורתופדית), ואשר כללה נכות נוירולוגית נוספת, שלא הובאה בחשבון בחוות דעתו של ד"ר לוין. בהקשר זה יש אף לציין כי פרופ' רכס קיבל את תלונותיה של התובעת, וציין בחוות דעתו כי היא "יוצרת תחושת אמינות בדבריה ותלונותיה". אין ספק כי הנכות האורתופדית והנוירולוגית של התובעת תגביל אותה בצורה חמורה בכל עבודה אשר תצריך הליכה או עמידה ממושכת על רגליה. גם העובדה שחוקר מטעם הנתבעת ראה את התובעת כאשר היא עובדת ומשרתת לקוחות משך מספר שעות בחנות "מאיה", ובלא שאכנס לויכוח אם התובעת עבדה אותה עת בחנות, או עשתה שם רק כדי "לנשום קצת אויר, לריפוי ועיסוק", כגרסתה, אין בה כדי לשלול את המשמעות התפקודית של נכותה, שהרי אין טענה, ועל כל פנים, אין בדעתי לקבוע כי התובעת איננה מסוגלת לכל עבודה, ולו עבודה חלקית.הנכות הנפשית ממנה סובלת התובעת מתבטאת, כלשונו של מבחן הנכות הנוגע לעניין, ב"סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" שלה, וככזו וודאי שיש לה השלכה תפקודית.טענת ב"כ התובעת, כי ד"ר אבני קבע שהתובעת "עצמאית בפעולות יום-יום", או כי "אין הפרעה בחשיבה, תפיסה, התמצאות או זכירה. אינטליגנציה בתחום התקין", אין בה כדי לפגוע במסקנה דלעיל, ואין בה כדי ללמד על כך שהתובעת איננה סובלת מנכות תפקודית. לאחר ששקלתי את נפקותן של הנכויות מהן סובלת התובעת והשפעתן על תפקודה בחיי היום - יום, אני סבור כי יש לתת משקל מלא, היינו, משקל התואם את הנכות הרפואית, לנכות הנוירולוגית, האורתופדית והנפשית. הנכות הפלסטית בגין הצלקות הינה נכות אסתטית, למעט הצלקת באצבע 2 ביד ימין, שאותה ניתן לתקן באמצעות ניתוח לשחרור העצב או לתיקונו. ד"ר פיינרמן אמנם ציין כי חלק מהצלקות מכאיבות, אך לא שוכנעתי כי מידת הכאב שבו מדובר מצדיקה פסיקת פיצוי מעבר לראש הנזק הלא ממוני. אשר לנכות בתחום האורולוגי, כאן הפגיעה התפקודית מתבטאת בתכיפות הגדולה שבהטלת השתן (מדי שעה, שעה וחצי) וההכרח להימצא כל העת בסמיכות לשירותים. השימוש בצנתרים, כשלעצמו, על-פי הראיות שבאו בפניי, אין בו כדי להוסיף על הפגיעה התפקודית, הגם שהוא איננו נעים ומהווה מטרד כשלעצמו. יש להניח כי בחלק גדול ממקומות העבודה שבהם עשויה התובעת לעבוד בעתיד, היא תימצא בסמיכות לחדרי שירותים סבירים, שבהם תוכל לבצע גם את הצנתור (ולא באו בפניי ראיות על כך שלא ניתן לבצע את הצנתור בחדר שירותים רגיל או שיש צורך לשם כך בתנאים מיוחדים). גם הצורך להיזקק לחדר שירותים כ - 5 עד 8 פעמים במהלך יום העבודה, הגם שהוא מטריד, אין בו כדי להטיל מגבלה קשה על יכולת התפקוד של התובעת. לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה שיש להעמיד את נכותה התפקודית הצמיתה של התובעת על 50%. משמעות הדבר הינה שהנכות התפקודית בתחום האורולוגי עומדת על קרוב למחצית משיעור הנכות הרפואית בתחום זה. להלן אתייחס לפריטי הנזק השונים. הפגיעה בכושר ההשתכרות בעת התאונה הייתה התובעת בשלב שלאחר סיום לימודיה בכיתה יב', והיא עמדה לפני גיוסה לצה"ל. התובעת אמנם עבדה תקופת מה כמוכרת בחנות "מאיה" וכמלצרית, אך כאשר מדובר בקטינה ובעבודה זמנית וחלקית, אין להקיש מעבודות אלה על עתידה התעסוקתי של התובעת אלמלא התאונה. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בקטינה אשר טרם החלה בדרכה התעסוקתית, אני סבור שיש להעריך את הפגיעה בכושר השתכרותה, כמקובל לגבי קטינים, כשוות ערך לנכות התפקודית, היינו, ב - 50%. הפסד השתכרות.כאמור, עובר לתאונה הייתה התובעת בשלב שלאחר סיום לימודיה בכיתה י"ב ועמדה לפני גיוסה לצבא. על פי עדותה, היא עבדה באותה תקופה במכירת מוצרי רקמה ("מאיה") ובנוסף עבדה 3 פעמים בשבוע כמלצרית. על פי תלושי השכר שהציגה (ת9/) עמד שכרה בחנות "מאיה" על סכום של 1,220 ש"ח לחודש. סכום זה איננו כולל את הכנסתה מעבודת המלצרות. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי יש לבסס את חישוב הפסד השכר של התובעת על השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעת טוען, לעומתו, כי להנחה/טענה זו אין כל בסיס, וכי יש לבסס את תחשיב אובדן ההשתכרות על השכר שהשתכרה התובעת קודם לתאונה, ואין לכלול בשכר זה את עבודת המלצרות, שלגביה לא הביאה התובעת כל ראייה שהיא (פרט לעדותה). עם זאת, מוכנה הנתבעת להניח כי לאחר שחרורה מהצבא הייתה התובעת עובדת יום עבודה מלא (שכן עבודתה בחנות "מאיה" הייתה עבודה חלקית), ועל כן הייתה מכפילה את שכרה, ומשתכרת, בערכי יום התאונה, שכר של 2,440 ש"ח ברוטו לחודש. לאחר שיערוך סכום זה (בהצמדה למדד בשיעור של 80%) מגיע ב"כ הנתבעת, על פי תחשיבו, לבסיס שכר של 2,900 ש"ח לחודש (לפני ניכוי מס). טיעונו של ב"כ הנתבעת בעניין זה איננו מקובל עלי. כפי שכבר ציינתי לעיל, עבודה זמנית וחלקית מעין זו שבה עובדת נערה בשלב שבין, או במקביל, ללימודיה לבין גיוסה לצבא, איננו יכול לשמש אמת מידה לניבוי רמת השתכרותה בעתיד, ואינני רואה כל סיבה לחרוג במקרה זה מדרך החישוב המקובלת, המבססת את חישוב הפסדי השכר לקטינים, שטרם החלו את דרכם התעסוקתית בחייהם, על השכר הממוצע במשק. לגבי הפסד השכר בעבר, בין יום התאונה למועד גיוסה המתוכנן של התובעת לצה"ל (4.9.94), מקובלת עלי טענתו של ב"כ הנתבעת, כי מעדותה של התובעת עולה שהיא הפסיקה את עבודתה עוד קודם לתאונה, בסוף חודש יוני או תחילת חודש יולי, וכי אין ראיה שהיה בדעתה לחזור לעבודתה עד לגיוסה.אשר לתקופה שמאז מועד שחרורה הצפוי מצה"ל, ה - 4.6.96, הפסד השכר ייקבע על בסיס ההנחות דלעיל, דהיינו, על בסיס השכר הממוצע במשק והפסד בשיעור של 50% משכר זה. אינני מקבל לעניין זה את טענתו של ב"כ הנתבעת, על פיה לא הייתה התובעת אמורה לעבוד בתקופה זו ממילא, גם אלמלא התאונה, וכי בכוונתה היה ללמוד על מנת להשלים את תעודת הבגרות שלה. ראשית, אלה הן תכניותיה של התובעת כיום, אך לא הוכח כי כך היתה נוהגת גם אילמלא התאונה. שנית, לא הוכח כי בתקופה זו של השלמת לימודיה מנועה הייתה התובעת, אילמלא נכותה, מלהמשיך בעבודתה. שלישית, השכר הממוצע משקף ממוצע של השתכרויות לאורך תקופת תוחלת חיי העבודה של התובעת, כאשר מטבע הדברים, קיימות תקופות שבהן תשתכר שכר נמוך משכר זה, למשל, בשל השלמת לימודים, ובתקופות אחרות היא עשויה להשתכר שכר העולה על השכר הממוצע.השכר הממוצע במשק עומד כיום, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על סכום של 5,222 ש"ח לחודש. מס ההכנסה בגין שכר זה עומד על סכום של 757 ש"ח. לפיכך יעמוד בסיס השכר נטו על 4,465ש"ח. הפסד השכר החודשי, לפי הפסד בשיעור של 50%, יעמוד איפוא על סכום של 2232 ש"ח לחודש.על יסוד נתונים והנחות אלה יעמוד הפסד השכר לעבר על סכום של 26,784 ש"ח. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום 1.12.96.הפסד השכר לעתיד, למשך 43.75 שנים (מקדם היוון של 292.165) יעמוד על סכום של 652,112 ש"ח. סיעוד בעברעל פי הראיות, נעזרה התובעת בצורה מסיבית באמה ובאחיה הבכור במהלך שהותה בבית החולים (משך כחודשיים), אז הם שהו, ובמיוחד אימה, ליד מיטתה במשך 24 שעות ביממה, וגם לאחר מכן, הגם שבתקופה זו קטן היקף הסיעוד בהדרגה עם השיפור שחל במצבה.אני פוסק בגין ראש נזק זה, פיצוי בסכום גלובאלי של 20,000 ש"ח (כערכו כיום, כולל ריבית). סיעוד בעתידב"כ התובעת טען בסיכומיו כי התובעת תזדקק לעזרה סיעודית (להבדיל מעזרת אחרים במשק ביתה), בהיקף של 8 שעות ביממה בשנים הקרובות, וכאשר תגיע לעת זיקנה, יעלה היקף הסיעוד, והוא יוכל להגיע, לטענתו, אף ל24- שעות ביממה. לאור כך דרש ב"כ התובעת בראש נזק זה פיצוי בסכום של 2,000,000 ש"ח. הסיעוד הנדרש מתבטא, לטענת ב"כ התובעת, "בעזרה בצינתורים, בכביסה המיוחדת בגלל אי השליטה בסוגרים ובשאר סיעוד דרוש". ב"כ התובעת לא פירט בסיכומיו מהו "שאר סיעוד דרוש", אך מסתבר שהכוונה היא לטענותיהן של התובעת ואמה כפי שבאו לידי ביטוי בעדויותיהן. אמה של התובעת העידה בנושא זה כי: "בעצם עד היום צריך להכין לה אוכל, כביסות, להכין לה את המקלחת - אני שמה שם כסא פלסטיק ואני מכינה לה את כל האביזרים שהיא צריכה". וכן: "בבית היא הייתה יכולה לאכול לבד ואני הכנתי לה אוכל, עד היום אני מכינה לה אוכל". כאשר נשאלה, מדוע היא צריכה להכין לתובעת אוכל, השיבה האם: "יש לה זרמים באצבע וקשה לה מאוד לקחת סכין ולהכין לה אוכל". גם התובעת העידה ברוח זו: "אימא שלי עוזרת לי עד היום. היא עוזרת לי לכבס את הבגדים שלי שאני מלכלכת די הרבה, את המצעים שלי". "יש לי אצבע מרוסקת ביד ימין, כשמצבה הקבוע הוא בכיפוף כלפי מטה... זה דבר שמקשה עלי בפעולות יום-יום כגון כתיבה, כי אני ימנית, בלהחזיק דברים, בלשטוף כלים, בפעולות יום-יומיות". בנושא הבישול העידה התובעת: "למשל בנושא הבישול - קשה לי לבשל משום שקשה לי להתרכז, צריך לדעת איך לעשות, מה לשים וכדומה. אם זה לערבב את הסיר יש לי חולשה בידיים וקשה לי לעשות זאת. אני גם צריכה להתפנות לעתים די קרובות, דבר שגם מאוד מפריע". עם זאת, בסופו של דבר הודתה גם האם, כי "היום היא מתלבשת לבד ומתקלחת לבד. זה נכון שמצבה היום השתפר. היא עושה היום כמעט הכל לבד".משמע, על-פי גרסה זו, עולה כי בפועל מתפקדת התובעת כיום באופן עצמאי, למעט עזרה בבישול וכביסה.אולם, גם לגבי אלה (עזרה בבישול וכביסה), אינני מקבל את טענותיהן של התובעת ואמה, ואני סבור כי עדויותיהן בעניין זה לקו בהגזמה. אינני סבור שהחולשה ברגליה, או הפגיעה באצבע 2 ביד ימין, אמורה להפריע לתובעת בשירות עצמה. גם הטענה בדבר קושי בריכוז, המפריע לתובעת בבישול, נראית לי כמופרכת. אני מעדיף לעניין זה את עדותו של ד"ר לוין, אשר העיד כי התובעת מסוגלת להתלבש לבד ולהתרחץ לבד (שעל כך, כאמור לא חלקו גם התובעת ואמה). ד"ר לוין אף הוסיף וציין, כי התובעת גם לא טענה בפניו כי היא איננה מסוגלת לשרת את עצמה או כי היא מוגבלת בכך. תלונה כזו לא הועלתה על ידי התובעת בפני אף אחד מהרופאים, וד"ר אבני אף ציין בחוות דעתו כי כבר כאשר שוחררה התובעת מבית החולים היא היתה "עצמאית בפעולות יום-יום (ADL)". מסקנתו של ד"ר לוין, כי התובעת "לא זקוקה למטפלת סיעודית", מקובלת עלי במלואה. ב"כ התובעת הזכיר בסיכומיו גם את חוות דעתה של הגב' תרצה אילן, אשר קבעה בעניין זה כי "אסנת אינה עצמאית ברחצה ובהלבשה. היא זקוקה למטפלת יום-יום, שעתיים בבוקר ושעתיים בערב". יש לציין כי בישיבת בית המשפט מה19.2.96- הודיע ב"כ התובעת כי "מוסכם עלי כי חוות דעתה של הגב' אילן תוגש רק לעניין העלויות המפורטות בה". לאור כך לא היה מקום לנסות ולבסס על חוות דעת זו את הטיעון בדבר צרכיה של התובעת בתחום זה או בתחומים אחרים. מסקנה זו תואמת גם את פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט אור) בבר"ע 2985/96 מדלסי ואח' נ' גוני ואח', (טרם פורסם) (דינים עליון, כרך מד', עמ' 393), שם נקבע כי חוות דעת שיקומית פרטית יכול שתוגש רק לגבי נושאי שיקום לא רפואיים, ורק לשם תרגום הקביעות השיקומיות הרפואיות לצרכים המעשיים הכרוכים בחישוב הנזק. כך, ניתן לקבל את עדותה של הגב' אילן לגבי עלות העסקתם של עובדים, אך לא לגבי עצם הצורך הרפואי בהעסקת עזרה, כמו גם היקף העזרה הנדרשת. בכל מקרה, חוות דעתה של הגב' אילן בנושא זה איננה מקובלת עלי, ולא יהא מיותר להזכיר בהקשר זה, כי טענתה של הגב' אילן, על פיה התובעת איננה עצמאית בלבוש וברחצה, לא נתמכה, בסופו של דבר, גם בעדויותיהן של התובעת ואמה. הנושא היחיד שבו עשויה התובעת להזדקק לעזרה סיעודית בעתיד הרחוק, היינו, בעת שתזדקן, הוא בנושא הצינתור. ייתכן שקיים כיסוי לצורך זה בחוק הבריאות הממלכתי, כעולה מסעיף קטן (6) לסעיף 19 לתוספת השניה שעניינו ב "פעילויות במסגרת הקהילתית כגון" ... הכנסה ושטיפה של קטטר". אולם, משמעותו של אותו סעיף איננה ברורה. בפסק דינו בת"א (ב"ש) 232/89 התייחס כב' השופט לרון לשירותים הניתנים בקהילה לגבי טיפולים פזיוטרפיים, כשירותים הניתנים במרפאות קופת חולים, ולא בביתו של החולה, ומסיבה זו פסק בגינם באותו מקרה פיצוי נוסף.איננו בטוח שמתן שירותים בקהילה איננו כולל גם טיפול ביתי. אולם, כפי שנקבע בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' (סעיף 28 לפסק הדין אשר טרם פורסם) "הנטל להוכיח שאת הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו יוכל הניזוק (התובע) לקבל מקופת החולים, מוטל על המזיק (הנתבע). המזיק, הטוען שלא נגרמה לניזוק בפועל הוצאה בגין צרכיו הרפואיים, או שהוא, המזיק, צפוי לתביעת שיפוי ממיטיב אשר חייב היה לספק לניזוק צרכים אלה, עליו נטל ההוכחה".. לאור כך, לא ניתן לצאת מההנחה כי התובעת תוכל לקבל טיפולים אלה בביתה במסגרת שירותי קופת חולים, ואינני רואה מקום לחייב את התובעת לסור לצורך כך, מספר פעמים ביום, למרפאת קופת חולים. מאידך, כפי שכבר הוסבר לעיל, אין בטחון בכך שהתובעת תזדקק באופן מתמיד, משך כל ימי חייה, לטיפול בצנתרים. ככל שמדובר בפסיקת הוצאות לעתיד, ניתן, כידוע, להתחשב גם בהוצאה שההסתברות להוצאתה קטנה מ 50%. לאור כך, אני פוסק לתובעת בפריט זה פיצוי גלובאלי בסכום של 10,000 ש"ח. עזרת אחרים בעבר ובעתידהפיצוי בגין עזרת אחרים בעבר נכלל בפיצוי שנפסק עבור הסיעוד.אשר לעזרת אחרים בעתיד: מקובל עליי כי התובעת תתקשה, עקב נכותה, בביצוע עבודות משק הבית הקשות. סביר בעיני להניח כי התובעת תתקשה גם בביצוע קניות, מה שמחייב תנועה ונשיאת מצרכים וחפצים. לאורך תקופת חייה, יהיו, מטבע הדברים, תקופות בהן הזדקקותה לעזרת אחרים תהיה, כמו היום, מועטה, ותקופות אחרות, בהן תקיים משק בית עצמאי, ועוד יותר כאשר תהיה מטופלת בילדים ובעת הזדקנותה, בהן מידת הזדקקותה לעזרת אחרים תהיה רבה יותר.אני מעריך שהתובעת תיזקק במשך תוחלת חייה לעזרת אחרים בהיקף ממוצע של 8 שעות שבועיות בממוצע, דהיינו, כ - 34 שעות בחודש. אשר לעלותה של אותה עזרה, מקובלת עלי עדותו של מר גדעון הס, כי התעריף לעוזרת בית הוא בין 20 ל22- ש"ח לשעה, ובהתחשב בכך שעדות זו נמסרה לפני למעלה משנה (22.3.96), אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על בסיס שכר של 25 ש"ח לשעה, היינו כ - 850 ש"ח לחודש, ולמשך תוחלת חייה של התובעת (מקדם היוון - 330.69) - על סכום של 281,000 ש"ח. ניידותב"כ התובעת טוען כי מרשתו נזקקת לעזרה מלאה בניידות, היינו אחזקת מכונית למשך כל ימי חייה. לשם הערכת עלותה של הוצאה זו הוגשה חוות דעת מטעם המומחה, מר קצין, על פיה עומדת העלות הכוללת עבור החזקת מכונית יציגה מסוג סוזוקי סוויפט אוטומטית בנפח מנוע של 1300 סמ"ק ובפטור חלקי (50%) ממס (מאחר שהתובעת הוכרה כבעלת מוגבלות בניידות בשיעור של 50% מכח הסכם הניידות בין המל"ל למשרד האוצר), על סכום של 863.75 ש"ח לחודש (על בסיס מדד 11/95), ובהצמדה להיום - על 1.000 ש"ח לחודש. למלוא אורך תוחלת חיי הנהיגה של התובעת מגיע הפיצוי בראש נזק זה, על פי חוות דעתו של מר קצין, לסכום של 332,500 ש"ח, ובצירוף עלות רכישת המכונית הראשונה, העומדת על כ - 43,00 ש"ח (50,000 ש"ח לאחר שיערוך) מגיעה ההוצאה הכוללת בגין ניידות לסכום של כ - 382,000 ש"ח.ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת איננה זכאית לפיצוי כלשהו בראש נזק זה, והוא מבסס את טענתו בעיקר על עדותו של ד"ר לוין, אשר קבע כי התובעת יכולה להשתמש באוטובוסים גם בנכותה. מקובלת עלי עדותו של ד"ר לוין כי התובעת יכולה להשתמש בתחבורה ציבורית גם בנכותה. מאידך, אני מוכן לקבל את טענתה של התובעת שהשימוש בתחבורה ציבורית כרוך מבחינתה בקשיים, וסביר בעיני כי אלה יגברו כאשר יהא עליה לשאת עמה חפצים שונים או כאשר היא תבקש לנסוע בלווית ילדיה ובעת הזדקנותה. תכיפות ההזדקקות של התובעת לשירותים עלולה אף היא להקשות עליה את השימוש בתחבורה ציבורית, במיוחד כאשר מדובר בנסיעות ארוכות. עם זאת, כפי שמציין השופט קציר בספרו פיצויים בשל נזקי גוף (מהד' שלישית) "כיום כאשר הפכה המכונית הפרטית לחלק מ"אביזרי הבית" של הישראלי המצוי, מחד, ואילו הוצאות הרכישה והאחזקה הלכו וגדלו, מאידך, נראה שבתי-המשפט בחרו בדרך של פסיקת פיצויים בגין הצורך בנסיעות מיוחדות, הנובע מנכותו של הנפגע, במקום לפסוק, הוצאות בשל רכישתה, החלפתה והחזקתה של מכונית פרטית במשך שנים רבות" (שם, בעמ' 391). מגמה זו בולטת במיוחד בנכויות מעין אלה שמהן סובלת התובעת, ואשר אינן מונעות, אם כי מקשות על השימוש בתחבורה ציבורית. על רקע האמור, וכן לאור הסיכוי המסתבר כי התובעת הייתה רוכשת מכונית גם אילמלא נכותה, במיוחד לאור כך ששכרה הצפוי, לצורך חישוב הנזק, בוסס על השכר הממוצע במשק ובהתחשב בהוצאות הניידות בהן הייתה התובעת נושאת גם אם לא הייתה רוכשת מכונית, אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי של 100,000 ש"ח. נזק לא ממוניהתובעת זכאית בראש נזק זה לפיצוי הסטטוטורי בגין נכותה הצמיתה הכוללת, העומדת (במשוקלל) על 69.5% בצירוף הפיצוי הסטטוטורי בגין 126 ימי אשפוז ובצירוף ריבית חוקית על הסכומים האמורים מאז התאונה. הוצאות בעבר התובעת טוענת בנושא זה להוצאות בגין שכירת פלאפון (ת10/, ת11/, ו-ת13/ (4 קבלות),טיפולי פזיוטרפיה (ת8/ - 2 קבלות), שכירת קביים קנדיות (הקבלה צורפה לת8/), והוצאה רפואיות נוספות (ת12/). אני מאשר את כל ההוצאות האמורות בצירוף הצמדה וריבית כחוק מאז מועדי הקבלות. ב"כ התובעת ביקש לפסוק לזכות התובעת סכום נוסף של 30,000 ש"ח בגין נסיעות הוריה לבית החולים בתקופת אשפוזה. סכום זה לא הוכח, גם לא נמסרה לגביו כל אומדנה (בעדות). לפיכך אני מעמיד את הפיצוי בפריט זה על סכום של 2,000 ש"ח (כולל ריבית). הוצאות רפואיות בעתידהצורך בהוצאות רפואיות בעתיד הוכח לגבי צנתרים (חלקי), מגבונים לחים, פדים, טיפול תרופתי ("נוביטרופן", "ליאורזל" ומשחת ג'ל), מעקב אצל אורולוג, בדיקות דם, שתן, בדיקה אורדינמית, בדיקת על שמע של דרכי השתן, טיפולים פיזיוטרפיים ושני ניתוחים פלסטיים.אשר לעצם הזכאות, נושא זה הוכרע בינתיים על ידי בית המשפט העליון (ע"א 5557/95 הנזכר לעיל) אשר קבע כי תובע אינו זכאי לפיצוי בגין טיפולים רפואיים אותם הוא זכאי לקבל מכוח חוק הבריאות הממלכתי, או שהנתבעת זכאית לנכות את עלות הטיפולים האמורים בשל היותה חשופה לתביעת חזרה של קופת החולים מכוח אותו חוק. לאור כך, אין התובעת זכאית לפיצוי בגין ההוצאות לרכישת התרופות, למעט ההשתתפות בהוצאות הרכישה הנדרשת על ידי קופת החולים. סכום ההשתתפות לא הוכח, ואני פוסק בגין כך פיצוי חד פעמי בסכום של 15,000 ש"ח.נושא הצנתרים מעורר קושי, שכן לא ברור האם התובעת זכאית לקבל את הצנתרים להם היא נזקקת, או את עלותם, על-פי חוק הבריאות הממלכתי. נושא הצנתרים אמנם נזכר בתוספת השניה לחוק (ראה סעיף קטן (6) לסעיף 14 לתוספת השניה). אולם, לא ברור מאותו סעיף האם מדובר בטיפול, היינו, בהכנסת הצנתר בלבד, או גם באספקת הצנתרים, כאשר החולה מצנתר את עצמו לבדו. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל, כאמור לעיל, על הנתבעת, ובהעדר הוכחה ברורה לכך שהתובעת אכן זכאית לכיסוי הוצאות אלה על-פי חוק הבריאות הממלכתי, אין מקום לנכותן מסכום הנזק.גם נושא עלות הצנתרים לא הובהר כל צרכו. האישור ת17/ מתייחס ל 140 - 150 צנתרים בחודש. ד"ר פרקש סבור שאין צורך במספר כזה של צנתרים, שכן ניתן לשטוף את הצנתרים ולעשות בהם שימוש חוזר, אולם, הוא לא פירט מה מספר השימושים החוזרים שניתן לעשות בכל צנתר. גם היקף השימוש של התובעת בצנתרים בעתיד לא ברור, ועל כל פנים, כפי שהוסבר לעיל, אינני מוכן לצאת מן ההנחה שהתובעת תזדקק לשימוש בצנתרים דרך קבע, כל ימי חייה.התובעת נזקקת בנוסף, גם לפדים ומגבונים לחים.אני פוסק בגין פריטים אלה פיצוי חד פעמי בסכום כולל של 40,000 ש"ח.הטיפולים הפזיוטרפיים להם תזדקק התובעת מכוסים בחוק הבריאות הממלכתי. (אציין שבכל מקרה, היקפם של טיפולים אלה לא הובהר, שכן ד"ר צווקר לא פירט בת6/ את משך התקופה בה תיזקק התובעת לטיפולים אלה). ד"ר צווקר המליץ בת6/ גם על ייעוץ פסיכולוגי וטיפול אצל סקסולוג. אולם, גם כאן לא ציין ד"ר צווקר את משך הטיפול המומלץ ותדירותו. ד"ר אבני, המומחה הרפואי בתחום זה, לא חזר על המלצה זו בחוות דעתו. בכל מקרה, התובעת זכאית גם לטיפולים אלה מכוח חוק בריאות ממלכתי, במשך שנתיים לפחות (סעיף 22ג(6) לתוספת השניה).אשר לניתוחים הפלסטיים, אני פוסק סכום של 6,000 ש"ח עבור הניתוח לתיקון הצלקת בראש, שכן מדובר לכאורה בנושא קוסמטי אשר איננו מכוסה על-פי חוק בריאות ממלכתי (סעיף 8(ג) לתוספת). הניתוח לתיקון או שחרור העצב באצבע 2 ביד ימין איננו ניתוח קוסמטי, והתובעת זכאית בגינו לכיסוי מכוח החוק.הצרכים הרפואיים הנוספים הנטענים על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו (בדיקות רפואיות שונות, מעקבים רפואיים ותרופות - לבד מאלה הנזכרות לעיל) לא הוכחו ואת חוות דעתה של הגב' תרצה אילן, אינני מוכן לקבל, ככל שמדובר בקביעת צרכיה הרפואיים של התובעת. בכל מקרה, גם אלה מכוסים לפי חוק בריאות ממלכתי. הוצאות בעתיד - כלי מיטה ולבושהמומחית מטעם התובעת - הגב' תרצה אילן, ערכה תחשיב מדויק של כלי מיטה ולבוש שהתובעת תזדקק להם בתכיפות העולה על הממוצע. כן נטען להוצאות מוגברות בגין כביסה.עלות כל הפריטים שהזכירה הגב' אילן בסעיף 13 לחוות דעתה עומדת (לא כולל פדים) על פי חישוביה על סכום של כ950- ש"ח. אולם, הגב' אילן לא ציינה בחוות דעתה, וגם לא בעדותה, מהי תכיפות ההזדקקות לפריטים אלה (לבד מכך שזו עולה ב 2/3 על צרכיו של אדם בריא). גדעון האס ביסס את תחשיביו בנושא זה על תצרוכת ממוצעת בתחום זה לפי סקר הוצאות המשפחה. אני פוסק בגין פריט זה סכום כולל של 30,000 ש"ח. דיור לטענת ב"כ התובעת זקוקה התובעת, עקב נכותה, להחלפת דירת מגוריה, בה היא מתגוררת עם אימה ואחיה, ובגין כך הוא מבקש לפסוק פיצוי בסכום שווה ערך ל100,000-$. הצורך בהחלפת הדיור נובע, על-פי הנטען, מכך שהתובעת צריכה לרדת (ולעלות) 20 מדרגות ממפלס הכביש למעלית שבבניין מגוריה, ומשם עליה לרדת (או לעלות) שתי קומות עד למפלס דירת מגוריה הנמצא בקומה תת-קרקעית של הבניין. גם בנושא זה לא הוצגו ראיות ברורות. ד"ר לוין אמנם העיד כי "אם היא מתגוררת בבניין שיש בו מעלית, זה בסדר מבחינתי". מסתבר שבבנין מגוריה של התובעת יש מעלית, אך זו, לטענתה, רוב הזמן איננה תקינה. כן צריכה התובעת, כאמור לעיל, לרדת, או לעלות עד למעלית וממנה 20 מדרגות. אולם, לעניין זה העיד ד"ר לוין כי "התובעת מסוגלת לעלות במדרגות, אך זה יותר קשה לה". לא שוכנעתי מראיות אלה כי נכותה של התובעת מקשה עליה את השימוש במדרגות עד כדי כך שהיא מחייבת להחליף את דירת מגוריה. גם הטענה בדבר השבתות תכופות של המעלית לא נתמכה בראיות מספיקות כדי לבסס דרישה זו.אין לקבל את הדרישה להחלפת הדירה, גם ככל שזו מיועדת לשפר את תנאי מגוריה של התובעת. לעניין זה נטען כי מדובר בדירה צפופה המונה שני חדרי מגורים וסלון, שבה מתגוררת התובעת, שהיא רווקה, יחד עם אימה ושלושת אחיה. מלבד הצפיפות השוררת בדירה, נעדרת הדירה אמבטיה ויש בה מקלחת בלבד. גם חדר השירותים הקטן מקשה על התובעת, לטענתה, לצנתר בו את עצמה. כפי שכבר ציינתי לעיל, אינני מוכן לקבל את חוות דעתה של תרצה אילן בדבר הצורך השיקומי - רפואי בהחלפת הדירה. חוו"ד מומחה בנושא הדיור יכולה היתה לבוא במקרה זה בנוסף, ועל יסוד חוות דעת רפואית - שיקומית, הקובעת את צרכי הדיור של התובעת מהבחינה הרפואית, וכזאת לא נעשה.בכל מקרה, אני סבור שהדרישה לשיפור תנאי המגורים של התובעת אינה נובעת ישירות ממגבלותיה של התובעת, ואם תתקבל יהא בה, לשמש בעיקר לשיפור תנאי המגורים של התובעת לצורך כך, כידוע, אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו (3) 794). בנוסף, לא הוצגו לעניין זה ראיות של ממש בדבר עלות החלפת הדירה לדירה שוות ערך מבחינת שטחה וערכה (שאיננה מחייבת עלייה במדרגות). הגב' אילן איננה מומחית בתחום זה, עדותה היתה עדות שמיעה, ההערכה שמסרה לגבי עלותה של דירה המונה 3 חדרי שינה בנוה יעקב (280-300 אלף דולר) איננה מקובלת עלי, ובכל מקרה, מדובר בשיפור משמעותי ברמת המגורים של המשפחה. גמלאות המל"לעל פי תעודת עובד ציבור (נ6/) עולה כי נקבעה לתובעת נכות רפואית זמנית של 100% מיום התאונה ועד ליום 31.12.95 ונכות רפואית צמיתה של 81% מיום 1.1.96 ואילך. כן נקבע לתובעת אובדן כושר מלא זמני לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31.12.96. בתום אותה תקופה אמורה התובעת להיבדק פעם נוספת לשם קביעת זכאותה לגמלת נכות כללית. הצדדים לא הודיעו לבית המשפט האם נקבעה לתובעת גמלת נכות זמנית או סופית לאחר ה31.12.96-. לפיכך, אניח, לצורך פסק דין זה, כי טרם נקבעה לתובעת גמלה סופית. הואיל וטרם ידוע מה תהא קיצבת הנכות (הכללית) הצמיתה של התובעת, אני מקבל את הצעתו של ב"כ הנתבעת, ומורה כי הנתבעת תגיש לבית המשפט בתוך 15 יום חוות דעת אקטוארית מעודכנת בה יופרדו הסכומים (כולל הצמדה) ששולמו לתובעת על חשבון גמלת הנכות הכללית עד היום ולצידם סכום הגמלה המהוונת שישולם בעתיד, על בסיס גימלה מלאה (של 100%).בשלב זה ינוכה מסכום הנזק רק סכום הגימלאות (כולל הצמדה) ששולם לתובעת עד היום. יתרת הסכום המהוון המתייחס לגמלת הנכות הכללית שתשולם בעתיד, יוקפא ויופקד בדרך שיוסכם עליה בין ב"כ הצדדים לתקופה של שנה מיום מתן פסק הדין. כאשר תקבע הגמלה הצמיתה של התובעת, תנוכה זו, בצירוף הגימלאות שישולמו לתובעת מיום פסק הדין, עד אז, כולל הצמדה, מהסכום המופקד על פירותיו ותוחזר לנתבעת, ואילו יתרת הסכום המופקד על פירותיו, אם תישאר, תועבר לתובעת.לא נקבעה הגימלה הצמיתה של התובעת בתוך תקופה של שנה מהיום, יהא כל צד רשאי לפנות לבית המשפט לשם קבלת הוראות. בנוסף על קצבת הנכות הכללית עשויה התובעת להיות זכאית גם לגמלת ניידות, זאת, לאחר שנקבעה לה מוגבלות בניידות בשיעור של 50%. בשלב זה טרם נקבעה זכאותה הסופית של התובעת לגמלת ניידות שכן התובעת טרם רכשה מכונית. כאשר התובעת תרכוש מכונית, היא תהא זכאית לגמלת ניידות. על פי חוות דעתו של מר שי ספיר עולה כי קיימות מספר אלטרנטיבות לגבי קצבה כזו ואלה תלויות, בין היתר, בשאלה האם בעל הקצבה עובד ומשתכר ובמרחק מקום עבודתו מביתו. מר שי ספיר חישב את קצבת הניידות רק בגין מוגבלות ניידות שבין 100-80%, אולם לתובעת אושרה, כאמור לעיל, מוגבלות בניידות בשיעור של 50% בלבד. לאור כך, תנוכה מסכום הנזק גמלת ניידות, וזו תחושב על בסיס מחצית הסכום המצוין בטבלה המצורפת לחוות דעתו של מר ספיר, בהתייחס לגמלה רגילה לרכב יציג שנפח המנוע שלו עד 1300 סמ"ק, היינו, מחצית הסכום של 977 ש"ח לחודש, בצירוף הצמדה למדד חודש ינואר 96'. סכום הגימלה יחושב החל מתום 4 חודשים ממועד פסק הדין.לגבי גמלה זו, אינני סבור שיש להמתין עד לקביעתה הסופית על ידי המ.ל.ל, שכן זכאותה של התובעת לגמלה כבר נקבעה, למעשה, עם אישור המוגבלות בניידות. כל שנשאר כדי לממש את זכאותה של התובעת בנסיבות אלה הוא לקנות מכונית. לעניין זה אינני רואה אפשרות לגיטימית, ככל שהדבר נוגע לניכוי הקצבה, לכך שהנתבעת לא תממש את זכאותה, תמנע מלהגיש תביעה לקצבת ניידות ותעמיד את הנתבעת בסיכון כי המוסד יחזור אליה בעתיד כאשר תחליט לשנות את דעתה ולרכוש מכונית. אינני מקבל את עמדת ב"כ הנתבע שיש לנכות מסכום הנזק גם ריבית בגין גמלאות המ.ל.ל ששולמו לתובעת בעבר (כשם שנפסקה לה ריבית בגין הפסדי העבר). ניכוי גמלת המ.ל.ל מבוסס על מניעת הסיכון לחיובו של המזיק בתשלום העולה על סכום הנזק עקב זכות החזרה של המ.ל.ל. אולם, זכות החזרה של המ.ל.ל. איננה כוללת פיצוי (דהיינו ריבית) בגין עיכוב התשלום. בנוסף, יש לנכות מסכום הנזק את התשלומים התכופים ששולמו לתובעת כמפורט בסעיף 11ב לסיכומי ב"כ הנתבעת, כאשר סכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכומי הנזק, (כולל הצמדה וריבית) כפי שפורטו בפסק הדין לעיל, בניכוי הסכומים שפורטו בסעיף 20 לפסק הדין. הנני מחייב את הנתבעת לשאת, בנוסף, באגרת המשפט ובהוצאות המשפט של התובעת וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מ.ע.מ. מסכום הנזק הכולל כפי שנקבע לעיל (לפני ניכוי התשלומים התכופים, אך לאחר ניכוי גמלאות הניידות של המל"ל וגמלאות הנכות הכללית של המ.ל.ל (כולל הצמדה) ששולמו בעבר. שכה"ט בגין גימלת הנכות הכללית שתשולם בעתיד, יצורף לסכום המוקפא - המופקד, ודינו יהא כדינו של סכום זה. ניתן היום, ‏י"ז בסיון תשנ"ז (‏22/06/97), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. י. עדיאל, שופט תאונת דרכים