1. התובע, יליד 29.1.1963, עבד כמלצר אצל הנתבע מלון לרום (בשעתו) (להלן: "הנתבע"). בתאריך 3.5.89, נפגע התובע, אותה עת בגיל 26, בגבו, כתוצאה מסחיבת שלושה שולחנות וכבדים מקומת המחסן, אותם התבקש להביא לפי הוראת מנהל העבודה, הרגיש כאבים חזקים כתוצאה מכך, הפסיק את עבודתו מיד, פנה לאחראי ושוחרר מהעבודה אותו יום (להלן: "התאונה"). בסמוך לכך, קיבל טיפול רפואי בבית החולים הדסה הר הצופים, (לא אושפז), ואובחנה אצלו פריצת דיסק. 2. בתביעה זו, עותר התובע לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות התאונה, לפיהם, נותרה לו נכות צמיתה נוירולוגית בשיעור 30%, ופסיכיאטרית בשיעור 50%, בהתאם לחוות דעת נוירולוגית ופסיכיאטרית שצורפו לכתב התביעה. 3. בתאריך 24.5.99 קבע בית המשפט (כב' השופטת מ' מזרחי בשעתה בשבתה בבית משפט זה), שהנתבע אחראי לנזקי התובע, וכי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 25% [עמ' 12 בהחלטה מיום 24.5.99]. 4. המחלוקת בין הצדדים נותרה ביחס לגובה הנזק, ושיעור הפיצויים. 5. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, להכיר בו כנפגע עבודה, ורק בשנת 1996, לאחר שבית הדין הארצי לעבודה, קיבל את ערעור התובע, הוכרה תביעת התובע כתאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי, קבע לו בסוף שנת 1996, נכות צמיתה בשיעור 19% כדלקמן: 10% על פי סעיף 37(7)(א) בתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:"תקנות המל"ל), וכן 10% על פי סעיף 32(1)(א) בתקנות המל"ל. 6. התובע טוען בתצהיר עדותו הראשית, כי כתוצאה מהתאונה, הוא סובל עד היום, כ-12 שנים (נכון למועד התצהיר 29.8.01) מכאבים עזים בגב, תרדמת ברגל, חרדות בלתי פוסקות, דיכאון וקשיי שינה. מאז התאונה לא עבד במשך תקופה של למעלה משנה, שכב על מיטת קרש מצבו הנפשי הבריאותי והכלכלי היה קשה ביותר, ולכך תרמו גם ההליכים המשפטיים, ומהאבקים מול המוסד לביטוח לאומי, ומול הנתבע. הוא ניסה לשקם את עצמו, ולעבוד בעבודות שונות, אולם, מאז התאונה הוא מוגבל בהרמת משאות כבדים, מתקשה בישיבה ממושכת, הליכה ארוכה, נעזר בתמיכה של מקל, ובעצם הפך שבר כלי ותפקודו לקוי. התובע טוען לנזק שאינו ממוני, סכום של 152,326 ₪, הפסד שכר בעבר 205,000 ₪ - 900,000 ₪, אובדן השתכרות בעתיד 537,697 ₪ - 951,172 ₪, הוצאות רפואיות 30,000 ₪, עזרה וסיעוד גלובלי 10,000 ₪ [עמ' 16-17 בסיכומים]. 7. הנתבע טוען, כי יש לדחות מכל וכל את תביעת התובע, לאור העובדה, שבקלטת שהוגשה כראיה [נ/7], הוא נצפה מדלג כאיילה במדרגות, כשהוא נושא עמו ציוד הגברה כבד, ומעביר אותו לאולפן הקלטות. לא זו אף זו, ד"ר לילינג המומחה מטעם בית המשפט, ביטל את הנכות שקבע לתובע (19%), לאחר שצפה בקלטת [נ/7], ובתשובותיו לשאלות הבהרה, קבע, כי התובע אינו סובל מכל נכות רפואית או תפקודית, וכי למעשה, הוליך אותו שולל. כמו כן, לא נגרמה לתובע נכות נפשית בגלל התאונה. נכותו הנפשית של התובע, אשר הוכרה גם על ידי המוסד לביטוח לאומי, בגדר הנכות הכללית, איננה קשורה לתאונה כלל ועיקר אלא נעוצה בהפרעת אישיות מתמשכת. בנסיבות בהן הוכח, כי התובע ניסה להוליך שולל את המומחים, במגמה לזכות בפיצויים, יש לדחות את תביעתו. לחלופין, לא מגיע לתובע פיצוי, משום שלפי הראיות, לא נפגע כושר השתכרותו בעבר ובעתיד, לא נותרה נכות תפקודית, הוא עובד בהיקף מסויים, ומתפרנס ממכירת צמחי מרפא, ומעיסוקו במוזיקה, והימנעותו מעבודה בהיקף מלא, אינה קשורה לאירוע התאונה. התובע לא היה תלוי בזולת, בשום שלב לאחר התאונה, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, והוא זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי, ומקופת חולים בה הוא חבר, ולאור מצג השווא אשר הציג לפני בית המשפט והמומחים, לא מגיע לו פיצוי בגין כאב וסבל. מכל מקום, יש לנכות מכל סכום שיפסק, את התקבולים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. 8. המומחים מטעם התובע: ד"ר משה דיקמן, נוירולוג, נתן חוות דעת נושאת תאריך 27.3.95, דהיינו, 6 שנים לאחר התאונה. בחוות דעתו, ציין, כי בדק את התובע בתאריך 4.5.89 (היינו, למחרת התאונה). התובע התלונן על כאבי גב קשים מאוד, שהתחילו בתאריך 3.5.89 "כאשר הרים שולחן כבד במסגרת עבודתו בבית המלון". עם זאת מצויין בחוות הדעת, כי היו כאבים קודם לכן, "היו לו קצת כאבים ברגליים דו צדדי, כולל מעט כאבים בגב בתחתון, הוא לא היה מוגבל והכאבים לא הקרינו לרגל עד 3.5.89". בתאריך 14.5.89 בוצע C.T. גב תחתון, והתגלה בלט דיסקוס אחורי שמאלי עם לחץ על שורש העצב 1S, וגם על השק הטקאלי. טופל הן במנוחה במיטה במשך תקופות מסויימות, והן על ידי תרופות, אך ללא שיפור. בתאריך 5.5.92, בוצע C.T. נוסף, והפעם הדיסק הבולט נראה גדול יותר. ד"ר דיקמן מציין, כי המצב הקליני של התובע, מתאים לבליטת דיסקוס ב-1S 5L, הגורם לכאבים, ומונע ממנו עבודה פיזית כלשהי, ולהערכתו, הנכות הניורולוגית הינה בשיעור 30%, מתאימה לסעיף 37(7)(ג) בתקנות המל"ל. ד"ר ל' ביטי, פסיכיאטרית, נתנה חוות דעת, ללא תאריך, לפיה, הגיע אליה התובע לטיפול בחודש יולי 1990, על רקע הפרעה פאראנוידלית באישיות ודכאונות. במהלך הפגישות, התמקד התובע באירוע טראומתי, מבחינתו, שאירע בתאריך 3.5.89, ואשר גרם לו להפסיק לתפקד בכלל, ולעסוק באובססיביות בחוסר הצדק שנגרם לו, עקב התאונה. הוא איבד כל התעניינות או הנאה מהחיים, מקבל טיפול תרופתי נגד הדיכאון, ולהערכתה, מגבלותיו הרפואיות בתחום הפסיכיאטרי, מתאימות לנכות בשיעור 50%, לפי סעיף 34(ה) בתקנות המל"ל, ומבחינה תפקודית, הנכות בשיעור 100%. 9. המומחים מטעם הנתבע: פרופ' יעקב נרובאי, מנתח אורטופד מבית החולים תל השומר, בדק את התובע בתאריך 10.9.96, היינו, 7 שנים לאחר התאונה, ומצא שקיימת הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה המותני. אין החזר אכילס משמאל. מיפוי עצמות מתאריך 19.2.94, ללא מימצא פתולוגי, תקין, וב-C.T. משנת 1992, נמצא בקע דיסק ב-1S 5L. לאור המימצאים בבדיקה, העריך פרופ' נרובאי את נכותו של התובע ב-10%, לפי סעיף 37(7)(א) בתקנות המל"ל, וציין בחוות דעתו, שמבחינה רפואית, אין כל סיבה מדוע התובע לא עובד ומתפקד במשך 4 השנים האחרונות. ד"ר רמונה דורסט, פסיכיאטרית, מנהלת מחלקה במרכז לבריאות הנפש "איתנים", כפר שאול בירושלים, ומרצה בכירה בפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה שליד האוניברסיטה העברית, בדקה את התובע בתאריך 26.8.97, שמונה שנים לאחר התאונה, ונתנה חוות דעת, נושאת תאריך 7.10.97. בחוות הדעת סקרה ד"ר דורסט את קורות חייו של התובע לפני התאונה, ופירטה את כל הנתונים העובדתיים הרלוונטיים, כולל תיאור אירוע התאונה, והטיפולים שעבר התובע, מאז ועד למתן חוות הדעת, לרבות התיעוד הרפואי. בבדיקה, הציג עצמו התובע מיד עם כניסתו, כקורבן של מעבידיו, בהשתמשו במילים בוטות, ביטא מרירות ותסכול כלפי המימסד, ובעיקר המוסד לביטוח לאומי, המערכת הרפואית, האזרחים בארץ, המעסיקים במלון, וכו'. ד"ר דורסט ציינה, כי התובע נראה כפי גילו, מסודר בהופעתו החיצונית, התמצא היטב בכל המובנים, היטיב להסביר עצמו, ותפקודיו הקוגנטיביים שמורים. שיתף פעולה באופן סלקטיבי, הדגיש את תלונותיו, וקשר אותן ישירות לאירוע התאונה. עשה מאמץ להרשים בסבלו, בלטה דרמטיות בהתנהגותו, והיא התרשמה שהדברים שאמר, כמו גם התנהגותו הלא מילולית, היו מכוונים ומגמתיים עד מאוד. לא נמצאה כל עדות למצב פסיכוטי, ולדבריה, האפקט הרוגזני והכעוס, נעוץ ברקע אישיותו. על פי אבחנתה, התובע סובל מהפרעת אישיות פרנואידית עם קווים אנטי סוציאליים, כפי שאף הוגדר על ידי ד"ר ביטי, על ידי מטפליו במרפאה לבריאות הנפש, ועל ידי הבודקים הפסיכיאטרים בוועדות מטעם המוסד לביטוח לאומי. לדברי ד"ר דורסט, הפרעת אישיות היא הפרעה המלווה אדם מגיל צעיר, ונמשכת לאורך השנים, וגם אצל התובע קיים דפוס חוזר של התנהגות, התואם אבחנה זאת. לאורך הטיפולים הצטייד התובע באין ספור תעודות רפואיות, במטרה להשיג רווחים משניים מסוגים שונים, כגון דירה מעמידר, נכויות גופניות ונפשיות, אישורים לאי כשירות לעבודה, תביעות וערעורים כנגד המוסד לביטוח לאומי וכיו"ב. הפרעת האישיות של התובע מוערכת על ידי ד"ר דורסט, לכל היותר, בין 10% ל-20% נכות, אשר קשה לייחס אותה לתאונה, ומכל מקום, לא קיימת פגיעה תפקודית בשל כך. התובע הצליח לעבוד תקופות מסויימות, גם לאחר האירוע, כאשר נדרש לכך, ואי תפקודו הוא פועל יוצא של האישיות, אורח חייו, ללא כל קשר לתאונה. חיזוק לכך יש בשימוש בסמים ובאלכוהול, שקדם להליך טיפול גמילה מהרואין בשנת 1990, וכן בתיעוד הרפואי, הקיים באחד הדו"חות של הפסיכיאטר ד"ר קליאן, שכתב, כי התובע נמצא "ללא תלונות בעלות אופי פוסט טראומתיים וללא מימצאים אובייקטיביים פוסט טראומתיים... אין נכות פסיכיאטרית הקשורה בתאונה". סיכומו של דבר, לאור התרשמותה הקלינית מהתובע, ולאור התיעוד הרפואי, שהיה מונח לפניה, תמכה ד"ר דורסט בחוות דעתה, במסקנות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, בכל הנוגע לאומדן שיעור נכותו הנפשית של התובע, ולשלילת קשר אפשרי בין מצבו הנפשי לתאונה, וקבעה, כי אירוע התאונה לא תרם תרומה כלשהי למצבו הנפשי, ולא נותרה נכות צמיתה פסיכיאטרית בעקבות התאונה. ד"ר דורסט נחקרה חקירה נגדית על חוות דעתה, ובחקירתה עמדה על דעתה, לפיה, אין כל קשר בין ההפרעה הנפשית ממנה סובל התובע, לבין התאונה, והבהירה, כי התאונה לא החמירה במצבו [עמ' 123-128] "אני חוזרת ואומרת שלא חשבתי שהתאונה גרמה להחמרה במצבו..." [עמ' 128 שו' 4]. לא מתקיימים במקרה של התובע הסימפטומים הדרושים כסובל מתסמונת פוסט טראומתית, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, ואירוע התאונה מבחינתו היווה הזדמנות, להשיג רווח כספי "התמריץ שלו לפנות אחרי התאונה במלון לרום לפסיכיאטר ולבריאות הנפש, הוא להצטייד בעיקר בשביל להצטייד במסמכים..." [עמ' 118], "ש. האם האירוע במלון החמיר את ההפרעה באישיות? ת. אני חושבת שהיא היתה מספיק חמורה גם קודם. שהיא לא התחדדה." [עמ' 119 שו' 11]. עם זאת, הוסיפה וציינה, כי אינה יכולה לענות בשלילה מוחלטת לשאלה, אם חלק מהקווים באישיותו הוקצנו לאחר התאונה [עמ' 119 שו' 14-15], אך הדגישה שבעייתו הנפשית לפני התאונה היתה מספיק חמורה גם קודם, ולא התחדדה. הפרעת האישיות אצלו זה מצב מתמשך מגיל 18 לפחות (הגיל המותר לקביעת האבחנה) [עמ' 119-121], "אני לא מצאתי מעבר להפרעת האישיות, שהיא לדעתי אצלו לונג לסטינג (מתמשכת) לא מצאתי לא תסמונת פוסט טראומתית, ולא דכאון ואפילו לא חרדה. לא מצאתי משהו שמקנה לו נכות פסיכיאטרית וזה מה שקבעתי" [עמ' 122]. 10. המומחה מטעם בית המשפט: לאור חוות הדעת של המומחים ד"ר דיקמן ופרופ' נרובאי, ולאחר שקיבלתי את עמדות הצדדים, ביחס למינוי מומחה מטעם בית המשפט, הוריתי על מינוי מומחה אורטופד מטעם בית המשפט, כדי שיחווה דעתו בנוגע למצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונה, לרבות הקשר הסיבתי, ונכותו התפקודית, אם בכלל [עמ' 6 בפרו']. בהסכמת הצדדים מונה ד"ר מ' לילינג, מבית החולים הדסה עין כרם (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובע בתאריך 23.11.00, אחת עשרה שנים לאחר אירוע התאונה. בחוות הדעת צויין, כי בבדיקה התובע "הולך עם חגורת מותן ומקל הליכה ביד ימין... מדגים הגבלה קשה בתנועות עמוד השידרה המותני בעמידה, אך בישיבה על המיטה מסוגל לשבת עם רגליים פשוטות, ומגיע עם כפות הידיים כמעט עד כמות הרגליים, עם הגבלה קלה בלבד של תנועת עמוד השידרה המותני. הרמת רגל ישרה °50 מימין °40 משמאל. החזרי הפיקות והקרסול הימני הופקו, החזר הקרסול משמאל לא הופק, חולשה קלה של המישר הארוך של הבוהן משמאל. ירידה בתחושה בצד החיצוני של ירך שמאל, ובשוק וכף רגל שמאל". בבדיקת C.T. מתאריך 14.5.99 נמצאה פריצת דיסק בגובה 4L- 5L, בבדיקת C.T. מתאריך 5.5.92, נמצאה אותה פריצת דיסק בולטת יותר, וכך גם בבדיקת C.T. מתאריך 4.1.95. לפי מימצאי הבדיקה, העריך המומחה את נכותו של התובע בשיעור משוקלל של 19%, מורכב מ-10% עבור ההגבלה בתנועה, לפי סעיף 37(7)(א) בתקנות המל"ל, ומ-10% עבור הקיפוח העצבי, לפי סעיף 32(1)(א)I בתקנות המל"ל. עוד ציין המומחה בחוות דעתו, כי לא ניתן להפעיל את תקנה 15 בתקנות המל"ל, מכיוון שלפי תקנה זו, שיעור הנכות אינו יכול לעלות על 19%, אם הנכות המקורית פחותה מ-20%. כמו כן, התייחס המומחה לחוות דעתו של ד"ר דיקמן, וציין, כי אין בחוות דעתו של האחרון את תוצאות בדיקתו, ומכל מקום, מימצאי בדיקתו הוא (המומחה), אינם מתאימים לנכות ניורולוגית בשיעור 30%. לגבי חוות דעתו של פרופ' נרובאי, מסכים המומחה עם מסקנתו, באשר לנכות האורטופדית, אך לדבריו, אין כל התייחסות בחוות דעת נרובאי לפגיעה הנוירולוגית, ולכן חוות דעת זו אינה מלאה. ב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המומחה, והסתפקו בכך שהיפנו אליו שאלות הבהרה, בצירוף קלטת הוידאו בה צולם התובע, ובתשובותיו הסכימו לראות חוות דעת משלימה. כמו כן, הסכימו ב"כ הצדדים להגשת תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, שתכלול את המסמכים הרלוונטיים מהתיקים המתייחסים לתביעות התובע [עמ' 129 בפרו', וכן ההודעה שנמסרה לבית מיום 9.12.02, והחלטת בית המשפט מיום 10.12.02]. בהתאם להסכמה דלעיל, הועברה קלטת הוידאו [נ/7] למומחה, בצירוף שאלות, עליהן הוא ענה חד משמעית, וקבע, כי התובע הוליך אותו שולל, ואינו סובל ממגבלה בתנועה. כך ענה המומחה לב"כ התובע "...אין התאמה מדוייקת בין מימצאים בבדיקות הדמייה, לבין מוגבלות גופנית, ולכן יתכן, שהתובע הצליח להדגים מגבלה גדולה יותר, מאשר באמת היתה לו, והוליך אותי שולל. לסיכום, לדעתי הנסיבות אינן משנות את העובדה, שבקלטת נראה מר אהרונוב נע בצורה חופשית, מתכופף באופן חופשי, ונושא משאות כבדים יחסית" [מכתב מיום 1.1.04]. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבע, ענה, בין השאר "לפי הקלטת הנ"ל שהוקלטה ב-1.11.00 (כפי שרשום עליה), אין נכות בגין הגבלה בתנועה. לא ניתן לפיה לקבוע, אם יש נכות נוירולוגית" [מכתב מיום 30.3.03]. 11. הנכות הרפואית: ככלל, בית המשפט ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ואין בית המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה [ראו ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2), 174]. במקרה זה, בית המשפט יכול היה להתרשם בצורה ישירה ובלתי אמצעית מיכולת תנועותיו של התובע לאורך כל הדיונים שהתקיימו בתיק זה בשנים האחרונות, ואף מצפיה בקלטת נ/7. יודגש, התובע צפה אף הוא בקלטת, אישר שהוא מזהה את עצמו בקלטת, מרים ארגז השוקל בערך 10 קילו [עמ' 71 שו' 11-17]. תוך כדי הצפיה בקלטת, נרשמו בפרוטוקול, בין השאר, הדברים הבאים, בעמ' 72 שו' 4-6, 12-15: "התובע נצפה הולך בקלות, מחזיק בידו ארגז די גדול, הולך במהירות ללא מקל, מאשר שזה הוא, רוכן ומתכופף ליד רכב, מניח את הארגז וחוזר ולוקח ארגז גדול מאוד, מניח אותו ליד הארגז הקטן, והולך לכיוון הבנין חזרה בצעדים מהירים". "התובע נראה פוסע כשבידו ארגז, הולך בצעדים מדודים מהירים, עומד וממתין שתיפתח הדלת, מכניס את הארגז הגדול לתוך הדירה, עולה במדרגות בתוך הדירה כשבידו הארגז ללא הפסקת מנוחה, מניח את הארגז כשהוא רוכן לרצפה...". התובע העיד בבית המשפט, כשהוא עומד זקוף, אוחז בדוכן העדים, ומניח בצד את מקל ההליכה עמו הקפיד להגיע לאולם בית המשפט [עמ' 32]. כאשר התבקש להציג תעודת זהות, בגלל שמותיו השונים, התכופף כפיפה עמוקה ומהירה שאינה מתיישבת עם כאבי הגב וההגבלות הנטענים על ידו, ניגש ומסר אותה [עמ' 32 שו' 12-22]. בשלב מסויים ביקש להעיד בישיבה [עמ' 37], מבוקשו ניתן לו, אך כל פרק זמן קצר קם, ניגש במהירות לדוכן העדים, לקח בקבוק מים ולגם [עמ' 39], לאחר מכן חזר להעיד בעמידה לאורך זמן [עמ' 41], הניף ידיו לצדדים [עמ' 44], היכה באגרוף מכה חזקה על דוכן העדים [עמ' 46], התיישב, קם שוב, וכיו"ב [עמ' 52, 54, 58]. כל הליכה כזו היתה ללא המקל, ונראה היה שהוא שכח מקיומו. כאשר נשאל, האם הוא הולך עם המקל כל הזמן, ענה "כמו שאני הצהרתי בתצהיר שלי, אני 90% הולך עם מקל ולא רק מקל, גם חגורת גב" [עמ' 70 שו' 23-24]. הליכתו בבית המשפט ותנועותיו, אינן מתיישבות עם עדות זו. התובע נשאל, האם הוא יכול להתכופף עם גבו למטה, וענה "לא. זה אני לא חושב" [עמ' 71 שו' 1-2]. תשובה שגם היא אינה מתיישבת עם מה שנראה בבית המשפט. באופן כללי הוא העיד בצורה נמרצת, קם, הלך, התנועע, הירבה לדבר עם הידיים, ולא ניכר סבל ממשי על פניו. התובע הגיע לעדות בבית המשפט, כשהוא מצויד במזוודה מלאת מסמכים, אולם, כאשר התבקש להציג מסמכים, אשר היו אמורים לבסס את טענותיו, ולהוכיח את הסכומים הנתבעים על ידו, לא היה בידו להמציא מסמכים אלה, ולא נתן הסבר מניח את הדעת לכך [עמ' 69, 70]. קשה היה שלא להתרשם מעדותו המגמתית, ונסיונותיו להעצים את בעיותיו ומגבלותיו, ולהסתיר את הפרטים העלולים לפגוע בתביעתו, תחת מסווה שאינו זוכר, או הרמת קולו, תוך מחאה שלא נותנים לו לדבר, או בתשובות לא ענייניות [עמ' 69, 70]. איני רואה לנכון לפרט את כל הדוגמאות, הפרוטוקול מדבר בעד עצמו. בנוסף, הקלטת נ/7 מכרסמת כרסום של ממש באמינותו, והוא לא נתן הסבר של ממש, לאחר שצפה בקלטת, בבית המשפט במעמד כל הנוכחים [עמ' 71]. כל שהיה בפיו לומר "אני בדרך כלל באזורים של הבית שלי אני הולך בלי מקל, זה היה על ידי רמאות שרימו אותי, בכח ביקשו ממני שאני יעשה את זה, ואחרי זה אני הרגשתי נורא ואיום, ככה משחקים על בן אדם, ככה עובדים עליו" [עמ' 72 שו' 7-9], "יכול להיות שזה אני שהקליטו אותי, אבל הם הביאו אותי למצב כזה" [עמ' 72 שו' 19]. הוא אף הגדיל לעשות כשהסביר, שיכול להיות שהוא סחב את הארגזים "עם חגורת גב", ובעצם, ניסים גראמה אמר לו לסחוב את הארגזים, מכיוון שהוא, ניסים, נכה צה"ל, ויש לו בעיות ברגלים. לא שמענו מפי התובע, כי הוא ענה לגראמה, שהוא עצמו נכה, סובל מבעיות גב, ולכן, לא יוכל להרים את הארגזים אף הוא, כפי שניתן היה לצפות שיענה, אם היה ממש במגבלותיו הקשות, לכאורה, כפי שניסה לתאר [עמ' 71 שו' 18-23]. בנסיבות אלה, לאור חומר הראיות הכולל, התרשמותי מהתובע, וקביעת המומחה, לפיה, התובע הוליך אותו שולל, ואינו סובל ממגבלה בתנועה, אני קובעת, כי לתובע לא נותרה נכות אורטופדית כלשהי, כתוצאה מהתאונה. עם זאת, הוכח במשפט ברמה הדרושה במשפט אזרחי, שלתובע נותרה נכות נוירולוגית בעקבות פריצת הדיסק. מימצאי הבדיקה הנוירולוגית של המומחה, דומים במהותם למימצאי הבדיקה של פרופ' נרובאי, המומחה מטעם הנתבעת. המומחה ציין בחוות דעתו, בין השאר, כי "החזר הקרסול משמאל לא הופק". מימצא קליני זה, התגלה גם בבדיקה של פרופ' נרובאי, אשר קבע בחוות דעתו, כי בבדיקה "אין החזר אכילס משמאל", אולם, הוא לא התייחס למימצא הנוירולוגי הזה, בפרק הסיכום והמסקנות בחוות דעתו. פרופ' נרובאי לא שלל במפורש נכות נוירולוגית, ואף לא קבע שהיא מובלעת בתוך הנכות האורטופדית. יש להדגיש, למרות שצפה בקלטת, לא שלל המומחה את המימצא והמסקנה הנוירולוגית אלא רק את המיגבלה בתנועה, היינו, הנכות האורטופדית. המימצא הנוירולוגי, לפיו, החזר הקרסול משמאל לא הופק, או בלשונו של פרופ' נרובאי "אין החזר אכילס משמאל", הוא מימצא, שלא ניתן להוליך בו שולל, והתובע לא יכול היה "להציג" ביחס אליו. זהו מימצא אובייקטיבי, לא במובן של בדיקת הדמייה, או כיו"ב אלא במובן הבדיקה הקלינית, שאינה תלויה בתשובה של התובע, כמו למשל, ביחס להפחתה בתחושה בצד החיצוני של ירך שמאל ובשוק וכף רגל שמאל. בנסיבות אלה, אני מאמצת את קביעת המומחה, לפיה, העניק לתובע עבור הקיפוח העצבי 10% נכות, לפי סעיף 32(1)(א)I בתקנות המל"ל. באשר לנכות הנפשית, טוען התובע, כי נגרמה לו בעקבות התאונה, ויש לו 50% נכות רפואית, לפי סעיף 34(ה) בתקנות המל"ל, ו 100% נכות תפקודית, כל זאת, בהתבסס על חוות דעתה של ד"ר ביטי. אני מעדיפה את חוות דעתה של ד"ר דורסט על פני חוות דעתה של ד"ר ביטי, אשר אף לפי דבריה היא, לא התעמקה די הצורך בבירור כל הנתונים הרלוונטיים באישיותו של התובע. חוות דעתה, על פניה, שטחית ולא מנומקת ביחס לקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לבין התאונה, וללא התייחסות לכור תיפקודו. עדותה בבית המשפט פחות מבוססת והחלטית מעדותה של ד"ר דורסט. סעיף 34 בתקנות המל"ל דן בהפרעות פסיכונוירוטיות. סעיף 34(ה) בתקנות המל"ל, עליו הסתמכה ד"ר ביטי, קובע, כי כאשר ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים, שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר, שיעור הנכות 50%. ד"ר דורסט, שללה נכות פסיכיאטרית הקשורה בתאונה. לדבריה, על פי הבחנתה, התובע סובל מהפרעת אישיות פרנואידית, עם קווים אנטי סוציאלים, כפי שאף הוגדר על ידי ד"ר ביטי, ועל ידי הבודקים הפסיכיאטרים בוועדות מטעם המוסד לביטוח לאומי, הפרעה המלווה אותו מגיל צעיר, וקיים אצלו דפוס התנהגות החוזר על עצמו, התואם הבחנה זו. הפרעת האישיות אצלו מוערכת על ידה, לכל היותר, בין 10 ל- 20 אחוז נכות, לפי סעיף 34(ג) בתקנות המל"ל, ללא קשר לתאונה, ומכל מקום, לא קיימת נכות תפקודית בשל כך. הוא הצליח לעבוד תקופות מסויימות, גם לאחר אירוע התאונה, ואי תיפקודו הוא פועל יוצא של האישיות ואורח חייו, ללא כל קשר לתאונה. אליבא דכל הדעות, בשורה התחתונה, על פי שתי חוות הדעת, הן של ד"ר ביטי, והן של ד"ר דורסט, התובע לוקה בנכות רפואית נפשית, על רקע אישיותו. להבדיל מהנכות האורטופדית הנטענת על ידי התובע, לא ניתן לומר שמדובר בהתחזות של אדם בריא לחלוטין, המציג מצג של חולה נפש אלא אדם שסבל מהפרעה פסיכונוירוטית באישיות, שנים רבות קודם לתאונה, וללא ספק מטעמיו השמורים עמו, בחר להציג את מצבו הנפשי, באופן קשה וקיצוני הרבה יותר, כדי לקשור אותו לתאונה. שיעור הנכות הנפשית, על פי קביעתה של ד"ר דורסט, נמוך בהרבה מהערכתה של ד"ר ביטי, אשר העדיפה לתת את השיעור המקסימלי הקבוע בסעיף 34(ה) הנ"ל. עדותו של התובע בבית המשפט ומכלול הראיות, מסייעות להתרשמותי ממצבו, ואני מאמצת את מסקנתה של ד"ר דורסט, במיוחד לאור הראיות הקיימות בדבר מצבו הנפשי של התובע, לפני התאונה, התנהגותו המכוונת והמגמתית, והעדר כל תסמונת פוסט טראומתית לאחר התאונה, כפי שציינה ד"ר דורסט בחוות דעתה ובעדותה בבית המשפט. אולם, עיקר השאלה אינה בשיעור הנכות הפסיכיאטרית אלא בקשר הסיבתי, היינו, האם הנכות הפסיכיאטרית כולה או בחלקה, קשורה לתאונה. ד"ר דורסט שוללת מכל וכל קשר סיבתי, ואילו ד"ר ביטי לא מתייחסת בחוות דעתה לשאלה זו. בחוות הדעת היא מציינת, כי התובע הגיע אליה לטיפול בחודש יולי 1990, היינו, למעלה משנה לאחר התאונה. בחקירתה הנגדית אישרה, שבודאי יכול להיות שהסימפטומים להפרעה פאראנוידלית באישיות היו קיימים קודם לתאונה, היא אינה יודעת, מכיוון שהתובע לא דיבר איתה כלל על עברו, והיא גם לא טרחה לברר איתו. לדבריה היא אינה עובדת סוציאלית [עמ' 101, 103, 104]. לטענת ב"כ התובע בסיכומים, התאונה היוותה "טריגר", גרמה לנקודת שבר בחייו, ממנה חלה הידרדרותו התיפקודית, בכל תחומי החיים [ראו סע' 5 עמ' 5 בסיכומים]. ד"ר ביטי ענתה בתשובה לשאלת בית המשפט, כי "כל ההכנות היו וצריך טריגר די חזק כדי שהכל יתפוצץ או ישבר...כאבים והסבל הנפשי מהכאבים זה דבר מאוד מאוד קשה וגם העולה חדש שכל הזהות שלו היא פיזית... כאשר זה נשבר זה נשבר... למי שהיה פאראנויה לפני אז הוא רוצה פיצויים כספיים"[עמ' 108 שו' 19-23, עמ' 109 שו' 1-2]. ד"ר ביטי לא התייחסה כלל לשאלת הטיפול בנקודת משבר כזו, והעיקר, לא קבעה בכמה החמירה התאונה את מצבו הנפשי של התובע, אם בכלל, בהבחנה מהבעיות הנפשיות, המשפחתיות, והאישיות, שהיו לו. מכל מקום, לא השתכנעתי מעדותה, לפיה, אירוע התאונה הינו בבחינת טריגר כה חזק. היא לא הביאה כל דוגמאות אחרות, כדי לבסס הנחה זו. לעומת זאת, ד"ר דורסט קבעה בחוות דעתה, המבוססת כדבעי, כי אי תיפקודו של התובע, הוא פועל יוצא של אישיותו, אורחות חייו, וכמיהתו להפקת רווחים משניים גבוהים, ככל האפשר מהתאונה, וכי היא אינה מסכימה עם טענתה של ד"ר ביטי בדבר היות התאונה טריגר. לדבריה, זה נראה לה קצת מופרך, גם אם בתחילה היה בתאונה משום טריגר, לכל התביעות והערעורים שניהל התובע. יותר מאשר היה זה טריגר, זו היתה הזדמנות לבוא בדרישות [עמ' 117 שו' 13-18], והוסיפה ואמרה: "אני חושבת שלאיש הזה גם קודם לא היה חיי עבודה מסודרים, וניסיתי לפרט את זה כמה שיכלתי בחוות הדעת ואין צורך לחזור, זה כתוב. זה לא היה איש עבודה שעבד יום יום, היו לו הרבה הפסקות והרבה משברים. נכון שלא הלך לטיפול, שלא הלך לפסיכיאטר או למרפאה לבריאות הנפש. אני עדיין חושבת שהתמריץ שלו לפנות אחרי התאונה במלון לרום לפסיכיאטר ולבריאות הנפש, הוא להצטייד בעיקר בשביל להצטייד במסמכים אני לא חושבת שחל שינוי מהותי מבחינה נפשית באיש הזה. לא ראיתי את זה בבדיקה ולא מצאתי את זה בטיפול... הוא כבר שהיה אצלי, כבר קרוב לשנה לא הלך לטיפול פסיכיאטרי" עמ' 118 ש' 12-20]. ד"ר דורסט הבהירה, כי היא אינה סבורה שבהכרח כל מי שנגרמת לו פריצת דיסק, יש לו גם בעיה נפשית, אולם במקרה דנן, בעייתו של התובע היתה מספיק חמורה גם קודם, עוד מגיל 18 ולא התחדדה. "אני לא מצאתי מעבר להפרעת האישיות, שהיא לדעתי אצלו לונג לסטינג (מתמשכת) לא מצאתי לא תסמונת פוסט טראומתית, ולא דכאון ואפילו לא חרדה. לא מצאתי משהו שמקנה לו נכות פסיכיאטרית וזה מה שקבעתי" [עמ' 119-122]. ד"ר דורסט לא שללה את האפשרות, שאדם הסובל מהפרעת אישיות, לא התובע, ועובר טראומה, יוחמר מצבו הנפשי בגלל הטראומה [עמ' 122 שו' 10-12]. אמירה זו מוסיפה רצינות ואמינות לעדותה המשכנעת גם כך. אולם, הדגישה, כי כך במקרה של התובע "אני חוזרת ואומרת שלא חשבתי שהתאונה גרמה להחמרה במצבו, לא בדקתי אותו לפני התאונה, זה אני יכולה לעשות על סמך נתונים, עמדו לפני קצת נסיון שלי, אנמנזה והתיעוד הרפואי שהיה אז" [עמ' 128 שו' 4-6]. יוטעם, גם ד"ר ביטי לא בדקה את התובע לפני התאונה. מסקנת ד"ר דורסט מתיישבת גם עם קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, לפיה, אין כל קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של התובע, לבין התאונה. אני קובעת, איפוא כי לנכות הפסיכיאטרית של התובע, אין כל קשר לתאונה. סיכומו של דבר, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע הינה 10% לפי סעיף 32(1)(א)I בתקנות המל"ל. 12. הנכות התפקודית: קביעת השפעתה של הנכות הרפואית על תפקודו של התובע, הינה בסמכותו של בית המשפט, על פי מכלול הראיות המובאות לפניו. ראיות אלה יכול ותהיינה במסגרת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, או ראיות חיצוניות, בין אם בחוות דעת, ובין בהסתמך על דברי התובע ושאר העדים והראיות. נכות רפואית בשיעור מסויים, יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר אין מובטח מקום עבודה. כל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות הרפואית כמודד לקביעת הפסד זה. באותם מקרים שעתידו המקצועי של נפגע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים, שיש בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות [ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 798-800]. הנכות התפקודית אינה הכרחית לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. לעתים יכול בית המשפט לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדוייקת של שיעור הנכות התפקודית, אשר מתייחסת להגבלתו של בן אדם ככזה, כל זאת בטרם ניזקק למקצועו ולעיסוקו, כמו גם להשלכה של ההגבלות על פוטנציאל השתכרותו והגריעה מכושר ההשתכרות [ראו ע"א 3049/93 שם בעמ' 800-802]. לטענת ב"כ התובע, גם אם התובע הפריז בתיאור מגבלותיו, לא ניתן לקבוע כי הוא איש בריא המסוגל לכל עבודה, וזאת לאור הנכויות הרפואיות, שקבעו לו המומחים בחוות הדעת, כולל רופאי המוסד לביטוח לאומי, ואין להתרשם ולהסיק מסקנות לגבי כושר תיפקודו מהמראות בקלטת הוידיאו נ/7. התובע לא טוען, כי איבד את כושר עבודתו במאה אחוז אלא רק בשיעור % 30 [עמ' 14 בסיכומים]. לטענת ב"כ הנתבע, כיום התובע אינו סובל ממגבלה כלשהי המונעת ממנו לעבוד. כושר השתכרותו היה נמוך מאד, אף לפני התאונה, מעולם לא היה יציב במקום עבודה אחד, ולא החזיק מעמד בשום מסגרת, לא בית הספר, לא בצבא, ולא במקומות העבודה השונים. בנוסף, התובע משתמש בסמים, מרבה לשתות אלכוהול, ובקלטת הוידיאו נ/7 נצפה מתפקד ללא קושי, כך שאין כל נכות תיפקודית.עוד טענה ב"כ הנתבע בסיכומים, כי עדות התובע ואשתו רצופה בשקרים לכל אורכה, הן בנוגע למגבלות התובע, והן בנוגע להפסדיו. חוסר מהימנותם בלט במשפט, ודי בקלטת נ/7, על מנת להוכיח באופן חד משמעי, כי לא ניתן לתת כל אמון בגירסת התובע, בנוגע למוגבלותו ונזקיו. האירוע נשוא התביעה קרה בהיות התובע בגיל 26, ולמרות שנפלט מבית הספר בכיתה ט', לא עבד אלא הלך בטל עד לגיוסו לצה"ל, עבד אומנם במועדון שחמט, אך עזב לאחר מספר חודשים, מכוון שלא התאים לו, כדבריו [עמ' 34 שו' 6], תקופה קצרה עבד כעוזר מסריט [עמ' 34 שו' 9], לאחר מכן עבד תקופה קצרה בחנות אלקטרוניקה, אך עזב בגלל התנהגותו של המנהל [עמ' 39 שו' 17]. לאחר שחרורו מצה"ל עבד, לדבריו, במלון לרום במשך שישה שבעה חודשים, לאחר מכן עבד בנקיון, אך הפסיק לעבוד בנקיון, מכיוון שאחד הבעלים של החברה חשב שיש לו עסק עם אשתו [עמ' 37 שו' 14], לאחר פרק זמן לא ברור, עבד חודשיים עד שלושה בחנות תקליטים [עמ' 38 שו' 7], לאחר מכן עבד בחנות מכולת למשך זמן קצר, והפסיק כי שעות העבודה היו ארוכות בשבילו "פשוט אמרתי אני רוצה לעזוב את מקום העבודה מפני שזה לא מסתדר לי השעות, ועזבתי את מקום העבודה" [עמ' 40 שו' 7-10]. גם במאפיה עבד מספר ימים, ועזב, מפני שלא היתה זו עבודה בשבילו, כטענתו [עמ' 42 שו' 3]. לאחר התאונה עבד במשך שנה וחצי כמוכר לחנות למוצרי חשמל אולימפייה, עזב מכיוון שבעל החנות לא היה אדם ישר, לטענתו, והתחיל להוריד את שכרו [עמ' 48 שו' 17], לאחר מכן עבד בחנות מוצרי חשמל של פרידלנדר, שמונה שעות ביום, במפוצל, במכירת מוצרי חשמל, במשך שלושה חודשים, והפסיק, לטענתו, מפאת כאבי גב [עמ' 49]. תימוכין לטענתו של התובע, לפיה, בשל התאונה סבל מגבלה תפקודית, מצא, בין השאר, בעדותו של מיכאל פרידלנדר, אצלו עבד פרק זמן של שלושה חודשים. פרידלנדר העיד בתצהיר עדותו, כי התובע עבד בחנות לשביעות רצונו המוחלט, גילה הבנה, רצון ונכונות למלא כל משימות שהוטלו עליו. עם זאת, הוא שיחרר את התובע מעבודתו, מאחר והתלונן על כאבים בגבו, ולא התאים לעבודה מבחינת מטלות פיזיות, אשר היוו חלק בלתי נפרד מהעבודה השוטפת בחנות. בבית המשפט העיד פרידלנדר ואמר, שהיו עובדים קבועים בחנות, שעבדו אצלו למעלה משלושים שנה, אחד מהם רפאלוביץ מאיר. לגבי התובע לא זכר פרטים רלוונטיים, אך אישר שלא ידע שיש לתובע בעיות גב, לפני שהתחיל לעבוד אצלו, וכי לא היה סיכום עם התובע, שלא יבצע עבודה פיזית [עמ' 78 שו' 8-11]. פרידלנדר לא זכר מתי התחיל התובע התלונן על כאבי גב, אך לא שלל את האפשרות, שהתובע התחיל להתלונן על הכאבים רק בחודש מרץ 92, היינו, סמוך למועד עזיבתו [עמ' 79 שו' 7-9]. הרושם הכללי מעדותו, שהוא אינו זוכר, ובצדק רב, שהרי חלפו למעלה מעשר שנים, כך שלא ניתן לייחס לעדותו משקל רב, מה עוד שלפני העבודה אצל פרידלנדר, עבד התובע בחנות חשמל אולימפיה, אותו סוג עבודה, ושם החזיק מעמד שנה וחצי. לאחר מכן, עבד בחנות נעליים, והסביר את עזיבתו במילים "גברת אני בן אדם, אני לא גדל בגן חיות" [עמ' 51-52]. סתם ולא פירש. נקודה נוספת, התובע שוחרר מצה"ל עם פרופיל 21, בגלל בעיות נפשיות, לאחר שנה ועשרה חודשים של שירות [עמ' 34]. בטרם שחרורו ערק מצה"ל, נתפס וישב בכלא למשך חצי שנה [עמ' 35]. על פי תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, ישב בכלא שוב בשנת 2003. בין השאר, גם השתמש בסמים קשים, כולל הרואין, והיה במכון גמילה [עמ' 60]. חיזוק לגירסתו בדבר מוגבלותו, מצא התובע בעדויות של העובדת הסוציאלית, גב' יהודית רוזנבלום, של אשתו הגב' חנה שמאי, ושל נציג סוכנות סאן ריידר, מר שמעון נאיברג. אין בעדויות אלה, כדי לחזק את עדותו של התובע, בעיקר משום שיש כרסום של ממש באמינותו של התובע, לאור עדותו הוא, והקלטת נ/7, וכן לאור טיב העדויות, כפי שיבואר להלן. גב' יהודית רוזנבלום, טיפלה במשפחת התובע מאז חודש ספטמבר 2000. לפי עדותה, התובע כראש משפחה, אינו מסוגל לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו. ביקורי הבית שעשתה היו בממוצע אחת לשבוע, בשעות הבוקר. תמיד ראתה את התובע, כשהוא מביע סימני סבל חזקים בפרצופו, גונח מכאבים לעתים מזומנות, ולא מתנועע הרבה בבית. לעתים ראתה אותו שוכב במיטה, רק התעורר משנתו, והיה אומר לה, שלא ישן כל הלילה, עקב כאבים. אין בידי לייחס משקל רב לעדות זו, מפני שהגב' רוזנבלום לא טיפלה במשפחת התובע קודם לתאונה, ואפילו לא מיד אחרי התאונה אלא רק מחודש ספטמבר 2000, לכן, אין באפשרותה לדעת, אם כך היה מצבו של התובע לפני כן. היא גם לא יודעת מה הגורם לתלונותיו של התובע. היא לא המציאה את תיק המשפחה לבית המשפט, כפי שהתחייבה, ולדבריה, הסתכלה על תיק המשפחה רק באופן "די כללי" לפני שחתמה על התצהיר [עמ' 20], ואישרה שנתנה את העדות, כדי לעזור למשפחה [עמ' 24 שו' 14-15]. בנוסף והעיקר, לב עדותה בנוגע לתלונות התובע, הינו עדות שמיעה. סביר בהחלט שלתובע היה ענין רב להציג לפני הגב' רוזנבלום את סבלותיו, ולהרשים אותה, כפי שאף ניסה לעשות בבית המשפט. אני מאמינה שהוא גנח ונאנח כשהגיעה לביקורי בית, שהרי היא משמשת בתפקיד, ועל פי התרשמותה ניתן הסיוע למשפחה. אשתו של התובע, הגב' חנה שמאי, העידה שאינה זוכרת, מדוע בעלה עזב מקומות עבודה [עמ' 26], אישרה שבעלה הוא זה שנהג לקחת את הילדה החולה לטיפולים, בעת שהיתה חולה, למרות שזה היה בתקופה שלאחר התאונה, אישרה שהוא עורך את הקניות ועוזר בבית [עמ' 30, 31], כאשר נשאלה אם הוא מרים דברים, לא מיהרה לענות, התנסחה בצורה מתחמקת "אה... הוא משתדל לא להרים דברים אם יש מישהו אחר שיכול לעשות את זה, אבל כמו קניות או להרים עגלה לקומה שלישית שאני בהריון אין ברירה, אז הוא מרים, הוא משלם על זה אח"כ ביוקר" [עמ' 30 למטה, עמ' 31 שו' 1-3]. כאשר נשאלה, האם בעלה הולך תמיד עם מקל הליכה מחוץ לבית, ענתה באי נוחות "על פי רוב הוא הולך עם מקל, זהו" [עמ' 31 שו' 4-5]. כאשר נשאלה על ידי בית המשפט, כמה זמן יש לו מקל, ענתה, כמה שנים, וכאשר התבקשה לומר כמה, נקלעה למבוכה, כפי שאף נרשם בפרוטוקול "מגלגלת עיניה, מרכינה ראש ומחייכת, אני לא יכולה לדעת, פשוט אני עם התאריכים קצת קשה שלי, שלוש ארבע אולי יותר" [עמ' 31 שו' 7-11]. היא העידה בבית המשפט בחודש יוני 2002. התאונה אירעה כמעט 13 שנים קודם לכן, ב-5/89. כאשר נשאלה אם בעלה משתמש בסמים, שוב ענתה באי נוחות, כי אינה יודעת [עמ' 31 שו' 13-18]. היא נשאלה אם במהלך הנקיונות מצאה סם מריחואנה בבית, וענתה, כי יש המון צמחים בבית, והיא לא מבדילה "פשוט יש לו המון שקיות של צמחים בבית" [עמ' 32 שו' 1-3]. לגבי הנקיונות בבית, ענתה שהיא עושה את רוב העבודה, ובעלה מדי פעם עוזר לה, אך בתקופה של הריונות ואחרי לידה, יש להם עוזרת לא תמיד זה מתאפשר להם, אז היא עושה את רוב העבודה [עמ' 31 שו' 19-23]. ראשית, אשתו של התובע היא בעלת ענין בתביעה, ולכן, יש להתייחס לעדותה בזהירות מירבית. שנית, אין בעדותה לסייע לתובע. להיפך, עדותה בחקירתה הנגדית מכרסמת כרסום של ממש באמינות גירסתו, במיוחד בכל הנוגע למוגבלות שלו, כושר תיפקודו, ולנזקים המיוחדים הנטענים על ידו. אין בעדותו של שמעון נאיברג, כדי להעלות או להוריד, לאור כל האמור עד כה, ולכן, איני רואה מקום להתייחס לעדות זו. מנגד, הביא הנתבע ראיות לסתור את תביעת התובע, בנוסף לחוות הדעת הרפואיות. ראיות אלה כוללות, בין השאר, שני מכתבים שכתבה מנהלת כח אדם במלון לרום, לתובע, ביחס להתנהגותו החריגה בעבודה (מריבות בין עובדים, איחורים תדירים), ובהם צויין, כי המלון רואה בחומרה רבה התנהגות זו, ובמידה ולא ישפר את התנהגותו, ינקטו נגדו אמצעים חמורים [נ/2, נ/3], מכתב ששלח התובע למנכ"ל המלון, מתאריך 9.9.90 [נ/4], מכתבים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, ביחס לדמי הפגיעה [נ/5(1-3)], מימצאי בדיקת רנטגן שנעשתה לתובע בשנת 85, בעקבות תלונותיו בקופת חולים על התקפים בלילה, הרגשת חנק, קוצר נשימה וכו' [נ/6], הקלטת בה נצפה התובע מרים משאות כבדים של ציוד מוזיקה [נ/7], תצהיר עדותו של החוקר ניסים גראמה, אשר גם הקליט וצילם את התובע, ושתי קלטות אודיו [נ/8(1-2)]. ניסים גראמה (להלן: "גראמה"), העיד בתצהיר, כי במסגרת עבודתו במשרד מוקד חקירות, פעל לביצוע חקירות בשאלת הנזק של התובע. כל החקירות שביצע הוסרטו והוקלטו על ידו באופן סמוי. הוא פגש בתובע בתאריך 25.10.00 בביתו, באחד החדרים, אשר נראה, כי שימשו כאולפן קלטות, ובו ארבעה ערוצי הקלטה. גראמה ראה בבית ציוד מגוון ומקצועי, המשמש להקלטות נגינה והאזנה למוזיקה. במהלך השיחה סיפר לו התובע, בין השאר, כי הוא פורט על גיטרה, והשמיע לו הקלטות שביצע. גראמה הציע לתובע להצטרף ללהקה של נגנים מהמגזר החרדי, ולבצע הופעות. התובע הסכים, ובתאריך 1.11.00, הגיע לביתו, כדי לאסוף את התובע מביתו אל אולפן הקלטה, בהתאם לסיכום ביניהם. התובע ביקש להביא עמו לחזרה חלק מציוד ההגברה שהיה בביתו, ולפיכך, נשאו שניהם את הציוד מביתו של הרכב של גראמה. לפגישה הופיע התובע, כשברשותו שקית של סם מסוג גראס. בתום החזרה עזר התובע בסחיבת הציוד, העמסתו לרכב, ובהמשך, פריקת הציוד בביתו. עוד הוסיף והצהיר גראמה, כי במועד כלשהו, שבעה חודשים לפני מתן תצהירו (9.12.02), פגש באקראי את התובע בחנות כלי נגינה "מרום" ברח' ז'בוטינסקי 1 ברמת גן, שם קנה התובע ציוד הקלטה ביתי, יקר ערך, מסוג קורג 1600 - D בעלות של כ - 10,000 ₪. ב"כ התובע לא ביקשה לחקור את גראמה חקירה נגדית על תצהירו, לא התנגדה להגשת הקלטות נ/7 נ/8, ולכן, מוחזק האמור בתצהיר עדותו כאמת לאמיתה. סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל, התרשמתי, כי אין בסיס ממשי לטענותיו של התובע ביחס לפגיעה בכושר תיפקודו. אין ראיות מוצקות להוכיח, כיצד מגבילה נכותו של התובע את תיפקודו, מלבד טענות בעלמא, הנסתרות אף בראיות הנתבע. אין גם ראיות של ממש להשפעת פגיעה מהסוג שיש לתובע, כפי שקבעתי לעיל. מאז שיחרורו המוקדם מהצבא בשנת 1982, במשך שבע שנים עד התאונה, לא התמיד התובע במקום עבודה אחד, תקופות ניכרות לא עבד כלל, כך שכושר השתכרותו היה נמוך מאוד ונשאר כזה, אף ללא כל קשר לתאונה נשוא התביעה. לא נמצא בחומר הראיות כל קשר סיבתי ברור, בין חילופי מקומות העבודה וחוסר ההתמדה במקום אחד, לבין נכותו הרפואית. עדותו של פרידלנדר, אשר יש בה סממן כלשהו לכאבי גב, אינה מייצגת אלא שלושה חודשים מתוך תקופה ארוכה מאז הפגיעה ועד היום, ולכן, היא זניחה. לעומת זאת, יש די והותר ראיות לכך, שחילופי מקומות העבודה, ואורח חייו של התובע, נעוצים באישיותו, על מרכיביה הבעייתיים, לפיכך, אין להשליך מחילופי מקומות העבודה על הפגיעה התיפקודית, כביכול. היסוד היחיד שאמין דיו, כדי להוות ראיה לקושי תיפקודי, מצוי בחוות הדעת של המומחה, ואף הוא, כפי שצויין לעיל, קבע בעצם, כי לאור העובדה שהתובע הוליך אותו שולל, אין נכות אורטופדית, וממילא, אין נכות תיפקודית. בשים לב למהות הנכות הנוירולוגית, אין בה, משום השפעה ממשית על תיפקוד התובע. אין ספק שהתובע מנסה להגיע לרווח משני, ולנצל את הפגיעה, כפי שאף היו בדעה ד"ר דורסט והרופאים בוועדות השונות במוסד לביטוח לאומי. העובדה שהתובע עבד במספר מקומות עבודה, גם לאחר הפגיעה, בנוסף לראיות הנתבע, מוכיחה אף היא באופן פוזטיבי, כי אין כל פגיעה בתיפקודו מעבר למה שהיה קיים קודם לכן. 13. שיעור הפיצויים: נזק שאינו ממוני ב"כ התובע הציעה בסיכומים לפסוק בגין ראש נזק זה, לפי 19%, בחישוב "פעמיים וחצי פלת"ד", סכום של 152,326 ₪ נכון למועד הגשת הסיכומים, 30.6.04. ב"כ הנתבע טענה, כי אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, לאור העובדה שהמומחה ד"ר לילינג, ביטל את הנכות הרפואית, ולאור מצג השווא, שהציג התובע לפני בית המשפט והמומחים השונים. אינני מקבלת עמדה זו. במסגרת שיקולי לקביעת הנזק הלא ממוני, הבאתי בחשבון, 10% נכות, גילו של התובע, מועד הפגיעה, טיב הפגיעה, העובדה, כי התובע לא עבר ניתוחים כלשהם, ולא היו אשפוזים בבית חולים. כמו כן, הבאתי בחשבון, כי המוסד לביטוח לאומי קבע לו תקופת אי כושר מלא של חמישה (5) חודשים, וכן את הנכות הרפואית הצמיתה בשיעור 10%. אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה סכום של 50,000 ₪, נכון ליום פסק הדין. הפסד שכר בעבר שתי שאלות עומדות על הפרק: אחת, מה היתה יכולה להיות ההשתכרות הפוטנציאלית של התובע, אילמלא נפגע, השניה, מה אכן השתכר התובע לאחר שנפגע. כאמור, לפני התאונה, עבד התובע במקומות עבודה שונים, ובין מקום אחד למשנהו, היה מובטל. שכרו הממוצע, בחודשים בהם עבד, עמד על כ-800 ₪ לחודש בתקופה ההיא. לאחר התאונה, הכיר המוסד לביטוח לאומי בחמישה חודשים, כתקופה של אי כושר מלא, והוא קיבל דמי פגיעה ביום 8.5.96, 7,501 ₪, שחושבו על פי 75% מהכנסתו, כך שהפסדיו מסתכמים ב-25% הנותרים, היינו, 3,266 ₪. כמו כן קיבל מענק 20,000 ₪. לטענת התובע, מאז הפגיעה לא עבד במשך תקופה של למעלה משנה, שכב על מיטת קרש עם כאבים כרוניים בגב התחתון, ונאלץ למכור כלי נגינה יוקרתיים, על מנת לממן הוצאות רפואיות. המומחה, ד"ר לילינג, לא קבע תקופת אי כושר מעבר לתקופה הנ"ל. גם לא המומחים האחרים, ובמיוחד לא המומחים מטעם התובע, לא ציינו, כי נכותו מנעה ממנו לחזור לעבודה. כמו כן, מחומר הראיות, ברור שהתובע יכול היה להקטין את נזקיו, מעבר למה שהקטין, ולמצוא עבודה קודם לכן, שהרי אין כל תעודה רפואית למועד הרלוונטי, לפיה, לא היה מסוגל התובע לעבוד בגלל הפגיעה, מעבר לתקופה שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי. יש לזכור, כי לפי חוות דעתו של ד"ר דיקמן, התלונן התובע על כאבים ברגליים ובגב התחתון גם לפני התאונה, כך שהיתה לו בעיה קודם לפגיעה, ובכל זאת, עבד עבודות כאלה ואחרות. ישנן די והותר עבודות, שאינן מחייבות הרמת משאות, עבודות פקידותיות וכו', ולא היתה כל מניעה רפואית הנוגעת בפגיעה, לכך שישב בבית תקופה כה ארוכה. לפני התאונה, ועל פי דיווחי התובע למוסד לביטוח לאומי, הוא השתכר, כאמור, כ-800 ₪ לחודש דאז. כמו כן, במשך השנים קיבל תקבולי נכות כללית ותקבולי הבטחת הכנסה, העולים בהרבה על הכנסתו לפני התאונה. מן הסתם, מסיבה זו נמנע מלעבוד באופן מוצהר, שהרי אם היה עובד, לא היה מקבל את הגימלאות מהמוסד לביטוח לאומי. ביום מתן פסק הדין, לא ברור מה מקור ההכנסה של התובע. התמונה המצטיירת מהראיות, אינה מצליחה להסביר באופן מובהק, את הקשר בין הפגיעה והנזק הנטען בגלל התאונה, לבין מידת אי יכולתו להשתכר. מדובר בראש נזק מיוחד, אין ראיות מבוססות להפסד הכנסה מוכח של 205,000 ₪ - 900,000 ₪, כנטען בסיכומי טענותיו. כל נסיון לחשב את הנזק באופן אריטמתי, לא יכול להיות מבוסס דיו, בגלל שאין נתונים חד משמעיים. קיימים אומנם נתונים לקביעה, מה היתה השתכרות התובע לאחר התאונה, אולם, לא ניתן לקבוע את שיעור השכר שנפגע כתוצאה מהנכות שנגרמה בתאונה. לאור מה שנצפה בקלטת נ/7, כלל הראיות, חוסר אמינותו הבולט של התובע, ומהות הנכות הרפואית הסופית, כפי שקבעתי לעיל, ורק משום הספק ושמא, אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובלי על פי אומדנה, ביחס לתקופה מעבר לתקופת אי הכושר. בשים לב לנתוני רמת ההשתכרות של התובע, לפני ואחרי התאונה, ולאור האמור לעיל, מגיע לתובע פיצוי עבור התקופה הראשונה, היינו, חמשת החודשים בהם לא קיבל דמי פגיעה מלאים מהמוסד לביטוח לאומי, 25% הנותרים, כשווים היום 20,000 ₪. לגבי התקופה השניה, היינו, מתאריך 5.10.89 ואילך, 40,000 ₪. אני פוסקת לתובע בסך הכל עבור ראש נזק זה, סכום של 60,000 ₪ נכון להיום. אובדן כושר השתכרות כפי שכבר ציינתי לעיל ביחס לנכות התיפקודית, מסקנתי היא, כי לאור העובדה שהמומחה שלל הגבלה תיפקודית, ולאור הראיות, ומה שנצפה בקלטת נ/7, לא נותרה לתובע כל נכות תיפקודית. לכל היותר, הנכות הרפואית המזערית, אינה בעלת השלכה ממשית על תיפקודו, בשים לב לתיפקודו לאורך השנים לפני התאונה, ואף לאחריה. מחמת הספק, ושמא ואולי, בהתחשב בגילו המתקדם של התובע, ספק אם ירכוש מקצוע בשלב זה, מהות הנכות הרפואית ושיעורה, כפי שקבעתי לעיל, יתכן ויפסיד השתכרות צפויה עד גיל 65, למרות שלא היה לו עיסוק קבוע קודם לכן, אני פוסקת לו סכום גלובלי של 40,000 ₪ נכון להיום. עזרה וסיעוד ב"כ התובע מבקשת בסיכומים בגין ראש נזק זה, עבור העבר סכום גלובלי של 10,000 ₪, ועבור העתיד 30,000 ₪. בכתב התביעה שהוגש ביום 21.4.96 ביקש התובע בגין ראש נזק מיוחד זה, לעבר, 3,000 ₪, ולא תבע כלל פיצוי עבור העתיד. ברור שבית המשפט לא יפסוק יותר ממה שביקש התובע בתביעה. ב"כ הנתבע טענה, כי התובע לא היה תלוי בזולת, בשום שלב, לאחר התאונה, הוא לא הוכיח נזק זה, ובודאי שאין הוא זכאי לפיצוי, לאור קביעתו של המומחה, ותיפקודו המלא והתקין, כפי שנצפה בקלטת נ/7. בתצהיר עדותו הראשית של התובע, אין כל התייחסות לעזרה וסיעוד בסמוך לאחר התאונה, בגלל הפגיעה בגב אלא ישנה הצהרה כוללת, כי מאז התאונה נזקק התובע לשירותי נקיון בבית, מכיוון שהוא אינו יכול לעזור לאשתו בעבודות הבית, והוא (לא אשתו) מעסיק, פעמיים בשבוע, עוזרת בית, כשש שעות שבועיות, תמורת 30 ₪ לשעה. לא נשמעה מפיו עדות לפיה הוא לא היה מסוגל לבצע פעולות אלמנטריות בחיי היום יום. אין כל ראיה אמינה, לפיה, קיבל התובע עזרה, בין מבני משפחה ובין מאחרים, מעבר לעזרה המקובלת בין בני משפחה. אשתו מסרה תצהיר עדות, בו היא מצהירה באופן כללי על הסבל והכאבים של בעלה שגרמו לכך שכל הנטל בבית נפל עליה. היא אינה מעידה על עזרה וסיוע שהיא נאלצה להגיש לו, למעט "מסאז'ים" כדי שיוכל לתפקד [סע' 7 סיפא בתצהירה] ויותר מתלוננת על כך שבגלל הפגיעה הוא אינו עוזר לה. מעבר לכך, הרי שלפי עדותה בתצהיר, כאשר עשתה לו מסאז'ים, הוא תיפקד. בחקירה נגדית התברר, שממילא שאת כל עבודות הנקיון בבית היא עשתה. עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב למהות הפגיעה ולתקופת אי הכושר, סביר להניח, כי התובע נזקק לעזרה כלשהי, גם אם הצטמצמה למסאז'ים. בהתחשב בחלוף הזמן הרב מאז התאונה, ולאור חומר הראיות, אני רואה לנכון לפסוק לתובע על דרך אומדנה, בגין ראש נזק זה סכום של 5,300 ₪, נכון להיום. הוצאות רפואיות ונסיעות ב"כ התובע מבקשת בסיכומים עבור ראש נזק זה, סכום של 30,000 ₪. ב"כ הנתבע טוענת בסיכומים, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה, והתובע זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי, וכן מקופת חולים בה הוא חבר, לאור חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994. התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי פנה למוסד לביטוח לאומי, כדי לקבל החזרים על הוצאותיו הרפואיות שהוציא מכיסו הפרטי [עמ' 69 שו' 7 ואילך], "החזירו לי כסף בערך 1,450 ₪ ולקחו לי קבלות של 1,900 ₪ בערך" [עמ' 69 שו' 19]. כיוון שמדובר בתאונת עבודה, אכן זכאי התובע לקבל את כל הטיפולים וההוצאות שנגרמו לו מאת המוסד לביטוח לאומי, ואין מקום לפסוק לו מאומה בשל כך. למעלה מן הצורך אציין, כי התובע לא הוכיח בראיות של ממש, כי היו לו הוצאות כלשהן בפועל, מעבר למה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, ואף לא המציא תעודות רפואיות בדבר טיפולים שקיבל עקב התאונה, ובקשר עם התאונה, אשר מהן עולה שנגרמו לו הוצאות כלשהן. אסופת צילומי הקבלות שצירף, לא מוסברת בתצהיר עדותו. עם זאת, יתכן אף שבמשך התקופה הארוכה בעתיד, יתכנו מקרים והזדמנויות בהם תימנע מהתובע, מסיבה כלשהי, האפשרות לקבל טיפול במסגרת קופת חולים, והדבר עלול להיות כרוך בהוצאה כספית מבחינתו. אם יעמוד התובע על זכויותיו, על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי הנ"ל, והוא הוכיח לנו שהוא יודע לעמוד על זכויותיו, כפי שעליו לעשות במסגרת חובתו להקטין נזקו, יוכל לקבל חינם טיפול רפואי לו הוא עלול להיזקק, למרות שאין בחוות דעת המומחה, ואף לא בחוות הדעת מטעמו, עדות לכך שהוא יזקק לטיפולים. הוא אפילו לא התמיד בטיפולים עד כה. 14. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסכומים כדלקמן: נזק לא ממוני 50,000 ₪ הפסד שכר בעבר 60,000 ₪ אובדן כושר השתכרות 40,000 ₪ עזרה וסיעוד 5,300 ₪ מסך כל הסכומים הנ"ל, יש להפחית 25% על פי קביעת בית המשפט, אשר ייחס לתובע אשם תורם בשיעור 25% [סע' 3 דלעיל], וכן את מענק הנכות שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, משוערך להיום. לסכום הפיצויים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע 75% מהוצאותיו (בשים לב לאשם התורם), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד למועד הפרעון בפועל, ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים לאחר הניכויים הנ"ל, בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 15. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום כ"ז בכסלו, תשס"ה (10 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. ר' שלו- גרטל, שופטתעמוד השדרהפריצת דיסק