קצבת זקנה מגורים בחו"ל

רקע לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופטת ד' פרוז'ינין ונציג הציבור טסטה; ב"ל 650/97) מיום 23.5.1999, בו נקבע כי המערערת אינה זכאית לקבלת קיצבת זקנה. השאלה המתעוררת בענייננו הינה האם במועד בו פנתה המערערת למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) בתביעה לקבלת קיצבת זקנה הייתה היא בגדר "תושב ישראל" כמובנו של המונח בפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי). עניין זה בא לפתחנו בשעה בה קיימת מגמה לשנות מן הכללים שנקבעו בעבר באשר למבחן התושבות, בשים לב לשינויים המתחוללים בעולם ובשים לב לניידותם ההולכת וגוברת של פרטים בסוגי עיסוק שונים ברחבי העולם.  במקרה שלפנינו נקדים ונאמר כי בית-דין קמא קבע כי המערערת אינה נופלת בגדר "תושבת ישראל" ולעת הזו נציין כי מסקנתנו כמסקנתו.  העובדות ופסיקת בית-הדין האזורי   3. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי וכפי שעולה מחומר הראיות שהונח בפני בית-הדין, הן כדלקמן: (א) המערערת, עיתונאית במקצועה, נולדה בברית-המועצות בתאריך 8.12.1931. (ב) המערערת עלתה ארצה בשנת 1972 והתגוררה בארץ עד שנת 1987. (ג) החל ממועד זה מתגוררת המערערת בחו"ל ועובדת שם במקצועה. משנת 1987 ועד שנת 1995 המערערת התגוררה ועבדה בגרמניה. משנת 1995 מתגוררת ועובדת המערערת בצ'כיה. בהקשר זה נציין כי למערערת זכות עבודה בחו"ל. (ד) המערערת התגרשה בשנת 1983. למערערת שתי בנות בגירות - האחת מתגוררת בירושלים, השנייה שהתה במועדים הרלוונטיים לענייננו בארצות-הברית, לצורך לימודים. (ה) בבעלותה של המערערת נמצאת דירה מרוהטת בירושלים. המערערת משכירה את דירתה, ובעת ביקוריה בארץ היא מתגוררת אצל בתה. (ו) למערערת חשבון בנק בארץ המזוכה מידי חודש ברנטה המועברת אל המערערת מגרמניה. (ז) למערערת חשבון בנק בצ'כיה בו מופקדת משכורתה. (ח) המערערת אינה משלמת דמי ביטוח לאומי בארץ.  (ט) בתאריך 21.1.1997 הגישה המערערת למוסד תביעה לקיצבת זקנה. במכתב שנושא תאריך 1.6.1997 דחה המוסד את התביעה מהטעם שהמערערת אינה תושבת ישראל משנת 1987. על החלטה זו הגישה המערערת תובענה בבית-דין קמא.  4. בית-הדין האזורי דחה את התביעה מהטעמים כדלקמן: "מקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו של אדם 'תושב'. בענייננו אין מחלוקת כי התובעת [המערערת - ר' כ'] אינה מתגוררת בארץ זה למעלה מ-10 שנים. היא מתגוררת בחו"ל ועובדת שם. מחומר הראיות עולה עוד כי התובעת אינה מבקרת בארץ לעיתים קרובות, וגם כאשר היא מבקרת בארץ, מדובר בביקורים קצרים בלבד. יתר על כן, דירתה של התובעת בארץ מושכרת, והיא אינה מתגוררת בה אף כאשר היא מבקרת בארץ. אכן, ראיה בדבר שינוי מגורים של מבוטח, כשלעצמה, אין די בה כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל, אולם בענייננו לא הובאה כל ראיה אחרת התומכת בטענה כי התובעת הינה תושבת ישראל אף כי היא מתגוררת בחו"ל. פרט לכך שהתובעת מתגוררת בחו"ל, יש להניח כי קבלה רשיון עבודה בחו"ל, והיא עובדת שם פרק זמן משמעותי למדי - כ-10 שנים. התובעת אף אינה משלמת דמי ביטוח כאמור בסעיף 335(ט) לחוק. מקובלת עלינו לעניין זה טענת ב"כ הנתבעת [המוסד - ר' כ'], כי העובדה שהתובעת שילמה דמי ביטוח בגרמניה, מעידה על כך שלא ראתה את עצמה כתושבת ישראל. העובדה שביתה האחת של התובעת מתגוררת בארץ אין די בה כדי ליצור זיקה לארץ, מה גם שביתה האחרת של התובעת מתגוררת בארה"ב. מכל האמור לעיל עולה כי התובעת מתגוררת בחו"ל, ולא הוכח בפנינו כי מרכז חייה הוא בארץ, או כי יש לה זיקה לארץ. לפיכך, דין התביעה להידחות". על כך הערעור שבפנינו. טיעוני הצדדים 5. עיקר טענת בא-כוח המערערת הוא כי ממכלול הנתונים עולה כי למערערת זיקה חזקה מאוד לישראל ומרכז חייה הוא בישראל. לטענת בא-כוח המערערת, מאחר שהמערערת מפרנסת את עצמה וניסיונותיה למצוא מקום עבודה בארץ בתחום עיסוקה לא צלחו, המערערת עובדת בחו"ל. מקום עבודתה אינו קבוע ולמעשה היא "נודדת" בהתאם לדרישות העבודה. לכן, לטענתו, המערערת רואה את שהותה בחו"ל כזמנית ולצורך עבודתה בלבד, זאת למרות שמדובר בתקופה ארוכה. בא-כוח המערערת הדגיש כי אין כל דבר הקושר את המערערת עם הארץ בה היא שוהה מלבד עבודתה. המערערת שוכרת דירה בחו"ל ושכר הדירה עבורה משולם על-ידי מעסיקה. מאחר שאין למערערת משפחה בחו"ל ורכוש בחו"ל, לטענתו, היא לא תישאר להתגורר בחו"ל היה ולא תעבוד בחו"ל. בא-כוח המערערת הוסיף כי למערערת זכות לשבת בחו"ל לצורך עבודה בלבד, אין לה זכות בחירה בגוף כלשהו בחו"ל ואין לה אזרחות זרה. בא-כוח המערערת ציין כי המערערת מגיעה לארץ לעתים תכופות ושומרת על קשר הדוק ורצוף עם משפחתה בארץ. עוד נטען כי כל רכושה של המערערת נמצא בארץ: המערערת לא מכרה את דירתה וחשבון הבנק שלה בארץ נותר פעיל. בנוסף נטען כי הרנטה לה זכאית המערערת מגרמניה מועברת לחשבון הבנק של המערערת בישראל ולא לחשבון הבנק בחו"ל, אליו נכנסת משכורתה בלבד. לבסוף נטען כי דמי הביטוח שולמו בגרמניה לאחר שהמערערת ביררה את חובתה לשלם דמי ביטוח לאומי בישראל ונאמר לה כי היא פטורה מתשלום דמי ביטוח לאומי בישראל שכן תשלום דמי הביטוח בגרמניה כמוהו כתשלום דמי הביטוח בישראל מכוח אמנה הקיימת בין ישראל לבין גרמניה. 6. מנגד, באת-כוח המוסד תמכה בפסק-דינו של בית-דין קמא. באת-כוח המוסד טענה כי לאור עקרון הטריטוריאליות עליו מושתת חוק הביטוח הלאומי חל פרק הזקנה והשאירים על מי שביום הגיעו לגיל המזכה הינו "מבוטח", ובענייננו "תושב ישראל". לטענתה, מכלול העובדות והראיות מצביע על כך שהמערערת העתיקה את מרכז חייה מישראל ולמעשה אין לה כל זיקה לארץ, זאת מהטעמים כדלקמן: המערערת מתגוררת בחו"ל ברציפות מאז שנת 1987; למערערת בת אחת המתגוררת בארץ. בתה זו הינה אישה עצמאית, אשר אינה תלויה באמה; בתה השנייה של המערערת חיה מזה שנים בארצות-הברית; המערערת מגיעה ארצה באופן לא תכוף ולביקורים קצרים בלבד; אמנם למערערת בעלות על דירה בארץ, אך אין היא עושה בה שימוש לצורך מגוריה בעת ביקוריה בארץ; בתה של המערערת החיה בארץ אינה מתגוררת בדירה הנ"ל ובעת ביקוריה של המערערת בארץ היא שוהה כאורחת אצל בתה; הדירה מושכרת בשכירות ארוכת טווח לצורכי השקעה בלבד; לצורך האמור לעיל ולצורכי קבלת רנטה מגרמניה, מחזיקה המערערת גם חשבון בנק בארץ; במשך כל תקופת שהותה בחו"ל המערערת אינה משלמת דמי ביטוח לאומי בארץ. המערערת שילמה דמי ביטוח בגרמניה ואף בעבור תקופת שהותה בצ'כיה לא שילמה המערערת דמי ביטוח בארץ; המערערת עבדה בישראל עד שנת 1987, אך העדיפה להעתיק את מקום מגוריה לחו"ל מכיוון שהוצעה לה עבודה עם משכורת מכניסה יותר; המערערת מתגוררת בצ'כיה בדירה שכורה והיא צד לחוזה השכירות. הריהוט בדירה הינו ריהוט השייך לה ושהועבר מדירתה הקודמת בגרמניה. לאור כל האמור, עמדת באת-כוח המוסד היא כי המערערת אינה עוד בגדר "תושב ישראל". המסגרת הנורמטיבית זכאות לקיצבת זקנה 7. הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל הינו ביטוח זקנה, אשר מוסדר בפרק י"א לחוק (ראו ע"ע 629/97 אליאב - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ (להלן - עניין קרן מקפת [1]), בעמ' 773). 8. סעיף 244 לחוק עניינו, בין היתר, באמות-המידה לקביעת הזכאות לקיצבת זקנה, כדלקמן: "(א) מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה, ישלם לו המוסד, בכפוף להוראות סימן זה, קצבה חודשית בשיעור של 16% מהשכר הממוצע. ... (ג) לענין הזכויות לפי... סעיף זה... רואים כמבוטח גם תושב ישראל שהשלים תקופת אכשרה... אף אם לא היה מבוטח לפי סימן ב' ערב הגיעו לגיל המזכה אותו לקצבת זקנה. ... (ה) בכפוף להוראות סעיף 324 [הנמצא בחו"ל - ר' כ'] יוסיף המוסד לשלם את הקצבה למי שחדל להיות תושב ישראל" (ההדגשות שלי - ר' כ'). סעיף 240(א) לחוק מגדיר מיהו "מבוטח" במסגרת ענף ביטוח זקנה ושאירים בזו הלשון:   "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים...". באשר לזכאות לתשלום קיצבת זקנה בהתייחס לסעיפים אלו נפסק:   "...יש לקרוא את הגדרת 'מבוטח' המופיעה בסעיף 240 לחוק אל תוך סעיף 244 לחוק. על-כן זכות לקבל קיצבת זקנה נתונה רק לתושבי הארץ בעת תביעת הקיצבה... פירוש זה עולה בקנה אחד עם התכלית של החוק בכלל, ושל פרק י"א לחוק בפרט. תכלית זו היא הבטחת ביטחון סוציאלי לתושבי ישראל הנזקקים לגימלאות, בין היתר משום שהגיעו לגיל זקנה. לשם כך מטיל החוק חובת תשלום לביטוח הלאומי על כלל העובדים במשק ללא הבחנה על בסיס גיל או מצב כלכלי" (בג"ץ 890/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן - עניין חלמיש [2]), בעמ' 429 ראו גם עב"ל 218/98 רז - המוסד לביטוח לאומי [3], בעמ' 457; ההדגשות שלי - ר' כ'). נציין, הזכאות לקבלת קיצבת זקנה קמה למבוטח שצבר תקופת אכשרה שהינה יחסית קצרה, בהתאם לאמור בסעיף 246(א) לחוק. תנאי התושבות 9. המושג "תושב ישראל" בסעיף 240 לחוק לא זכה להגדרה סטטוטורית. לכן, שומה עלינו לפרשו בהקשרו ועל-פי התכלית שביקש החוק להשיגה. ראשית, נביא דברים שנאמרו לעניין פירושו ותחום התפרשותו של המושג "תושב ישראל" המופיע בחוקים שונים: "המושג 'תושב' ('תושב ישראל') מושג רב-פנים הוא; שבהקשר אחד יהא פלוני תושב ובהקשר אחר אותו פלוני עצמו לא יהא תושב. בדנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה הרבינו מלל על פירוש המושג 'עובד', ודברים שאמרנו שם יחולו, בשינויים המחויבים, גם על ענייננו-שלנו כאן. ומה 'פלוני' יכול שיהא 'עובד' בחוק אחד ולא יהא 'עובד' בחוק אחר, כן הוא התושב. הכול תלוי-הקשר הוא, בענייננו-שלנו כבעניינים אחרים. המושג 'תושב', כשהוא לעצמו, מושג מסגרת הוא, ויבואו בו 'תושבים' מ'תושבים' שונים. אכן, יש לו למושג תושב - כמוהו כלמושגים אחרים - משמעות גרעינית, וגרעין משמעות זה יימצא בכל 'תושב' ו'תושב', ואולם, מעבר למשמעות גרעינית זו, צומח לו המושג לכיוונים שונים בהקשרים שונים" (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ' 457-456).  ובהמשך נאמר, עת עמדה לדיון השאלה בדבר משקלו של מניע ההימלטות מן הדין לצורך הגדרת הצירוף "תושב ישראל" על-פי חוק ההסגרה (תיקון מס' 6), תשנ"ט-1999, כדלקמן: "כיצד נלמד על זיקת-תושב של אדם למדינה? אף אתה אמור: כוונה ומעשה - מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי - יחברו יחדיו וייצרו מעמד של תושב. תנאי התושב ייווצר - על דרך של היקש למוסד ההחזקה... ברוח ובגוף, בכוונה להשתקעות... ובמעשה ההשתקעות הנלווה לכוונה. יש לבחון את הקשרים הקיימים בין אדם לבין מקום ורק בחינתם הכוללת של הקשרים תנחה אותנו לתשובה אם 'תושב' המקום הוא אם לאו... יש לתת בו בטוען להיותו תושב סימני-תושב עוד ועוד, עד להיווצרותה של מסה קריטית העושה אדם לתושב: מקום מגורים, מקום מגורי המשפחה, חיי הקהילה של הטוען-לתושבות, המקום שבו מופקת הכנסתו, מנהגיו ואורחותיו, מקום עיקר נכסיו, שפתו, בית הספר של ילדיו וכו'... מגורים גרידא במקום פלוני אין בהם כדי לעשות אדם לתושב אלא אם נלווים אליהם כוונה להוסיף ולגור במקום דרך קבע או ללא הגבלת זמן... הכוונה צריכה להיות כוונתו של אדם לקשור גורלו עם המקום. בה-בעת, מגורים, ולו מגורים המלווים בכוונה כנה להשתקעות, אפשר לא יעשו אדם לתושב מקום שתקופת המגורים היא כה-קצרה עד שאין היא אוצרת כוח ליצור זיקה-של-ממש למקום. ומנגד, כוונה כנה לחזור למקום מושב קודם אינה הופכת אדם לתושב במקום אם בפועל נעדר אותו אדם ממקומו שנים רבות... כוונה בת-פועל משפטי נלמד עליה ממעשה (או ממחדל); לא אך מהצהרה על כוונה" (שם [4], בעמ' 462-461). 10. מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מהווה תנאי בסיסי לתחולה של מרבית ענפי חוק הביטוח הלאומי ואף של חוקים אחרים בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל (ראו לדוגמה: סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980; סעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994; סעיף 2 להסכם בדבר גימלת ניידות; סעיף 1 לחוק משפחות חד-הוריות, תשנ"ב-1992; סעיף 17 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994). על הטעם להיזקקות לתנאי ה"תושבות" נאמר:  "תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי... שיטת הביטחון הסוציאלי על-פי חוק הביטוח הלאומי מבוססת על שיטת ביטוח, המחייבת תשלום דמי ביטוח על-ידי המבוטחים או בעדם, וכן הקצבות של אוצר המדינה למוסד... מימון הביטוח בא ברובו מדמי ביטוח. לאור זאת, תנאי התושבות בישראל מבטיח גם תשלום נמשך של דמי ביטוח הלאומי ונשיאה בנטל הביטוח, לא רק בתקופות האכשרה המינימליות הנדרשות בענפי ביטוח שונים, אלא בדרך כלל אף מעבר לתקופות האכשרה. יש להדגיש גם כי יסודות הביטוח בענף זקנה הן כי כל המבוטחים מקבלים קצבה בשיעור אחיד... וללא קשר לשיעור הכנסתם של המבוטחים לפני היותם זכאים לקצבה וכן לשיעור דמי הביטוח הלאומי אשר שילמו או שולם בעדם על בסיס שיעור הכנסתם... 'הבטחת גמלה מדור לדור', על-פי תשלום דמי ביטוח, חייבת להישען על בסיס רחב של אוכלוסייה בעלת זיקה יציבה למדינה, והיא - אוכלוסיית תושבי המדינה. לעומת זאת, הזיקה לישראל של מי שאינו תושב ישראל - על-פי אופייה - אינה יציבה וממושכת. כפועל יוצא מכך, אף משך תשלום דמי הביטוח הלאומי על-ידי מי שאינו תושב ישראל, אינו כמשך תשלום דמי הביטוח של תושבי ישראל" (דב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי - רדואן [5], בעמ' 113-112). 11. בית-דין זה נדרש למבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מספר רב של פעמים. באשר לבחינת קביעת ה"תושבות" לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'" (דב"ע מה/04-73 סנוקה - המוסד לביטוח לאומי [6], בעמ' 84; ההדגשה שלי - ר' כ'). ולעניין ה"זיקה" נאמר: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... קביעת ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ-לארץ על-ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר, יכולים להעיד, בנסיבות מסוימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ-לארץ" (דב"ע נו/0-286 אביוב - המוסד לביטוח לאומי (להלן - עניין אביוב [7]), בעמ' 384-383). 12. נטל ההוכחה בדבר "תושבות" מוטל על הטוען לקיומה. ברור כי שעה שפלוני שהה שנים ארוכות מחוץ לגבולות מדינת ישראל הנטל כבד יותר. עם זאת, יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל (ראו: דב"ע נה/0-19 שעאבנה - המוסד לביטוח לאומי [8], בעמ' 136; עב"ל 146/99 קאדר - המוסד לביטוח לאומי [9]). מן הכלל אל הפרט 13. כאמור, תנאי בסיסי לזכאות לתשלום קיצבת זקנה הוא כי מבקש הקיצבה הינו "מבוטח" במועד הזכאות, לאמור "תושב ישראל" בהגיעו לגיל המזכה אותו בקיצבת זקנה.  לצורך הכרעה בשאלה האם פלוני הוא "תושב ישראל" אם לאו יש לבחון את המצב העובדתי, את ההלכות שנפסקו בבית-המשפט העליון ובבית-דין זה ואת התכלית החקיקתית של הדין בו עסקינן. 14. לאחר עיון בכל החומר שהונח בפנינו ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים לא מצאנו מקום להתערב במימצאיו העובדתיים של בית-דין קמא ולייחס למימצאים אלו נפקות משפטית השונה מהתוצאה אליה הגיע בית-דין קמא. עם זאת, נרחיב מעט את גדר הבחינה שבחן בית-דין קמא ונשקפה אף במגמות החדשות הקיימות כיום ובהצעות המצויות לשינוי הדין הקיים בישראל. 15. דיוקנה של המערערת כפי שנגלה לעינינו הינו של אישה, ילידת 1931, שהגרה למדינת ישראל בשנת 1972, צברה ועיגנה בה רכוש. מאז שנת 1987 מתגוררת המערערת ברציפות מחוץ לרחבי מדינת ישראל. 16. המערערת העתיקה את מקום מגוריה ובמועדים הרלוונטיים לתביעתה לא התגוררה במדינת ישראל. הלכה פסוקה היא כי: "מגורים מחוץ לישראל, מסיבות אישיות, במשך תקופה ממושכת, שוללים את המעמד של 'תושבות בישראל'... מכאן, שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום..." (דב"ע נז/0-14 ילוז - המוסד לביטוח לאומי [10] בפיסקה 8 לפסק-הדין. ראו גם עב"ל 117/98 קציר - המוסד לביטוח לאומי [11], בעמ' 601). עם זאת, בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המערערת, כשלעצמה, אין די כדי להוכיח כי המערערת חדלה להיות "תושבת ישראל", ועלינו לבחון את מכלול הנסיבות. ברור הוא שמבחן ה"תושבות" מורכב ממספר רב של מרכיבים ועל-מנת לבחון זכאותו של פלוני לגימלה יש צורך לבחון מספר זיקות וללכת למקום בו נמצא את מרב הזיקות או לחלופין נמצא זיקה או זיקות מהותיות הקושרות יחיד למדינה מסוימת. 17. בשנת 1987 עברה המערערת להתגורר בחו"ל והיא מועסקת שם בתחום מקצועה. כבר נפסק: "...הכלל שנקבע בחוק הוא, כי אזרח ישראל המתגורר מחוץ לגבולות מדינת ישראל והאזור לתקופה ממושכת, לצורך עבודתו הפרטית (ולא נשלח לתקופה קצובה כשליח על ידי גוף בישראל) או מסיבות אישיות, אינו נחשב כ'תושב ישראל'..." (דב"ע נא/0-140 טהה - המוסד לביטוח לאומי [12], בעמ' 385-384). במקרה דנן, מכלול הראיות מלמד על שהות רבת-היקף וממושכת ביותר של כ-15 שנים מחוץ לישראל (ראו: דב"ע נב/0-71 אברמוביץ - המוסד לביטוח לאומי [13]; עב"ל 221/97 ניסן - המוסד לביטוח לאומי [14]; עב"ל 190/99 רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי [15], בעמ' 559-558; עב"ל 260/99 לוי - המוסד לביטוח לאומי [16]). פרק הזמן בו שוהה המערערת בחו"ל לצורכי עבודתה הינו פרק זמן משמעותי ועיקרי, המלמד על ניתוק מהותי של זיקת התושבות מהמדינה ועל כך שהמערערת אינה "תושבת ישראל"; זאת מבלי לבחון האם היא תושבת מדינה זרה (ראו דב"ע נב/0-75 שריג - המוסד לביטוח לאומי [17]). 18. המערערת טענה טענות שונות בדבר כך שלא מצאה עבודה במדינת ישראל בתחום מקצועה - תחום העיתונאות. לגישתנו, בעצם העובדה שהמערערת לא מצאה מקום עבודה בישראל בתחום מקצועה אין בכדי לחזור ולקשור את המערערת לישראל בקשר המקנה לה זכות "תושבות". נתנו דעתנו לכך שמקצועה של המערערת הוא מסוג המקצועות המעוררים צורך בבחינה מעמיקה של נסיבות שהותה בחו"ל. עם זאת, במקרה הנדון המערערת אינה עובדת כעיתונאית מטעם עיתון ישראלי, היא אינה מקבלת את משכורתה בישראל ולא שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי למוסד. 19. המערערת מבקשת להסתמך על דב"ע מא/0-65 חורי - המוסד לביטוח לאומי (להלן - עניין חורי [18]) לתמיכה בטיעוניה. בפסק-הדין נדון עניינו של אדם אשר עזב את ישראל ונסע למדינה אחרת על-מנת לעבוד ולחסוך כסף. רעייתו ובנו נותרו בארץ ואליהם שלח פעם בפעם סכומי כסף ניכרים. בית-דין זה קבע כי הוא היה "תושב" לצורך תשלום קיצבת שאירים, וכך נפסק: "...המנוח היה לכל הדעות תושב המדינה. ביום 15.10.1976 נסע לחו"ל על מנת להרוויח ולחסוך כסף. אשתו ובנו - קרי 'משפחתו' - נשארו בארץ, כשהם גרים לסירוגין אצל הוריו ואצל הוריה והוא עצמו שמר עמם קשר הדוק ורצוף. 'ביתו' של המנוח, כאדם נשוי, היה ונשאר בארץ. שהותו בחו"ל היתה ארעית ומכלול הראיות מלמד שהיתה בכוונתו של המנוח לחזור ארצה" (שם [18], בעמ' 308; ההדגשה שלי - ר' כ'). נדגיש, בית-דין זה ייחס בפסק-הדין משקל לעצם היות ביתו של אדם בישראל בתנאי שהביטוי לכך הוא "מגוריו".   לטענת בא-כוח המערערת, המערערת יצאה את הארץ על-מנת לשפר את מצבה הכלכלי וזיקתה לארץ נותרה חזקה. דא עקא, אין אנו רואים עין בעין את עניין חורי [18] עם העניין שלפנינו.  די לענייננו לציין כי בעניין חורי [18] המנוח הותיר בישראל את רעייתו ובנו עת עבד מחוץ לישראל. התופעה של פלוני היוצא מארצו לצורכי עבודה ומותיר את רעייתו וילדיו במדינת מוצאו הינה תופעה שכיחה ברחבי העולם ואין היא מצויה בענייננו שלנו. במקרה הנדון המערערת היא אישה גרושה ולה ילדים בגירים ואין פרטים התלויים בה. עצם טענתה של המערערת כי יצאה אל מחוץ לארץ על-מנת לשפר את מצבה הכלכלי אין בה בכדי לקושרה לישראל במידה המצדיקה קביעתה כ"תושבת" המדינה. לא כך הוא בהתייחס לחשיבותו ולעוצמתו של התא המשפחתי במקום בו אדם מותיר את חציו השני של התא המשפחתי במדינת מוצאו, כל שכן מקום בו ילדיו של פלוני ממשיכים לדור יחד עם אמם בארץ מוצאו, מתחנכים במערכת החינוך של המדינה וגדלים להיות אזרחים בה. כאמור, לא כך הדבר בענייננו. 20. בא-כוח המערערת טען בפנינו כי ממכלול הראיות עולה כי שהותה של המערערת בחו"ל שהות ארעית היא וזו לצורכי עבודה בלבד. כתימוכין לעמדתו נאחז בעובדה כי המערערת אכן מגיעה לביקורים בארץ וכי יש לה רכוש בארץ - דירת מגורים, דבר המלמד על היותה של מדינת ישראל מקום מושבה. תנא דמסייע הוא, לטענתו, שלמערערת אין דירת מגורים בארצות בהן היא שוהה מחוץ למדינת ישראל והיא אך שוכרת שם דירה. 21. בטענות אלו אין ממש. אמנם בבעלותה של המערערת דירה בירושלים, אולם ככלל עצם קיומו של רכוש בבעלותם של יחידים ותאגידים במדינה כלשהי אינו מלמד, ודאי לא כראיה חלוטה, על היות המדינה מקום מושבם. בהקשר זה נפסק: "לא היה מקום לקבוע, כי מאחר ובני הזוג לא מכרו דירתם וביקרו בישראל מידי פעם, נשאר מרכז חייהם של בני הזוג בישראל. בעלות תושבי חו"ל בדירה בישראל אינה, כשלעצמה, הוכחה שמרכז חייהם הוא בישראל" (דב"ע נה/0-132 המוסד לביטוח לאומי - עלי [19], בעמ' 200. נציין כי בעת שהותם של המשיבה ובעלה המנוח מחוץ למדינת ישראל התגוררו בדירתם בני משפחתם, מה שאין כן במקרה הנדון). כמו כן, היעדר בעלות של המערערת על רכוש נדל"ן בחו"ל אף הוא אין בו בכדי להראות כי המערערת הינה "תושבת ישראל" מהטעם היחיד שרכוש הנדל"ן שבידה מצוי בארץ. נוסיף, העובדה שהמערערת מתגוררת בשכירות בחו"ל ושכר הדירה משולם על-ידי מעסיקה כחלק מתנאי עבודתה מניחה את דעתנו כי אין לראות בהימצאו או באי-הימצאו של רכוש במקרה הנדון בחו"ל כעובדה רלוונטית. 22. בתצהיר עדות ראשית שהגישה המערערת נאמר: "אני מגיעה לארץ תכופות. להלן תאריכי הכניסות והיציאות לארץ: שנת 1996: 17.3-3.3 29.8-16.8 שנת 1997: 27.1-20.1 30.3-21.3 16.6-10.6 30.11-6.11 שנת 1998: 30.3-20.3 4.10-30.8". עינינו הרואות כי במהלך השנים המערערת הגיעה ארצה לפרקי זמן קצרים מאוד. ביקורים בארץ מעת לעת לצורך ביקור קרובים אין בהם, כשלעצמם, כדי ללמד על "תושבות" (ראו דב"ע נד/0-201 שביט - המוסד לביטוח לאומי [20]). 23. לטעמנו, אין לראות בעצם קיומו של חשבון בנק פעיל בישראל, אליו מנותבים כספים בגין השכרת הדירה הנמצאת בירושלים וכספי רנטה המועברים למערערת מגרמניה, כעובדות המקימות משמעות שונה במקרה הנדון. בהקשר זה נציין כי לא ניתן לדעת מה הם השיקולים שהנחו את המערערת להעברת כספי הרנטה ארצה. ניתן לחשוב על מגוון רחב של שיקולים היכולים להוות סיבה לאמור, לרבות שיקולי מיסוי או זכאות. 24. בשאלון לקביעת תושבות מיום 7.4.1997 כתבה המערערת: "למרות שאני עובדת בחו"ל בשנים האחרונות ונמצאת פיזית יותר שם מאשר בישראל. אני מרגישה באופן חד משמעי שמרכז חיי נמצא בישראל. 2 בנותי כאן. הבת הצעירה תחזור כשתגמור את לימודיה. יש לי דירה כאן אני נמצאת בקשר טלפוני תכוף (מס' פעמים בשבוע) עם משפחתי בישראל. יש לי חברים בארץ. אני חיה בגפי מאז הגירושין. בעבר ניסיתי מס' פעמים למצוא עבודה בישראל ללא הצלחה. שהותי בחו"ל בגלל העבודה היא יותר אילוץ, מאשר בחירה חופשית. אני מגיעה לארץ בכל הזדמנות אפשרית, שכן כאן הוא ביתי". הן מהאמור והן מעדותה בבית-דין קמא לא הוכחה כוונה לשוב ולהתגורר בישראל בזמן כלשהו בעתיד (השוו דב"ע נא/0-168 המוסד לביטוח לאומי - גלזר [21]). 25. כללם של דברים: בחינת מכלול הנסיבות, כאמור לעיל, מלמדת בעליל כי המערערת אינה "תושבת" המדינה וכי מרכז חייה, בזיקות המהותיות, הינו מחוץ למדינת ישראל. מגוריה של המערערת מחוץ למדינת ישראל נשאו אופי של קבע ולא אופי של ארעיות. המערערת עובדת וחיה מחוץ לרחבי מדינת ישראל ברציפות תקופה ממושכת ביותר. עצם קשרים שונים לישראל בגין רכוש או בגין בת בגירה שעדיין חיה בישראל אין בהם בכדי לערער מסקנה זו. לעומת זאת, בעב"ל 3/99 פלדמן - המוסד לביטוח לאומי [22], בפיסקה 6 לפסק-הדין, נקבע כי עסקינן ב"תושב" שכן: "...המערער אכן שהה ברוסיה מיום 2.6.1993 ועד ליום 29.9.1993, ואולם ניכר כי הוא עשה זאת למטרות מוגדרות, ומבלי שאיבד את זיקתו הבסיסית לישראל. חיזוק לדברים אלה מופיע בהצהרתו לפקיד המוסד, לפיה בעת שהותו בחוץ לארץ מסר המערער את דירתו ברוסיה לבנו, ואף מכר את רכושו לצורך מימון חזרתו לארץ והקמת מצבה לקברה של אשתו המנוחה. עובדות אלה מעידות, כי זיקתו לרוסיה בתקופה הרלבנטית לתביעה הלכה ונחלשה, עד לניתוקה הכמעט מוחלט". ובמקום אחר: "...השאלה היא האם בנסיבות אלה [נסיבות היותו בחו"ל - ר' כ'] שינה המערער את מרכז חייו ואת זיקתו לישראל, בה נולד, גדל והתחנך ושירת בצה"ל, ונסע מייד לאחר מכן לחוץ-לארץ למטרת לימודים, והמשיך בעבודתו בחוץ-לארץ. לאחר לימודיו בחוץ-לארץ במשך שלוש שנים, שהה המערער בחוץ-לארץ שלוש שנים נוספות עד לשובו לישראל. אף המוסד לביטוח לאומי לא טען כי בתקופת הלימודים איבד המערער את זיקתו לישראל. נותר אפוא לבחון אם זיקה זו נשתנתה בשלוש השנים שלאחר מכן. המערער הוא רווק. על-פי חומר הראיות, הוא לא רכש דירת מגורים בחוץ-לארץ, לא קיבל רישיון עבודה קבוע ולא עבד במקום עבודה קבוע בחוץ-לארץ. ייתכן כי אילו נשאר המערער תקופה נוספת בחוץ-לארץ, הייתה מערכת העובדות שונה... רואים אנו לנכון לייחס משקל גם לתקופה שבה שהה המערער בחוץ-לארץ לאחר סיום לימודיו, ובשלב זה של חייו. התקופה של שלוש שנים, בצירוף למערכת העובדות שתוארה לעיל, מביאה לתוצאה כי המערער לא שינה את מרכז חייו וזיקתו לישראל במשך התקופה של שלוש שנות היותו בחוץ-לארץ לאחר סיום לימודיו, בהיותו בגיל 26 עד 28 שנים" (עניין אביוב [7], בעמ' 384). מגמות חדשות בענף ביטוח זקנה 26. בעניין קביעת מעמד של "תושבות" נושבות במשפטנו "רוחות חדשות" שיסודן בהנחייתו של בית-המשפט העליון בעניין חלמיש [2], כדלקמן: "...המודל הבסיסי של ביטוח הזקנה מתמקד בהענקת ביטחון סוציאלי לתושבי ישראל, ולהם בלבד. קונספציה זו הוגמשה במידת-מה לנוכח מציאות החיים המשתנה שבאה לביטוי בהזדקנות האוכלוסייה ובהגברת ניידות המבוטחים בין המדינות... תוצאתם של שינויים אלה הייתה היווצרות קבוצה גדולה של אזרחים שהגיעו לגיל הקיצבה ואינם מתגוררים דרך קבע במדינתם. ואכן, להערכת המוסד... נמצאים בארצות שונות כ-100,000 ישראלים לשעבר אשר צברו תקופת אכשרה המזכה בקיצבת זקנה ואינם זכאים לקיצבה על-פי תנאי הזכאות הקבועים בחוק כיום. הצורך להרחיב את מעגל המבוטחים התחזק גם לנוכח המגמה להכיר בביטחון סוציאלי כזכות אדם חברתית וכמרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם. זכות זאת - שהוכפפה ליכולת הכלכלית של כל מדינה ומדינה - הוכרה כבר בשנת 1948 בסעיף 22 להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם..." (שם [2], בעמ' 429). בהקשר זה נדגיש: "תכלית המערך הפנסיוני בישראל היא להבטיח לכל תושב/ת, ובכלל זה לכל עובד/ת ושאריו/ה, מקור הכנסה לעת פרישה - עקב גיל, נכות או פטירה - אשר ישמור על רמת הכנסתם. הבטחת רמת ההכנסה והחיים לאחר הפרישה לגימלאות ניצבת בראש סולם העדיפויות הפרטי והחברתי, והיא רכיב מרכזי במערך הזכויות החברתיות של תושבי ישראל" (עניין קרן מקפת [1], בעמ' 774). ובהמשך עניין חלמיש [2] הורה בית-המשפט העליון כדלקמן: "...נבחנת האפשרות להרחיב את מעגל הזכאים לקיצבת זקנה לפי החוק תוך הענקתה למבקשים כדוגמת העותר, שהיו תושבי ישראל שנים רבות ועזבו את הארץ רק בסמוך להגיעם לגיל קיצבה... הסמכות להרחיב את מעגל הזכאים בנסיבות כשל העותר אינה טעונה חקיקת חוק, וניתן לערוך את ההרחבה גם על-פי קביעת השר ועל-פי אישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת מכוח סעיף 378(ב)(1) לחוק... השר, לאחר התייעצות עם מועצת המוסד לביטוח לאומי, ישקול קביעה כאמור והבאתה לאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת" (שם [2], בעמ' 432). 27. ביום 28.6.2001 הוגש לשר העבודה והרווחה דוח הוועדה "לבחינת תשלום גימלאות לזכאים המתגוררים מחוץ לישראל", אשר הוקמה עקב פסיקת בית-המשפט העליון בעניין חלמיש [2]. הוועדה, בראשותו של נשיא בית-הדין הארצי לעבודה בדימוס מ' גולדברג, קיבלה מסקנות שונות. 28. קודם להצגת המסקנה הרלוונטית לענייננו מן הראוי לעמוד על מספר מרכיבים מהותיים המהווים את אבן הראשה בכל מסקנה ומימצא חוקי ושיפוטי בנושא הנדון. הביטוח הלאומי במדינת ישראל שונה מביטוח מסחרי רגיל ולא קיים קשר ישיר בין תשלום דמי הביטוח לבין הזכות לגימלה. זאת ועוד, המדינה משתתפת בעלות ביטוח הזקנה בשיעורים ניכרים מהסכומים אותם גובה המוסד עבור ביטוח זקנה ושאירים. תשלום זה בא ממסים אותם משלמים תושבי המדינה בהווה בלבד. יתר-על-כן, קובעת הוועדה כי הזכות לקיצבת זקנה נובעת בעיקר ממעמדו של הזכאי כתושב המדינה ויש להתייחס אליה כזכות חברתית-אזרחית. בנוסף, מימצא חשוב אותו יש להדגיש הוא שהמדינה באה להבטיח את "הרובד הראשון" של הביטוח הפנסיוני לאנשים להם חייבת המדינה לדאוג, לאמור לתושביה שלה. במסגרת הוועדה הובעה דעה עקרונית על-ידי חלק מחברי הוועדה שהיא עניין שבמהות, והוא שהמדינה חייבת לדאוג לתושביה שלה ואינה צריכה לסייע לאלו אשר עזבוה, בשים לב לאופייה המיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי בהכרזה על הקמת מדינת ישראל [24] ובחוק השבות, תש"י-1950. טעם זה הננו רואים כטעם חשוב ועיקרי, מאחר שברור שהגדלת היקף הזכאים לקיצבת זקנה משליכה על כלל מקבלי קיצבת הזקנה, שכן מדובר בעניין תקציבי. פן נוסף שיש לייחס לו משנה חשיבות הינו שחופש התנועה הפך להיות זכות יסוד אוניברסלית. כמו כן, אין לקפח את זכאותם של אלה שהיו תושבי ישראל במשך תקופה ממושכת והנסיבות הביאו אותם לעזיבתה לצמיתות או לפרק זמן ארוך, לקיצבה צנועה בהגיעם לגיל זקנה. 29. המלצת הוועדה הנוגעת לענייננו היא כדלקמן: "תקופת האכשרה הראויה, לצורך קבלת קצבת זקנה למי שאינו תושב, תהא כפולה מזו הנהוגה לגבי תושבי ישראל, ותעמוד על 288 חודשים, בין רצופים ובין שאינם רצופים, בגינם שולמו דמי ביטוח. ... מפאת הקושי הניכר בעריכת מבחן הכנסה למי שאינו מתגורר בישראל, מוצע שגיל הזכאות לקבלת הקצבה לאלה שאינם תושבי ישראל יעמוד, בכל מקרה, על 70 בגבר ו-65 באשה. קביעה זו תגרום לכך שהזכאים, שיעמדו במבחנים לקבלת הקצבה, יזכו ל'תוספת ותק' (2% לשנת ביטוח החל משנת הביטוח ה-11, עד למקסימום של 50%) וכן ל'תוספת דחיית קצבה' (שהיא 5% לכל שנה של דחייה, עד למקסימום של 25%)". 30. הננו מוצאים לנכון לציין כי הוועדה קבעה שדרך הרחבת מעגל הזכאים מן הדין שתיעשה בחקיקה ראשית, בשל מורכבותו של הנושא וההשלכות התקציביות הניכרות שלו. 31. מדינת ישראל מחויבת להגנה על אזרחיה. נקודת המוצא הינה כי במדינת ישראל דרים רבים אשר התקשו למצוא מקום אחר לגור בו, מסיבות היסטוריות ואחרות. המוסד לביטוח לאומי מגן על זקני ארצנו בהעניקו להם משען ותמיכה. מאזן הנוחות בהיבט הלאומי נוטה בבירור, כמנקודת מוצא ולאור המטרות והשיקולים של הביטחון הסוציאלי, לטובת תושבי המדינה בפועל (ראו עב"ל 375/99 אייזן - המוסד לביטוח לאומי [23]). 32. בענייננו המערערת הינה מסוג האנשים אשר יכולים ובעלי כוח במותניהם למצוא פרנסה ראויה אף מחוץ לרחבי המדינה ואף בחרו לעשות כן משיקוליהם שלהם. זאת ועוד, המערערת אינה עומדת אף בפרק הזמן בו נקבה הוועדה באשר לתקופת האכשרה. יתר-על-כן, ברור הוא כי אף אם המערערת הייתה עומדת בפרק הזמן שהוצע על-ידי הוועדה, לא היינו רואים עצמנו מוסמכים ליתן לה את הסעד המבוקש מקום בו אף הוועדה קבעה כי יהיה זה מן הראוי שהמחוקק עצמו יקבע דברים. 33. מכל האמור עולה כי אין המערערת זכאית למעמד של "תושבת ישראל" גם לאור המגמה העולה מ"הרוחות החדשות" שטרם הגיעו לכלל דבר חוק סדור וברור. סוף דבר 34. לאור כל האמור הגענו למסקנה כי בעת דחיית התביעה לקיצבת זקנה לא הייתה המערערת בגדר "תושבת ישראל" כפי הגדרת מושג זה בחוק ובהלכה הפסוקה. לפיכך, לא הייתה המערערת "מבוטחת" לצורך קבלת קיצבת זקנה. אשר-על-כן דין הערעור להידחות. בשולי הדברים נציין כי ככל שחל או יחול שינוי במצב העובדתי ועל-פיו יתמלא במערערת תנאי ה"תושבות בישראל" היא תהא זכאית לתשלום קיצבת זקנה, מעת תחילתו של השינוי, בכפוף להוראות החוק ותקנותיו. אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' בטבת תשס"ג (12.12.2002), בהיעדר הצדדים.קצבת זקנה