העובדות 1. המערער רכש בשנת 1988 דירה ברחוב מגדים 14 (להלן - הדירה) בירושלים. הדירה נבנתה על בית קיים. כבל חשמלי שהעביר חשמל לבנין שברחוב מגדים 16 עבר באלכסון בגובה של כ1.70- מ' מהרצפה במרפסת דירתו של המערער. המערער נכנס לגור בדירה בחודש מרץ 1992. זמן מה לאחר כניסתו לדירה, ביום 13.7.92, פנה המערער למשיבה וביקש להסיר את הכבל ולאחר מכן הוא חזר ופנה באמצעות בא כוחו ביום 13.10.92. על פנייה זו הוא נענה על ידי ב"כ המשיבה במכתב מיום 30.11.92. במכתב נאמר שהכבל קיים זמן רב לפני שהדירה נבנתה ושאם המערער חפץ להעתיק את הכבל, עליו לשלם את התשלומים הכרוכים בביצוע עבודה זו. מגעים נוספים בין הצדדים העלו חרס ולפיכך הוגשה תביעה ביום 28.6.93 לבית משפט השלום להסרת הכבל ולתשלום פיצויים. לאחר הגשת התביעה בחודש יולי 1994 סילקה המשיבה את הכבל ממרפסת הדירה. הערעור שכנגד 2. בית משפט קמא (כב' השופטת מ' מזרחי), דחה את טענת המשיבה שהמערער היה צריך לממן את העברת הכבל. המשיבה הסתמכה לעניין זה על סעיף 4(ד) לכללי אספקת חשמל לצרכנים, שמטיל חובה לשלם עבור מתן שירות על ידי המשיבה על הצרכן וכן על ההלכה שאם בעל הרשות, שנתן רשות, בין במפורש ובין מכללא, להניח את הכבל, מבטל את הרשות, אזי עליו לשאת בהוצאת ההעברה. השופטת קבעה, בצדק, שאין תשתית ראייתית לטענה שניתנה רשות מפורשת. לדעתנו, אין מקום להתערב בממצא זה. כל מה שנאמר בסעיף 5 לתצהירו של דוד בולר הוא שככלל המשיבה אינה נוהגת להעביר קווי חשמל במקרקעין פרטיים בלי שמתקבלת הסכמת הבעלים. בחקירתו הנגדית (עמ' 9) הודה העד שלא מצא הרשאה של הבעלים הקודם, שאין לו ידיעה אישית לגבי המקרה ואין הוא יודע אם פנו לבעלים שמתגוררים בראשון לציון (עמ' 10). אכן, טענה שבדרך כלל אין המשיבה נוהגת להעביר קווי חשמל במקרקעין פרטיים בלי לקבל את הסכמת הבעלים, אינה ראיה שכך היא נהגה במקרה שלפנינו (ע"א 5345/90, בראונשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5) 40, 52). כמו כן צדקה השופטת כשקבעה שמתוך הנסיבות יש להסיק רשות מכללא, שהרי הכבל נמצא שם שנים רבות, באין פוצה פה ומצפצף. לדעת השופטת מזרחי, כשמדובר בביטול רשות מכללא, אין לחייב את בעל הרשות בתשלום פיצוי, משום שפירוש כזה של ההלכה, המכיר בתשלום בעת ביטול הרשות יהיה בלתי סביר, כי אם השלים בעל המקרקעין בדיעבד עם העברת הכבל בחלקתו, אין לחייבו לשאת גם בהוצאות העתקת הכבל. אף כאן מסכימים אנו עם מסקנתו של בית המשפט קמא. רשות מכללא, שהיא רשות חינם, אינה מונעת מהבעלים לגלות את דעתו שברצונו לסיימה. שתי שאלות יעמדו אז על המדוכה. האחת, מהו פרק הזמן הסביר שבו רשאי מקבל הרשות להישאר במקרקעין לאחר ביטול הרשות והדבר תלוי בנסיבות המקרה. והשניה, אם עולה מנסיבות המקרה שבר הרשות, בהסתמך על הציפייה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפאסיבית, השקיע בנכס, אפשר שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לבר הרשות על השקעותיו בנכס לפי ערכן הריאלי. ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א(3) 210, 218; ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, 409-408). תשלום הפיצוי מותנה בשיקולי צדק ואין לומר שבכל מקרה של ביטול רשות זכאי בר הרשות לפיצוי (ע"א 496/82, רוזן נ' סלונים, פ"ד ל"ט(2) 337, 343-342). אמנם המבחן שנקטה השופטת, כשהבחינה בין רשות מפורשת ורשות מכללא, לעניין תשלום פיצוי, אינו מדויק כאמור, אך נראה לנו שבנסיבות המקרה אין הצדק דורש תשלום פיצוי למשיבה. אין טענה של מצג מצד בעל הנכס שעליו הסתמכה המשיבה, כאשר העבירה את הכבל במקרקעין שברחוב מגדים 14 לרחוב מגדים 16 ושבגינו היא שינתה את המצבה לרעה. ולבסוף, אנו מאמצים את פרשנותה, שהמערער אינו "צרכן" במובן הכללים הנזכרים. כאמור, המשיבה לא סילקה את הכבל למרות שנדרשה לכך והתנתה את ההעתקה בתשלום פיצוי. לטענתה של המשיבה, היה על המערער להקטין את הנזק בכך שישלם את הנדרש ממנו תחת מחאה ולאחר מכן יחזור ויתבע אותה. טענה זו לא היתה מקובלת על בית המשפט קמא ואינה מקובלת עלינו. על המערער היה מוטל נטל - ולא חובה - להקטין את נזקו. אמת המידה להקטנת הנזק הינה אובייקטיבית, שכן על הניזוק לנקוט לשם הקטנת נזקו את כל אותם האמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות הענין. המבחן הינו סבירות ההחלטה של הניזוק (ע"א 252/86, גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ה(4) 45, 52-51). איננו סבורים שהחלטתו של המערער לעמוד על שלו ולדרוש את סילוק הכבל בלא לשלם את התשלום הנדרש ממנו לא היתה סבירה. אין מקום לדרוש מהמערער שיוציא דמים מכיסו לסלק את הכבל ואח"כ יחזור ויתבע את המשיבה להחזר הוצאותיו. יש לדחות אפוא את הטענה שבנסיבות המקרה זכאית לפיצוי על העתקת הכבל. ההלכה שלה טוענת ב"כ המשיבה איננה נכונה, שכן השאלה היא האם בנסיבות המקרה הצדק דורש תשלום פיצוי עקב ביטול הרשות וכך גם נאמר בע"א 373/92, חולות רבד חברה לפיתוח ולבנין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל - לא פורסם, שצורף לסיכומי ב"כ המשיבה. לדעתנו, הצדק בנסיבות מקרה זה אינו דורש תשלום פיצוי למשיבה. גם הטענות שלא נגרם למערער נזק ושמכל מקום היה עליו להקטין את נזקו דינן להדחות מהטעמים שעמדנו עליהם. ערעור המערער 3. בהודעת הערעור מלין המערער על שני דברים: א) על כך שנפסק לו סכום נמוך כפיצוי ושהמשיבה לא חוייבה בדמי שימוש ראויים. ב) שיש מקום לחיוב המשיבה במלוא הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין ריאלי. אנו סבורים - אמנם בהיסוס - שאין מקום להתערב בסכום הפיצוי שנפסק למערער. למערער נגרמה אי-נוחות מסוימת (ראה הגדרת "נזק" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 243/83, עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל"ט(1) 113, 138 ואילך; ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך פ"ד מ"ט(1) 419, 432; אנגלרד, "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני נזיקין - דימויה העצמי ומציאות", עיוני משפט יא 67, 82-81) והוא זכאי בגין זאת לפיצוי, גם אם לא הוכיח שעקב הכבל שנמתח מעל מרפסתו נמנעה ממנו האפשרות לסגור את מרפסתו, שזו היתה עיקר טענתו. אשר להוצאות שנפסקו - נראה לנו שהיה מקום לפסוק למערער את מלוא ההוצאות ושכר טרחת עורך דין. המועד הקובע לענין זה הוא מועד הגשת התביעה. אדם שטורח ומגיש תביעה ולאחר הגשתה נמלך בעל דינו בדעתו ומקיים את האמור בכתב התביעה, כולו או חלקו, לא יוכל להימלט בדרך זו מתשלום הוצאותיו של בעל הדין שכנגד, משנאלץ הלה להטריח עצמו לערכאות ולתבוע את המגיע לו. סיכום 4. אנו דוחים את הערעור שכנגד, מקבלים את מקצת הערעור ומעמידים את חיובה של המשיבה על הוצאות המערער באגרה ועל שכ"ט עו"ד של המערער בסך 2,500 ש"ח (ומע"מ בהתאם) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד יום התשלום בפועל. 5. בערכאה זו תישא המשיבה בהוצאות המערער באגרה ובשכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח (ומע"מ בהתאם), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום התשלום בפועל. 6. מזכירות בית המשפט תמציא לבעלי הדין העתקים מאומתים של פסק דין זה. ניתן היום, ו' בתשרי תשנ"ח (7 באוקטובר 1997), בהעדר הצדדים. רשות / רישיון מכללא