עזיבת דירה שכורה לפני הזמן 1. התובע הגיש לביצוע שטר חוב, חתום על ידי הנתבע, בסך של 30,000 ₪. בבקשת הביצוע ציין התובע כי שולם על חשבון החוב סך של 15,000 ₪, ולפיכך התביעה היא על סך של 15,000 ₪. 2. שטר החוב ניתן בקשר להסכם שכירות שנחתם בין הצדדים (להלן: ההסכם), לפיו התובע השכיר לנתבע דירה ברחוב נחמיה 10 כפר סבא (להלן: הדירה). הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא השוכר. הנתבע 2 ערב להסכם. 3. הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבע פינה את הדירה לפני הזמן, האם הנתבע הותיר נזקים בדירה והאם נותר חוב בגין תשלומים שוטפים. פינוי הדירה לפני תום תקופת השכירות תצהיר התובע 4. התובע השכיר לנתבע את הדירה. ההסכם נחתם ביום 17.1.07, למשך שנה, והוארך בהסכמה עד ליום 1.2.09. דמי השכירות עמדו על סך חודשי של 1,500 $. 5. ביום 1.8.08 הנתבע פינה את הדירה על דעת עצמו וללא תיאום מראש. 6. התובע טען כי עקב עזיבתו של הנתבע באופן מפתיע, נגרם לו אובדן של דמי שכירות שכן הדירה הושכרה שוב רק בתאריך 1.11.08. לפיכך, דרש סך של 6,300 ₪ בגין אובדן דמי שכירות. תצהיר הנתבע 7. הנתבע טען כי הסכם השכירות נחתם לתקופה החל מיום 1.2.07. המחיקה והתיקון בכתב יד (משנת 2007 לשנת 2008) נעשו על ידי התובע באופן חד צדדי, וללא הסכמתו. לטענתו, התובע אף סירב לאפשר אופציה לתקופת שכירות נוספת, ומטעם זה הצדדים לא מילאו את סעיף 3.2 בהסכם, המתייחס לאפשרות זו. 8. לטענת הנתבע, הצדדים אף הסכימו שקיצור תקופת השכירות לא יהיה כרוך בתשלום כלשהו, והדבר בא לידי ביטוי בסיפה לסעיף 4 (א) להסכם. לפיכך, אף לו הנתבע קיצר את תקופת השכירות ביוזמתו, לא היה חייב לשלם דבר. 9. הנתבע התגורר בדירה משך כל תקופת השכירות, ובסיומה התובע הודיע שבכוונתו לחפש שוכרים אחרים. בינתיים, אפשר לנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה תקופה נוספת. במהלך אותה תקופה הגיעו שוכרים פוטנציאליים לראות את הדירה, בעוד הנתבע מתגורר שם. לבסוף, התובע דרש שהנתבע יפנה את הדירה בתחילתו של חודש שלאחר מכן, וכך הנתבע עשה. 10. הנתבע העיד כי לא עזב את הדירה באישון לילה. לטענתו, מסר את מפתח הדירה ביום ששי, יומיים לפני הראשון לחודש, מאחר שתכנן לנסוע באותו סוף שבוע, ולבקשת התובע, שהוא אדם דתי, השאיר את המפתח בדלת הדירה. דיון 11. אני קובעת, כעמדת הנתבע, כי אכן בתום תקופת ההסכם הצדדים הסכימו לכך שהנתבע יישאר במושכר לתקופה בלתי קצובה, עם אפשרות פינוי גמיש. עם זאת, אני קובעת כי בפועל הנתבע פינה את המושכר באופן מפתיע, וללא הודעה מראש כמתבקש. לפיכך, מן הדין לחייב את הנתבע בדמי שכירות למשך תקופת ההודעה המוקדמת. 12. אפתח ואציין כי מצאתי בקיעים במהימנותם של שני הצדדים גם יחד. עדותו של התובע העלתה תמיהות בכל הנוגע לנזקים שנגרמו לדירה, ובאשר לכך אפרט בהמשך. התובע סתר את עצמו: בחקירתו הנגדית מסר כי לאחר הפינוי על ידי הנתבע הדירה הייתה ריקה משך חמישה חודשים (עמ' 6 ש' 28, עמ' 7 ש' 8) אך עדות זו סותרת את האמור בסעיף 8 לתצהירו לפיו הדירה הושכרה לאחר שלושה חודשים. התובע נדרש ליישב את הסתירה, אך לא הצליח (עמ' 7 ש' 5). הנתבע, מאידך, טען במקום אחד ששיפץ את הדירה בעצמו (עמ' 10 ש' 2 - 3), ובמקום אחר שעשה כן באמצעות בעלי מקצוע (תצהיר מיום 22.12.08). זאת ועוד, הנתבע לא תמך את הטענה בדבר שיפוצים ותיקון הדירה לפני עזיבתו בבדל ראייה. מכאן, לא ראיתי להעדיף גרסה אחת במלואה על פני הגרסה האחרת, ולטעמי המסמכים וההתרחשויות שבין הצדדים תומכים במסקנה שהובאה לעיל. 13. תחילה להסכמת הצדדים לאחר שתמה תקופת ההסכם: בהסכם השכירות נרשם כך: "הסכם שכירות בלתי מוגנת שנערך ונחתם בכפר סבא ביום לחודש 17.1.07 ... 3. השכירות הינה לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.2.2008. (בספרת האלפים ובספרת היחידות מופיע תיקון בכתב יד - מ.ב.) ... 4.א. דמי השכירות ... ישולמו למשכיר כל חודש מראש. בתאריך 1.2.07... (תשלום ראשון - מ.ב.) בתאריך 1.11.07 (תשלום אחרון - מ.ב.) עיון בהסכם מעלה כי אותה תוספת בכתב יד, לפיה תחילתו של ההסכם היא מ- 1.2.08, נעשתה באופן חד צדדי על ידי התובע. תוספת זו אינה מתיישבת עם מועדי התשלום (המתייחסים לשנה קודמת). חתימת הנתבע המופיעה באותו מקום מתייחסת לתיקון נוסף שנעשה על גבי ההסכם, בשנה קודמת (קיים תיקון גם בספרת האלפים). כאמור, כלל ההסכם (למשל, מועדי התשלום) לא תוקן כך שיותאם להארכת תקופת השכירות בשנה. גרסת התובע, לפיה הוסכם על שכירות למשך שנה נוספת, אינה נתמכת בהסכם. נהפוך הוא, אם הוסכם על חידוש ההסכם למשך שנה נוספת, היה מקום לחתימה נוספת ומסודרת על הסכם נוסף, הכולל מועדי תשלום ביחס לאותה שנה, אלא שכך לא נעשה. העובדה, שהצדדים לא חתמו על הסכם נוסף, מתיישבת עם גרסת הנתבע לפיה המשיכו את יחסי השכירות על בסיס זמני, כאשר כל צד חופשי לפנות את הדירה בהתראה קצרה. 14. עם זאת, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה הנתבע פינה את הדירה במפתיע, ללא התראה מראש. גם אם הייתה הסכמה על המשך יחסי השכירות על בסיס זמני, כאשר כל צד חופשי לפנות את הדירה בהתראה קצרה, הרי מכוח עיקרון תום הלב והחובה לנהוג בדרך מקובלת, נדרש כל צד ליתן לצד שכנגד התראה זמן מספיק מראש על הפינוי. הנתבע לא הוכיח שנתן התראה כזו. נהפוך הוא, לפי הודאתו, הנתבע השאיר את מפתחות הדירה במנעול ועזב. אף אם התובע אדם שומר שבת, לא מצאתי מדוע לא יכול היה ולו לפנות לתובע ולהודיע לו על פה כי הוא עוזב. הנתבע לא הציג כל ראייה לתמיכה בטענתו לפיה נדרש על ידי התובע דווקא לפנות את הדירה והתנהגותו, כאמור, אינה מתיישבת עם התנהגות סבירה של שוכר המפנה דירה לאחר שנדרש לעשות כן. יתר על כן, בהתנהגותו זו, הנתבע מנע עריכת פרוטוקול מסירה מסודר, שיכול היה לאשש את טענתו בדבר הסכמה או הוראה לפינוי במועד שבו בוצע. 15. לפיכך, אני קובעת כי הנתבע לא נתן התראה זמן סביר מראש על כוונתו לפנות את הדירה. התוצאה היא, שהנתבע חייב בדמי שכירות בגין תקופת התראה סבירה, שאני מעמידה בגובה של חודש שכירות. מאחר שלפי ההסכם גובה דמי השכירות לחודש עמד על 500 דולר, אני מעמידה את דמי השכירות לתקופת ההתראה על סך של 1,758 ₪ ליום 1.8.08 (לפי שער הדולר נכון לאותו מועד). הנזקים תצהיר התובע 16. התובע העיד כי לאחר פינוי המושכר, גילה נזקים בדירה, ונדרש לבצע תיקונים וניקיון בעלויות גבוהות. התובע טען כי נאלץ לבצע תיקונים שכללו ניקיון הדירה, פינוי פסולת, צביעת החדרים ועבודות טיח, תיקון וגימור מחדש של קרמיקה שבורה, תיקון נזילה במרפסת, תיקון תריסים וחתונות אלומיניום ותיקון המקרר. התובע צירף הצעת מחיר מיום 20.11.08 בסך של 9,670 ₪. עוד טען התובע כי הדיירת החלופית שנכנסה לדירה ביום 1.11.08 הייתה מודעת לכל הנזקים שגרם הנתבע. תצהיר הנתבע 17. הנתבע הכחיש בתוקף גרימת נזקים כלשהם בדירה. הנתבע, כך לפי עדותו, רכש חומרים לצביעת הדירה, ושיפץ את הדירה, בסיוע חברים שלו, בעלי מקצוע בתחום. למרות שלפי ההסכם לא היה מחויב לתקן בלאי סביר, הנתבע אף פתח סתימות בצנרת ותיקן ליקויי חשמל. דיון 18. שטר חוב הוא שטר ביטחון שדינו כשטר על תנאי. כעיקרון, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח שהמסירה על תנאי וכי התנאי לא התקיים: ש. לרנר דיני שטרות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורה שנייה), בעמ' 313. עדיין, עסקינן בהוכחתו של יסוד שלילי, ומעת שהנתבע הביא ראשית ראייה לכך שלא הותיר נזקים בדירה, עובר נטל הבאת הראיות לתובע, להוכיח את ההפך: ת.א. (שלום ת"א) 25786/05 רז דליה רינה נ' קורין רפאל רונית (לא פורסם, ניתן ביום 21.11.06) סעיף 11.2 לפסק הדין בכל מקרה, מוטל על התובע הנטל להוכיח את גובה נזקיו: ת.א. (שלום חדרה) 2550/05 שמש עזרה נ' תנועת הצופים העבריים בישראל (לא פורסם, ניתן ביום 24.12.06). 19. הנתבע הגיש תצהיר, ובו העיד כי לא גרם נזק כלשהו. התובע, מצדו, לא הביא שמץ של ראייה לקיומם של נזקים בכלל, נזקים שנגרמו על ידי הנתבע בפרט, עלות התיקונים או ביצועם בפועל. 20. התובע לא הציג כלל אסמכתאות לקיומם של הנזקים: תמונות מזמן אמת או עדות של השוכרת שלפי עדותו של התובע הייתה מודעת לכל אותם נזקים. למותר לציין, כי לא הובא כל הסבר מדוע התובע נמנע מהבאתה של השוכרת, שהיא עדה רלבנטית, והימנעות מהבאתה כעדה פועלת לחובתו. התובע הסתפק בהצגת הצעת מחיר, שניתנה 4 חודשים לאחר שהנתבע עזב את הדירה. התובע לא הצליח לספק כל הסבר סביר מדוע הצעת המחיר הוכנה באיחור כה רב. התובע טען כי המתין משך חודש להבטחותיו של הנתבע (עמ' 7 ש' 18 - 20) אך תשובה זו אינה מסבירה מדוע המתין שלושה חודשים נוספים. תשובה זו אף אינה מסבירה מדוע הוכנה הצעת מחיר לאחר שבמקום היה שוכר חדש. לפחות על פני הדברים, אין כלל ביטחון שהנזקים הנטענים קשורים לנתבע ולא לאותו שוכר חדש. הדברים אמורים בפרט באשר לנושא של ניקיון. לא מובן כיצד ניתן לקשור לנתבע הצעת מחיר הנוגעת למצב הניקיון בדירה בסוף חודש 11/08, כאשר הנתבע עזב את הדירה ארבעה חודשים קודם לכן. לגופו של עניין, הצעת המחיר אינה בגדר חוות דעת מומחה, עורכה לא זומן להעיד, וממילא אינה קבילה. זאת, בנוסף לכך שהתובע הודה כי הוא מכיר את מי שערך את הצעת המחיר, שעשה לו "טובה" (עמ' 4 ש' 27). זאת ועוד, התובע לא הציג ולו בדל של ראייה לכך שמה מהתיקונים בוצע. התובע לא הציג קבלות, לא הביא כעדים את בעלי המקצוע ואפילו לא טרח לפרט את שמות בעלי המקצוע שעבדו בדירה. 21. לפיכך, אני קובעת כי הנתבע אינו חייב בתשלום בגין נזקים. חובות בגין תשלומים שוטפים 22. התובע טען כי נותר חוב בגין מסי חשמל בסך של 700 ₪, חוב שלא שולם שכן בעת שהנתבע עזב את הדירה לא הייתה דרישת תשלום של חברת החשמל. 23. הנתבע הכחיש קיומן של חובות כלשהם, וטען כי שילם לתובע את הצריכה של חלק היחסי מכלל הצריכה של החשמל, לפי שעון נפרד שהורכב בדירה. 24. אף כאן התובע לא הציג ולו שמץ של ראייה לחוב או למועדו. התובע טען סתמית שחשבון החשמל לא שולם שכן לא הייתה דרישת תשלום של חברת החשמל. התובע לא הציג חשבונות חשמל, לא הציג תשלום שביצע, ולא כלום. מדובר בראיה קלה, פשוטה וזמינה באשר לקיומו של החוב, ומשלא הוצגה, אין בפני בית המשפט ראיה באשר לעצם קיומו של החוב או לגובהו. ערבותו של הנתבע 2 25. להשלמת התמונה, אתייחס לטענתו של הנתבע 2 בדבר תוקף הערבות. הנתבע 2 טען כי אינו חייב דבר, שכן ערבותו הוגבלה לתקופת ההסכם המקורי. אני מקבלת את טענת הנתבע 2, לפיה חתימתו כערב הייתה בקשר עם הסכם השכירות שהסתיים ביום 1.2.08. טענה זו ברורה מתוך עיון בהסכם השכירות. אין כל מסמך לפיו הנתבע 2 הסכים להאריך את תוקף ערבותו. ערבות היא חיוב המוגבל למה שהערב הסכים לקבל על עצמו. לא ניתן להגדיל את סכום הערבות, להאריך את תוקפה או לבצע בה כל שינוי אחר, ללא הסכמתו של הערב. לא תועיל לתובע הטענה כי השטר נחתם בערבות אוואל. הצדדים הם צדדים סמוכים. השטר נחתם בקשר עם הסכם השכירות, קשור להסכם השכירות ומוזכר בו (סעיף 20). מעת שלא הוכח, ואף לא נטען, שהנתבע 2 הסכים שערבותו תמשיך ותחול על היחסים בין הצדדים אף לאחר שתקופת ההסכם תמה, אין לחייב את הנתבע 2 בגין חיובים שאינם קשורים להסכם שבגינו ניתנה ערבותו. סיכום 26. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 1,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.08 ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, אני מחייבת את הנתבע 1 בהוצאות המשפט באופן חלקי, בסך כולל של 1,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 27. הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. באם לא ישולמו, הליכי ההוצאה לפועל ישופעלו, וסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל יתוקן בהתאם לאמור בסעיף 26 לפסק דין זה. 28. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. מקרקעיןשכירות