קרע בשריר הרגל

האם הוכח כי הנסיבות נשוא תביעה זו מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים")? זו השאלה הטעונה הכרעה. כפי העולה מן הכותרת, על שאלה זו יש להשיב בשלילה. טענות הצדדים: 1. בכתב התביעה טען התובע, יליד שנת 1950 העובד כנהג בחברת הסעות, כי ביום 8.6.07 כאשר שימש כנהג ברכב מיניבוס מסוג פורד מ.ר. 61-411-36 (להלן: "הרכב"), ירד מהרכב על מנת להעביר ילד אותו הסיע לצד השני של הכביש, וכי "אגב הירידה נפגע התובע ברגלו" (סעיף 2 לכתב התביעה). 2. התובע טען כי האירוע נשוא התביעה נכנס להגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק הפיצויים ועל כן מדובר ב"תאונת דרכים" בגינה עומדת לו עילה לפי חוק הפיצויים, ומשכך - הנתבעת 2 אשר ביטחה את הרכב בנוגע לחבות מעין זו, אחראית לפצותו. לחילופין טען התובע (ס' 6-8 לכתב התביעה), כי במידה וייקבע כי לא מדובר ב"תאונת דרכים", אחראית מעסיקתו, הנתבעת 1, לנזקיו. הנתבעת 1 נמחקה מן התביעה לבקשת התובע. תביעתו בעילה החילופית מופנית כיום אפוא אך כנגד הנתבעת 3, המבטחת של המעסיקה בעת הרלבנטית בביטוח חבות מעבידים. יצויין כי תביעה קודמת שהגיש התובע בבית משפט זה, באותן עילות וכנגד אותן נתבעות (ת"א 7270-09-08) נמחקה על הסף ע"י כב' השופטת כ' ג'דעון, שכן לא היתה ערוכה כראוי. 3. מאחר וגם בתביעה שהונחה בפניי לא פורטו הנסיבות במידה מספקת, הוריתי על הגשת תצהיר בעניין זה על ידי התובע, ובתצהיר שהוגש טען התובע (ס' 1 לתצהיר) כדלקמן: "טרם התאונה הייתי מסיע הסעות ילדים. נפגעתי ביציאה מהרכב וכתוצאה מכניסות ויציאות מרובות מהרכב במהלך עבודתי, וכתוצאה ישירה מחבטה שקיבלתי בעת ירידה מהרכב. בעת שיצאתי מהרכב חשתי פגיעה ברגל. לאחר מספר צעדים ספורים וכתוצאה מהחבטה חשתי קרע בשריר הרגל. זה הרגיש כמו סכין שמפלחת לי את השריר. כל זאת כתוצאה ישירה מהחבטה אותה ספגתי ברגלי ביציאה מהרכב". [ההדגשה במקור - א.ד.] 4. הנתבעת 2 (להלן גם: "הנתבעת") כופרת בחבותה. לטענתה, התאונה איננה מהווה "תאונת דרכים". 5. לטענת הנתבעת, אין ראיה כלשהי לגרסת התובע הנוכחית ולכן יש לקבוע כי עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר קבלתה מותנית בכך שעל בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. לא זו בלבד; לטענת הנתבעת אופן התרחשות התאונה כפי המתואר ע"י התובע כיום עומד בניגוד לנסיבות העובדתיות כפי שתוארו על ידו במספר גרסאות קודמות שמסר. לטענת הנתבעת, עדות התובע אף התגלתה כבלתי מהימנה תוך שהוא סותר גרסאות קודמות שמסר, ומשכך, יש לקבוע כי לא הוכיח את תביעתו במידה הנדרשת. 6. הדיון פוצל כך שתחילה תוכרע שאלת קיומה של עילה מכוח חוק הפיצויים וחבותה של הנתבעת. דיון והכרעה: 7. שמעתי את עדויות התובע והחוקר מטעם הנתבעת, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ואף האזנתי להקלטת החקירה מטעם הנתבעת (הקלטת סומנה "נ/6", התמליל - "נ/7"). ממכלול העדויות והמסמכים בתיק, הגעתי כאמור לכלל מסקנה לפיה דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות ואת הטעמים לביסוס הכרעתי זו אפרט להלן. 8. בבחינת מהימנותו של עד, בית המשפט בוחן את התרשמותו הישירה מהתנהגות העד על דוכן העדים, מדברים שאמר במקום אחר ומהעמדת דבריו במבחן של הגיון ושכל ישר (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) עמ' 1833). עדות התובע הותירה רושם שלילי ואני קובע כי היתה בלתי אמינה. לחוסר מהימנותו זה יש ליתן משקל רב בנסיבות העניין. קביעתי האמורה בדבר חוסר מהימנות התובע מבוססת בראש ובראשונה על התרשמותי הבלתי אמצעית מאופן מתן עדותו במהלך הדיון. התרשמתי כי מדובר בתובע המשיב תשובותיו באופן מובהק בהתאם לתדרוך שקיבל. תשובותיו נחזו כבטוחות בעצמן, אולם דומה כי בטחון זה נבע מתוך שכנוע פנימי עמוק כי אין זה מתקבל על דעתו שלא יקבל פיצוי מגורם כלשהו, לאחר שהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") דחה את תביעתו להכיר באירוע הנטען כבתאונת עבודה - דחיה שניתן היה להבחין בזעמו של התובע לגביה. לכן אין זה משנה אם יאמר כך או אחרת, ובלבד שיקבל פיצוי. על מנת לדייק, מן הראוי לחדד ולומר כי בקטעים מצומצמים בעדותו של התובע ניתן היה להבחין כי תשובותיו כנות. כך, למשל, כאשר עמד על גרסתו בנוגע להגעתו למל"ל פעם אחת בלבד ולא פעמיים. דווקא על רקע זה ניכר היה כי קטעים אחרים בעדותו של התובע, קטעים מרכזיים ביותר הרלבנטיים לאופן התרחשות התאונה הנטענת, ולמעשה רוב עדותו, התאפיינו במתן תשובות לא משכנעות ובלתי כנות. כך, למשל, דוגמא קיצונית למדי באה לידי ביטוי בטענת התובע כי אינו יכול כביכול לזהות את קולו בקטעים שהושמעו לו, מספר פעמים, מתוך ההקלטה שבוצעה ע"י החוקר מטעם הנתבעת, אף שלכל הנוכח באולם היה ברור כי אין ממש בדבריו. 9. בנוסף, גרסתו של התובע בבית המשפט גם לגופם של דברים התאפיינה בחוסר התאמה, ואף בסתירה, לגרסאות קודמות שמסר ובסימני שאלה רבים אשר נותרו ללא מענה, כפי שיפורט להלן. לצורך הדיון, אני מוכן להתעלם מן העמימות העובדתית בה "נעטפו" טיעוני התובע בכתב, כאשר מחד נטען שמדובר בחבלות חוזרות ונשנות ומאידך כי מדובר בחבלה מסויימת ובאירוע תאונתי נקודתי. עדיין, גרסתו הסופית של התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו ובחקירתו, הינה כי רגלו נחבטה בקרקע ונפגעה תוך כדי הירידה מהרכב. זוהי גרסת התובע בדבר אופן התרחשות התאונה הנטענת ולגבי גרסה זו עליו להרים את נטל ההוכחה. התובע אינו עומד בו. 10. התובע חתם על "טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" של המל"ל ("נ/1"). התובע אינו קורא וכותב עברית אך אין חולק כי הוא מבין עברית באופן מספק, כפי שגם עלה מחקירתו אשר נוהלה בעברית. התובע אישר כי את הטופס "נ/1" מילא בקופת חולים עם רופאת המשפחה שלו, ד"ר יקטרינה ארקין, וחתימתה אף מופיעה על הטופס. במסמך זה, אשר נרשם מפי התובע ונחתם על ידו, אין כל אימות לגרסת התובע במשפט בדבר חבטה ותחושת כאב בשעה שירד מהרכב. נהפוך הוא; הגרסה המופיעה במסמך הינה כי עצר את רכבו על מנת להעביר ילד את הכביש ולפתע הרגיש כאב עז ברגל ימין תוך כדי הליכה. לא זו בלבד שאין אזכור לחבטה בירידה מהרכב אלא שתחושת הכאב מופיעה לראשונה בעת ההליכה. 11. התובע מסר הודעה במל"ל בנוגע לתאונה ("נ/2"). ההודעה כתובה בעברית, אך אין מחלוקת כי התובע היה במשרדי המל"ל, כי ההודעה נרשמה מפיו ע"י גובת ההודעה (גב' אינה שוורצמן), וכי ההודעה אף חתומה על ידו. לאור חשיבות הדברים, מן הראוי להביאם בשם אומרם: "אני עובד בלי מלווה ולכן העברתי אותו את הכביש, בדרך חזרה למיניבוס באמצע הכביש הרגשתי כאילו הכניסו לי סכין ברגל ימין בקרסול מאחור, כמעט נפלתי בגלל זה, ...". ובהמשך: "שאלה: למה לדעתך נפגעת ברגל? תשובה: אני לא יודע, לא קפצתי, לא עשיתי שום דבר מיוחד, הלכתי על הכביש ולא היה שם שום דבר שיפריע לי, הייתי באמצע הכביש והלכתי מהר, אולי עשיתי צד גדול מהרגיל כי מיהרתי, אבל כף הרגל הייתה ישרה, לא עיקמתי אותה, אני שאלתי את הרופא איך זה יכול להיות, הוא אמר שזה יכול לקרות. אני לא הולך הרבה, אני רוב הזמן יושב, אולי בגלל שמיהרתי. לא קיבלתי מכה, אני לא יודע למה זה קרה". [ההדגשות הוספו - א.ד.] 12. התובע קיבל מן המעבידה (הנתבעת 1) טופס בל/250 ("נ/3"). גם בטופס זה אין איזכור לחבטה או חבלה בעת הירידה מהרכב. כל שנאמר בו הוא כי תוך כדי שהעביר התובע ילד את הכביש נתפסה לו רגל ימין. 13. התובע צירף לכתב התביעה מכתב חתום ע"י ד"ר בצלאל פסקין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, המופנה אל ב"כ התובע, שמתוכנו עולה כי הוכן על מנת שייעשה בו שימוש במסגרת דין ודברים מול המל"ל בנוגע להכרה באירוע כתאונת עבודה ("נ/4"). במכתב זה נכתב ע"י הרופא, מן הסתם על פי גרסה שנמסרה לו ע"י התובע, כי תוך כדי כך שהתובע עזר לילד שירד מן ההסעה לחצות את הכביש, הוא איבד שיווי משקל וכמעט נפל, ותוך כדי כך חש כאב חד. 14. מדובר בארבעה מסמכים שונים, כולם נרשמו מפיו של התובע, חלקם נחתמו על ידו. כולם מבססים גרסה דומה כלשעצמה, מוקדמת בזמן (להלן: "הגרסה הראשונה"), אחרת מזו שהועלתה ע"י התובע למעשה לראשונה בתביעה זו, זמן רב לאחר האירוע. יש ממש בטענת הנתבעת כי הגרסה שהועלתה בתביעה (לא נכנה אותה הגרסה השניה, שכן מדובר למעשה בגרסה שלישית, כפי שיוברר מיד) הינה גרסה כבושה, על כל המשתמע מכך. 15. על כל אלו יש להוסיף את הדברים שאמר התובע לחוקר מטעם הנתבעת. לא התרשמתי מחילופי הדברים בין החוקר לתובע כי יש בסיס לטענות כי התובע לא הבין דבר מה, או שהיה עייף באופן יוצא דופן, או תחת השפעה מטשטשת של תרופות חזקות משככות כאבים ועוד כיוצא באלה השערות שהעלה ב"כ התובע. החוקר פגש בתובע בביתו של התובע. החוקר הציג את עצמו באופן ברור כנציג חברת הביטוח. התובע נתבקש על ידי החוקר במישרין לספר מה קרה. התובע סיפר מיוזמתו, ללא הפעלת לחץ, תחבולה, או הכוונה, גרסה שונה בתכלית מזו עליה עמד במשפט. לדברי התובע כפי שנמסרו לחוקר, האירוע אירע לאחר שהעביר את הילד את הכביש, כאשר חזר בחזרה אל הרכב, לפתע נתפסה לו הרגל, הוא הרגיש כאילו מישהו מכניס לו סכין. תחילה אמר התובע, באופן ספונטני, כי הדבר אירע כאשר כמעט הגיע לרכב ("נ/7", עמ' 3, למטה). בהמשך, כאשר נשאל, מספר פעמים, לגבי מיקומו ביחס לרכב והאם הספיק להגיע אליו, הוסיף בפעם הראשונה כי כבר נגע ברכב ("נ/7, עמ' 4, למעלה); בפעם השניה הוסיף כי כבר אחז בידית המצויה על יד הדלת ("נ/7, עמ' 7); ולבסוף הוסיף כי כבר הניח את רגלו על מדרגות הרכב, אגב תחילת עליה לרכב ("נ/7", עמ' 8) - והכל תוך כדי שהחוקר משקף בקול רם את הגרסה שמוסר התובע ומקריא בקצב כתיבה את אשר הוא רושם מפי התובע. ודוק; ייתכן כי אילו הגרסה שנמסרה על ידי התובע לחוקר היתה עומדת בבסיס התביעה ומוכחת, ניתן היה לטעון כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה על פי חוק הפיצויים. איני מביע דעתי באשר לכך. אולם החשוב לענייננו הינו כי גרסה זו - שהיא כשלעצמה גרסה שניה אשר ניתנה לאחר שהתובע כבר היה מיוצג, כפי שאישר בדבריו לחוקר, ואשר כשלעצמה שונה במידת מה מן הגרסה הראשונה - אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו השלישית, המאוחרת עוד יותר, אשר הוצגה על ידו בתביעה זו, וזה העיקר. 16. לעניין מהימנות התובע מפנה הנתבעת תשומת הלב לשני עניינים נוספים: ראשית, בסעיף 12 לבקשת התובע נשוא החלטת כב' השופטת ג'דעון מיום 11.11.09 בת"א 7270-09-08, נאמר כי התובע נכה וסובל מכאבים עד אותו יום ואינו מסוגל לעבוד בהסעות ילדים בשל התאונה. ברם, התובע הודה בחקירתו (כפי שגם עולה מחקירת החוקר מטעם הנתבעת) כי לאחר שהחלים מהאירוע, המשיך לעבוד בהסעות ילדים אצל אותה מעבידה. שנית, בתצהיר עליו חתם התובע בפני בא כוחו ביום 4.1.10, נטען כי אולץ ע"י המעבידה לחתום על טפסים לסילוק תביעתו על הסף (סעיף 3 לתצהיר). ברם, בחקירתו הודה התובע כי לא אויים ולא אולץ לחתום על כל מסמך שכזה. דומני כי יש לייחס חשיבות של ממש אף לסעיף 2 באותו תצהיר, בו נטען: "נגרמו לי נזקי גוף כבדים ונכות כמתואר בכתב התביעה, זאת כתוצאה מכניסה ויציאה מהרכב המוגבה תוך הסעת ילדים וליווי (כניסות ויציאות מרובות מהרכב) ובהעדר ידיות אחיזה ומדרגה". ניכר כי מקומה של טענתו המרכזית של התובע באשר לגורם לנזקו, היא הטענה נשוא הכרעה זו - הטענה בדבר אירוע תאונתי של חבטה או חבלה בעת הירידה מהרכב - נפקד. 17. לאור כל האמור לעיל, הרי שדין תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 2 - להידחות. 18. אשר לעניין ההוצאות - לבד מן התוצאה והקביעות לעיל לגבי גרסת התובע, המדברות בעד עצמן, ראוי להוסיף ולפרט שיקולים נוספים הרלבנטיים להכרעה בעניין זה. מחד, התנהלותה הדיונית של הנתבעת היתה עניינית והגונה. מאידך, ההתנהלות הדיונית של התובע היתה מכבידה, לשון המעטה, תוך ריבוי בנקיטת הליכי ביניים מיותרים, הגשת הודעות שאינן במקומן, אי-הקפדה על מגבלת היקף, ועוד. עוד ראוי לציין כי בהחלטת כב' השופטת ג'דעון מיום 31.12.09, בבקשה לפסיקת הוצאות בתביעת התובע שסולקה על הסף, נאמר במפורש כי אין ספק שלנתבעת נגרמו הוצאות אך הנתבעת תהא רשאית לדרוש בתביעה שבפניי אף את ההוצאות בהן נשאה הנתבעת שם. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. בשים לב למכלול השיקולים דלעיל, פסיקת הוצאות זו הינה על דרך הצמצום. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. 19. משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת 2, הרי ככל שהתובע מבקש להוכיח עניין שברפואה, יגיש חוות דעת מומחה מטעמו תוך 60 ימים מהיום. התיק יובא בפניי ביום 15.5.11 לצורך מתן הנחיות בנוגע להמשך ניהולו. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום + אישר מסירה. ניתן היום, א' אדר ב' תשע"א, 07 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. קרע